על סף פיצוץ

יש לי שאלה תיאורטית אליכם:

מה קורה לקיבה, כשבמשך חודשיים מאכילים אותה לכל היותר במנות של חצי כוס אורז לבן וסלט ירקות, ואז מאביסים אותה בחזה עוף צלוי, סטייק בקר עסיסי, פילה תנין (כן, קטמן, טייסט לייק צ'יקן באט סטרצ'ז לייק ראבר), סינטה קנגורו (טייסט לייק ביף, קַיְנדָה), צ'יפס תפ"א, צ'יפס בטטה, רוטב שום ורוטב פלפל, וסלט ירקות?

רמז: כותרת הפוסט.

אז למה פתאום חגיגת הבשרים הזו? היום, לפני שנה ויום, נחתנו בארץ הפלאות. כדי לציין את המאורע, קבענו את היום כחג משפחתי והלכנו לחגוג במלון.

המלון אותו מלון תרמילאים שבו התאכסנו אחרי הנחיתה. היה זול, היה קרוב למרכז, והיה לנו חדר לבד עם מקרר.

מתחת למלון היתה המסעדה, וערב אחד, עניים מרודים כמו שהיינו, הלכנו לאכול שם ארוחה חמה שלא הותקנה מאורז בלבד. התחלקנו בסטייק יחיד ומנת הצ'יפס בצד. היינו כל כך עניים, כל כך בלחץ. לא היתה לנו דירה עדיין, אבל היינו חייבים למצוא אחת מהר, לפני שהכלבים ייצאו מהסגר ויבואו אלינו. עוד לא היתה לנו עבודה, ואני כבר הבנתי שעברתי את הגיל לעבודות כמו מלצרות.

את הבשר מגישים שם בשיטת stonegrill: אבן לוהטת לכדי ארבע מאות מעלות צלזיוס מוגשת לשולחן, ונתח הבשר עליה. למשך חצי שעה אין חשש שהבשר יתייבש. מתחילים מהחלק הדק, פורסים ממנו חתיכה קטנה כדי נגיסה, צולים קצת על הצד ואוכלים.

איכשהו השיטה הזו שומרת את כל המיצים של הבשר עמוק בתוכו, והוא יוצא רך, עסיסי ונפלא.

הצ'יפס הוא תפ"א מטוגן ועמוס בשמן. לא משהו חדש.

אז טעמנו את כל החיות האוסטרליות, סימנו וי. עכשיו אנחנו יכולים להגיד בבטחון:

עוף הכי טעים. לכו על עוף.

הבחינות עברו, אם בשלום נדע עוד כמה שבועות. עם חלק מהתמיסות מהזעזעות הפסקתי, כי חוץ מלהרוג את הטפילים הן הרגו גם אותי.

עוד שבוע סמסטר חדש, עוד אין לי מערכת שעות כי עוד לא ברור אילו קורסים אני לוקחת. אני צריכה גם לסדר לנו ביטוח רפואי, וגם לארגן ארוחת ערב לסוף שבוע הבא. יש לי מה לעשות, כוח אין לי הרבה.

בפוסט הבא - הצ'ופר החדש של הצפרדע. רמז: גרררר.

טיפול עשרת אלפים

מערכת העיכול שלי נכנסה לטיפול יסודי בידי ההומאופאת. שמונים אלף כדורים, מאות תמיסות (אחת יותר מגעילה מהשניה) וכמה תריסרי טיפות - כל אלה תפקידם לחסל אי אילו מזיקים שאיתרע מזלי לארח במעיי.

למרבה הצער הדברים שלא בולעים ככדורים אלא כנוזלים יש להם טעם מזעזע, ואני בטוחה שזה כוחם. כל טפיל מעיים שיטעם אותם יחשוק נפשו למות, וזו תקוותי.

יש בכל מקום של שירות לקוחות כמה לקוחות קבועים.

יש בינהם כמה לקוחות מופלאים, שכולם אוהבים.

ויש כמה שאני משוכנעת שהשטן בעצמו המציא. השטן לא עוסק בלהדיח אנשים מדרך הישר, כמו שכולם חושבים, אלא בלעשות להם רע על הנשמה.

ולנו יש אחת כזו. מישל לנסון.

היא היתה פעם פקידה בכירה במשרדי הפקולטה למדעי החברה (וזה כנראה הכי קרוב ל"חברה" שהיא הגיעה), ומשם החליטו להעביר אותה להנהלת האוניברסיטה. כדי שתוכל להפיץ את טוב ליבה הזרחני (כאורניום מועשר) על כל הנתינים.

באחד מימי הראשונים התמזל מזלי (לרעה כמובן) ועניתי לטלפון ממנה. אחרי כמה שבועות בארץ הפלאות כבר שכחתי איך מתנהגים עם אנשים מגעילים (או שיש כאלו בכלל) והייתי די בשוק. הדבר גרם למישל עודף של חוסר סבלנות.

בסוף השיחה שאלתי את אחת הקולגות הותיקות (להלן שמה ייקרא העודפת) אם מה שעניתי היה נכון, ואחרי שהיא אישרה אמרתי: "ההיא שדיברתי איתה היתה ממש ביץ'".

קולגה שלישית (האירית שבהן) נכנסה טרם סיימתי את משפטי זה ואמרה: "אתן מדברות על מישל לנסון?"

כך ששמה של אוייבת האנושות הולך לפניה ומרעיש בתופי קירקס.

השבוע שוב התקשרה אלי המנוולת, ודבר ראשון, בהתאם להנחיות לנותני שירות, השארתי אותה להמתין על הקו. שתדע מי פה הבוס.

אחר כך שמעתי מה השאלה שלה. ביקשתי ממנה שוב להמתין.

"עודפת", אמרתי לעודפת, "מישל לנסון על הקו".

"תנחומי", ניחמה אותי העודפת.

"היא שואלת אם יש בעיות עם המיילים".

"אכן יש", הבהירה העודפת.

"שלום, מישל, סליחה שנאלצת לחכות", חזרתי אליה במתק שפתיים, "אכן יש בעיות עם המיילים, ואנחנו עובדים על זה".

"אין צפי מתי זה יתוקן?" שאלה גודזילה בחוסר סבלנות.

"חוששני שלא", השבתי, כולי נופת צופים. "כשנדע, נודיע לכולם".

"טוב, תודה", השיבה מדוזה כשרוחה ממפרשיה והלאה.

"אין בעד מה, ושיהיה לך יום נעים", עניתי.

כל החדר הסתכל בי. חלקם נראו תמהים, חלקם מזועזעים.

"יפה מצידך לאחל לה יום יפה", אמרה העודפת.

ככל הישראלים, אף אני סוחבת מורשת אמריקאית מודחקת.

"שיהיה לך יום נעים זה סלנג אמריקאי שפירושו - אמן תמותי בלהבות של תאונת דרכים", הסברתי למקומיים, וכולם נשמו לרווחה.

אחת מחברותי לריקודי הבטן אמרה לי שהיא מבינה את הבידוד החברתי שאני נתונה בו.

"לפני הרבה שנים עברתי לגור בעיר אחרת, קצת צפונית לכאן" ("קצת" הכוונה פחות מעשרים שעות נסיעה), היא סיפרה, "והיה לי מאד קשה".

"מה היה קשה?" שאלתי. הרי המעבר הוא בתוך אוסטרליה, כמה בידוד תרבותי כבר יכול להיות?

"ובכן", הסבירה חברתי, "למשל, לא היו משרתים אותי בחנויות. היו מתייחסים למקומיים, אבל מתעלמים ממני".

זה נשמע לי משונה, כי האוסטרלים נחמדים מאד, אבל הנהנתי בהסכמה (אני מתאמנת עכשיו בלהסכים ולא להתווכח על כל דבר. אולי זה שורש הרע).

"וגם", נזכרה עוד החברה, "אם הייתי מבקשת משהו, הם היו אומרים שאין. אבל יכולתי לראות את זה שם, ממש שם! מול העיניים שלי! והם היו אומרים שזה מוזמן למישהו אחר. דברים כאלה".

זה כבר צילצל לי מוכר מדי.

"הם היו איטלקים במקרה?" שאלתי בחשד.

החברה חשבה לרגע. "כן. זו באמת היתה עיירה של יוצאי איטליה".

עכשיו הכל ברור.

שבוע הבא הבחינות, ואחריהן סמסטר רביעי ואחרון. זיפידידודה.

בוליווד

מסיבת יום הולדת של אחת מבנות ריקודי הבטן הוגדרה כמסיבת תחפושות. הנושא: בוליווד.

עטיתי על עצמי את הסארי שגבי תפר לי

(תסלחו לי, לא היה לי כוח לצלם לבושה. אני חולה, מותר לי)

על גבי הלבשנו בגד הודי מסורתי של אחד משותפי ללימודים (קרי, הגבוה שבהם),

ויצאנו לדרך.

למרבה השמחה, נוסף על בעיות הבטן שמציקות לי בימים אלו (ומשאירות אותי ערה גם בלילות), תקפה אותי פריחה מעצבנת במיוחד בחלק העליון של כף הרגל. בשתי הרגליים.

משהו מגרד - חבל על הזמן.

בצר לי, קצצתי עלה אלוורה מהשיח שליד הבית ומרחתי ממנו על כף הרגל. הגירוי נרגע. ברם, לא שטפתי ידיים אחר כך, ואז התפלאתי למה כל האוכל-אצבעות במסיבה מרגיש לי מר.

צד חיובי - אלוורה עושה טוב גם למערכת עיכול מבועסת.

מה הבאנו אנחנו? חומוס ניחשתם נכונה. כלת יום ההולדת אכלה סחוג בכפית בפעם האחרונה שהוצג בפניה אחד, ולכן גם סחוג צורף לחגיגה. סלט חצילים (שכאן, משום מה, מכונה באבאגאנוש) היה הלהיט של הערב, וגם:

(קטמן כבר זיהה בטח)

וכולם ביחד:

ולנו יש פלאפל,

פלאפל פלאפל

לאבא מתנה

גם אמא כאן קונה

לסבתא הזקנה

נקנה חצי מנה

וגם החותנת היום תקבל

פלאפל, פלאפל

עם הרבה הרבה הרבה

פלפל!

בשיחת הבנות עלה עניין של מתבגרת של אחת מאיתנו, שנכנסה לטירוף של פיראטים. כל היום היא מרצה לאמא שלה על גידול תוכים וקשירות חבלים.

"תודי שאת רק רוצה להצטרף לג'וני דפ", סנטה בנערה אחת הבנות.

"ומי לא רוצה?" השיבה לה אחרת.

כולן צחקו, אבל מלמלתי שלמען האמת אני לא כל כך רוצה.

"ברור שלא, מה את צריכה את זה כשיש לך ג'וני דפ משלך בבית?" משכה האחרת בכתפיה.

ביקשתי ממנה לחזור על זה באוזני גבי, כי לי הוא לא מאמין.

עכשיו הוא לא מאמין גם לה.

בתגובות לפוסט הקודם שמחתי לקרוא שאוהבים (ובעיקר אוהבות) אותי כמו שאני, אבל כנראה משהו אצלי בכל זאת לא לגמרי מסודר, חברתית, וזה לא עובר בבלוג.

מחברותי בישראל בעצם לא נשארה אף אחת. אחת עושה טובה שהיא מדברת כשאני פונה אליה, ובעצמה לא פונה אף פעם. השניה מדברת איתי בשמחה, אבל לא יוזמת קשר כבר חודשים ארוכים.

החברים באיטליה מדברים איתי בשמחה, אבל שוב - לא יוזמים קשר.

אני לא חסרה לאנשים, כנראה. לא עד כדי כך שהם יצרו איתי קשר.

וזה חסר לי - חסר לי להרגיש רצויה, ולא רודפת.

אני לא יודעת למה, אבל תמיד אני מרגישה כאילו אני אחרונה בחשיבותי אצל אנשים אחרים.

לא יודעת למה. לא יודעת איך לשנות.

זה מוטיב חוזר אצלי בחיים - אין חברות, אף אחת לא מתקשרת (לכל היותר אחת-שתיים), אף אחת לא פונה אלי במסנג'ר, מעט מאד מיילים. האם אני מייצרת את החוויה הזאת? מן הסתם, אחרת היא לא היתה שם. לא בכזו עוצמה.

אני לא יודעת אם אני עושה משהו לא נכון - אבל אם אני אגלה מה זה, אולי אני אוכל לעשות אותו נכון.

בכל מקרה, לקחתי את הטלפון של אחת הבנות (ההיא עם מתנת חנוכה. כבר מזמן היה לי כיף לדבר איתה) ואני מתכוונת להתקשר וליזום - אולי הפעם זה יצליח. ואם לא, אולי הפעם אני אבין למה.

שבת שמחה כסרט בוליוודי משובח לכולכם.