סידני

רוב האנשים חיים בערים גדולות, ולכן הם יוצאים לנפוש בכפר, במקום שבו לא נשמע דבר למעט צרצרים ועשב מתנועע ברוח. אולם מה יעשו אנשים החיים בכפר ממילא ביום חופשתם? יצאו לנפוש בעיר על כל תנועת רכביה?  

משונה שאף פעם לא מתיירים איפה שגרים. גרתי בפאדובה כמעט שנתיים, ואף פעם לא הלכתי לקאפלה ד'לי סקרובני, שהיא בעצם הכנסיה הכי מפורסמת בעיר. הפעם היחידה שהלכתי לקתדרלה הענקית במרכז היתה כשבאו אורחים. בעיירה בקווינסלנד שמעתי עשרות פעמים על המערות מצפון והאי שליד, ואף פעם לא הלכתי לשם. זה תמיד היה "אחר כך", "בפעם אחרת", "מתישהו". אבל עכשיו אני גרה במרחק נסיעה מסידני. לפיכך, הצעתי למייקל לשחק אותה מדריך תיירים ולקחת אותי להכיר את העיר הגדולה. מייקל הסכים, אבל מכאן ועד למצוא זמן מתאים ("אחר כך", "בפעם אחרת", "יום אחד אולי" וכדומה) הדרך ארוכה היא ורבה. והנה מצאנו לנו תירוץ לבלות יומיים בסידני: גבי רצה להסדיר את גירושינו באופן רשמי ברבנות. אז אחר כבוד קבענו תאריך, הזמנו מלון, הזמנו מלון גם לגבי (וגם טיסה), ונסענו לעיר הגדולה. לקחתי איתי מצלמה, אבל כמובן ששכחתי לשים בה את כרטיס הזכרון ולכן נאלצנו להסתפק בסלולרי של מייקל לשם צילום. הימף. אני הייתי מגדירה את סידני בתור גירסה נחמדה ורגועה של ניו יורק, אבל אולי מוטב שיבואו מטיילים דגולים ממני ויחרצו דין מומחה. (ואגב, התייאשתי מלרמוז לעדי לבוא לגור לידי ולהיות שכנה שלי, ולכן מצאתי לי חברה שבדית).  

אחרי שהפקדנו את מיטלטלינו במלון במפרץ הדארלינג, שמנו פעמינו לעבר בית האופרה המפורסם. בית האופרה הוא המבנה האהוב עלי ביקום ובהשראתו הלכתי (בטיפשותי) ללמוד ארכיטקטורה. כיאה לבת כפר (שהרי מזה כמה שנים שאני מתגוררת בעיירות קטנות ומרוחקות שמסעדה הודית היא שיא הגיוון התרבותי בהן), התרשמתי עמוקות מקסמי העיר הגדולה. בכיכר ליד המלון, למשל, מאד הרשימה אותי המזרקה (לשמחתי יש בלוגרים שכן מצלמים). מרכז התערוכות מציג כרגע את התערוכה "הארץ מלמעלה" (Earth from Above) לאורך שדרה של מזרקות, ביחד עם טיפים לגבי דברים שכל אחד יכול לעשות כדי להציל את הפלנטה (מקלחת של ארבע דקות?! תשכחו מזה).  

 משם המשכנו לבית האופרה לאורך טיילת הנמל, הצצנו במשחתות (משחתות באמצע נמל אזרחי! מה יש להם אלה?) ומייקל חלק עמי חוויות מנעוריו באיזור.

בית האופרה אמנם נראה לבן וחלק מרחוק, אבל מקרוב רואים את האריחים בהם הוא מצופה, מה שגורע הרבה מקסמו.   משם הלכנו לגן הבוטאני כדי לחזור חזרה דרך ירק וצמחים (בניינים מאבדים מקסמם מהר), ופגשנו את חתול הרחוב האוסטרלי הממוצע קם משנת הצהריים שלו:

(מסתבר שלפני כשבוע ברח אופוסום ענק מגן החיות אי-שם באוסטרליה, ופלש לאחת הגינות. כטוב ליבו בצמחי הבית, בעלת הבית התקשרה בבהלה ללוכדי החיות המקומיים בטענה שדוב חדר אליה לחצר.)  

 ארוחת ערב אכלנו בצ'יינה טאון, שם בלטנו בייחודינו האירופאי למראה (אם כי אני נראית יותר אסיאתית ממייקל), ואת שאר הערב בילינו בהתחמקויות מהמוני בעלי המסעדות שניסו לפתות אותנו להתיישב אל שולחנותיהם ורדפו אחרינו בצעקות: "תאכלו משהו! פליז! אתם רזים מדי גם ככה!"

 וכך הגיע הבוקר השני בעיר, שלשמו בעצם התכנסנו שם, ואני נסעתי לחפש את בית הכנסת הגדול בסידני. אמצעי התחבורה הכי יעיל שחנה לפתח מלונינו הוא החד-פס (ממש כמו בסימפסונס). משם הלכתי לאיבוד ברחובות סידני והגעתי לרבנות באיחור, אם כי עדיין לפני הרבנים. גבי עצמו כבר חיכה לי שם, והספקנו להחליף כמה משפטים לפני שהטקס התחיל. הרבנים היו  רגישים ומקסימים, והשאירו לנו שפע של זמן לשבת לבדינו בחדר צדדי ולהתעדכן. גבי עצמו נראה טוב. הוא החליט להפסיק לגלח את ראשו ובלוריתו מתנפנפת לו ברוח, והוא נראה כאילו הוא השלים עם הפרק הזה בחייו. אחרי שהטקס הסתיים (בשלום), הלכנו לאכול צהריים. ולמרות שהיה נעים להתעדכן, למרות שיש משהו נינוח ונעים ורגוע בגבי, היה במפגש הזה משהו שעודד אותי, שעזר לי להמשיך הלאה. חשבתי שאהיה עצובה. חשבתי שהמפגש ייצער אותי ושארצה להמשיך את היום עם גבי. אבל לא. שנינו כבר עברנו הלאה. זכינו לאותן שנים מלאות ושמחות, ועכשיו הזמן לפרק חדש בחיים.  

 ליוויתי את גבי לרכבת וחזרתי דרך שוק השווקים של סידני, פאדי'ז. אחר כך הלכנו להרצאה שתפקידה למכור לנו יחידת נופש. לשמחתי, מייקל כבר קנה אחת כזו בעבר ולא היה להוט להמר את כספו על אחת אחרת, כך נחסך ממני הצורך להתנגד לקניה. מה יש להגיד, החבר'ה האלה מאד משכנעים. הלוואי ויכולתי להרשות לעצמי...  

 בערב הלכנו לקאזינו המקומי (שם דרשו ממני תעודת זהות כדי להוכיח שאני מעל גיל 18.  חנפנים) והפסדנו את 20 הדולר מתנה שמקבלים כשנרשמים למועדון. הימף. אבל לפחות קיבלנו משקה חינם.  

 חזרנו הביתה למחרת אחרי שערכתי מסע קניות נרחב בשוק (שלוש חולצות ושעון מעורר לסבתא של מייקל). מסתבר שהרכבת היא אמצעי תחבורה אקזוטי באוסטרליה, ואפשר לפגוש בה טיפוסים האוהבים לשתות מתוך שקיות ניר חומות... האוסטרלים עצמם רגילים כנראה לסוג האנשים הזה. מול השיכורים ישבו כמה בני נוער שנראו אדישים ומורגלים בהתמודדות עם כגון דא. (יש גם נטיה אוסטרלית, כך נראה, להיטפל לכל מי שנראה צעיר ולחקור אותו מה הוא עושה בחייו ולמה הוא לא בבית הספר. גם לזה נראה היה שהצעירים מורגלים ומשיבים בנימוס וברוגע שהם עומדים להתחיל התלמדות).  

 חזרנו הביתה לגלות שאמא של מייקל, הנשמה, לא זו בלבד שהשגיחה על הכלבים ועל הקטנה, אלא היא גם ניקתה לנו את הבית וסידרה את הוילונות. ובלי לשים לב חזרתי לחיים השוטפים. כביסה (הררים), עבודה (תלי-תלים), כלים (גלי-גלים), וגינה (שבלולים).  

שמור   בטל

סוכות
יש ביהדות משהו שמעורר אנטי, לא? להתרוצץ בכל העולם ולהכריז בקול שאנחנו העם הנבחר, שאותנו אלוהים בחר, שאנחנו אור לגויים ותפקידנו להיות דוגמה ומופת - מי רוצה לשמוע דברים כאלה? ואז, כדי להיות עוד יותר מעצבנים, אנחנו באים ביציאה של "מי שצריך להיות יהודי נולד יהודי, ולהתגייר אפשר אבל קשה ולוקח מלא זמן, ובכלל, לא מעודדים את זה".
 
תניחי למחשבות, היא אמרה. תכירי בהן. תכירי במקור שלהן. אני חושבת על זה כי אני מתוחה. אני לא יודעת מה יקרה בעתיד, אני לא יודעת מה עומד לבוא. אבל זה לא קורה עכשיו. תסיטי את תשומת הלב לעכשיו. תקחי את מייקל לריצה. תכיני לך משהו טעים. את רזה, את יכולה להרשות לעצמך. תראי משהו מצחיק בטלוויזיה.
 
הטלוויזיה משותקת. רוחות מטורפות, רוחות ששיכות לאוגוסט ולא לאוקטובר, העיפו את האנטנה. אותן רוחות הופכות את פח האשפה, מעיפות את השתילים, את הכלוב של השרקן. אני חייב לתקן את זה עד מחר, אומר לי מייקל. מחר מתחילה עונה שניה של הירו'ז. אם לא הירו'ז לא הייתי טורח בכלל. אני כבר לא זוכר מתי פעם אחרונה הדלקנו טלוויזיה.
 
נפגשנו בפארק לכבוד סוכות. הקהילה מונה עשרות. מספיקה לדבר קצת. פרפר חברתי, מאחד לאחר. שום דבר עמוק. מישהו מחלק שירון. אין דבר יותר מביך מלהסתובב שבוע עם "ניגון עתיק" תקוע לך בראש, ועוד עם כל החי"ת והעי"'ן הגרוניות, כאילו אני באמת מזרחית כמו שאני נראית. אחר כך ריקודי עם. מי בכלל זוכר ריקודי עם? בזמנו, לכל היותר הצלחתי לדרוך על הרגליים של מי שלידי.
 
כשאת חושבת על דברים מלחיצים, היא אמרה, מנסה תסריטים שונים, חוקרת ובררת את המקורות לפחדים, את מזמנת לך כימיקלים של מתח, של חרדה. כשאת במצב שמעורר בך פחד, כשאת בשיחה לא-נעימה, כשאת אמצע ויכוח, הכימיקלים האלה משרתים אותך. כשאת במצב מעורר חרדה, הכימיקלים האלה מרכזים אותך. מעלים את היכולות שלך. כשאת סתם מעוררת אותם, בלי גורם מציאותי בו-במקום, הכימיקלים האלה משתחררים לך לגוף ולא מוצאים פורקן. הם מסתובבים בגוף ומחבלים בו. תוקפים את מערכת העיכול. מרעילים את הרקמות.
 
אני מת לדעת איך הילדים שלנו ייראו, הוא אומר. יהיו להם עיניים בהירות, זה בטוח, אני עונה. והם יהיו חכמים ורגישים. וסביר להניח שעקשנים. כל השאר פתוח. נחכה ונראה. כשאני אפרוש, הוא אומר, כשאני אצא לפנסיה, הם יהיו בני עשרים. נהדר, אני עונה לו. תצאו יחד לטיול תרמיאלים בנפאל. הם ממש ירצו לצאת איתי, הוא אומר בלעג, לדחוף את הכיסא גלגלים. אין סיכוי, אני עונה לו. בגיל הזה הם סוף סוף יעמדו בקצב שלך.
 
"תשים את החומוס על השולחן", אמרתי למייקל. "אין שם מקום", הוא ענה. "הכל מלא אוכל". נו, אירוע של ישראלים ויותר מדי אוכל. מי היה מאמין. שלוש גרסאות של חומוס. טועמים ומשווים. מגיעה הסוכה הניידת של הרב החב"דניק מסידני. "קדימה לנענע את הירקות", שייק דה וג'יז, הוא קורא לנו עם ארבעת המינים. אמא של מייקל מגיעה פתאום, ואני מסבירה לשניהם שהאתרוג הוא פרי הדר, שיש לו טעם וריח, והוא משול לאנשים שיש להם הכל, כסף וחוכמה. הלולב הוא הדקל ויש לו טעם אבל לא ריח. אני לא יודעת איך אומרים הדס באנגלית, ומישהי אומרת "מירטל". מירטל המיללת של הארי פוטר היא פתאום הדס. והערבה, אני אומרת, וחושבת על האמא המקסימה של מייקל, הערבה היא אלו שאין להם לא זה ולא זה, וגם להם יש מקום. גם להם יש חשיבות.
 
גוי שמבקש להתגייר, יש לסרב לו. ואם הוא חוזר לסרב לו שוב. מי שעמד בשלושה סירובים, אפשר להתחיל לברר. למה? כי אם אלוהים היה רוצה שיהיה יהודי, אלוהים היה עושה אותו יהודי. אלוהים לא עושה טעות. אבל לא לכולם מועיד אלוהים את אותה הדרך. יש מי שאלוהים בחר שיוולד יהודי, ויש מי שהועיד לו דרך ארוכה יותר. לא לנו התשובות.
 
אנחנו עולים לסוכה שעל הטנדר, לברך. "מותר גם לי?" שואל מייקל בספקנות. "בטח!" מאיצה בנו המארגנת. "אתה אחד משלנו, מייקל", היא אומרת לו. "אתה שייך לכאן". אנחנו מברכים על המינים, אוכלים בסוכה ושומעים הסברים. לא ידעתי, אבל בסוכות היה נהוג להזמין את כולם, גם את הגויים, להינות מהסוכה. חג של אחדות. חג של הכללה, ולא של הבדלה. אנחנו צריכים לחיות בשלום עם כולנו, אומר הרב. עם השכנים, עם היריבים, עם האויבים. כולנו באותה הסירה, כולנו באותו עולם. לא ידעתי את כל זה על סוכות. לא ידעתי שיש לנו מוצא מהבדלנות. אולי זו גרסה מקומית.
 
"איזה יופי שאת איתנו, פארה" אומרת לי המארגנת. "את נהדרת". אני נבוכה. אני שמחה, אבל נבוכה. מה יקרה כשהם יגלו את הצדדים המכוערים? את הפחדים? את העצב? את הכשלונות? אולי הפעם אני אצליח להסתיר. אולי הפעם אני אצליח להציג רק את הפנים היפות, רק את הצד ששמח, רק את הפוסטר. אולי הפעם אני באמת אצליח להשתייך. אני מנסה לסלק את המחשבות הרעות. הן שייכות לעבר, לעתיד. עכשיו טוב. המחשבות צריכות לשקף את העכשיו.
 
"האו"ם מאשים את ישראל בהפרת זכויות אדם", אומר הרב, "ואולי זו אנטישמיות. אבל אולי לא. אולי הם מצפים מאיתנו ליותר? הרי אנחנו נבחרנו להיות האור לגויים, לא להיות ככל העמים. אנחנו נבחרנו להיות דוגמה ומופת. העולם דורש מאיתנו להיות יותר, ואנחנו צריכים לעמוד בזה. לא לכעוס. לשאוף".
 
אמא של מייקל מצלמת את כולם. מקשיבה לדרשות, מקשיבה להסברים. אמא של מייקל היא שידוך מצויין ליהודים, אני חושבת לי. הם אוהבים לדבר, היא אוהבת להקשיב. "זה קצת הרבה מידע לקלוט בבת אחת", היא אומרת לי. אלפיים שנה של תרבות מונחתים עליה בחמש דקות. "אבל זה מעניין", היא אומרת, "זה מאד מעניין". אני תוהה אם היא תספר להם על השתיה. יש בכלל יהודים אלכוהוליסטים? אולי כוס יין בקידוש מחסנת. אולי פשוט לא שומעים על זה.
 
לוקח לנו חצי שעה להיפרד מכולם. אחד אחרי השני הם מזמינים אותנו לחנוכה. כדאי לכם. יפה אצלינו. ויש בריכה. מחליפים טלפונים. תהיו בקשר. נעשה ערב סרטים ישראלים. חוזרים הביתה עם זוג אחר שפגשנו בראש השנה. הם מזמינים אותנו אליהם לעוד שבוע. מחליפים כתובות אימייל.
 
הם כאלה מקסימים, אומר לי מייקל. והם כוללים אותי, כאילו אני אחד מהם. בהתחלה הם בכלל לא התיחסו אלי. את היית הכוכב שלהם, ואני - כאילו הייתי אוויר. הם לא ידעו מי אתה, אני אומרת לו. הרי בהתחלה לא הצגתי אותך כבן זוג. עכשיו הם יודעים שאתה איתי, ועכשיו אתה חלק מהשבט.
 
ההזמנות זורמות וסופי השבוע מתמלאים. קבלת שבת ביום שישי בערב. "יש לנו חלה טריה מסידני", הם אומרים, "את לא יכולה לאכול אותה? נחפש לך אחת ללא גלוטן". בפעם הראשונה מאז שעברתי לכאן שאני מרגישה בבית. בפעם הראשונה אני לא לגמרי לבד. אני כבר לא בגולה. יש לי את ישראל בקופסא. רק החלקים הטעימים. סוף סוף אני שייכת. סוף סוף יש לי את הקהילה שלי.
 
 

שמור   בטל

על חוף הים
אז נסענו אל חוף הים. לא שאני רוצה להשוויץ, (טוב, נו, בעצם קצת) אבל נסענו אל אחד החופים הכי יפים כאן ביבשת החמישית. בת דודה של מייקל ובעלה הגיעו לביקור, אחרי שהם בילו כמה ימים בעיר הבירה קנברה ובכל המוזיאונים המתישים שלה. לפיכך החלטנו שהדבר ההולם לעשות הוא לנסוע לחוף הים (שעתיים נסיעה), להציץ באיזה דולפין, ולעשות ברביקיו, המכונה במחוזותינו "בארבי".
 
אני גדלתי בעיר חוף בישראל ולכן חופים לא עושים עלי שום רושם. החוף הזה, לעומת זאת, ניחן לא רק במי טורקיז צלולים וערוצי נחלים קטנים ובלתי-מסריחים הנשפכים אליו, אלא גם בחול לבן ודק יותר מכל חוף אחר שראיתי בימי.
 



 
ביצענו שיטוטים ארוכים לאורך החוף, במהלכם גילינו את פינת החמד הזו:
 



ואז החלטנו שאנחנו רעבים מספיק כדי להבעיר את הבארביקיו. לכן הלכנו אל איזור המנגלים המוסדר מראש.
 
לא היינו היחידים.
 



הבערנו את הבארביקיו, תיבלנו את הסלט, וישבנו לנו לאכול בצל העצים, כמו שראוי לעשות בשמש הרצחנית פה.
עוד אני מתעתדת לנעוץ שינוי בסטייק הרך והעסיסי, עפה אלי קוקאברה (שכבר סיפרתי לכם עליה כאן) וחוטפת לי את הסטייק ברווח בין הפה שלי והיד.
(מה זאת אומרת? ברור שאכלתי את הסטייק בידיים. אני מזרח-תיכונית גאה!)
 
ואז, אחד התוכים הירוקים (שיש מהם פה בשפע) בא ונעמד לי על הראש.
מיותר לציין שצרחתי במזרח-תיכוניות מרשימה והחרדתי את הבני דודים הבריטים של מייקל עד היסוד.
 
כדי להשלים את השמחה הצטרף אלינו הבחור הנחמד הזה:



מייקל: "אני לא הייתי רוצה להתקרב אליו יותר מזה. ולפי איך שהיום עובר עלייך, פארה, גם לך לא כדאי".
 
ואחרון חביב בא להגיד שלום:



(זוהי אגב רוזֶלַה, ובקווינסלנד לא ראיתי אותה כמעט.)
 
הבני דודים נסעו ויחזרו בעוד שלושה שבועות.
 
ואני? אני בסדר. עד הפעם הבאה.
 
חג שמח!
 
שמור   בטל