ריקודים מצריים, הרצאות וחלומות שמתגשמים

אתמול התחילה סדנת הריקודים המצריים (מה מצרי בהם עוד לא גיליתי) וחוץ מזה שמאד פירגנו לי הבנות, הכרתי בחורה נחמדה בשם "פיתה".

וגם, קיבלתי בהשאלה תלבושת ריקודי בטן למסיבת התחפושות של קלייר.

תמונות בקרוב.

(קלייר וידאה שכולם יבואו מחופשים במילים האלו: "אנא הגיעו מחופשים, כי אם לא, נספק לכם תלבושת כל כך הרבה יותר מגוחכת ממה שהייתם חושבים לבחור לעצמכם". מעניין אם זה יעבוד)

שוב הציעו לי להיות מרצה, בסמסטר שאחרי סוף לימודי.

שוב דחיתי את ההצעה.

אם לא נצא לטיול מיד אחרי הלימודים, אם אני אתחיל להשתלב בעבודה ואפילו רק לחצי שנה, אנחנו לא נצא לטיול לעולם.

או לפחות לא לפני הפנסיה, ואי אפשר לדעת מה יקרה עד אז.

קצת מרגיש לי פספוס, אבל אני כל הזמן מזכירה לעצמי שיותר חשוב שנצא לטיול הזה מאשר למצוא עבודה, ואפילו זו עבודה שמוצאת חן בעיני.

סוף השבוע מתקרב, ובו יש מסיבת ימולדת לליאן, אחת מקולגותי. ליאן היא בחורה עליזה כיאה לשערותיה הג'ינג'יות, והיא ביקשה להביא למסיבה משקאות וכסאות - שני דברים שכנראה אין לה מהם הרבה.

לליאן יש ילד אחד בן תשע, אותו היא ילדה לפני גיל 20, ומאז היא הספיקה להתגרש מאביו ועומדת להתחתן עם אחר. כבר נולד להם ילד משותף, והוא עוד מעט בן חצי שנה. חמוד לאללה.

הילד הגדול, דניאל, גם הוא חמוד לא קטן. יום אחד הוא הופקד על שלומו של אחיו לחצי שעה. שניהם היו על הספה ודניאל ראה סימספונז. "זה חלום שהתגשם", הוא אמר לאמו בעיניים נוצצות, "לראות סימפסונז עם אחי!"

מחכה לטלפון

מהמשפחה של גבי בישראל. הייתי נוחתת כבר לישון אבל זו השיחה השבועית. לא רוצה לפספס.

מסתבר שאפשר להשרף גם מהרוח.

אתמול היה מעונן עד מעונן מאד, והייתי מחוץ למחסה של בקתת-עץ בערך עשרים דקות, ויש לי עור-זית, כמו שכולכם זוכרים, שלא נשרף כמעט אף פעם.

ונשרפתי.

כנראה השילוב של הרוח החזקה והמלח מהים.

זה יפה לי עם הכוויה שחטפתי בזרוע מהאדים של סיר האורז.

כנראה בגלל זה אומרים לא להרים את המכסה של האורז כשהוא מתבשל.

יותר אני לא אשכח.

לפני שהגענו לעיירה כולם הזהירו אותנו שיהיה חם. חם מאד. חכו חכו, עוד יהיו ארבעים וחמש מעלות, ככה זה בצפון. כולם גרים בדרום כי האקלים שם נסבל יותר.

בכל אופן, בשבועיים האחרונים בדרום חוגגים ארבעים ומשהו מעלות (יחד עם איזה טורניר טניס מַשמים), ואצלנו הטמפרטורות צנחו אל מתחת לשלושים.  אני יושבת פה עם גרביים ומכנסיים ארוכים.

הבטן שלי הכריזה על קיום בינארי עם מאכלי חלב. "או הם או אני". בעסה. אני מאד אוהבת מאכלי חלב.

גם חלב עיזים לא מפייס אותה.

עדיין לא קיבלתי הצעה טובה מה לעשות כשאני אהיה גדולה.

שום דבר לא נראה לי שווה לצאת מהבית בשבילו.

וגם להשאר בבית לא נראה לי מלהיב.

עדיין לא הגיע מכתב תשובה מאמא שלי. כמובן יש בזה יתרון גדול. הביולוגי לעומתה הרגיש מותקף כשסיפרתי לו קצת על חוויות ילדותי - בעצם על רטרוספקטיבה של חייה של אמי כעולה חדשה בודדה בארץ זרה, עם ילדה קטנה, והכריז שהוא לא מוכן לשמוע על אף אחד חוץ ממני, גבי, אחי הגדול ואולי גם המשפחה של גבי.

בהתחלה התרגזתי.

אחר כך הלכתי על הגישה האמפתית ("אני מבינה שאתה מרגיש מואשם").

עכשיו אני מחפשת דרכים להתחכם ולהזכיר את אמא שלי בעקיפין. לא שדחוף לי לדבר איתו על אמא שלי, אבל הוא פספס את כל גיל ההתבגרות שלי. אני  רק משלימה לו פערים.

אני קצת כמו השעון הדובר, כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה שנשארו לי עוד שלושה שבועות לסמסטר הזה, ואחריו רק עוד סמסטר אחד.

כולם בעבודה שואלים אותי מה דעתי על בחירת החמאס, וגם בטלוויזיה מתעסקים רק בזה כאילו לא קורה פה כלום. בעצם באמת לא קורה פה כלום. הכרישים נסוגו, ויש רק מדוזות לא-קטלניות. בכל אופן אני עונה שהייתי פסימית לגבי תהליך השלום עוד קודם (ולראיה, תראו איפה אני גרה), ושלא בטוח שהחמאס בראש הרשות זה כזה נורא. להיפך. נראה אותם עכשיו מתמודדים עם מערכת בריאות ותחבורה. כבר לא כיף כמו לשחק שוטרים וגנבים, הא? שלא לדבר על זה שעכשיו כל מתקפת טרור היא לא פעולה של "קבוצת שוליים" אלא של הרשות.

זה ישנה משהו? אני בספק גדול.

פסימית, נו.

האלימות היא צורך באיזור הזה. שנאה. כוחניות. תסתכלו בטוקבקים. מחפשים את מי לשנוא, מעל מי להתנשא, את מי לתקוף.

למה אנחנו מברכים "שלום"? וגם בערבית? זה תמיד היה משהו ששואפים אליו, משהו שאין. יש לנו חבל ארץ צמא דם. שקט ושלווה - ארבעים שנה מקסימום. בזמן האחרון זה ארבעים דקות מקסימום.

טבע אנושי? אולי. גם לטבע הזה יש גוונים. מצאתי לי מקום מגורים בגוונים פסטליים, את האדום והשחור והכחול והירוק והכתום - את כל אלה אני רואה בטלוויזיה וחושבת, למה אנשים בוחרים לחיות ככה.

לא שכאן אין צרות. אבל הכל מתון יותר, כמו מבעד לבריכת מים. איטי, מנומנם, מעורפל.

אני מחפשת משהו שמח לסיים איתו.

לא עולה לי שום דבר. כנראה שאני באמת צריכה ללכת לישון.

שבת שלום וסופשבוע נעים לכם.

יום אוסטרליה שמח!
היום יום אוסטרליה.
לא, זה לא יום העצמאות -
אוסטרליה לא עצמאית, תודה ששאלתם.
חלק מהאימפריה הבריטית, עלק.
וגם האיחוד המתקרא commonwealth, שלא במקרה לא שמעתם עליו עד היום.
 
חוצמזה, למה היום הזה דווקא? כי ביום הזה נחת הקפטן קוק בחופי אוסטרליה ו"גילה" אותה.
ההולנדים היו שם קודם.
והאבוריג'ינים עוד הרבה יותר קודם.
ואז הבריטים התחילו לצוד את האבוריג'ינים ולהרוג אותם.
את כל זה לא מלמדים כאן בבתי הספר - שזה החלק המזעזע. זה כמו שבגרמניה לא ילמדו על נאציזם.
 
אך מה לנו כי נלין, קיבלנו יום חופש (רק אני, לא גבי) ונסעתי לעיר החוף הקרובה להפגש עם וואלינג וחברותיה הפיליפיניות, והאוכל המסורתי שלהן.
שלנו יותר שווה.
הפיליפיניות, כולן חוץ מוואלינג, נשואות לאוסטרלים. הן כולן קטנות דקיקות ועדינות, והבעלים של כולן מכוערים גסים וזקנים. הילדים של כולן משגעים (שוב שקלתי חטיפה, אבל הבעל האוסטרלי נראה לי מפחיד מכדי להסתבך). לשבחם של הבעלים ייאמר, שהם היו נחמדים מאד.
 
אחר כך נסעתי לבית שוואלינג ובעלה שוכרים - והבנתי למה היא חוזרת לפיליפינם כל שבועיים. הם גרים בקופסה של מטר על מטר, אמנם עם חצר ענקית, אבל הילד ישן איתם באותו חדר.
ואז גם הבנתי למה אין לו עוד אחים.
 
הילדות הצטרפו אלי לציד צדפים בחוף (נאמנה להבטחתי לגבי, כל הצדפים נמסרו לילדות, ולא הבאתי איתי ולו צדף אחד קטן לרפואה). חוץ מצדפים מצאנו גם רגל של סרטן, כפפה, וכדור גולף.
 
לוואלינג יש ציורים מדהימים, היא ממש מקצועית. היא כבר מציגה בתערוכות בינלאומיות כבר שנים, ומקווה לחדור לשוק האוסטרלי. לדעתי זה ייקח לה זמן אבל יצליח.
 
והחלטתי שאחרי שנחזור מהטיול אני לא אחפש עבודה במחשבים. אם אני אעבוד בזה, אני לא אצא מזה. אם לא תהיה לי עבודה, אני אהיה חייבת למצוא משהו - והפעם זה יהיה משהו שאני רוצה.
 
רק נשאר לי לגלות מה אני רוצה. יש הצעות?
 
ועוד חשבתי לי, אני טיפוס מתבודד. לא לגמרי, כי הרי יש לי את גבי, אבל אחרי כמה זמן בחברה אני בוחרת להתרחק. ואני לא מתרחקת כדי שירדפו אחרי, כי אני לא רוצה שירדפו אחרי. אני לא רוצה שיעלמו לי, אבל שיהיו לידי, לא איתי. אולי אין לי כאן חברות כי אני מרחיקה אותן איכשהו.
מפחיד אותי שאני אצור כזה מן ריחוק עם הילדים שיהיו לי. אני רוצה משפחה חמה וקרובה, אבל קרבה של אנשים שהם לא גבי קשה לי לאורך זמן.
אולי עם הילדים זה יהיה אחרת. לא יודעת.
 
גבי ביקש ממני למסור לכם ד"ש.
אז ד"ש.
שמור   בטל