טוב*

*לאלו החושדים בי שאינני שותפה לעצב שלאחר הפיגוע בגלל מקום מגורי - עוד בתקופת מגורי בישראל, סירבתי להיעצב מפיגועים.

כי זו המטרה של המחבלים - להרוס את היומיום הבריא והאופטימי שלנו.

כי פי שניים אנשים מתים מדי שנה בתאונות דרכים, ואף אחד לא מקים צבא למלחמה בהן.

כי אני מסרבת לחיות בחרדה ולפחד מהחיים.

---

הבחינות נגמרו (בשלום, אבל ציונים אני אגלה רק בעוד כמה שבועות, עמוק בתוך הסמסטר הבא. מי אמר חוסר יעילות וחשב שלא יקבל?), גבי עשה את מבחן האנגלית שלו היום ומרגיש טוב. תוצאות מבחן האנגלית יקבעו אם הוא יהיה מורה ואב באוסטרליה או לאו. אוקיי, רק מורה.

כאמור, הוא מרגיש טוב.

---

נרשמתי לספריה העירונית (עשר דקות הליכה מהבית, שלוש דקות באופניים) וגיליתי שאין להם את גמביט טורקי, אבל יש את עזאזל (בספריה העירונית השניה. הם כבר הזמינו העברה בשבילי), ואין את "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שילדים ידברו" (שהמליצה לי שצה)  אבל יש את "איך לדבר כך שילדים ילמדו, בבית-הספר ובבית".

התחלתי לקרוא, ומיד עלה לי הסעיף. לא הבנתי למה שצה, אם בתפוצות ואישה חכמה בפני עצמה, המליצה לי על כזה ספר דבילי, ועוד אחרי שהיא אמרה לי שהיא תומכת בגישה של חיים עומר.

הספר מציג גישה סבלנית, פשרנית, מבינה, אמפתית ותומכת בילדים. אני לא נגד, אני רק חושבת שזה רק חצי מהעניין.

למשל, אם ילד אומר לך: "אוף, איזה ספר משעמם!"

אל תאמר: "אתה חייב לקרוא אותו כי זה חלק משעורי הבית",

אמור: "אני רואה שהספר אינו מוצא חן בעיניך".

 

או אם שני נערים בחטיבת הביניים הולכים מכות, שלוף את הנער היושב על חזהו של חברו ועצור אותו מהטיח אגרופים בפרצופו, ואמור לו:

"אתה בוודאי כועס מאד".

משיענה הילד: "הוא בעט לי בין הרגליים!" (כי לא יעלה על הדעת לכתוב 'ביצים' בספר אמריקאי)

השב לו: "אוי! זה כואב מאד!"

מיד יזדרז הנער השני להגן על מעשהו ויאמר: "הוא דחף אותי!"

ולכך עליך המורה להשיב בסבלנות רבה: "אהה! אם כך בוודאי זו הסיבה שבעטת בו".

הרחק מעדנות את הנערים זה מזה ואמור להם: "מוטב שתשהו במרוחק אחד מהשני בטרם תשובו להיות חברים".

 

כעבור שעה, עודך מתהלך במסדרון ולועס נבטים אורגנים של אפונת שלג, תראה את הנערים הולכים יד ביד וצוחקים. "אתה רואה? אנחנו שוב חברים!" יקראו לעברך בחיבה.

 

לכותבות יש לי רק שאלה אחת: למה?

למה לא תחלקו עם שאר המין האנושי את סודות המסע בחלל? הרי באופן ברור הגעתן מפלנטה אחרת. אז למה? לנו לא מגיע?

 

ככה התעצבנתי לי, והמשכתי לקרוא רק בגלל הערכתי לשצה. להבין ולשקף לילד את רגשותיו זה מצויין ובריא לחינוך, אבל מגיל מאד צעיר זה כבר לא מספיק. גבולות צריך להציב, ואי אפשר לצפות שהילד "מעצמו" יבין מה בסדר ומה לא. הילד הוא לא "טוב" מיסודו. הוא אנוכי מיסודו. ואת ה"טוב" מלמדים. הספר מת מפחד ממצב שהילד יהיה לא מאושר, ומה לעשות - לא תמיד החיים מאושרים, ולא תמיד זה כיף לכבד גבולות. למשל כשממהרים והרמזור אדום, או כשמתחשק לשמוע מוזיקה בקולי קולות בשלוש בלילה, או כשבא לך להשכיב את הבת של השכנים, והיא (מה לעשות) לא מעוניינת. להצבת גבולות הספר לא נותן שום פתרון מעשי.

 

ואז פתאום חשבתי לי שאני כל כך עסוקה בגבולות והצבתם, ושכחתי שיש גם אלמנט חיובי בהורות. שצריך גם לשקף, גם לתמוך, גם להבין. איכשהו נראה לי שעם הגבולות אני אסתדר, אבל בדיוק בדברים האלו אני אצטרך תזכורת.

אז אני אמשיך לקרוא. גבולות כבר יש לי מעומר וסופר-נאני.

 

חוץ מזה לקחתי גם ספר מדע בדיוני עב כרס, שאני אגמור שנתיים אחרי הלימודים.

---

עוד אני עובדת היום, ניגש גרג ויינמן הקדוש לדלפק.

"פארה יש לך דקה?" הוא שאל.

"כמובן", השבתי למלאך הגואל האוניברסטאי שלי.

"מתי את מסיימת את התואר שלך?"

"שמונה חודשים".

"שמונה חודשים?! שמונה חודשים לא עוזר לי!"

"מה אתה צריך?" נחרדתי מהמחשבה שפספסתי הזדמנות להחזיר טובה.

"אני צריך מרצה".

 

בצער רב נפרדנו לדרכנו ואז גרג הסתובב חזרה.

"אבל בעוד שמונה חודשים תהיי מעוניינת?"

"מאד מאד מעוניינת!" השבתי.

נקווה.

---

לעבודה ההיא לא קיבלו אותי כי אין להם עכשיו כסף, אבל אמרו לי שבשנה הבאה יהיה.

בהתחלה קצת התבעסתי, אבל אז נזכרתי ששנה הבאה מתחילה עוד חודשיים.

---

שיפור משמעותי בהערכה העצמית שלי :

אתמול היה שיעור ריקודי בטן. קניתי חצאית במיוחד והיא התגלתה כקניה מצויינת וקרירה ללבישה. אני אקנה עוד כאלה, אבל זה לא העניין פה.

עמדנו כולנו מול המראה ולמדנו את הצעדים. לכמה שניות הורדתי את העיניים מהגוף ולא חשבתי על אם אני עושה את זה נכון ואם התנועות שלי מגלמות את התנועה הגלית שמחפשים, ופתאום ראיתי שאני הבחורה הכי יפה בחדר.

 

מייד נהייתי הרבה יותר נחמדה לכולן. רק זה חסר לי על המצפון, שיגידו שישראליות הן שאפות אבל גועליות. אם זה לא יספיק אני אכין להן חומוס.

---

 עוד מהשיעור:

"אאאא! לין, יש עליך ג'וק!"

"אאאאאאא!" (לין בורחת בזעקות)

"בואי רגע" (מארי מתקרבת אליה בנינוחות, ומסירה חומייני בגודל של מלחיה)

"אה..." (לין נושמת לרווחה) "הוא לא עוקץ".

אני מסתכלת במארי בחשד. "את הרגע החזקת ג'וק".

מארי: "הוא לא עוקץ".

אני: "הוא עדיין ג'וק".

מארי: "אבל ג'וק טוב".

 

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני צריכה ללכת להאכיל את ג'וק המחמד החדש שלי.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 27/10/2005 09:54, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות
59 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של pussycat ב-29/10/2005 13:45

נשמה טובה

יש לנו אוטו!

ביום רביעי צלצל הטלפון.
"פארה", אמר פיטר, "מצאתי לכם אוטו".
"באמת?!" שאלתי בפליאה ואושר, "איך מצאת?"
"חבר שלי רצה למכור את האוטו שלו, ב3000 דולר."
"אוי", אמרתי, יען כי הסכום גדול הוא עד מאד יחסית למה שתכננו להוציא בשלב זה.
"לא, רגע", אמר פיטר. "הוא כבר מצא קונה, אבל אז הוא לקח את האוטו לסיבוב, ועשה תאונה. שבר פנס, עיקם קצת את הבמפר. הקונה התחרט והודיע שהוא לא קונה אוטו שבור. הביטוח נתן לו 2500 דולר בשביל התיקונים. אז הוא מוכר אותו ב500."
"אהה", הצלחתי לשרבב.
"זה אוטו מושלם בשבילכם. פשוט מושלם. הוא במצב מעולה, הוא עבר את כל הבדיקות המכאניות, הוא פשוט מושלם למה שאתם צריכים".
"אוקיי", אמרתי בספקנות.
"תראי, אני לא מנסה למכור לכם אותו. תרצו תקחו לא תרצו לא צריך, אבל לדעתי - ממש כדאי לכם."

ניסאן פינטארה, שנת 88', 190 אלף ק"מ, מצב מכאני מדהים, פנס שבור ובמפר עקום למדי. עלות תיקונים - 150 דולר.

גבי ופיטר עבדו עליו כל הערב אתמול, נהנים מאחווה גברית מיוזעת. הפגוש הוחלף, הפנס תוקן, האוטו מוכן לאכילה. לא עוד קניות על הגב, לא עוד לבקש טרמפים בשביל לקנות אוכל לכלבים. אפשר לקנות עציצים, לעשות סיבוב השוואת מחירים בין חנויות, להגיע לצד השני של העיר, לנסוע לים, להיות חופשיים!

למישהו יש מזגן?

---

אתמול, עוד הגברים עובדים על האוטו ואני מכינה רסק עגבניות למלוואח, שלושים המעלות בחוץ התחלפו פתאום ברוח פרצים.
טלפונים התחילו לצלצל.
"פארה, כדאי שתסגרי את הבית", אמר פיטר.
"את הבית?" שאלתי בחוסר הבנה.
"את החלונות והדלתות. הולכת להיות סופה".
פיטר רק גמר את ה"פה" של ה"סופה", וארובות השמיים נפתחו. מטרי זלעפות, ברקים ורעמים חצי דקה מאיתנו. הרוח כמעט העיפה את הברזנט שמנסה להצל על הסלון. במשך חצי שעה זילעפו גשמי זעף, או "סופת קיץ קלילה", כמו שקוראים לזה פה.

בבת אחת הכל נגמר והשתתק. טיפות יורדות מהעצים, שלוליות מבהיקות על השביל.
"קוואק קוואק קוואק", אמר הגג שלנו.
"נראה לי שוב המאוורר נתקע", אמרתי לגבי ושיניתי את המהירות שלו.
"קוואק קוואק קוואק", חזר הקול.
"אולי יש שם איזה ברווז", אמר גבי. "אולי הוא עלה על הגג".
"למה לו לעלות על הגג?" פקפקתי.
"לא יודע, זה ברווז. מה הוא מבין".
"קוואק קוואק קוואק", נשמע שוב.
"יש לכם צפרדע במרזב", אמר לנו פיטר. "הוא נשמע מבסוט".
"קוואק קוואק קוואק", נשמע מהצד השני של הגג.
"הנה עוד אחד", אמר לנו פיטר. "הם בטח מדברים על הסופה. 'אה, איזה כיף! סוף סוף מים!' או משהו כזה".

"קוואק קוואק קווואאאאק", אמר הצפרדע בפעם האחרונה.

נשיקות? מישהי?

---

עוד שלושה ימים למנאייק. שייגמר כבר ואני אוכל להתחיל להתרגל לנסוע בצד ההפוך של הכביש, ולהחליף הילוכים ביד הלא-נכונה, ולהפסיק להפעיל וישרים לפני שאני פונה.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 22/10/2005 08:31, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות
29 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-24/10/2005 02:41

חריש

הימים ימי חריש עמוק. שניים מהמבחנים כבר מאחורי - אחד עבר מצויין, השני קצת פחות. אני מקווה שעברתי אותו.

השלישי מחרתיים, אני לא צופה מפלה, אולי אפילו הצטיינות מרשימה. אבל למי אכפת, אני צריכה לעבור ולא יותר. בשבוע הבא האחרון ואז שלושה שבועות בלי כלום.

אלא אם כן יקבלו אותי למקום שהגשתי אליו מועמדות. רוב הסיכויים שלא, כי לקבל אותי יהיה הדבר הנכון לעשות ומשום מה המחלקה שלנו עושה הכל כמה שפחות נכון. מצד שני אולי זה פשוט מוקדם להם מדי. לא משנה, באמת למי אכפת. העלו לגבי את המשכורת ככה שבכלל ההכנסה שלי היא בגדר בונוס בלבד, או צבירת חסכונות.

אחרי שלושת השבועות - עוד סמסטר. ואחריו עוד אחד. וזהו.

בסופשבוע התארחנו אצל פיטר וקלייר. התינוק שלהם פער עיניים על גבי - כנראה המשקפיים הרשימו אותו. פיטר בתגובה מתח לו את האוזניים  ואמר שהוא חושב שקלייר עשתה אותו בכלל עם מאסטר יודה.

 

יש לאוסטרלים קטע כזה עם משחקי חברה. אולי בגלל שהם לא דברנים גדולים כמו הישראלים, אני לא זוכרת שאנחנו היינו משחקים משחקי חברה בארוחות ערב. בטח לא משחקי קופסא. כאן - כל זוג מארח שמכבד את עצמו יש לו ארון צעצועים שלא היה מבייש חתן בר-מצווה, ובהתנפח הכרסים הם שולפים איזה לוח ומחלקים את האורחים לקבוצות. לרוב, בנים נגד בנות. אולי געגועים לימי בית הספר הבריטי העליזים? לפחות חסכו ממני את התלבושת האחידה עם הגרביים עד הברך, השרוולים הקצרים, העניבה והכובע רחב השוליים. על מה המעצב היה אין לי מושג, אבל זה בטוח לא היה אורגני. לא עם הצבעים האלו.

אבל כל זה לא שייך כרגע לעניינו, ובכנות אני מודה שמשחקי החברה משעשעים וגם אני תמיד מנצחת בהם. ואם לא אז גבי מנשק אותי ואומר שאני נורא חמודה - רווח נקי.

היות וקלייר היא מורה לאנגלית, וגבי בימים אלו אף הוא בחריש עמוק לקראת הIELTS (מבחן אנגלית שיבדוק האם יש לו אנגלית מספקת כדי להיות כאן מורה), המשחק הפעם היה כזה שדורש ממך לדעת אנגלית.

כל קבוצה מוציאה קלפים לפי נושא ובקלף יש מושג. את המושג צריך נציג הקבוצה להעביר לחברי הקבוצה בלי להגיד אותו במפורש. מותר פנטומימה, מותר מילים נרדפות, מותר קולות, מותר הכל חוץ מלאיית.

פעם קלייר שיחקה את המשחק עם עולים חדשים אחרים, בינהם בחור מבנגלדש. כשהגיע תורו בקטגוריה "טבע", הוא אמר:

"תחשבו על נחש".

"קוברה!" ניסה מישהו, "פיתון!" אמר מישהו אחר.

"לא, לא", אמר הבנגלדשי, "תחשבו נחש ממש גדול".

"אנקונדה!" "אפעה!" (אז מה אם הוא לא ממש גדול, זה נחש!)

הניחושים לא צלחו והבנגדלשי עבר קלף. כשנגמר התור שאלו אותו מה היה הנחש ההוא. הבנגלדשי הראה להם את הקלף, עליו התנוסס השם:

"רוטויילר"

לנו לא היו אירועים מבדחים שכאלו, אבל קלייר ופיטר הזמינו אותנו לקריסמס להתארח איתם בבית החוף שלהם בעיר התיירות הדרומית לנו. עוד לא בטוח שזה יצא לפועל, אבל הרעיון נחמד, ואפילו מותר להביא את הכלבים. ("סוף סוף אני אתרגל את העברית שלי. בּוֹיְנַה, בּוֹיְנַה!" - פיטר מרחיב את הידע שלו בשפות זרות)

אתמול חזרתי הביתה מיום עבודה מתיש ומבעס - כנראה שיש לי דורבנות (אולי בארץ קוראים לזה דורבנים?) .

זה גדילת יתר של העצם בעקב. זה מרגיש כמו סכין שתקועה שם ודורכים עליה. זה התחיל אחרי ראש השנה - כנראה שאחרי כל הבדיחות על הראש סלרי ושיפעת האוכל מישהו החליט שזה לא מספיק וצריך גם להשאיר סימן יותר קבוע. הבנות בעבודה נתנו כל מני המלצות, למשל לגלגל עם העקב קופסת שימורים או צנצנת, כדי לפרק את העצם. הכירופרקט המליץ גם על מתיחות איטיות וארוכות לארוך הרגל. בכל אופן זה היה דיי מבעס לגלות שזה מה שיש לי.

אז חזרתי לי הביתה לגלות את גבי וחיוך תמוה על פניו.

"תשמעי", הוא אמר לי, "השמיעה שלי הולכת ומידרדרת".

"אתה רוצה ללכת לרופא?" שאלתי בדאגה. זה שהשמיעה שלו מידרדרת אני יודעת - כשהוא עושה תרגילים עם הקלטות של IELTS כל הבית רועד ואני לא מצליחה ללמוד.

"לא, לא" אמר גבי בטון של 'מה זה קשור בכלל'.

לא התווכחתי כי לגבי יש איזה אישיו תמוה עם רופאים.

"לא, החלטתי שצריך מערכת קולנוע ביתית".

"מה?!" הרמתי גבה (שכזכור, אני שולטת בה היטב מגיל חמש עשרה)

"נראה לי שצריך".

"בסדר, אבל יש דברים יותר דחופים, גבי".

"מה למשל?"

"למשל מכונת כביסה שלא מכתימה את הבגדים הבהירים?" יען כי נמאס לי שכל בגד בהיר הוא בחזקת בגד חד פעמי.

"עזבי מכונת כביסה עכשיו", ענה גבי וחיוך מאד לא מוסבר על פניו.

"מה זה החיוך הזה?" עניתי לא-מאד-בחביבות, "כבר קנית מערכת ועכשיו אתה מנסה לשכנע אותי שזו היתה קניה טובה?"

"לא, לא קניתי שום דבר!"

"כי אם קנית עוד איזה כלי עבודה ממש לא אכפת לי".

"לא קניתי שו... באמת? לא אכפת לך?"

"מה העניין עכשיו, התואיל להסביר לי?" הפגנתי רצינות.

"טוב", נכנע גבי, "את יודעת שיש להם בעיה במפעל עם אנשים שלא מגיעים ולא מודיעים על זה מראש".

"כן", עניתי וסבלנותי ממני והלאה.

"ואני הרי לא החסרתי אף יום".

"נכון".

"אז מסתבר שכל שלושה חודשים הם עשים הגרלה בין כל אלו שלא החסירו אף יום והפעם - אנחנו זכינו במערכת קולנוע ביתית!"

"באמת?" נפלתי על צווארו בשמחה.

"באמת! הם יביאו אותה מחר, אז אם אני לא נמצא תהיי נחמדה אליהם".

הא?!

"מה זאת אומרת? למה שאני לא אהיה נחמדה? מתי לאחרונה לא הייתי נחמדה? את רומז שאני לא נחמדה?! אם זה מה שאתה רומז אני אבעט לך ת'צורה! תיזהר ממני! כן, כדאי לך לרוץ באמת!"

הימים כאמור ימי בחינות, ובהתאם נפלו השרתים של האוניברסיטה. חמש פעמים. למשך חצי יום כל פעם.

בהתחשב בעובדה שרוב שירותי האוניברסיטה הם "לימודים מרחוק" מדובר בתקלה משמעותית.

לאחד הסטודנטים כנראה נשבר והוא שלח לנו אימייל בסגנון:

"מה קורה איתכם לעזאזל?! זו תקופת בחינות! צריכים אינטרנט עכשיו! כולכם הומואים! תסדרו את זה כבר!

מעוצבן אנונימי".

 

למרבה הגאווה הוא שלח את זה מכתובת האימייל האוניברסיטאית שלו, שהיא מספר-סטודנט דוט אוניברסיטה דוט קום.

 

הבוסית שלי, אשה גדולה שכמותה, שלחה לו תגובה בסגנון:

"נפילת השרת קרתה אצל ספק השירות שלנו ולא אצלנו, הספק קיבל על כך הודעה ועובד על תיקון ברגעים אלו.

אשר להערה ההומוסקסואלית שלך, הרי שאנחנו אוניברסיטה ללא אפליות.

תודה לך על מכתבך".

 

בכל אופן, השמועה עשתה לה כנפיים ונטיותינו פורסמו בכל המחלקה. נציגים מקבוצות שונות החלו פוקדים את חדרינו לברר את מידת הנכונות.

"אז זה נכון?" שאל בהתלהבות בראד מהקבוצה המקבילה.

"למה בראד?" קמתי אליו בחיוך, "במי אתה מעוניין?"

"אני?..." החוויר בראד כגבינת קוטג'. "מה?... לא... אני... שום דבר".

והוא ברח ונעלם מאחורי הדלת.

"לא לחינם קיבלת הכשרה צבאית", אמר אחד הבוסים בהערכה.

 

ואני אומרת, מזל שלא קרה ההיפך.

אני יכולה לדמיין לי חדר מלא הומואים תמימים, שמישהו בא ומטיח בהם - "אתם כולכם חדר מחשב!"

זה היה יכול להיות באמת משפיל.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 18/10/2005 05:13, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות
41 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של Ron ב-15/11/2005 20:08

31,184