ריקודי בטן - אחרי

אני בכזה היי, עוד מעט חצות ואני כאן מקלידה לכם.

היה מדהים! כל היום הזה היה בעומס של מפגשים. בעשר בבוקר הייתי אמורה לנסוע לקשט את המסעדה של הריקודי בטן, והאמא המאמצת התקשרה חצי שעה לפני, להודיע שהיא חזרה מהצפון הרחוק.

לא, רגע, צריך להתחיל קודם - הרי פיטר-נשמה-טובה ואשתו קלייר הזמינו אותנו לעיירה הדרומית יותר לקריסמס. בזמנו גם הכלבים הוזמנו, אבל אז הסתבר שלא. לכאורה, פתרון פשוט, פנסיון כלבים. ברם, זה כנראה הפתרון הפשוט של כל האוסטרלים וכל הכלביות מלאות עד אפס מקום. כולל כאלו שצריך לנסוע חמישים קילומטר לתוך הבוּש כדי להגיע אליהן, אבל ממתי חמישים קילומטר בכלל נחשב מרחק באוסטרליה.

אז האמא המאמצת (שגם היא נשמה טובה בפני עצמה) הציעה את עצמה לטפל בהם באותם ימים.

אחר כך באמת נסעתי לקשט, וגיליתי שכל העולם כולו תנועת נוער אחת גדולה, וכך גם רמת הסדר והארגון. היינו אמורות להיות שם שעה. אחרי ארבעים דקות של אפס מעשה התבקשתי להכין כבלים לוילונות כדי להאפיל על החלונות, והתברר שהכבל שהביאו לי קצר מדי לשלושת החלונות ואין קאטר לחתוך אותו כדי שיספיק לחלון אחד לפחות.

אחת הבנות הציעה לי טרמפ חזרה הביתה (אמנם נהגתי במו פאניקתי אל המסעדה אבל גבי לקח לי את האוטו כדי לקנות מסור) והתברר שהיא נוסעת כל יום לאוניברסיטה והציעה לתת לי טרמפ. זה חשוב כי משבוע הבא אין לי אוטובוס יותר - הוא יוצא לפגרה ואני הייתי אמורה לקחת את האוטו ולנסוע בפאניקה בצד ההפוך של הכביש.

חזרתי הביתה תוך שעה, בול בזמן להכין חומוס וללכת למסיבה הראשונה של היום - יומולדת לשכנה ליד. כמיטב המסורת האוזית היה על האש והרבה אוכל קנוי (וטוב שכך, רחמנא ליצלן שלא יבשלו).

רק כדי שתבינו את המצב, שלושים ושמונה מעלות ומעל שישים אחוזי לחות.

אחר כך גבי הלך לישון (אפילו בטמפ' יותר גבוהה כי אין מזגן בבית, או לחילופין, רוח) ואני התקלחתי והתאפרתי, עברתי לבגדי מסיבה מספר שתיים. נסענו לבית של אחת המעבודה, הגשנו את החומוס כמנחה, וכולם החמיאו לי על שבאתי לבושה בצבעי קריסמס. (אני כמובן לא יודעת מהם צבעי קירסמס או שהייתי אמורה לבוא בכאלו, אבל למי אכפת). אמרתי לבוס שלי שאני אשתדל לא להגיע בזמן כי אני מבינה שבאוסטרליה זה נחשב לא מנומס. הבוס שלי אמר שלא מנומס להגיע באיחור ואז ללכת מוקדם. אמרתי שאין מצב שאני אגיע באיחור, כי משם יש לי מסיבה אחרת ללכת אליה, אז אם כבר אני פשוט לא אגיע. הבוס נזכר בחומוס שאני נושאת באמתחתי, ואמר: "אם מביאים אוכל אז הכל נסלח."

משם יצאנו למסיבה מספר שלוש ובהחלט הטובה שבהן.

בריקוד הראשון היינו בשורה ארוכה מדי וחלק מהבנות עברו ממש לרקוד על הכביש (בחוכמתי עמדתי קרוב לאמצע). שכחתי חלק מהצעדים אבל יצאתי מזה בחינניות.

את התלבושת שלי כולה, כמו בשיר של דורי בנזאב, החזיקו סיכות בטחון. ולא סתם סיכות בטחון, סיכות בטחון דקיקות. ולא סתם סיכות בטחון דקיקות, סיכות בטחון דקיקות שנשברו באמצע הערב.

לפחות לא באמצע ריקוד.

מה שעוד, הייתי הבחורה המעוגלת ביותר בחדר - כל כך דאגתי שלא יהיו לי עגילים שבסוף מצאתי את עצמי עם חמישה זוגות.

באחד הריקודים התבלבלתי בצעדים (נורמלי), דרכתי לעצמי על החצאית (עדיין נורמלי) והיא ירדה לי אל מעבר לגובה התחתונים (לחלוטין לא נורמלי). מזל שזה קרה עם הגב לקהל וכשכמה שורות של בנות מסתירות אותי - ושוב הצלתי את עצמי בחינניות. אף אחד לא הרגיש.

ודווקא את ריקוד שזכרתי מצויין, רקדתי בשורה האחרונה.

למרבה השמחה המסעדה היתה תאילנדית מקורית ולכן עם אוכל נסבל, ולקינוח - מישהו שמע על פאבלובה? מסתבר שזה פיתוח אוסטרלי מקורי. ואפילו לא מגעיל בכלל, בעיקר כשמורחים עליו שמנת מתוקה מוקצפת.

בסוף הערב רקדתי עם כמה מהחדשות פרי-סטייל, ומה אגיד לכם, אני לא יודעת איך אני אשרוד עכשיו שלושה שבועות בלי שיעורים של ריקודי בטן. מה זה כל הפגרות הדביליות האלה?!

הבטחתי תמונה, תמונה אקיים.

וגבי, המלאך שלי בתגובה:

"כן, אנחנו בהחלט נצטרך לאבזר אותך".

היידה ebay!

קיץ קיץ כמה חם. ולח.

אני מתנצלת מראש בפני מי שתגובתי נעדרת מפוסטיה / ו . אני מספיקה בקושי רב את עבודותי הלימודיות והעבודתיות מול המחשב, ואחר כך כל כך כואב לי הגב שאני לא נוגעת במחשב חוץ מאשר להשמיע שירים לאימונים של הריקודי בטן.

הקיץ מדשדש לו בפתח. מה זה מדשדש? שלושים וחמש מעלות, אחוזי הלחות בבוקר מתחילים מתשעים, ובהדרגה מתפוגגים אל עבר החמישים. כמה נעים.

בלעחס.

כל המקומיים מבטיחים לי שזה עוד מזג אוויר נעים. זיפידידודה. מזל שיש מזגן.

פיטר-נשמה-טובה ערך מסיבה לכל העובדים של החברה שלו (גבי עבד בשבילו איזה כמה ימים אז זה נחשב) והוזמנו גם אנחנו. אשכרה כל העיר הזאת מוחזקת על ידי חברות של צעירים בני פחות משלושים וחמש.

האמת, זה מסביר הרבה דברים.

חוץ מהמראה המגוחך של אשוח מלאכותי מעוטר במיטב קישוטי בית-לחם כשהמזגן נושף עליו במלוא כוחו, קיבלנו כובע קסקט מתנה עם הלוגו של החברה.

ביום שבת המסיבה של הריקודי בטן, יש עוד ריקוד אחד שאני צריכה ממש לשנן, ואחד רק לשנן קצת. את השלישי כבר יש לי צרוב חזק ברקמות. גבי ראה את התלבושת ומיד הניד ראש.

"אה-אה", הוא אמר, "מותק, את לא יוצאת ככה בפומבי. הבד הזה שקוף לגמרי. רואים לך את כל הציצים."

בצר לי נאלצתי לקנות סטרפלס ולבקש מאחת הבנות לקצר לי אותו במכונת התפירה שלה (שלנו כנראה רדופת רוחות).

סדר היום שלנו עבר לכלול בריכה אחר הצהריים. לי נמאס אחרי ארבע בריכות בערך - שחיה זה הספורט הכי משעמם שיש. הנוף חדגוני ואי אפשר לשים מוזיקה. אז גבי ממשיך לחתור ואני יושבת על כסא נוח וקראת ספר מזובל שקלייר השאילה לי. אין לי ראש לספרים רציניים, הלימודים שואבים ממני כל מה שיש.

אבל זה ממש נותן הרגשה של החיים הטובים. רק חסרה לי כוס מיץ עם פרוסת לימון בקצה.

מה עוד? אנחנו חושבים על זה שגבי יעבור לעבוד במכרות. הכסף מטורף. מצד שני לי ממש לא בא להתחיל שוב מחדש בשום מקום. והאוכלוסיה במכרות לא אמורה להיות איזה מחזה משובב לב. נראה לי שנמאס לי להתכלב, אני רוצה להתחיל לחיות.

אוסטרליה מתחילה רפורמות של מקומות העבודה. מה זה אומר מבחינתי? יהיו גם משמרות ערב וגם עבודה בסופ"ש. אני את החרא הזה כבר מכירה וממש לא אוהבת. אין לי כל כך מה לעשות - רק לקוות שיעדיפו בשעות האלה להעסיק מישהו ותיק, ולנשום לרווחה.

עם הדירה הכל בא על מקומו בשלום ואפילו בזמן. כספינו בידינו ראשינו עטורים.

עוד שבועיים בערך אני אחזור למצב פעיל יותר, מבטיחה.

כן כך נראית

הפעם בפוסט - תמונה של הבית שלי.

הפרוייקט של אננננה הוא הזדמנות מצוינת בשבילי לפאר את המקום שבו אני גרה ובכך למשוך לכאן ישראלים תמימים שיארחו לי לחברה, אבל האמת שלא באתי לגור כאן בגלל המעלות של המקום. אלו התבררו לי מאוחר יותר.

אז למה באתי?

• כדי להגר נגזר עלי לעשות תואר שני.
• במדעי המחשב.
• האונ' כאן הציע תואר בשכ"ל משמעותית נמוך מכל האחרות.
• העיר קטנה.
• אנחנו לא אוהבים ערים גדולות.
• האקלים חם.
• חם מאד.
• מאד מאד לאללה.
• ואני מאד לא אוהבת קור.
• בכלל לא.
• וגם, המחיה זולה יותר.
• ואז עוד לא ידענו כמה קל להסתדר פה כלכלית
• כשנפטרים מהדירה המ***ת שמשלמים עליה משכנתא.

אז זה למה באתי. למה אני אוהבת לחיות פה?

• באמת חם פה.
• ונעים.
• ובאמת זול לחיות פה.
• ונעים.
• והאנשים נפלאים נפלאים נפלאים.
• ויש כל מה שאני רוצה: יש ריקודי בטן, יש ריקודים סלוניים, יש בריכות, יש חדר כושר, יש תוכים, יש סופות קיץ, יש קורס רפלקסולוגיה, יש כל מה שאני צריכה ורוצה ואוהבת.
• וחיים בלי לחץ.
• ובלי תחרותיות.
• והים במרחק של חצי שעה נסיעה
• ואפשר להחזיק קואלות וקנגרו אם נוסעים משם עוד עשר דקות.
• ואנשים הולכים יחפים לכל מקום
• ולפעמים גם בלי חולצה
• ויש אירועים לקהילה הבינלאומית
• ויש לאנשים סבלנות
• וזה מדבק.

מה חסר?

• ישראלים שיהיה לי כיף איתם.
• ספרים בעברית (הנה בא המיתוס)
• הצפירה בימי הזכרון
• מישהו שיבין אותה
• יום העצמאות.
• רימונים בראש השנה
• מצות בפסח (שלחו לנו מהעיר)
• שקדי מרק
• פיתות מחיטה מלאה
• ערוץ שמונה.

וכולם ביחד:

"כן כך נראית

העיירה שלי

אם תעצור

אולי תראה אותי

ואם אתה

נמצא כבר בסביבה

תדע לך שכאן

הזמן לא הכרחי"

ויחד עם זאת, לא בטוח שנשאר כאן אחרי סוף התואר. נסתובב קצת ביבשת ואז נחליט.

בטח כבר ראיתם, בטח כבר צחקתם - חלק מתדריך קב"טים בעיירה: