לוייתנים
הכי הדהימה אותי הזירה. לא בגלל הגודל שלה ולא בגלל השיטוח שעשו לקרקע בשבילה, אלא בגלל ה"ריפוד". במקום חול, שמעלה אבק בימים יבשים והופך לבוץ בימים גשומים, הם פיזרו פסולת טכנולוגית. חתיכות קטנטנות של פלסטיק שפעם היו ציפוי לכבלי טלפון. הקרקע רכה וקפיצית. אין אבק, וכשעה אחרי הגשם היא כבר יבשה ומוכנה, ואפשר להעלות אליה את הסוסים לאימון.
 
פגשנו את הזוג הזה בארוחת ראש השנה, לפני שבוע. הם הזמינו אותנו לבקר ועברנו בסביבה, בדרך חזרה משיט צפיה בלוייתנים. לוייתנים לא ראינו - הים היה סוער ונשארנו בתוך המפרץ. לשמחתי דווקא ראינו דולפינים. אחר כך נסענו לאחוזה הזו, הענקית, הגולשת במורדות הגבעה, אל ערוץ קטן של נחל, אל משטחי הרכיבה, אל הזירה. איכידנה עצלה עברה מולנו בשביל. הזוג הציג בפנינו פלא אחר פלא באחוזה הענקית הזו, העומדת למכירה בשני מליון דולר. אני הסתכלתי וקינאתי. מייקל הסתכל וקבע לעצמו יעד.
 
ימים לא קלים עוברים עלי. ימים של דכאון ובכי לצד ימים של אישוש ורגיעה. אולי אלו ההורמונים. אולי מזג האוויר. אולי פשוט לא נגמרה תקופת האבל על הקשר שלי ושל גבי.
 
מייקל נבהל מאד מהימים הקשים יותר. הוא חושש שזה לא יעבור לעולם, חושש שהוא לעולם לא יצליח להיות הבנזוג המושלם בשבילי. הוא לוקח אחריות מלאה על עצמו, אבל אני חושבת שאלו דברים שאני צריכה לפתור בעצמי. אני חושבת שהקושי מתחיל מבפנים, וההתגברות עליו היא תהליך שאני צריכה לעבור.
 
אני תוהה אם אני אי פעם אצליח להיות מאושרת. אבל אני כמעט בטוחה שבשנתיים ההן בעיירה הקודמת, אי שם בקווינזלנד, אני כמעט בטוחה שהיו שם תקופות, לא קצרות, שהגדרתי את עצמי כמאושרת. אני כמעט בטוחה שזה היה, ולא חלמתי חלום.
ואם זה כבר קרה, אז אולי יש סיכוי שזה יקרה שוב.
אני מנסה לקחת אחריות על האושר הזה. לא לחכות ששוב יהיו סביבי תנאים מושלמים, או כמעט. להיות מאושרת ממה שיש. להיות מאושרת ביומיום, ולא בגלל אירועים מיוחדים.
 
כל כך יפה פה. אני לא יכולה לתאר את הירוק, השקט, המרחב, היציבות שיש פה בנוף. התמונות הכי יפות נשארות אצלי בתוך הראש, אחרי מבט חטוף תוך כדי רכיבה על האופנוע. היופי הזה לא מחלחל פנימה. בעיירה אולי לא היה כל כך יפה, אבל הרוגע של האנשים סביבי חילחל. אולי טעיתי כשחשבתי שהרוגע הזה ילך איתי לכל מקום. אולי אני צריכה לתחזק אותו כדי שישרוד גם במקומות אחרים.
 
תמונות מהתחזוקה:

 

 

אול בפעם הבאה נראה גם לוויתינים. הנדידה תימשך עד אוקטובר.  אולי עד אז אני אפסיק להתענות ואתחיל להרגיש יותר טוב. אולי עד אז אני אהיה יותר שלמה עם הצעד הזה, הכל-כך שנוי במחלוקת.


שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 23/9/2007 10:02, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, כאבי גדילה
26 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-30/9/2007 09:24

אני כפיי ארימה
ואז אוריד אותן על ראשי בטפיחות  "איך? איך שוב מצאתי את עצמי במקום הזה?"  
 
יש לי איזה קטע כזה שאני חושבת אחורנית, מחשבות רפלקטיביות, ומגיעה לכל מני תובנות. בטח שמתם לב לזה.
מדי פעם אני טועה לחשוב שההתנהגות הזו אינה מנת חלקי בלבד, ויש עוד אנשים בעולם שעושים את אותו הדבר.
לפעמים אני מגזימה לחשוב שהאנשים האלה מגיעים למסקנות שאני הייתי מגיעה אליהן.  
 
קוראי המיומנים כבר בוודאי מבינים שמדובר בפוסט על בסיס אמא.
לפי התקנות להגנת הצרכן אני צריכה בכל זאת משהו נחמד בפוסט הזה, ולכן יצורפו אילו כמה תמונות של מקום מגורי.  
 
הפרידה מגבי העלתה הרבה מחשבות על אמא שלי.
למשל, אילו היתה לי משפחה, האם הייתי מתלבטת כל כך בעניין הפרידה? אולי בגלל שגבי מילא בשבילי את תפקיד המשפחה הגרעינית, התקשיתי לוותר עליו.
עוד עלתה אצלי השאלה, האם אני לא עושה מעשה נבלה בעוזבי אותו, ובכך מגשימה את נבואתה המלבבת, שהשמיעה באוזניו כחצי שנה לפני חתונתינו.
לקינוח תמהתי האם צעד הפרידה מגבר יציב ובטוח כמו גבי לטובת פרחח אוסטרלי אנרגטי אינו אלא צעד בעקבותיה הסרוחים של אמי, שגם היא הניחה מאחוריה גברים שלווים וחביבים (כמו אבי זצ"ל) לאנחות, וכעת היא מבלה את חייה בבדידות מזהרת.
 
חברות טובות ויקרות (וגם גבי עצמו) הניחו את דעתי בעניין השאלות האלו.
ראשית, אין ספק שגבי מילא את תפקיד המשפחה הראשונית שלי בצורה הטובה ביותר האפשרית, ואין ספק שמשפחה שכזו ברקע היתה אולי נותנת לי תחושת בטחון רבה יותר, אבל בסופו של דבר זה תמיד מפחיד לעזוב את המוכר והידוע (והטוב) לטובת הבלתי ידוע.
שנית, פרידה מבן זוג היא אולי לא הדבר הכי אוהב שפאשר לעשות, אבל היא במסגרת הזכויות של כל מי שאינו חלק מחתונה קתולית. אני לא המצאתי את רעיון הפרידה, זוגות רבים התגרשו לפנינו ורבים יתגרשו אחרינו.
לאלו הטוענים כי לעזוב את גבי לנפשו בעיר זרה הוא החלק האיום: גבי אזרח חופשי ורשאי לחיות בכל מקום העולה על רוחו. אם כבר, מהרבה בחינות מצבו בעיירה טוב הרבה יותר משלי. יש לו חברים, הוא במקום עבודה המוכר לו היטב, ההוצאות באיזור קטנות והחיים נוחים.
אשר לדמיון לאמי - אילו הייתי באמת דומה לאמי, הייתי מוודאת שהפרידה מגבי תיעשה כמה שיותר מרירה ועוינת. אמנם גבי היה מרגיש טוב יותר לו נפרדתי ממנו כדי להיות לבדי, ולא כדי להיות עם מישהו אחר, אבל בסופו של דבר: הפרידה זה החלק הכואב בשבילו, וזה לא היה מוצא חן בעיניו עם או בלי בן זוג חדש. 
 
אחרי כל המחשבות האלו התפניתי להרהר קצת באמא שלי וכמה חייה בוודאי קשים לה. עלתה בי מחשבה לאחל לה יום הולדת שמח השנה, באיזור נובמבר. אחר כך חשבתי שאולי מוטב להקדים ולאחל לה שנה טובה, ואכן כך עשיתי. שלחתי לה אימייל ואיחלתי לה שנה טובה. אמא שלי חזרה אלי מיד באותו היום. אני כבר מיומנת בהתמודדות אימיילית עם הורים מטורפים ולכן נמנעתי מלקרוא. כעבור יומיים היא שלחה אימייל נוסף. גם אותו נמנעתי מלקרוא, בידיעה שאימיילים תכופים אינם מבשרים טובות, כשמדובר באמא שלי.
וטוב עשיתי.
אתמול הרגשתי חזקה מספיק, מייקל ואני היינו במצב רוח טוב במיוחד, ואני הייתי מלאת ציפיה לנסוע דרומה לעיירה הקרובה לחגיגות ראש השנה (כן כן, באיחור של שבוע אבל בכל זאת, עדיף מכלום).
האימייל הראשון של אמא שלי, זה שנכתב כתשובה לאיחולי שלי, היה השפוי מבין השניים. הוא שח על החיים בישראל, כמה הם טובים יותר אליה מהחיים ברוסיה, ועל מחירי הדירות באיזור מגוריה. את הסמול-טוק האפשרי העכירו משפטי הפתיחה של אמי: "מכיוון שאינך מספרת לי כלום על חייך, אין לי מושג איפה את ומה את עושה בכלל. שמעתי שנפרדת מגבי. נשמע שאת הולכת בדרכי. חבל".
באמת, אחרי כזו קבלה ללא תנאי, מי יעמוד בפני ההצעה לחשוף עוד פרטים על חייו.
האימייל השני כנראה נכתב מתוך סערת גרשות ועלבון על היעדר תשובה לראשון.
ראשית, אמי מבקשת לחלוק עמי הבנות שלא הספיקה בחיינו המשותפים. היא מכריזה למעלה מכל ספק שיש אלוהים ויש גם גורל. (הזכרון של אמא שלי כנראה כבר לא מה שהיה פעם, וגם פעם הוא לא היה משהו. את ענין אלוהים והגורל היא חזרה ואמרה לי כמעט בכל יום החל מראשית שנות העשרה שלי). אותו גורל, כך אמי, קובע לנו לאיזו משפחה ניוולד, כדי להגשים אותו. אין לנו דרך למנוע אותו או להשפיע עליו. אחר כך אמי מסבירה לי שביכולתי ללמוד אמת צרופה זו על בשרי או לחילופין להיעזר בנסיונה המרובה ולהאמין לדבריה. לצערה, קובלת אמי, בחרתי בדרך השניה, הקשה יותר, ולפיכך, היא חוזה, אל לי לצפות לחיים קלים או מאושרים. לא נותר לי אלא להיות אומללה ולכן עצתה לי היא לשמור על בריאותי מחד ועל כספי מאידך (כדי לממן בו את ריפוי בריאותי הכושלת). כל בעיות הבריאות שלי, היא מצהירה, הן עונש ברור משמיים, שכן כשעזבתי את ביתה הייתי בריאה כשור הבר. 
 
למרות הדוקטורט שברשותה, אמי חסרה את ההגיון לראות את הסתירה הפנימית בדבריה. הרי אם הגורל הוא זה שמכתיב את צעדי, מה זה חשוב אם איעזר בנסיונה או לאו? נסיונה אומר שמעשי לא ישנו כהוא-זה ממילא את הכתוב. בריאות או כסף, הרי הכל נתון בידי הגורל, לא?  
 
התמלאתי רוגז וטרוניות אחרי שקראתי את האימייל הזה. לא כל כך על אמא שלי, כי הרי היא לא עשתה דבר שחורג מההתנהגות האופינית שלה, אלא על עצמי, שבכל זאת נותרה בי איזו תקווה קטנה ועיקשת שאולי הפעם, אולי אחרי כל הזמן הזה, אולי דווקא עכשיו אני אשמע ממנה איזו מילה טובה. 
 
כתבתי לה תשובה קצרה ושיטחית, חיובית ככל שיכולתי, ושלחתי באותו היום. לא כתבתי שחשבתי שאולי הפעם אשמע ממנה משהו חיובי. הייתי צריכה לעכב את תשובתי בעוד יום, אולי הייתי חושבת על זה אז. אבל האמת היא שבין אם אכתוב דברי הבנה ובין אם אכתוב מילות נאצה - חד הוא. שום דבר טוב לא ייצא מאמא שלי. יש גבול ליכולות של כל אדם, וכאן עובר הגבול של אמא שלי. 
 
מתסכל אותי שזו מנת חלקי. אני חושבת שכן אשאר איתה בקשר כזה של אימיילים, אלא שהאימיילים שלה תמיד יעוררו בי רוגז ותמיד ייקח לי יום או יומיים להתאושש מהם. ככה זה יהיה. אמא שלי היא נתון קבוע. מה אפשר לעשות. 
 
אין לי דרך להעביר לאמא שלי את המסר: החיים שלי דווקא טובים, מאושרים, ולא כל כך קשים. הדבר היחיד בהם שמעיק עלי זה את.

---

הבטחתי משהו משמח, נכון?
ובכן, לכבוד ראש השנה אורגנה ארוחת צהריים של הקהילה היהודית-ישראלית בעיירה שמדרום לנו.
מייקל ואני בחרנו לכבד את המסורת, והגענו לשם ברכיבה (על אופנוע, במקום על גמלים. רפורמיק סטייל).
בארוחה פגשתי זוג אחד של ישראלים. שניהם גדלו יחד באותו יישוב, התאהבו, ואחרי הצבא נפרדו איש לדרכו. שניהם התחתנו (עם אנשים שונים) ושניהם נפרדו (מאנשים שונים) וכעבור שלושים שנה מצאו את עצמם שוב זה בזרועות זו. מקסים! עוד פגשתי יהודיה אחת מניו- יורק הנשואה לדני (מדנמרק, למרבה הפלא). היא היתה נשואה למישהו אחר ונסעה לה לטיול באירופה. אמא שלה התקשרה אליה לטיול ואמרה לה: כדאי שתחזרי לפה מהר. חברת ילדות שלך באה לבקר ובעלך לוקח אותה לטיולים בכל העיר. משהו כאן עומד לקרות. הגברת לא מיהרה לחזור, ופגשה את הדני (מדנמרק). כעבור כמה שבועות היא נפרדה מבעלה. בעלה נישא לאותה חברת ילדות והיא נישאה לדני, וכולם משפחה גדולה ומאושרת.
עוד כהנה וכהנה סיפורים עוררו אותי לחשוב: יש אותו מספר של נקודות-דמיון ביני לבין אמא שלי כמו ביני לבין האישה האקראית ברחוב. אלא שברגע שמשהו שאני עושה דומה-במקצת למה שאמא שלי עשתה, הנטייה היא לייחס את זה לגנטיקה, חינוך, דוגמא או גורל משפחתי. והרי באותה מידה יכולתי גם לחקות את אליזבת טיילור.
 
בכל אופן, פגשתי הרבה אנשים נחמדים, אכלתי הרבה סלטים טעימים, ראיתי פרה אחת ממליטה ולאמות נחות להן בצל. בעוד שבועיים ניפגש כולנו שוב (הפעם אצלנו בעיירה) לחגוג את סוכות.
 
לכם קוראי הנאמנים אציג שתי תמונות: זו של הבית שבו אנחנו גרים, וזו של הנוף הנשקף כשיוצאים מהחניה ומסתכלים שמאלה.  
 

 

 

 

חג שמח!  

 
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 16/9/2007 12:03, בקטגוריות משפחה לא בוחרים, אוסטרליה - ארץ הפלאות
65 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-24/9/2007 09:22

על סרטים והצגות
להיות נציג שגרירות ישראל באוסטרליה אמור להיות כיף, בעיקר כי להיות באוסטרליה אמור להיות כיף. נספח התרבות של שגרירות ישראל באוסטרליה נשמע כמו ג'וב מוצלח במיוחד: חונכים עיתונים, משיקים ספרים, ומבקרים קהילות מקהילות שונות למען חיזוק תרבותינו בתפוצות.
כל מה שאני יודעת על נספח התרבות של שגרירות ישראל באוסטרליה, או כפי שאני מכנה אותו בחיבה, נתששיב"א, הוא שהוא נראה כוסון עצי-משהו בתמונה שלו. נתששיב"א הוזמן אחר כבוד לפסטיבל הסרטים הישראלים בעיירתי הלא-רחוקה מסידני, והבריז למען התחייבות אחרת במלבורן.
נעלבתי!
אל"ף, אנחנו יותר קרובים ממלבורן.
בי"ת, שנה שעברה, הפסטיבל התקיים בצל המלחמה עם לבנון וכל מני יוצאי לבנון הביעו את חוסר שביעות רצונם.
גימ"ל, מה זאת אומרת "התחייבות אחרת"? ואנחנו מה, לא מחויבות?
דע לך, נתששיב"א, הפסדת. היו שני סרטים מצויינים והיה חומוס. אמנם לא חומוס טעים, כי לא אני הכנתי, והקהל היה ברובו מלא מתנדבים-לשעבר-בקיבוצי-ארצנו, אבל היה מוצלח. ואם לא תבוא בשנה הבאה, נתחיל לראות בזה משהו אישי.
 
למען האמת, הסרטים עניינו אותי הרבה יותר מנתששיב"א, שאת קיומו גיליתי רק ביום פסטיבל הסרטים. שני הסרטים שהוצגו ביום ראשון אביבי (כי הכל הפוך פה, להזכירכם) לפני שבוע היו "בופור" ו"שלוש אמהות".
"בופור" הוא בעצם עיבוד קולונעי לספרו של רון לשם "אם יש גן עדן", עליו קראתי אצל שרייק. אהבתי מאד את הראיליסטיות שלו. הסרט שיקף אווירה צה"לית אותנטית, הציג בפנינו טיפוסים ישראליים אותנטיים, ושיקף פחדים ישראליים אותנטיים. אחרי שעתיים של סרט, העברתי עוד כמה שעות של הסברים למייקל. למשל, למה החיילים שרו על מרקו בנסיעה חזרה, מי אלו ארבע הנשים שניצחו את הצבא, ומה זה כל העניין הזה עם להכין קפה.
אחרי סרט מדמיע שכל האוסטרלים יצאו ממנו מזועזעים וענווים, הוצג הסרט "שלוש אמהות", שמגולל לאט לאט, בנשימה ארוכה, את סיפורן של שלוש אחיות ממצרים, שגדלו בישראל. כל אחת והחטאים שלה, כל אחת והטעויות שלה, כל אחת והבחירות שלה. אני לא חושבת שראיתי ליהוקים יותר טובים מאשר בסרט הזה. וגילה אלמגור שולתת.
 
כפעולת תגמול הולמת, אחרי ארבע שעות של סרטים ישראליים, הוזמנתי להצגת סיום של חוג הדרמה של הקטנה. לא זו בלבד שישבנו במשך שלוש שעות לראות הצגות שהילדים (מגיל ארבע עשרה ועד שמונה עשרה) כתבו והמחיזו בעצמם, אלא שבאולם, שורה מתחתינו, ישבה האקסית של מייקל עם הוריה.
ההצגות נעו בין החובבני למוצלח מאד, כשהקטנה עשתה עבודה בינונית פלוס. חלק מהצוציקים האלו מוכשרים מאד וכתבו מחזות הורסים וחלק מהם שיחקו מעולה במחזות בינוניים, ומה שבלט לי הכי הרבה היה חוסר הפרופורציות. האירוע הכי גדול וחשוב בעיני הילדים האלו, הוא מסיבת הסיום של התיכון. ה"נשף". אני בכלל לא זוכרת שהתכוננו למסיבת הסיום. למי היה זמן לכל זה? היו לנו בגרויות, ואחר כך התחילו כל מסיבות הגיוס למינהן. אולי עכשיו זה אחרת? אולי מסיבות הסיום היום יותר גדולות?
עוד היה לי משונה העניין החברתי, כמו שהוא השתקף מההצגות. חרמות, למשל, הם עניין שבשגרה, וההורים לא מתערבים. גם בארץ זה ככה? אני זוכרת שהורים היו מתערבים לטובת ילד שהוחרם (או ילדה, יותר נכון), מנסים להביא את הילדים לדיון פורה, לגישור. היתה איזו הסכמה בסיסית שחרם הוא דבר איום לעשות ולא עושים דבר כזה. אבל אולי אני טועה, אולי הדברים שונים מעיר לעיר, ממקום למקום.
 
הכי מצחיק היה המחזה האחרון, "הגופה". המחזה מתרחש אי שם באנגליה, ולשם כך כל השחקנים זייפו מבטא קוקני. גופה מתגלה בכפר קטן באנגליה ואיש אינו יודע של מי היא, אבל כולם מנסים לזכות בתהילה על שגילו אותה. הנסיבות מונעות מכל אחד המגלה אותה להציג אותה בפני אחרים, מכל מני סיבות: האחת הולכת להביא את המשטרה, ובנתיים מישהו אחר מעביר את הגופה, האחר מניח אותה על מריצה, אבל היא נופלת לו באחד מפיתולי הגבעה התלולים והוא מגיע על הכומר עם מריצה ריקה.
"שלום לך, אבי", הוא אומר לכומר בתדהמה. "אני רואה שאתה לבוש כסיני".
"אכן, כך אני לבוש", עונה לו הכומר.
"וגם...", מוסיף הכפרי בהשתוממות, "הכנסיה נראית כפגודה".
"אכן, פגודה", עונה הכומר.
"ובכן...", מכחכח הכפרי, "אבי, יש לי כאן איזה עניין במריצה..."
"שמע-נא", עונה לו הכומר, "המרזב של הכנסיה דולף. קראתי לשרברב, והוא אמר לי שבמקום לתקן את המרזב, כבר יהיה יותר זול לבנות לי פגודה. חשבתי לי, עם התרומה המצ'וקמקת שתורמים לי כאן בימי ראשון, בכפר הזה, ועם כל הההירדמויות שאני רואה לפני בעת הדרשה, אני כבר יכול להתלבש כסיני. ומה זאת אומר לך, נערי, מזה חודש עומדת כאן הפגודה, ומזה חודש אני מסתובב בבגדים אלו, ואתה הבאגר הראשון ששם לב".

---

שבוע קשה עבר על כוחותי. עבדתי מדי יום ביום, שזה בפני עצמו סטיה, אבל עבדתי כתריסר שעות מדי יום, שזה כבר בכלל חולני. רמת המרמור שלי עלתה נמרצות בעקבות זאת, ומצאתי את עצמי מצטערת שבכלל נכנסתי לכל הסיפור הזה מלכתחילה.
לא שאני בנאדם מסודר במיוחד, אבל קצה נפשי מלחזור לבית מבולגן בעליל ושתי נערות בנות עשרה מרעישות עד לב שמיים. ועוד יותר קצה נפשי במריבות איתן סביב הבלאגאן. עכשיו סוף שבוע, הקטנה אצל אמא שלה והגדולה התנדפה לה לאיזה חברה או שתיים, ואני אחרי שינה עמוקה והרבה זמן משותף, אז נרגעתי קצת, אבל אני יודעת שבשבוע הבא הכל יחזור על עצמו.
אין טעם לדבר עם הגדולה על עבודות בית. בעוד שבועיים-שלושה היא תעבור לגור בבית סבה וסבתה מצד אמה (הם נוסעים לטיול בחו"ל) וכל זה לא יהיה רלוונטי. הקטנה נוחה יותר להתמודדות, רוב הזמן, וגם איתה אין טעם לדבר.
אני גם צריכה להדגיש בפני עצמי את הנקודות החיוביות:
מייקל תמיד לצידי, ולא חשוב מה אני מבקשת. הוא תמיד מתמודד עם הבנות בעצמו ולא מצפה ממני לעשות את זה. הוא משתדל תמיד להוציא אותי השוטר הטוב ולא אכפת לו שהוא יוצא השוטר הרע.
וכמו שאמרה לי אמא שלו, הבנות הרבה יותר טובות אלי מכפי שהן היו עם אמן. "זה לא שפעם הן היו מלאכים ועכשיו הן קרציות", היא הסבירה לי. "מה שאת רואה זה גירסה משופרת. את עושה איתן נפלאות".
(מה שגורם לי להעריץ את מייקל על שהוא לא יצא מדעתו עד עכשיו).
 
גם מנחי גיבורי התהילה, ובעיקר הכבאי, נוהגים בי בזהירות רבה ורמת החיכוך ירדה רבות.
 
אולי אני מצפה ליותר מדי. אולי זה גיל כזה, גיל שלושים פלוס, שלומדים להכיר בעובדה שהחיים הם לא רצף של הצלחות מסחררות כתוצאה מהשקעה מתאימה, אלא שהמחירים קיימים בכל דבר, ולפעמים הם גבוהים מדי.
 
יאללה, די. יש עבודה, ויש פרקים מוקלטים של האוס לראות.
שבת שלווה לכם.
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 11/8/2007 09:34, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, ארצישראל
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של tomasa ב-1/9/2007 16:29

31,186