חמשת הסלעים

פיטר כבר מזמן מבטיח לקחת אותנו לשם, והשבוע קלייר בעיר הגדולה עם הילדים. הזדמנות מצויינת.

"אני אאסוף אתכם ביום ראשון, בשבע", הוא אמר לגבי המזועזע. יום ראשון? בשבע?! איזה מן שעה זו לקום בה? הרי יום ראשון נועד לשינה מאוחרת כמה שיותר!

במיוחד אם יום שבת מוקדש לסידורים ומסיבת סנט פאטריק.

---

אז ככה נראיתי, שופוני:

 

 

את גבי לא היה לי זמן להלביש, ולכן שמתי עליו את הסמל האומר:

Rare Israeli Leprecone

 

כולם אמרו שסתם הזמנתי לעצמי תחרות.

 

אחד מקולגותי התלבש בצבעי הדגל האירי (ירוק, לבן וכתום, אם תהיתם. לכתום הם קוראים "זהב". אירים, נו), וזכה מקום שני. הפרס - סיכה אירית לדש הבגד.

אבל לתחרותית כמוני הרי הפרס הוא לא העיקר, במיוחד לאור העובדה שזכיתי להחליף את השמלה האיומה הזו, שלא תוכננה למזג אוויר טרופי או לישיבה, מיד אחרי חמש דקות של עשיית רושם.

 

(התמונה של הלפרקון האירי - מכאן: http://www.savannahsaintpatricksday.com/05Parade.html)

---

המסיבה היתה משעממת למדי.

כן כן, אחרי שפע המסיבות כאן, מתחילים להיות בררנים.

אמנם היה הרבה אוכל, אבל הוא היה אירי ולכן חסר טעם.

הקינוח היה טעים, אבל רק בגלל אחוזי שומן מזעזעים.

היה שפע של דוחה יתושים לכולם - וטוב שכך, כי היה גם שפע של יתושים.

המוזיקה היתה סימפטית (אירית, אלא מה), אבל אף אחד לא רקד.

וכל האנשים מהעבודה שלי היו שם.

---

"אנחנו אוספים את ג'ורדן ואז נוסעים לחמשת הסלעים", אמר פיטר לגבי. "אז אולי עדיף שתשב עם פארה מאחורה".

גבי לא הבין את הקשר.

גם אני לא.

"כל הבחורות מתות על ג'ורדן", הסביר פיטר.

"אני מאד מרוצה ממה שיש לי", עניתי לו. גבי הציע פשרה: עד לג'ורדן הוא ישאיר אותי מאחור לבד. כשג'ורדן יצטרף, הוא יתיישב לידי וישמור עלי בשבע עיניים (עצומות. כי כזכור, קמנו לפני שבע).

 

ג'ורדן לא נראה לי מציאה גדולה, אבל הוא גר בחווה ענקית באמצע הדרך בין העיירה לעיירת החוף, בלי שכנים, עם כמה סוסים ושקט.

מה שכן, בהיותי בקורס איטלקית באיטליה, לפני כמה שנים, היתה כיתה אחת שכולה הורכבה מבנות שבאו בעקבות החבר האיטלקי שלהן. לבית הספר היתה מזכירה כוסית, מהסוג שמשתמשים לסטטיסטיות בסרטי חשפניות. כיאה לשכמותה היא עשתה פאשלות על ימין ועל שמאל, ולכן פיטרו אותה.

למחרת הביאו אחד חטוב ונאה (אם כי לא הטעם שלי).

כל בנות כיתת-החבר-האיטלקי, בלי יוצא מן הכלל, באו אלי כל אחת בתורה ואמרו לי:

"ראית איזה חתיך המזכיר החדש?"

והגדילה לעשות הבלגית האנטישמית השאפה, שהתעלמה במופגן מכל טובי בחורינו החסונים, ונמרחה על המזכיר האדיש כמרגרינה על סנדוויץ' אוסטרלי. המזכיר ניפנף אותה ביובש. הוא בא מאסמטרדם בעקבות החברה האיטלקיה שלו, ולא היתה לו שום כוונה להחליף אותה במודל אחר.

 

בכל אופן, ג'ורדן נראה כמוהו בדיוק. עושה חייל עם בחורות, לחלוטין לא הטעם שלי.

---

הנסיעה הזכירה מאד מתקני רכבת הרים. הגישה לחוף חמשת הסלעים היא ברכב ארבע על ארבע בלבד, ורצוי אחד שנמרח בדוחה יתושים מסריח. היתושים שם הם מהעבים, כהים ומורעבים הביותר שפגשתי (בנתיים) ביבשת.

כמה אמו חצו את דרכנו (לשמחתי הם לא רדפו אחרינו. מישהי מחברותי נסעה פעם על אופנוע בבוש, וניסתה נואשות לברוח מאמו אחד שהתרגז עליה - ורדף אחרי במשך ארבעים קילומטר). כשסיימנו את החלק המישורי-יחסית של הנסיעה, קיבלנו תצפית על החוף.

 

 

הירידה היתה כמעט אנכית.

מזג האוויר שקידם את פנינו היה תוצר ישיר של הציקלונים בצפון: אפור, מזרזף, ועם המון רוח. אחד הציקלונים, אגב, מהגרועים בשנים האחרונות, כבר חירבש לגמרי את החוף הצפוני. לשמחתי אני לא לגמרי בצפון, ולכן סתם קיבלנו מזג אוויר גרוע. גלים שפיטר וג'ורדן גלשו עליהם בשמחה, רוח שהעיפה לפיטר את הטפסים מהאוטו, זרזיפים מטופשים ועננים, שהפכו את מגני השיזוף למיותרים.

 

גבי הלך לדוג. כל הערב במסיבה הוא אסף טיפים מכל הדייגים המנוסים, עד שכולם הודו שהם בעצם אף פעם לא תפסו כלום. "אני יותר מאכיל דגים מאשר דג אותם", הסביר לו אחד, "אבל זה בכל זאת כיף".

חמוש בדיונונים וקרסים הוא התייצב במקום שפיטר המליץ עליו, ותוך חמש דקות העלה דג בחכתו.

"אוי לא!" זעקתי ברחמים על היצור המתפתל, "גבי, הוא קטן - אנחנו לא נאכל אותו. בבקשה תחזיר אותו!"

גבי נעתר. "רק תצלמי אותנו".

 

אז הא לכם. שלל ראשון:

 

 

לא יכולתי לסבול את ההרג של הדגים, ולכן עם כל דג שנידוג (ארבעה בסך הכל) גבי התבקש (או התחוּנַן) להחזיר אותם כלעומת שבאו.למרבה האירוניה, כשהלכתי (כדי לאפשר את הציד כהלכתו), לא נתפס שום דג בחכה.

מכאן שאין לנו אלא להשתמש בסופר, שם אין דגים אלא פילֶה, ואף אחד לא סובל לי מול העיניים.

---

את ארוחת הצהריים גבי אירגן ביום קודם: סלט תפ"א, נקניקיות לטיגון זריז על גזיה, חומוס, סחוג (הי הי הי), סלט ירקות (עם רוטב בצד, כמובן), אורז, חרדלים, קטשופ ומיונז.

האוזים אכלו שני סנדוויצ'ים והכריזו על שביתה. "זה מלא אוכל!" גנח ג'ורדן.

"כל הכבוד לכם, באמת", מלמל פיטר ממתחת לכרס.

"איזה אתם? זה גבי". הבהרתי לו וכירסמתי אבטיח.

"גבי? זה מסביר הכל. לג'ורדן אין שום סיכוי".

"בדיוק", אישרתי. "וגם שמלות הוא לא תופר".

---

אני קצת עמוסה בימים אלו, אז יקח לי קצת זמן להגיע לפוסטים. אני קוראת אתכם, אבל לא תמיד יש לי זמן לכתוב. בנתיים, תשמחו שאין לכם נכסים בצפון אוסטרליה.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 20/3/2006 13:06, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות
54 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-22/3/2006 14:02

נאטורפאת, פסיכולוג ורקדנית בטן הולכים למסיבה של אירים

התקשרתי לברר משהו אצל הנטורופאת, אבל לא היתה תשובה בקו הישיר שלו. אחרי יומיים התקשרתי למזכירה. "הוא לא נמצא היום", היתה התשובה.

המזכירה ואני קצת מכירות. אני לא יודעת אם אנשים נחמדים ככה אל כולם, או שזה משהו אישי בעדי, אבל קיטרתי לה על שכריות לא בנויות לשינה נוחה, והיא בתגובה הביאה לי קטלוגים של כריות מיוחדות וגם הציעה לי כריות שהיא קנתה והתייאשה מהן, שאני אנסה. בהשראתה הכנתי מכרית אורתופדית אחת יקרה משהו נסבל.

"מתי הוא יהיה?" שאלתי אותה, והיא ענתה שהיא לא יכולה לענות על השאלה.

לא רציתי ללחוץ יותר, אני לא יודעת מה מותר ומה מקובל כאן. אבל כשקפצתי לקנות כמה כדורים שנגמרו לי שאלתי אם הוא בסדר. היא התחילה ועצרה.

"תשמעי, אם זה משהו אישי אז את לא חייבת לענות לי", חילצתי אותה מהמצוקה, "אני רק רוצה לדעת אם הוא בסדר".

"זה אישי אבל את תקראי על זה ממילא בעיתון מחר (אני לא קוראת פה את העיתון, גם בארץ לא סבלתי מקומונים). מישהי תובעת אותו על מעשה מגונה בעת טיפול. המשפט היום".

 

כמובן אף פעם אי אפשר לדעת מה היה ואיך, בעיקר אם לא הייתי שם. אבל יש אנשים בעולם שקשה לי להאמין שהם היו פונים למעשה מגונה במטופלת לסיפוק צרכיהם.

 

זה לא שאין לי שום רגישות לתוקפים מיניים. תקיפה מינית בגיל שמונה מצמיחה רדאר חזק וחשדני, כשזה מגיע לבני המין השני. וזה לא שאני לגמרי לא מושכת. ובכל זאת, במשך כל הטיפול שעברתי איתו, (שכלל לא מעט מגע ובאיזורים שיש בהם מקום לספק - מדידת דופק עם סטטוסקופ בין השדיים, מישוש של הבטן לקבלת תמונה על רגישות באיברים הפנימיים, קריאה ברשתית - שמחזיקה את הראשים שלנו במרחק אפס זה מזה) עיקר ההרגשה שלי היתה מקצועית. אולי גם קצת אבהית - המצב שלי היה חמור ופתאומי ממה שאפשר לצפות מבחורה בגילי, שיש לה אורח חיים בריא בעיקר.

 

אבל כאמור, אי אפשר לדעת.

אני רק מקווה שמערכת הצדק האוסטרלית תצליח הפעם.

---

היום סיימתי את הטיפול. הצלחתי לבנות שיחת פרידה מעודדת וחיובית. אמרתי לו מה הדברים הטובים שקיבלתי ממנו בטיפול, מה ההבנות שהוא נתן לי, ומה היו ההבנות שעלו אצלי בעקבות השיחות איתו. אמרתי שמהות הטיפול היתה לברר למה אני לא מצליחה למצוא חברים - ואני חושבת שהוא צודק, ועיקר האשמה היא בנסיבות, ולאו דווקא בי. זה תחום שאפשר לצפות בו לשיפור עם הזמן. מכיוון שכך, אין בעיני מקום להמשכו של טיפול.

בניגוד לעלק-פסיכולוגית שהיתה לי בצבא, הוא לא עשה סצינה וכיבד את הבקשה שלי. הוא הודה שהרצון שלי לסיים את הטיפול מפתיע ומבלבל אותו, ואמר שלדעתו דווקא יש מקום לעבוד על החרדה שלי שעלתה בפגישה האחרונה. בשלב הזה הייתי קצת יותר כנה ואמרתי שסוג הטיפול שהוא נותן שונה מהסוג שאני צריכה. שחשבתי בהתחלה שאני אצליח להסתגל לזה, כי הרי אני בארץ חדשה, אבל יש דברים שאי אפשר להסתגל אליהם.

 

אני מזהה אצלי הרבה כעס כלפיו, כעס על שהוא לא היה המטפל שהייתי צריכה. הכעס הזה הנחה אותי כל פעם שביימתי בראש את תסריט סיום הטיפול ואת טקסט הפרידה, אבל כשישבתי מולו לא היה בי כעס. רק זהירות וחשש לפגוע בו. הרי אני לא אצליח לעשות ממנו מטפל מתאים לי. מה הטעם להכאיב.

---

פורים בישראל כבר היה ונגמר, אצלי הוא בעיצומו.

אתמול - מסיבת רקדניות בטן. מסתבר שיש מערכת שלמה של ריקודים תימניים, ושהרקדנית שאני הכי מקנאה בה שוקלת כפול ממני. אני בטוחה שהיא תשמח לדעת את זה.

 

ביום שבת - מסיבת סט. פאטריק. אם מתברר לכם שפאטריק הקדוש והאירי היה גם אנטישמי, בבקשה תחסכו ממני. יש לי חסך עצום בחגים.

אבל קניתי שמלת ירוק-רעל ואני הולכת לחפש משהו בצורת תלתן ארבע-עלי לתקוע עליה.

 

גבי הציע לעשות מסיבת תחפושות מסורתית בפורים כל שנה. רעיון טוב - כי כזכור, אוסטרלים יחגגו איתך כל מה שתרצה אם תציע להם. אפילו אוכל לא חייבים לתת להם, וגם כסאות, מסתבר, לא - למסיבה ביום שבת צריך גם להביא כסאות.

---

רק בבוקר גיליתי, שהטיקה ששמתי למסיבה השאירה לי סימן ורוד אותנטי בדיוק בין הגבות. עכשיו רק נשאר לחפש הודים שידליקו לכבודי קטורת ויעשו לי חג לאומי.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 16/3/2006 02:46, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות
45 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-21/3/2006 18:39

על הפנים
לצערי אין בי אף גדיל DNA שמקורו במזרח אסיה. לא תאילנד, לא סין, לא הפילפינים - אפילו לא קצת טיבטי. כולי מזרח אירופה: רוסיה, אוקראינה, פולין, ואני די בטוחה שאיזה תורכי השתרבב לו (בדלת האחורית? איזו קלישאה) כי אחרת איך אני כזאת שחומה וחובבת חוֹם?
בכל אופן, היעדר הגנים האסיאתיים עושה אותי פחות צייתנית, להוטה אחרי תפוחי-אדמה ולצערי, שעירה.
 
כן, אני שעירה.
 
אני מאלה שצריכות להיאבק בפלומה הדקה המצטמחת על כל איבר שעליו היא לא רצויה. רגליים? מי לא (חוץ מפוסיקאט), בית שחי? הרי אינני צרפתיה. עד כאן - סולידי. רוב האנשים לא רואים בזרועות שלי משהו נורא, אבל אני מעדיפה אותן חלקות, והכי גרוע - השפם.
 
שנים רבות חיפשתי את הדרך הנכונה להיפטר ממנו. הבעיה עם חימצון, היא התגובה שיש לעור שלי אליו. לא רק השיער, אלא גם העור שלי מבהיר, וכך אני הופכת בחורה כהה עם כתם לבן - ממש הנגטיב של היטלר. פינצטה היא שיטה יעילה, אבל גוזלת כל כך הרבה זמן ומעלה כל כך הרבה דמעות. השעווה היא הפתרון הכי טוב בשבילי - עשר דקות, והכל חלק כישבנו של תינוק סיני.
 
הבוקר קמתי אל המראה וגיליתי חתימה אפרפרה מעל לשפה העליונה. כל היום היה אפרפר, ואם אפילו באור כזה נגלה לעין השפם - חזקה עליו שגם אור הפלורוסנטים בעבודה יציג אותו לראווה.
 
חיממתי השעווה, ונזהרתי לאט ובאבחות קטנות להיפטר מהשובל הסורר. הבעיה הרגילה שלי עם הסרת השפם היא, שבמשך ארבעים ושמונה שעות אחר כך, אני נראית כמו פרסומת לנשים מוכות. העיניים דומעות ומאדימות לי, השפה מתנפחת באופן לא-אחיד ומשווה לי מראה של אחת שחטפה זפטה, או לפחות עשתה ניתוח כושל.
 
הפעם הצליח לי. באבחות קטנות ושפע של אלורווה נפטרתי מהשפמפם, והאדמומיות מעל השפתיים לא נראתה שונה מגירוי עור רגיל.

---

מה כל כך רגיל בגירוי עור? ובכן, אם אתם הייתם במזג אוויר של 30 מעלות עם 95% לחות, גם העור שלכם לא היה מבסוט. היום בריקודי בטן עשינו תנועה של "הנפת שיער". בימים כתיקום השיער אמור לנוח ברכּוּת על כתפי הרוקדת בתום הסיבוב, פה כולנו נראינו כמו נשות-זאב מקושטות בהרבה פייטים נוצצים.
 
השיא היה ביום שלישי. ישבתי בבית, עירומה, והשתדלתי לא לזוז. הייתי אחרי מקלחת אבל לא היה טעם להתנגב. הלחות, או הזיעה, זרמה ממני בקילוחים. כשהגיע הזמן ללכת לשיעור, זרקתי על עצמי מכנסיים וגופיה, וכך, בסנדלים, גררתי את עצמי לשיעור הממוזג. למרבה השמחה, מוליקולות המים באוויר הן קוטביות, ולכן מושכות זו את זו ליצירת ענן, ומשם לגשם.
 
הדרך חזרה אל האוטו עשתה אותי עוד יותר רטובה מאשר המקלחת. תארו לכם תשעים וחמישה אחוזי לחות שהצטברו במשך יומיים מוצאים את דרכם חזרה אל הקרקע.
 
וכמובן שלא היתה לי מטריה. מי צריך מטריה כשגרים בקיץ נצחי? איפה בכלל קונים פה מטריה? זה לא במחלקה של הצעיפים? ואם אנחנו כבר בנושא, למה יש פה מחלקה של צעיפים?

---

אחרי המייל האחרון של הורתי עליו סיפרתי לכם, שכלל דרישות, התנפחוית והבעות זלזול, הגיע מייל חדש, כולו ורוד וקופצני כבלוג של אחת שוללתתת1. כולה עליצות וקורקטיות, משל מעולם לא היה משהו רע ביננו, שואלת אמא שלי למה דווקא אוסטרליה ומה אני לומדת.
 
למייל המעצבן אני לא מתכוונת לענות, אבל אולי בזה הבא או בזה שאחריו אני אציב גבול. יכול להיות שהתעלמות היא גבול מספיק - נראה שהיא בודדה, ושהיא שמחה לאיזשהו קשר איתי. הבעיה היא, שהקשר היחיד שהיא יודעת לקיים הוא אלים, תוקפני, ובכלל מאד מזכיר את היחסים של הפלסטינים עם ישראל: נבוא לעבוד אצלכם בשדות, אבל מדי פעם נתפוצץ לכם במקום ציבורי.
לא תודה.
 
מה שהפתיע אותי לגלות, זה עד כמה נמוכה רמת העוררות שלי המיילים שלה. הם מעסיקים אותי פחות משחשבתי, אני מתרגשת מהם פחות משחשבתי. כנראה שבאמת הצלחתי להפרד ממנה, לפחות ברוב הדברים.

---

הנה התחיל לו סמסטר אחרון, בתקווה. וגם קניתי לי צורב דיוידי. וגם קניתי לי חגורה לריקודי בטן, אבל כבר עפו ממנה החרוזים. בעסה. חזרתי לטיפול אנטי-טפילי, אם כי במינון נמוך יותר, ואחת מעבודות ההגשה שלי קיבלה את ההגדרה "העבודה הכי טובה שראיתי מזה שנים" מידי ראש בית-הספר (רק למה אין מלגה, למה?!).
 
אני צריכה לכתוב מייל נחמד לביולוגי, והפעם גם כנה. זה הרבה יותר קשה לי ממה שחשבתי.
 
ואני צריכה לעזוב את הפסיכולוג. גם זה לא קל.
 
קיצר, יש לי מה לעשות. עכשיו רק נשאר לעשות את זה.

---

סתם לידיעה: באוסטרלית לא אומרים "מסיבת רווקות". אומרים "מסיבת תרנגולות". שלא תתבלבלו.
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 8/3/2006 13:28, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות
47 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של בימבלונת בבוסטון ב-13/3/2006 02:50

31,184