בחלומי חזרתי
לפעמים הגעגועים תופסים טרמפ על משהו. על ריח, על צבע, על שיר, על משהו שהורדתי המאינטרנט. אני לא צריכה להזכיר לעצמי למה עזבנו, אני זוכרת. אני לא צריכה לשקול מחדש, טוב לי פה. טוב לי כמו שלא היה בשום מקום אחר. בשום זמן אחר. כמו סחלב שהוציאו מאדמת טרשים ושמו בעציץ עם דשן ואספקה שוטפת של מים. אבל לפעמים חסר לי. העבר מקבל הילה רומנטית והרצון לתקן אותו נותן לגעגועים לפרוח. אפילו את האלה שהיו איתי ביסודי הייתי מוכנה לפגוש. הייתי מוכנה לשים מאוחרי את זה שהם עשו לי המוות רק בגלל שהם יכלו.
אולי סיפורי התלמידים של גבי מעלים אצלי את היסודי. לא סיפרתי לכם את זה, אבל הוקפצתי כיתה. נחשו איזו דמות הורית היה דחוף לה. שגיאה, כמובן, אבל את אמא שלי זה לא עניין. הכיתה של שכבת הגיל שלי היתה ברובה מורכבת מילדים טובים. היו שם איזה שתיים-שלוש פרעחות, אבל גדלנו ביחד, פחות או יותר, וכבר היה לי את המקום שלי. השכבה שמעלי היתה מורכבת מערסוואתים כבדים. חננה שכמותי היתה בשבילם כבשה בין זאבים. אפילו לא ידעתי מה זה ליוויס ובמה כוחו גדול. הם שנאו אותי, ולא לקח לי הרבה זמן לשנוא אותם בחזרה. אבל לא היה לי המון חוט שדרה, אז שנאתי את עצמי גם. ניסיתי לרדת לרמה שלהם. לדבר כמוהם בערסוואתיות. ללבוש בגדי פירמה מזוייפים שקניתי עם אמא שלי בשוק הכרמל. אפילו רקדתי סלואו עם כמה מהם, אבל אולי זה בגלל שהייתי שרמוטה. ככה זה רוסיות.
משם הגעתי לתיכון, מוכנה ומזומנה להיות השנואה ביותר בכיתה. אירגנתי לי את התפקיד הזה תוך כמה שבועות. כמובן שאירגנתי אותו ביד אחת, וביד השניה ניסיתי להבין למה ואיך לתקן את זה. התנחמתי בזה שהם לא החברים שלי, שיש לי חברים מהתנועה. גם בתנועה שנאו אותי, אבל לא נתתי לזה להפריע לי. במילא לא למדנו באותה כיתה.
איכשהו נראה לי שכולם מתגבשים לחבורות, ואני נשארת בחוץ. לכאורה עוברת הלאה, אבל גם בהלאה הזה אין שום דבר. אני נשארת לבד.
אז לא מפתיע שטבעי לי להיות מהגרת.
 
אני מאשימה את אמא שלי בעניין הזה של הקפיצת כיתה, אבל האמת היא שהתחילו באותה תקופה קונפליקטים בכיתה ההיא ביסודי. ביני לבין כמה פרעחות, ביני לבין המחנכת. היה גם אחד שעשה לי את המוות שנים, ורק לפני כמה חודשים קלטתי שהוא היה דלוק עלי. עד אז נראה לי טבעי שהוא שונא אותי גם. בכל אופן, זה היה המנגנון שלי. למה היה. עדיין. אם קשה, הולכים הלאה. שלום כיתה אל"ף, שלום ערסוואתים מהיסודי, שלום מחשושות מהתיכון, שלום אמא, שלום ישראל.
אם לא הייתי רוצה, היא לא היתה מצליחה להזיז אותי מילימטר. כמה כוחות שיש לאמא שלי, לי יש יותר. אני ויתרתי. הסכמתי לרעיון הזה, לעבור לכיתה גבוהה יותר, לעזוב את המחנכת המרשעת, את הפרעחולות, את אריק שלא הפסיק לרדת עלי. אז קיבלתי שיעור במהפח אל הפחת. לא למדתי אותו.
 
בכיתה החדשה היו כמה ילדים אינטילגנטיים, והיו כמה על גבול הפיגור. לא מפגרים חמודים ונוגעים ללב, אלא מפגרים אלימים ונטולי גבולות. שנאתי אותם. הם היו יותר פופולריים ממני. הם היו פופולריים ברגע שהם נכנסו לכיתה והוציאו משפט עילג אחד. אף מורה לא התעקש איתם על למידה, היה ברור שכל אחד עושה רק מה שהוא יכול. גם לגבי יש תלמידים כאלו. לא שייכים למסגרת לימודית קונבנציונלית. נטולי הרגלי למידה בסיסיים. חינוך לכל פועל. שנים שלא חשבתי על הילדים ההם, שהיה ברור שאנחנו אפילו לא מנישות אקולוגיות שכנות, ובניגוד לכל הסרטים האמריקאיים לא נוצרה ביננו חברות מגשרת, אבל הם גם לא ארבו לי בדרך הביתה כדי להכניס לי מכות. אני המשכתי לתיכון, לאוניברסיטה, לאוסטרליה. והם? אין לי מושג. אף אחד מהם לא רשום בחבר'ה. אולי אין להם מחשב, אולי הם בכלל לא למדו לכתוב.
 

---

במסגרת פינתנו "הבדלי תרבות זה לא רק בצלחת", הג'ינג'ית השאירה לי על השולחן פתק. "update CV", נאמר שם. עדכני את קורות החיים שלך.
באמריקאית יש לזה פירוש חד משמעי - את מפוטרת.
נכנסתי אליה לחדר עם הפתק. "את השארת לי את הפתק הזה?" שאלתי אותה למען הסר ספק.
"כן", אמרה הג'ינג'ית.
"למה?" שאלתי, תוהה עד כמה הזכוכית של החלון שלה חסינה.
"כי ראיתי העתק שלהם בכוח-אדם והם לא מעודכנים. המלצתי גם לסינגורו לעדכן את שלו".
הקלה.
"ג'ינג'ית", אמרתי לה, "כשאת כותבת למישהו לעדכן את הקו"ח שלו, את מתכוונת 'אתה מפוטר'!" הבהרתי לה.
הג'ינג'ית עשתה פרצוף נדהם. אני צחקתי.
"מזל שדיברת איתי קודם", אמרה הג'ינג'ית. "ולא עם מי שבאמת יכול לפטר אותך".
 
 
סינגורו לקח קשה את ביקורתי על כישורי הבישול שלו (זה ממש בסוף הפוסט), והודיע לי חגיגית שהוא משתפר. "אפילו קיבלתי כוויה בשפה", הוא הכריז בגאווה.
איך?
"רציתי לחתוך חמאה, אז חיממתי את הסכין על אש. ואחרי שחתכתי, נשארה הרבה חמאה נוזלת על הסכין, ולא רציתי לבזבז".

---

אגב, אתמול עברה לי העייפות והרגשתי נפלא.
היום היא חזרה.
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 15/9/2006 15:58, בקטגוריות ארצישראל, אוסטרליה - ארץ הפלאות
80 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-22/9/2006 07:55

עניינים קטנים

אני מותשת. כאילו כל הגוף שלי בשביתה. מחר רופא, על הבוקר. אני אגיע בצום למקרה שיוחלט לעשות בדיקות דם.

מקווה לטוב.

---

באיחור אופנתי (או לא), הורדתי כוכב-נולד. את הפרק הראשון. נהניתי נורא, אם כי היה לי עצוב לגלות שכמו לאמריקאים הקרועים, גם לנו יש אנשים שאין להם שום ביקורת מציאות, והום מוכנים לשיר בפומבי.

אני דווקא מפרגנת. אני חושבת שעשו ספין ישראלי ראוי. הקטע עם האודישנים בשגרירות היה מעולה (כולל ה"חסנית" מדרון-אנריקה), והביצועים של אלו שעברו היו מוצלחים. נהניתי!

(לא כל כך נהניתי מהשופטים. אחת שם שרה את "שחק אותה" של היהודים, ולדעתי נתנה ביצוע יותר טוב מכל האחרים, כולל הזוכה ג'קו, וכולם אמרו לה "איום". קשישים או לא קשישים? לקח למתחרים עתידיים - הגבילו את עצמכם לשירי הגבעתרון)

---

שמעתם על סטיב אירווין? "צייד התנינים"? בשבילכם זה אולי לא ביג דיל, אבל אצלנו זה כמו רצח רבין, רק בלי המלחמת אחים ברקע. סטיב היה אייקון אוסטרלי, וכמו רבים אחרים, לא ממש פירגנו לו. עכשיו כן.

אוסטרלים לא טובים בלפרגן. גם אין להם מילה לזה.

סטיב גדל בחוות הזוחלים של אבא. זו היתה סתם פינת חי ביזארית אי שם בקווינסלנד.

סטיב נורא מזכיר לי את ג'ייקן - שניהם אנרגטיים כאילו יש להם כור גרעיני פרטי מניע אותם.

כל האנרגיות האלה הפכו את הפינת-חי לגן חיות רציני. שם הוא פגש את טרי, אישתו האמריקאית. כיאה לבת הקפיטליזם, היא הובילה את סטיב ישר לתוך התודעה הציבורית. סרטים, סדרות, ביקורים בטוק שואוז. גן החיות הקטן הקפיץ את התיירות באוסטרליה. המופע של סטיב צבר תאוצה.

הוא הצליח באמריקה הרבה לפני שבאוסטרליה ידעו להגיד "קרייקי".

את כל המליונים שהוא עשה, הקדיש סטיב לשימור. הוא קנה קרקעות. כיסה הוצאות, וקנה קרקעות. הוא לא היה בעסק בשביל כסף. היו לו דברים יותר חשובים על הראש.

הבת הגדולה שלהם, בינדי (על שם התנינה החביבה על סטיב, כמובן), הפכה להיות כוכבת בזכות עצמה, עם סדרה משל עצמה. אבא-סטיב היה עסוק בצילומים לסדרה שלה בחופי צפון קווינסלנד. סטינג-ריי אחד, חיה שלווה בדרך כלל, הניף את העוקץ שלו ופגע לסטיב ישר בלב. הוא נהרג במקום.

זה קרה לפני יותר משבוע, והמשפחה שלו עוד לא התראיינה מאז. בחדשות לא מפסיקים להראות קליפים שלו ושל המשפחה. מראים אותם שמחים, צוחקים, רודפים אחרי חיות, מדברים על שימור. משפחה שמחה, קרובה, אוהבת.

אני חושבת שחלק מאיתנו היה רוצה להאמין שיש משפחות מושלמות. שיש חיים מושלמים. שאם רק נתאמץ, זה יבוא. אולי בגלל זה, המוות שלו כואב כל כך. אפילו האגדה הזו נקטעה.

כואב לי על הילדה הזו, על בינדי-סו. על הידיעה שאבא נהרג כשהוא צילם בשבילה. על הידיעה שאבא הלך ולא יחזור. על האמון בעולם, שנסדק.

לא, סטיב לא היה קדוש. הגישה שלו לחיות בר שנויה מאד במחלוקת, ודיפלומט גדול הוא לא היה. אבל הוא היה ישר, ואמיתי, ומצחיק, ומגוחך, ואהב את מה שהוא עשה.

אני בטוחה שהוא ידע, עמוק בפנים, שהעיסוק שלו יהרוג אותו יום אחד. אבל הוא העדיף לחיות בכל הכוח עד אז.

כאן תוכלו להתרשם קצת מהמופע של סטיב.

כאן, מעוצמת הרגשות שלו אל התנינים.

כאן, אחת ההופעות היותר שערוריותיות שלו.

וכאן, משהו קטן להקל את האווירה.

 

מתגעגעים אליך, סטיב. דפוק בשכל שכמוך.

---

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 11/9/2006 15:43, בקטגוריות ארצישראל, אוסטרליה - ארץ הפלאות
55 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של cymsie, cymsie ב-30/6/2007 22:52

שינה עמוקה

לאחרונה קשה לי לא לישון.

זה חדש, כי בדרך כלל קשה לי לישון.

לאחרונה אני ישנה מעל 10 שעות ביום, ועדיין קשה לי לקום. אני מרגישה ישנונית כל היום, העיניים נעצמות לי מעצמן.

לא יודעת מה הסיבה - אף פעם לא קרה לי דבר כזה. ייתכן שזה תוכנית הדיטוקס שאני עושה, אז הפסקתי איתה לכמה ימים ואני מקווה להתאושש.

---

אליזבת חברתי האקדמאית דפקה לעצמה את הברך והיא רתוקה לביתה. יש באליזבת משהו מעשי ומחוספס, משהו שמזכיר רשג"דית בצופים. מתוך כך, להיות ספונה בביתה כקשישה אוסטרלית פרנואידית מרגיש לה כמו עונש גדול. הצעתי את עזרתי ועשיתי בשמה קניות, ומדי פעם אני קופצת לבקר כדי שלא תרגיש שהיא יוצאת מדעתה.

למורת רוחה, זה אומר שהיא צריכה לעכשיו לעבוד מהבית, והיא נאלצה להתחבר לאינטרנט.

רק המחשבה על בית ללא אינטרנט מוציאה אותי מדעתי.

---

גבי הולך ומשתפר בעבודתו. הכיתה עם ההסכמים למשל השתפרה מאד. השמועה עושה לה כנפיים וכבר ניגשו אליו מורים ממחלקות אחרות להגיד לו ששמעו את פועלו והם מעריכים אותו.

גבי לא נותן לכל זה לבלבל אותו, ומסביר ש"הם רק אומרים את זה מתוך נימוס".

---

המחשב שלי קקמייקה. למדתי את הלקח. לא קונים מחשב באי-ביי, אם למוכר יש פז"ם של פחות משנה.

המוכר הזה סגר את עסקיו ונעלם.

רק למרבה הבעסה, כל הלקוחות האחרים דווקא נראים מרוצים.

 

אני אנסה להחזיר את המחשב ולקבל החזר, אבל אם לא יילך, נצטרך הרשג"דית ואני לפשוט על מעבדת הפי-סי האוניברסיטאית, ולהחליף רכיב אחר רכיב.

לדעתי מדובר באיזה רכיב מצ'וקמק וטיפשי, כמו כפתור ההדלקה, ככה שאוניברסיטה לא תפשוט את הרגל כתוצאה מגנבותי חסרות המוסר.

---

בוודאי כבר מאסתם בכל הסאגה המשפחתית שלי, אבל הנה עוד פרק:

אחרי המייל של אמי-יולדתי בתום חופשתה ("חזרתי מחופש! כמה נהניתי!" וללא שום התייחסות למייל התוקפני שלה או לתגובתי) כתבתי לה שאני לא מסכימה להתעלם מהתוקפנות שלה ולעבור עליהן לסדר היום.

אמא שלי הגיבה בהיתממות: מה זאת אומרת מייל תוקפני? מתי כתבתי מייל תוקפני? (רק היה חסר שם - "אני? תוקפני? לא הגיוני!")

ומשלא נענתה, הגדילה וטענה שאין לה מושג על שום מה ניתקתי איתה את קשרי, והיא חושדת שגם לי אין.

לאכזבתה של אמי, יש לי דווקא מושג מאד ברור לגבי חוסר שביעות הרצון שלי ממנה כאמא בפרט וכאדם בכלל.

אז כתבתי לה.

כתבתי שאני שמחה על השאלה, לגבי ניתוק הקשר. אבל, כתבתי, אני מקבלת את ההרגשה שהיא לא באמת שואלת. שהיא בעצם אומרת שאין לי סיבה ותובעת ממני להפסיק את החרם.

כך או כך, אמרתי, שאלת, ולכן אענה.

והסברתי.

הסברתי את התחושה שגדלתי איתה, של להיות שנואה ומתועבת על ידי אמי שלי. שנואה על שאני בת ועל שאני קטנה ועל שאני קיימת.

תיארתי לה איך אני זוכרת את המכות בחגורה שלה מגיל חמש, ואיך שמחתי שגבי לא הקשיב לה בשיחת הטלפון שלה אליו, חצי שנה לפני החתונה. השיחה שבה היא ניסתה לשכנע אותו שלהתחתן איתי תהיה טעות מרה בשבילו.

כתבתי שהיא אולי חושבת שהיא היתה אמא טובה, מפני שהיא שלחה אותי לחוגים ודאגה לי להשכלה, אבל שאני הייתי מעדיפה עשרות מונים שתשקיע את הזמן והכסף ההוא בעצמה. בלהיות אמא שמחה, ולא אמא שונאת. שאמא כזו היתה בשבילי נכס הרבה יותר חשוב מכל השכלה שהיא.

התאפקתי, ולא כתבתי שהיא מזה שנים מספרת לכל חבריה כמה שהיא שמחה שאנחנו לא בקשר. כמה טוב לה לא היות איתי בקשר.

התאפקתי, ולא אמרתי - בכל פיגוע שהיה בעיר מגורייך, ביקשתי מאבא שלי זצ"ל שיתקשר ויברר מה שלומך.

ואת - לא התעניינת אף פעם. וגם בעיר מגורי היו לא מעט פיגועים.

התאפקתי, כי נראה לי שזה הספיק למייל אחד.

 

אמא שלי ענתה מיד למחרת. מהר מכדי לצפות להבנה. לא, לא קראתי. יש לי הרגשה שאני יודעת מה כתוב שם, כי כבר שמעתי את הדברים האלה בעבר:

"מעולם לא שנאתי אותך, את משוגעת ובגלל זה את חושבת ככה, בכלל לא עשיתי את מה שאת אומרת ואם כבר הרבצתי לך אז כנראה שהגיע לך וחבל שלא הרבצתי לך יותר כי אולי אז היה יוצא ממך בן אדם".

 

אני שמחה שכתבתי.

יש שיגידו שמה שכתבתי היה לה קשה מדי לעיכול והעלה את ההגנות שלה, אבל האמת היא,

שבמשך כל שנות היכרותינו

לא ראיתי את אמא שלי מגיעה

לתובנה אחת ויחידה.

 

אמא שלי לא עברה תהליך של שיפור עצמי אף פעם. הכיוון היחיד שלה היתה הידרדרות. אמונה חזקה יותר בחוסר היכולת שלה להשפיע על מהלך חייה, בצדקתה, ובטעותם של אחרים.

 

אני לא מאמינה שיכולתי לחדור את השריון שלה, ואני גם לא חושבת שניסיתי.

היה לי חשוב להגיד לה:

 

"היית אמא גרועה.

היית אמא מכה

היית אמא מתעללת

היית אישה אלימה

ותוקפנית

ושונאת.

ואהבת יותר מהכל

להכאיב לי.

את עדיין מחפשת איך להכאיב לי

ואני לא אתן לך.

כל חייך היית לבד

בתחילה אולי לא באשמתך

אבל את הקשר שלך איתי הרסת

במו ידייך

פיך

וחגורתך".

 

ואם היא תשמע או לא, זה כבר לא תלוי בי.

אבל זכיתי להגיד לה את זה בימי חיי וחייה שלה.

 

מה הלאה? אל תעצרו נשימה.

כמו שלא היתה התקדמות עד עכשיו, לדעתי גם לא תהיה.

---

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 6/9/2006 11:17, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, משפחה לא בוחרים
48 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של קוראת מחשבות ב-13/9/2006 00:26

31,184