כמו גשר ביומיים סוערים

ככה הוא נראה לי, הפוסט הזה.

---

לפני כמה שנים היתה לי חברה עיוורת. לא בדיוק חברה שלי, יותר נכון חברה של חברה. רוני הצטערה שהיא עיוורת, אבל לא במיוחד. "אמא שלי תמיד היתה אומרת לי, רוני, כולם רואים עם העיניים, אבל את מיוחדת. אז את תראי עם הידיים ואת תראי עם האוזניים ואת תראי גם עם הלב". ורוני, שהיתה ילדה טובה וקשובה, האמינה לאמא שלך וגמרה תואר שני בעבודה סוציאלית והלכה להביא תועלת לעולם.

רוני היתה מספרת לי איך היא מתאהבת. בתור אדם מבוסס ראיה, היה לי קשה להבין, אבל רוני סיפרה איך הקול של אנשים משקף את אישיותם והיא שומעת בקול שלהם שהם אנשים מדהימים. על קולות של אנשים מגעילים היא לא סיפרה, אבל היו גם כאלה.

והיא אפילו אמרה, שלפעמים אנשים שרואים, יותר עיוורים ממנה. כי היא יודעת דברים שאחרים לא, בגלל שהעיניים לא מבלבלות אותה.

(היא אגב אמרה לאמא של גבי להתנהג אלי יפה יומיים אחרי שנפגשנו, כי יום יבוא ונתחתן).

לא כל כך האמנתי לה אז, חשבתי שהיא צריכה לפצות את עצמה על רגשי הנחיתות בגלל המום המולד שלה.

כמו שהיא תיארה, הייתי עיוורת.

---

אז כולכם זוכרים איך יצאתי במחולות משגרג השיג לי חוזה לסמסטר יחיד בו ארצה להודים דלי-תקציב על מהות מערכות המידע. בעיקר כולנו זוכרים את שמחת המחולות הגדולה מכולן, הלא היא שמחה לאיד, עת בישרתי על כך לחברותי לעבודתי הנוכחית ועת נצבעו פניהן בירוק-קנאה. גרג התחיל במלאכה של להשיג לי שולחן עם מחשב וחשבונות והכל, ואני קיבלתי זימון לראיון עם הטרול.

הטרול בחר להיות אגו-מניאק שהוגדר על ידי רבים מחברי בכינויים כמו "דיק-הד". המשרה שאיתו פורסמה בטרם חתמתי על חוזה גרג, והגשתי מועמדות. המשרה כוללת חוזה לשלוש שנים עם משכורת נאה עד נאה מאד, עיקר המשרה בעצם כרוך בתיווך בין המשתמשים לבין המתכנתים, מה שאומר בייביסטר לחולי נפש. משאת חיי.

את הטרול כבר הכרתי טלפונית בלבד, ומהקול שלו היה לי ברור שמדובר בהומו  מודחק, צעיר וחלקלק, אגוצנטרי ודורש כאפה. ברגע שפגשתי אותו, קמו דבריה של רוני תחיה. בפנים מול פנים הוא נראה כמו טרול עצים חביב והאגוצנטריות בקול שלו הוסוותה תחת זקנו הענקי. לרגע הלכתי שולל וחשבתי שאולי בכל זאת נצליח להסתדר.

 

בכל אופן, קיבלתי זימון לראיון עם הטרול, למשרה שתבטיח לי הכנסה לשלוש שנים (ולא לשלושה חודשים) ותעשיר את קורות החיים שלי בסעיף zoo keeper. מחד, מה לי ולטרול כשיש לי בוס חביב כמו גרג. מאידך, מעולם לא ראיתי ראיון אוסטרלי בהתנהלותו.

 

גיששתי קצת מסביב וקיבלתי לינקים של מתודולוגיות ללמוד לראיון. קראתי קצת והבנתי את הרעיון הכללי. ואז קיבלתי מייל שאמר: "פאנל המראיינים שלך הוא:

הטרול

ראש המחלקה הנוכחית בה את עובדת

ראש המחלקה בה אולי תעבדי

איזה אחת עם שם מלחיץ וכרישי.

בהצלחה."

 

זה כבר הפך יותר מבהיל - מילא לעשות  צחוק מעצמי בנוכחות הטרול בלבד, בשביל משרה שאני כבר ממילא לא אקח. אבל בפני ראש המחלקה שלי (שבעבר לא ידעתי איך הוא נראה וצירוף אומלל של הנסיבות הביא אותי לדרוך על נעליו היקרות ולשפוך עליהן תה צמחים), ראש המחלקה השני, ואיזו אישה מרשעת שבוודאי תשנא אותי, זה כבר סיפור אחר.

 

הגעתי אל הראיון (מוקדם כרגיל), והמראיינים התעכבו (כרגיל). בסופו של דבר באה אישה חביבה וסימפטית, הציגה את עצמה כעונה לשם המלחיץ, והובילה אותי אל החדר, בו ישבו ארבעה אחרים. הטרול, מיידלע פוזלת משהו, מזוקן אחד שבעבר הייתי מביאה אליו את הדואר, וכוסון.

"תכירו כולם, זוהי פארה", אמרה הסימפטית. "פארה, זהו טרול, זוהי מיידלע, זהו מזוקן, וזהו הכוסון נתניאל... ובכן, אני לא אטרח עם שם המשפחה שלו".

"תטרחי", סיננתי אליה טלפתית בשיניים מהודקות, "תטרחי!"

 

"שבי בבקשה", הזמינה אותי הסימפטית, לשבת בראש השולחן לצד כוס מים.

 

"פארה קצת ממהרת לחזור לעבודתה", הבהירה הסימפטית לכולם, "אז בואו נשתדל לקצר".

כולם הנהנו.

הראיון היה אמור להמשך חצי שעה. כעבור שעה, הסימפטית שוב הזכירה לכולם לקצר.

 

הטרול זיבל לי את השכל מה דקות, וביקש ממני לזבל לכולם בחזרה. זיבלתי כמיטב יכולתי, בהתחשב בעובדה שקראתי על הנושא כשעה קודם לכן. אחר כך העביר הטרול את זכות הדיבור לכוסון תכול העיניים, ואני התעצבנתי לגלות שהוא גם אינטילגנטי וגם נחמד שלא עושה מזה עניין. אחר כך חשבתי שאולי זה מבחן, לראות אם אני מאבדת עשתונות מול כוסונים סימפטיים (כי זה האיום מספר אחד של המחלקה, כנראה. איזה חיים. קשה קשה.), והזכרתי לעצמי שאני נשואה באושר ולא אחליף את גבי בשום כוסון, מה גם שהוא נראה כחוש מדי בשביל לנגר כהלכה.

פתרתי את רוב השאלות שלו בחינניות, טעיתי בחישוב של אחת מהן והודיתי בטעות כשהוסבה תשומת לבי לעניין, הרשמתי אותו מאד בתשובות שהוא לא חשב עליהן, וכשלא מצאתי תשובה הצחקתי אותם.

 

בסיום הראיון הודתי להם על התרגיל הנחמד, והרגשתי כלת עולם וזבלנית שכל מהשורה הראשונה.

היתה לי הרגשה שהם יציעו לי את המשרה, אבל הרי כבר יש לי עבודה.

---

טיפ: לגזור ולשמור.

אם אתם הולכים לראיון מאחורי גבו של הבוס החדש שלכם, שווה לוודא שלא נתתם את שמו כממליץ.

---

"פארה", אמר גרג, "הרגע נתתי עלייך המלצה חמה לצוותו של הטרול".

"תשמע..."

"זה בסדר, אני מבין. אני מציע לך רק סמסטר אחד, והם מציעים שלוש שנים".

"אבל אני..."

"הרי בסופו של דבר, את צריכה לעשות את השיקולים שלך ולבחור מה שנכון לך. זה מובן לגמרי".

"גרג, אני רק רציתי לראות מה זה בכלל ראיון אוסטרלי".

"אה".

שתיקה.

"זה הגיוני. זה רעיון טוב, כל הכבוד."

"כן. ועכשיו, כשראיתי, אני לא בטוחה שאני רוצה לעשות את זה שוב".

"לא, אני בטוח שהלך לך מצויין. אם תחליטי לעבוד איתם אני אבין לגמרי".

 

כן, גרג, ממש אני אבריז לך אחרי כזה משפט.

---

כשחזרתי לעבודתי מרובת הקנאיות, גיליתי שהפחות-קנאיות קנו לי מתנת פרידה (עט וסימניה מעור קנגרו אמיתי!) וכרטיס ברכה. איחלתי להן הצלחה בהמשך דרכן בקול, ועוד שנים ארוכות באותו מקום בלב, והפלגתי אל השקיעה ואל אימון ריקודי הבטן האחרון לפני הפסטיבל וההופעות.

 

חיפשתי, אבל לא מצאתי תמונה של הכוסון הנחמד. הוא היה בערך הכלאה של השניים האלה:

 

בנות ודודינקה, תהנו.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 24/6/2006 09:24, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-17/9/2006 16:43

בחזרה לחיים - מעבר חד

לא יכולתי שלא להתייחס לעניין רפונזל. ואין דרך אחרת לחזור לשגרה. רק במעבר חד.

---

ידיעה בעיתון המקומי: המצוד אחר שודדי הקרוקודילים

שני קרוקודילים, באורך 1.2 מטר, נגנבו מגן החיות שבעיירה.

תחקיר של עובדי גן החיות מעלה, שהשודדים התכוונו בכלל לגנוב קואלות,

אבל נאלצו לשנות תוכנית

כי הקואלות השיבו מלחמה.

---

אחרי שקיטרתי לכם קטור ושוב על קולגותי המגעילות שמפגינות כלפי התנהגות בלתי סימפטית בעליל, אתן את פרספקטיבת גבי על הנושא.

אני: גבי, הבנות האחרות בעבדוה מגעילות אלי.

גבי: בוודאי שהן מגעילות אלייך, הן שמנות.

 

אני (לאחר התאוששות מההלם וחשיבה): הלחוצה לא מגעילה אלי.

גבי: הלחוצה לא שמנה.

 

(אין הכוונה לרמוז ששמנות תמיד גועליות אלי. אבל הממצאים מראים ששמנות אוסטרליות עם רגשי נחיתות שעובדות איתי, כן)

---

גרג, שיבדל לחיים ארוכים ויזכה גם לאגזוז חדש לאפנוע שלו, סידר לי עבודה במשרה מלאה לסמסטר הבא בתור מרצה. כדי להוכיח לי שהוא אכן רוצה לנצל אותי, הוא קבע 20% מהזמן של המשרה כמוקדש למחקר.

אני הצעתי לחקור את השפעת גורמים פסיכולוגיים בנפש האדם על יעילות השימוש במערכות מידע כנושא. גרג לא התלהב.

יש לי הרגשה שזה יעבור לו ולי תהיה מלגה.

 

נפגשתי עם הבוסית שלי לצורך העבודה הזו, ודיסקסנו את מטרותינו לקורס הזה (מטרתי העיקרית היא להכין את התלמידים למבחן ולמטלות. ללמד אותם נראה לי מיותר), כמו גם חובותי (לתת הרצאה פעם בשבוע, ולהשתתף בכתיבת חומר הקורס).

אני מאד התרגשתי, ולכן אמרתי לה: אני מאד מתרגשת!

אמרה הבוסית - אני מאד מרגישה הקלה.

 

אמרה, ונסעה לסידני לשבועיים.

---

נאלצתי להודיע למקום עבודתי העגמומי הנוכחי על נטישתי אותו לטובת משרה מעניינת, מכניסה ויוקרתית יותר.

בניגוד לימים עברו, בהם עשיתי כמיטב יכולתי למנוע משדי הקנאה להתעורר, החלטתי לנהוג אחרת. הסתרתי בקונסילר את השקעים השחורים מתחת לעיניים (בזכותם תמיד נחשבתי לתימניה ואף אחד לא חשד בי שאני מדברת רוסית), שמתי סומק שגרם לי להיראות כמו חייכנית פוסט-אורגזמית שזופה, ומסקרה שעשתה לי ריסי-במבי. במקום ללכת בגב כפוף ולקוות שלא ישימו לב שאני שם, צעדתי בגאון כשצמד דדי (המודגשים בחזית-פוש-אפ "מחוזקת") נישאים מעלה מעלה, כדברי פיקה צביק. כוונתי היתה לעורר את כל שדי הקינאה גם יחד, ואז לצפצף עליהם.

 

אבל כמעט נגמר לי הדלק.

באוסטרליה ממלא אדם דלק לעצמו, במו ידיו ומשאבה, ואחר כך משלם לגברת שבקופסה.

אחרי כמה דקות שבמהלכן התלבטתי אם אני אוהבת את הריח של הדלק או לא, גיליתי שהמשפך לא הוכנס כראוי, תוכנו לא נאטם, ומזה כמה דקות שאני שואפת אדי דלק כאחת האבוריג'ינים.

 

לעבודה הגעתי מסוחררת משהו, והתרכזתי בלא להקיא.

 

כששאלתי את העצבניה, עיקרית הגועליות, כמה זמן אתראה מראש אני צריכה לתת לפני שאני עוזבת, היא הגיבה בשמחה כנה ואמיתית.

"את עוזבת? באמת?! איזה יופי! גוּד אוֹן יוּ!  אמממ... אני ממש שמחה בשבילך!" אמרה בחיוך רחב. אני סתמתי טוב טוב את הפה ולא אמרתי: כן, אני בטוחה שבשבילי את שמחה.

אבל קולגה אחרת, הלחוצה, שאלה אנה אני באה ומה אעשה, וכשאמרתי "מרצה" שמעתי את העצבניה סותמת את הפה שלה חזק-חזק.   הי הי הי.

(אחרי כמה דקות היא הצליחה להתעשת ושלחה לי מייל בו היא מברכת אותי על משרתי החדשה. ואז שמחתי נגוזה וריחמתי עליה נורא. איזה בנאדם מסכן ואכול קנאה. לא יפה מצידי. מיד הלכתי והורדתי את המסקרה. גם צערי בעלי חיים על העצבניה, וגם גירד לי בריסים)

---

מאז, העצבניה חביבה אלי כאילו הייתי יבואנית חמאה הולנדית.

 

ייתכן שזה שייך לעובדה שהבאתי ללחוצה דוגמיות של מאכלי לטעום.

---

יורד פה גשם כבר יומיים. גשם זה דבר רטוב ומעצבן, וגרוע מזה, הגיעה עונת הג'וקים.

הנה כי כן, ג'וקים בטרופיקנה נכנסים לבתים כשקר להם.

הכלבים לא עזרה גדולה.

לא יהיו כאן פירוטים, כי זה יותר מגעיל מסיפורי עבודה.

---

גבי בנה לי מדפי תבלינים.

 

לפני:

אחרי:

---

קיץ נעים לכם. אני אשב לי כאן לבד בגשם.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 20/6/2006 15:29, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, out of my face&catdesc= bitch
39 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של שצ ב-23/6/2006 09:52

בקרקרים

החורף כאן, והוא מתכוון להשאר. הגשם חלף הלך לו, שמש נעימה יוצאת מדי יום ומעלה את הטמפרטורות, אבל הבקרים - רחמנא ליצלן. חמש מעלות, וגם זה בקושי. הברווז סוף סוף הבין מה פשר השמיכה שפרשתי לו על הרצפה (מתחת למיטה, כמובן) ו הוא עבר לרבוץ עליה. הצפרדע מתחזה לכדור במיטה שלה - היא עוד לא הבינה מה פשר התנור שעומד לידה. גבי אמור בסופשבוע לבנות לה מלונה סגורה שנעטוף בשמיכות צמר (דולר לשמיכת צמר בחניות יד שניה). צער בעלי חיים.

 

לשמחתי הבלוג שלי היה פעיל כבר לפני שנה, ולכן חזרתי אחורה לבדוק אם גם אז היה כל כך קר, וגיליתי ש:

א. לא

ב. אבל כבר לא היה חם

ג. לפני שנה הכרנו את פיטר.

 

וכך כדי להשלים את הסמליות, הטנדר של גבי חזר מתיקוניו הסופיים והוא נכון לשרת אותו בכל אשר ייסע (או לפחות עד לעבודה וחזרה).

 

אשר לי, אני אצטרך לקנות מה שנקרא "עַג-בוּטס" - מגפיים גבוהות ורכות, מרופדות פרווה מזוייפת וחמימה. ולפי שמם כבר הבנתם שהם מכוערים. אבל מחממים, וזה העיקר, בעיקר למי שגר בבית שנבנה בידי אירופאי מזוכיסט בשנות החמישים, והבידוד שלו זהה לזה של צריף.

אחרי הקניה אני אצטרך להעיף מעצמי את שארית האכפתיות שנשארה לי לגבי מה יגידו עלי, ולנעול אותן בפומבי.

 

מה שכן, בגלל הקור העז הדשא נקי יחסית מרמשים למינהם, ולכן בהפסקת הצהריים בעבודה הפעולה החביבה עלי היא לרבוץ על גבעת דשא קטנה מוסתרת מעין רואה, לפשוט מעלי את רוב חלקי מלבושי (לא את אלה! סוטים. התכוונתי נעליים, סוודר, כאלה דברים) ולחשוף בטן לשמש האוסטרלית הצולה. וכך אני חוזרת לי לעבודה שזופה, מחוממת היטב, אדומת לחיים ועם גב שזכה למנוחתו. כן, אני מגזע הלטאות.

---

הנחיות למתמודדת עם הורים מטורפים, באימייל. חלק ראשון.

(מטעמי נוחות ההנחיות בלשון נקבה, אולם מתכוונות לשני המינים כנדרש)

 

- לעולם אל תניחי כלום. ובוודאי אל תניחי דבר לגבי תוכן האימייל.

- השהי תגובותייך. רעיון טוב יותר יצוץ מחר, או מחרתיים, או בעוד שבוע. והורים מטורפים זה כמו יין, לחכות עושה להם רק טוב.

- לעולם אל תקראי אימייל מהורה מטורף כשאין זמינה לך חֵברה שפויה, מרגיעה ומשתתפת. מאד ייתכן שתכולת האימייל תעלה לך את הסעיף, וזה מסוג הדברים שעדיף לחלוק. אל תתבשלי עם זה לבד.

- עמדי בפיתוי להשיב להורה המטורף באותה מטבע. זה מאד מפתה, אני יודעת, אבל למחרת תתבעסי מעצמך.

- למרות כל הרצון הטוב, סביר להניח שההורה המטורף לעולם לא יצליח להבין את מה שאת כותבת, גם אם כתבת בלשון בהירה ומובנת, והוספת איורים וקטעי מוזיקה. בעוד את קוראת את תשובותיו, הפסיקי תכופות כדי להזכר באלו המצליחים להבין אותך, כדי להזכיר לעצמך מי כאן הנורמלי.

 

זכרי! להורה המטורף יש מטרה אחת ברורה - להוציא אותך מדעתך, ולצרף אותך לעולמו ההזוי. בריאותך הנפשית היא האויבת שלו, ולכן טפחי אותה ביד חזקה!

(ואם צריך, אז צאי לשופינג. מה הלינק של איביי?)

 

 

אולי יום אחד יספיק לי הכוח לנסח בדיוק את אופי התקשורת בין אמא שלי לביני. עד אז, אספר לכם שאמא שלי אטומה כתמיד, הדיאלוג איתה משול לדיאלוג עם כל פנאט מצוי - אין שום משמעות למה שאני אגיד, היא כבר החליטה מה היא רוצה והיא לא תתן למציאות לבלבל אותה. גבי הסכים איתי (סוף סוף) שההתיחסות אליה כאל אדם שפוי לא מובילה לשום דבר טוב. אני עצמי דווקא התחלתי לתהות - אולי דווקא אנחנו צריכים להתמיד, אולי זה פשוט דורש יותר זמן. ייאוש.

---

מאד כיף לי לעבוד עם גרג. הוא בונה סביבי את האווירה המתאימה בשבילי לפרוח. הוא מפרגן לי מאד, ובונה לי את האגו בצורה בריאה, לא בצורה חנפנית.

רק חבל שהוא בתחום שמעניין אותי קצת.

---

חדשות משעממות:

בחזית חיפוש העבודה, התפנתה עוד משרה של הוראה, אבל הפעם של אנגלית, והפעם באוניברסיטה הקרובה למקום מגורי (עשר דקות נסיעה, מול השעה וחצי של קודם). הבעיה - צריך איזה-שהיא תעודת הוראה. בא לי לבעוט בעצמי שלא עשיתי אחת כזו בימים שהוצע לי, בתואר הראשון. מצד שני, אז באמת לא סבלתי את הרעיון. וגם, תמיד יש תקווה שהם לא יימצאו אף אחד אחר מתאים. ("אבל אני לא דוברת אנגלית מלידה", בכיתי לאליזבת, "איך אני אלמד אנגלית את אלו שכן?" "בקטנה", אמרה לי אליזבת, "זה אומר שאת יודעת איך זה ללמוד את זה, אז תדעי להסביר את זה יותר טוב. וחוץ מזה, זה שהם נולדו כאן לא אומר שהם יודעים אנגלית")

 

המשרה שסיכויי לקבל אותה הכי גבוהים, היא אחת שתחומה כתחום לימודי, היא נושאת עמה חוזה לשלוש (!!!) שנים, שכרה נאה עד נאה מאד, היא במשרה מלאה, והיא כוללת בוס מגעיל. בקיצור, האם למכור את עצמי תמורת כסף או לא למכור?

(כמובן שלא. זה לא עד כדי כך הרבה כסף).

---

חדשות ריקודי בטן:

בריקודי הבטן אני משתפרת תדיר, ואני צריכה באמת לעשות תמונות של הגרדרובה המתרחבת שלי ולהעלות לכאן. לכל המאוחר - סוף יוני, בפסיטבל אומנויות-הכפר, בו נופיע כולנו תחת שרביטה ההחלטי של אנט. וגם גבי יידרש לעלות לבמה לתופף בדרבוקה.

 

תגובת גבי: "אני לא חושב שזה מוצא חן בעיני. אני לא יודע לתופף.  כולם יסתכלו עלי וישאלו - מה הבחור הזה שלא יודע לתופף יושב שם?"

אני: "אתה תשב עם הדרבוקה ואנחנו נרקוד. למה אתה חושב שמישהו בכלל יסתכל עליך?"

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 27/5/2006 03:56, בקטגוריות משפחה לא בוחרים, כלבים גידלתי ורוממתי, אוסטרליה - ארץ הפלאות
42 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-4/6/2006 13:53

31,185