קרוקודיל דנדי

עצוב לי. עצוב לי על דויד גרוסמן ומשפחתו. גרוסמן כתב את הספר שהייתי לוקחת איתי לאי בודד, "עיין ערך אהבה", ובכל פעם שראיתי אותו מתבטא בטלוויזיה, התגאיתי על שהוא מהעם שלי.

נכון, הוא היה שמאלני שהעדיף שהלחימה בלבנון תסתיים, ואפשר להתווכח על צדקת דעותיו, אבל הבן שלו נהרג מפגיעת נ"ט בלבנון.

נשבר הלב.

---

מהחבילה בנתיים אין חדש. התייאשתי מה"חוקרים" של רשות הדואר האוסטרלית והלכתי לנדנד לסניף הדואר עצמו. משם נשלחתי לסניף המרכזי ופגשתי איש נכון לעזור. הוא חקר קצת בעצמו, אבל גם לו אין תשובה לגבי היעלמה של החבילה שלי.

אני מתחילה להשלים עם הרעיון, ומחר אני אבקש להוציא דרכונים חדשים בשגרירות. מקווה שזה לא ייגמר בבית-דין שדה.

---

כאן החיים כסדרם.

היריד הרב-תרבותי השנתי נערך בסוף השבוע. הפעם למדתי לקח וצילמתי הרבה יותר תמונות.

 

גבי החליט להוסיף לעצמו עבודה כדי להקל על עצמו לטוח הארוך. למשל, במקום שיעור אחד לכל הכיתה (המאד-מפולגת מבחינת רמות) הוא מכין לכל שיעור כמה דפי עבודה, ברמות שונות. התלמידים הטובים מתקדמים קדימה, הפחות טובים מתעכבים עד להבנה.

חוץ מזה, כדי לטפל בעניין המשמעת מחד והמוטיבציה מאידך, הוא החליט לבחון אותם מדי יום בוחן קצר, על החומר של השיעור הקודם. תוצאות הבוחן יישלחו להורים לחתימה. כדי לא להבהיל את ההורים, הוא החליט להתקשר אליהם קודם כל ולהסביר להם מה הוא עושה ולמה. רוב ההורים גילו נכונות, שמחה ושיתוף פעולה. למרבית הפליאה, ההורים של הילדים הכי בעייתיים גילו אפתיה כללית.

בכל אופן, המשמעות של כל הנוכחות המורית הזו היא, שגבי לא הסכים להשאר ביריד יותר מאשר המינימום ההכרחי, הלוא הוא תהלוכת הלאומים. וגם זה רק בגלל שכבר התחייבתי.

 

התהלוכה היתה בסימן "האומה שלי וגאוותה". שברתי את הראש מה גאוותי כל כך בימים אלו. בסוף קישקשתי כמה מילים על כמה הארץ שלנו קדושה לכל המונותאיסטים וכמה שאנחנו ריכוז תרבויות מגניב, התלבשנו בכחול-לבן (גבי בכחול תכלת, על סעיף היעדר-לבן) והזדרזנו לעבר האוניברסיטה.

 

נראה לי שהיה יותר גדול השנה.

 

 

אה כן. היה עמוד באמצע.

 

בכל אופן, הרבה תרבויות ועמים התקבצו לקראת התהלוכה. בתאוותם לתרבויות רבות ככל האפשר, אישרו האוסטרלים גם השתתפות של אנשים שכף רגלם לא יצאה את קווינסלנד, אבל סבתא שלהם הייתה פעם בדייט עם סנגלי.

 

"שלום פארה", ניגשה אלי אחת המרצות ההודיות, לבושה סארי ומבריקה בכל צבעי הקשת. "שמעתי שאת מישראל".

"אכן", אישרתי.

"אני מהודו", הבהירה ההודית, "אבל חצי מהמשפחה שלי יהודיה. אני אספר לך פעם".

 

כל מי שכן באה בתלבושת מסורתית (אני באמת צריכה להשיג לי אחת כזו) הותקפה על ידי צלמים.

 

 

וגם להיות גמל זה לא קל:

 

שלא כמונו, הסינים השקיעו, ואפילו גייסו בלתי-סיני אחד.

 

וגם לאוסטרלים היתה נציגות מכובדת:

כולל המקוריים:

 

 

(בלילה קודם שודר "קרוקודיל דנדי", לרענן את זכרוננו. הקטע הכי מצחיק:

~חושך מצריים, וחברו האבוריג'יני של מיק הולך לדרכו~

"איך הוא מוצא את דרכו בחושך?" פוערת האמריקאית את עיניה הכחולות.

"הוא חוזה את דרכו", עונה לה מיק הקשוח, "יש האומרים שיש להם כישורים טלפתיים - "

~מרחוק רעש נפילה, ואז: "שיט! או, אני שונא את הבוש!"~)

 

האבוריג'ינים התרגשו מאד לפגוש אותנו. "אתם ישראלים!" הם קבעו נחרצות. "העם הנבחר של אלוהים!"

גבי ואני השפלנו מבט ומילמלנו משהו.

"מה?!" הזדעזע ראש השבט, "אתם לא מאמינים בזה?"

המשכנו לגמגם, וכדי להקל את האווירה העברנו נושא להכחדת האבוריג'ינים בידי האדם הלבן.

 

"פארה, הנה הדגל שלכם", אמרה לי המארגנת והושיטה לי את דגל איראן, שגם היה כתוב על הפלקט שלו "איראן".

 

גבי ואני החוורנו. כבר ראינו איך היא אומרת לנו - תשמעו, זה הכי קרוב שמצאנו. תלכו עם מה שיש.

 

"זה איראן", אמרתי לה חלושות.

 

"אוי! סליחה!" התנצלה המארגנת וחזרה עם דגל כחול-לבן  להמדרין. "היי! אתם לבושים באותם צבעים!"

 

"תודה", אמרתי לה. "אני לא חושבת שבימים אלו היינו מצליחים להסביר את דגל איראן למשפחות".

 

---

 

עלינו לבמה וקיבלנו תשואות.

 

באמת.

 

מחיאות כפים וזה. וגם מישהי מהמנחות העלתה זיכרונות מהטיול שלה לישראל וכמה היתה יפה העיר העתיקה של תל אביב.

"הלוואי ובשנה הבאה תהיה לכם נציגות גדולה יותר!" איחלו לנו.

 

(בנתיים נראה שהדרך היחידה להשיג את זה היא לזרוק את הגלולות שלי לפח)

---

 

אני מקווה לנס, אבל בנתיים יכולה להציע לכם את דעתי, כפי שניסח אותה גדי טאוב.

 

שבוע שקט ובטוח.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 14/8/2006 11:32, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, ארצישראל, אוסטרליה - הצד האפל
26 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-20/8/2006 14:20

לא טוב, לא בסדר
לא הוגן מצידי להתלונן על מה שעובר עלי בימים אלו. איזו זכות יש לי? ממוקמת בנינוחות במדינה שטופת שמש ונטולת טילים. הצבא פה התנדבותי, לא הישרדותי. הרשימות של ההרוגים - אני לא יודעת למה לקח לי כל כך הרבה זמן לקלוט שזו מלחמה. שרון, חבר ילדות, גויס בצו שמונה. החברים מישוב פאסטורלי ליד כרמיאל עברו לקרובים בשרון. השמות האלה ברדיו, כל השמות האלה, כמו בימי התואר הראשון, בפיגועים של קו שמונה עשרה, עוד ועוד שמות - בסוף זה נכנס. מלחמה.
רק השבוע קלטתי, שאם היינו בארץ, גבי היה שם בלבנון. שוב. ואני הייתי יוצאת מדעתי מרוב דאגה, שוב.
רציתי לספר כאן איך השתכנעתי שלצבא לא אכפת מחייו (או מותו) של גבי, ואיך זה נעץ את המסמר האחרון במגורים שלנו בישראל, אבל אני מרגישה שזה לא הוגן. מלח על הפצעים, שמרים על הדאגות.
 
זה לא שאין לי דאגות כאן. זה לא שגבי מוגן לחלוטין כאן. זה לא שמישהו מוגן לחלוטין איפשהו.
אתמול חזרתי מהעבודה כרגיל, בסביבות שלוש-שלוש וחצי. הייתי חוזרת מוקדם יותר, אבל כשאני מעבירה שיעור, משהו בדמות הזו שאני נכנסת אליה - בדמות היציבה והיודעת והמנחה והמטיבה והמייעצת - טוען אותי באנרגיה, ואני הופכת להיות פרודוקטיבית.
לא כמו עכשיו, למשל. אני יושבת בעבודה וכותבת פוסט עם מקלדת שהאותיות בעברית כתובות עליה בטוש.
הייתי אנרגטית ומעודדת - גרג טיפח לי את האגו סביב מה שהספקתי כשהוא היה בחופש, מסתמנים כיוונים חיוביים לגבי תעסוקה בשבילי אחרי הסמסטר הזה. הכסף מהדירה המזורגגת סוף סוף נכנס בשלמותו ואני יכולה להעביר אותו אלי, ולהתחיל לחיות. להמשיך לחיות.
גבי לא היה בבית כשהגעתי, אבל זה לא נדיר. הוא מגיע בארבע בדרך כלל. המדפסת החדשה הגיעה. עשיתי כמה טלפונים שצריך לעשות. אחד מהם היה טלפון לדואר האוסטרלי. החבילה ששלחתי לסוכן, עם כל המסמכים להגירה, ושני הדרכונים, עדיין לא הגיעה.
שלחתי בדואר שליחים מהיר, כזה שיש עליו מספר ואפשר לעקוב אחרי ההתקדמות של החבילה באינטרנט. נשמע היי-טקי ואמין.
החבילה היתה צריכה להגיע ביום שני, ונכון ליום חמישי היא עוד לא הפגינה סימן חיים. התקשרתי לרשות הדואר.
לדואר לא היתה בשורה - לא היה זכר ורישום של המספר של החבילה שלי. כאילו לא היתה מעולם.
התחלתי לרדת מהפסים.
רשות הדואר פתחה בחקירה. אני מצידי הפגזתי אותם בשאלות. מסתבר שהכל נשמע היי-טקי ומגניב, אבל למעשה: בדרך כלל המספר נסרק בתחנת היציאה, אבל לא תמיד. משם הוא אמור להיסרק בדרך בכל תחנה.
החקירה עדיין מתנהלת. אין לי מושג איך מאתרים חבילת ניירות אחת בכל אוסטרליה.
השעה כבר היתה ארבע וחצי, וגבי עוד לא הגיע. אבל זה מובן - חשבתי - כי מחר יש להם יום ספורט, בטח יש לו סידורים. לא היה לי חשק לשטוף כלים. התחלתי לשאוב את כל השיערות של הכלבים. אם לא שואבים יומיים, כל בגד שנוגע ברצפה דינו כביסה.
איזה מן דבר זה לאבד דבר דואר רשום במעקב?! מה זה השטות הזו? איזה מן תהליכי עבודה אלו, של עולם שלישי?
 
השעה כבר היתה חמש, וגבי עדיין לא חזר. צילצלתי אליו פעמיים לפלאפון. לפני יומיים הוא התלונן שהוא מקבל אס-אמ-אסים מטופשים של פרסומת וזה מביך אם זה קורה באמצע שיעור. ניטרלתי לו את הצלילים, ועכשיו ההתראה היחידה של הסלולרי שלו היא רטט. יכול להיות שהוא שכח אותו בתיק, ולא יודע שאני מתקשרת.
לקח לי עוד עשרים דקות לחשוב על האפשרות שהוא לא לקח אותו בכלל. בדקתי מתחת לכרית שלו. הפלאפון הוא גם השעון המעורר, ושם הוא אכן היה, עם שתי שיחות שלא נענו. אחת ממני, אחת מאיזה מספר שאני לא מכירה וגם לא אכפת לי.
כבר כמעט חמש. הוא עוד לא חזר מבית הספר כל כך מאוחר. למה לדאוג? מה כבר יכול לקרות? הוא נוסע בכביש בין עירוני, זה נכון, אבל אין הרבה נוסעים אחרים. זה כביש רחב. כמעט ואין בו תאונות. עוד לא חושך. אנשים עוד לא שותים. אין סיבה שמשהו רע יקרה.
למה שאני אבטח בזה? לפני כמה פוסטים לעגתי למשפחה של גבי על החרדות שבהן היא חיה, והנה, מסתבר שכל הפוסל במומו פוסל. אבל למשפחה של גבי אף פעם לא קרה שום דבר רע, ואני - מרגע שנולדתי, קרו לי דברים רעים. עשרים השנה הראשונות שלי עם אמא שלי לימדו אותי שהעולם הוא מקום עוין, שפעולות טרור קורות בבית בלי התראה ובלי שליטה ובלי סדר קבוע, אבל הן תמיד קורות. שלאף אחד לא אכפת ממני - עובדה, הביולוגי נעלם, אף אחד מהשכנים אף פעם לא בא לשאול על מה כל הצעקות והבכי, אף מורה לא הסיקה מתוך "הילדה מאד אינטילגנטית אבל יש לה קשיים חברתיים" את המסקנה שמשהו בקשרים החברתיים הראשוניים שלי פגום - לאף אחד לא מזיז שום דבר. העולם אדיש לגמרי לגורלי.
וכשכבר היה לי מישהו שאהב אותי, בעולם העוין הזה של ילדותי, היה קורה משהו והוא היה נעלם. אבא שלי זצ"ל גר בעיר אחרת, ואחר כך עבר לארץ אחרת. את כל הכלבים והחתולים שאימצתי, כל אחד בתורו, אמא שלי היתה מחכה ליום שאני אסע מהבית (לחברה או למחנה קיץ) ומוסרת אותם. כלב אחד היא פשוט מסרה בלילה. את מיקי, הכלב שמצאתי בגיל עשר, החזקתי בחדר שלי וישנתי איתו באותה המיטה, כדי שלא תיקח אותו. הוא שרד אצלנו כמה שנים, ויום אחד ברח ולא חזר.
אז זה רק טבעי שמישהו יקר לי וטוב לי כמו גבי יילקח ממני באותה אכזריות. עמדתי על המרפסת שלנו והסתכלתי ברכבים, מחכה לטנדר המרוט שלו. אם יקרה לו משהו, איך בכלל יידעו לאתר אותי? וכמו תמיד כשהחרדה הזאת משתלטת עלי, אני מתחילה לחשוב מה אני אעשה אחרי שיודיעו לי. האם לחזור לארץ? המשפחה שלו בטח תרצה לקבור אותו שם, קרוב אליהם. ואחר כך? לחזור לאוסטרליה לבד? איך אני אחזיק כאן מעמד לבד? ובישראל אני לא אחזיק מעמד בכלל, לבד או ביחד.
האם אני ארצה לחיות בכלל אם יקרה לו משהו - אני שואלת את עצמי והתשובה לא חד משמעית. אם למות, אז צריך להשיג כדורי שינה. אני לא טובה עם כאב. צריך למצוא בית לכלבים קודם. מזל שאין לנו ילדים. אבל מצד שני אני כן רוצה לחיות. אפליו אם יקרה לו משהו, יש לי רצון לחיות. אבל איך אני אמצא עוד מישהו כמוהו? מספיק עם המחשבות האלה! אני נוזפת בעצמי. כל פנטזיה יש בה גרעין של הנאה, אם את חושבת מה לעשות בלעדיו, את בעצם רוצה להיות בלעדיו ואת לא. מספיק עם זה, הוא תיכף יחזור.
נכון, העולם באמת לא היה נדיב אלי בשנותי הראשונות. אבל מה זה חשוב? אני מכירה אנשים שהעולם היה רוטשילד אליהם בשנים הראשונות - הורים ויציבות וכסף והכל, ועכשיו החיים שלהם קקמייקה. כמו מליסה, שיש לה יופי של קשר עם ההורים, אבל כולה מלאה מרירות על האקס שלה, והילדים שלה עושים לה את המוות (וזה עוד לפני גיל 7). זאת נראית לך עיסקה יותר טובה? קודם בסבבה ואת הבעסה בסוף? אני לא יכולה להגיד שאמא שלי "הרסה לי את החיים". החיים שלי לא הרוסים, הם די טובים. היא הרסה לי את הילדות, והיא מנעה ממני משפחה ראשונית. אבל העתיד שלי לא נהרס בגללה, אני שיקמתי אותו, בעזרת הכוחות שנתן לי אותו עולם אכזר.
גמרתי לשאוב את חדר השינה והמסדרון, וכמו תמיד הכלבים הסתכלו עלי בעלבון. תזוזו ממני, רטנתי אליהם, למה אתם חייבים להדבק אלי כשאני שואבת, אם אתם מפחדים מהשואב? תהיו כלבים נורמליים ותברחו! זה לא שאין לאן! יש לכם גם חצר! אבל הם ממשיכים להידבק, ומסתכלים עלי בעיניים עצובות.
חמש ועשרה, אני מחפשת פיסת נייר שאולי רשום עליה מספר טלפון של מישהו מהבית ספר. ג'ורדן כבר באנגליה אבל אולי ההורים שלו יודעים עם מי אפשר לדבר. אולי מישהו מופיע בספר טלפונים.
הכיור מלא כלים, ועוד לא הכנתי סלט. המרק כבר נגמר.
אני יוצאת שוב למרפסת, לא מצאתי אף מספר ועוד מוקדם לעשות סצינות. עוד לא חשוך אפילו.
אני רותחת - למה אתה לא לוקח את הפלאפון? כמה פעמים אפשר לבקש? לפעמים יש לי משהו חשוב להודיע או לשאול אותך באמצע היום, ואתה מתנהג כמו ילד שאין לו שום אחריות בעולם! שאני אסתדר לבד! ואני צריכה שתשיג לי מספרי טלפון של אנשים שאתה עובד איתם, לכל מקרה! אלוהים אדירים,  אני הופכת לאמא שלי. האם יכול להיות שהיא דאגה לי באמת? אם ככה, אז למה היא חיבלה לי בחיים כל הזמן? עניין של בעלות? שרק לה יהיה מותר להרוס לי? כמו שהיא אמרה פעם כשמישהו העיר לה שהיא מכאיבה לי: "זאת הילדה שלי ואני אעשה איתה מה שאני רוצה". הנה, עשית. מקווה שאת מרוצה. מה בכלל כתוב באימייל האחרון שלה? אין לי כוח לבדוק. אם קרה משהו, היא תצא מגדרה מרוב שמחה לאיד. "זה עונש מאלוהים על שלא התנהגת יפה לאמא שלך", ככה היא תגיד, לא יהיה לה אפילו את היושר להשתתף ולהגיד שקרה לי אסון נורא מאין כמוהו.
 
אני מסתכלת על כל הטנדרים - זה מאד מעניין להסתכל על התנועה ברחוב שלנו. תמונות בזק של החיים בעיירה אוסטרלית קטנה. ובכל זאת הייתי מעדיפה מיקום שקט, מתישהו נעבור.
 
הטנדר המצ'וקמ'ק של גבי מתגלגל לתוך החניה.
 
אני שואלת מה קרה והוא מחייך ואומר: "התעכבתי", כאילו לא עליתי על זה לבד. אני מתפרצת - למה אתה לא לוקח את הפלאפון, יכולת להתקשר ולהודיע לי, אתה יודע שאני דואגת. הוא מתנצל. זה לא יום טוב, אני אומרת לו, איבדו את החבילה ששלחנו לסוכן.
 
הוא עולה הביתה, שואל שאלות כמו ששאלתי גם אני. הייתי צריכה לשלוח עם שליח. מחר אנחנו אמורים לקבל תשובה מהחוקרים, כלומר במקרה הטוב נשמע מהם ביום שלישי. אנחנו מתחבקים. הלוואי שימצאו את החבילה הזו. המדפסת לייזר שלך הגיעה - אתה יכול להדפיס דפי עבודה לתלמידים. איך הלך לךָ היום? קשה, אבל אני אתגבר.
 
זה רק דרכונים, אני מזכירה לעצמי, דרכונים וניירות. זה רק זמן ואולי קצת כסף. הכל לטובה. לא דיווחו את השמות שלנו ברדיו. יצאנו מזה בזול.

---

גרג הרגע הודיע לי שכולנו יוצאים לצהריים ביחד - לעודד אותי על עניין הדרכונים.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 11/8/2006 04:15, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוסטרליה - הצד האפל, הרהורים, זוגי
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-13/8/2006 17:42

ריח של בישולים של שבת

ריח של דגים בתנור, עם עגבניות, שורש סלרי, מיץ לימון ויין לבן. ריח של בצל ירוק קצוץ דק, שישתלב בפאסטה עם סלמון ושמנת (ללא לקטוז). ריח של חומוס תוצרת בית. ריח של כביסה שמתייבשת בשמש קווינסלנד של חורף. ריח של סבון כלים אחרי שכל הסירים שוכבים ליבוש. ריח של חצילים קלויים בתנור.

 

עוד מעט ניסע לארוחה אצל חברינו הפארסים. גבי עמוס מעבודה, אני עוד צריכה לשפצר את המחשב החדש שלי במיני תוכנות שישפרו את חיי, אפילו בקצת. אבל כבר התחייבנו.  אני צריכה גם להתקלח, לפני הארוחה של שבת.

יש לי איזה ציפיה עמומה שהם ידליקו נרות.

 

אני מתגעגעת. אני מנסה לא לחשוב על המקומות בטבע הישראלי שאני אוהבת. על אנשים שנשארו שם. על המסעדות בנחלת שבעה, שהתרוקנו בשנים האחרונות (ולא בכלל לא היה אכפת). אני מנסה בכל הכוח להזכר במה שאני לא אוהבת, כדי לא להקרע מגעגועים. הריח של החלה, של הנרות, הצפירה של יום שישי בצהריים - אני מנסה לחשוב על הלילות הקרים בחורף, על גסות הרוח ברחוב, על החוצפה. על החורשה שאהבתי בתור ילדה, שהפכה לשכונה צפופה ומכוערת. אבל הגעגוע נשאר.

ככה זה להיות מהגרת.

כל המסמכים מישראל הגיעו (כמעט). הסוכן שלנו נכנס להיפר ונזכר שאנחנו יכולים ללכת לעשות את הבדיקות הרפואיות. הבדיקות האלה, זה מה שבלם אותי עד עכשיו מלזרוק את הגלולות מהחלון. חשבתי שנצטרך לחכות איתן עד כמעט סוף התהליך, והנה - מהר מהר, את בדיקת הדם עשינו היום (מקווה שאין לי איידס), וביום שני - צילום רנטגן. הבדיקה הרפואית ביום חמישי, כנראה. האם זו פרידה ביני ובין העגולות-העגולות ההן?

 

זה לא מתאים. עדיף לחכות עד לתושבות עצמה, ולא לתאריך ההיפוטתי שלה. זה עניין של עוד שלושה-ארבעה חודשים. נדע אם מעבירים את גבי לחוזה קבוע, אם יש לי סיכוי להשיג חוזה כזה (מה שיבטיח הזרמה של משכורת בימי חופשת הלידה). נדע איפה אנחנו עומדים.

 

תירוץ מצויין, לאמירה "אני בכלל לא מרגישה מוכנה".

 

ילד, זה אומר לחשוב במושגים אחרים. לחשוב בשביל מישהו אחר. לחשוב איפה יש בתי ספר טובים יותר. איפה יש בכלל גנים. לחשוב לא במונחים של "אין לי כוח ולכן ארבץ לי בחוסר מעש", אלא במושגים של "מה צריך לעשות עכשיו".

 

זה מפחיד את שנינו, אבל כשהשאלה הגדולה נשאלת, התשובה היא חד משמעית. כן. אנחנו רוצים להביא ילדים.

אחד ההודים, אמאן שמו, הבטיח ללמד אותי ואת חברותי לריקודים את הריקוד הפונג'בי המסורתי שהולך ומתמקם ביציבות בתור הלהיט המקומי. אמן הזדעזע מהמחשבה על תשלום. "אני אעשה את זה ברצון, זה יהיה רגע שמח בשבילי", הוא הכריז.

הודעתי לבנות, והנה מסתבר שגם נשים לא תמיד מצליחות לנהל דברים כמו שצריך.

גלנמרי התחילה לדבר על עלות הביטוח. למה חבורה של בנות שנפגשת עם הודי צריכה ביטוח?

אליזבת הודיעה שהיא לא תבוא "מתוך כבוד לקיי".   רובנו לא הצלחנו להבין את הקשר עד לדקות אלו. נכון, קיי אמורה ללמד ריקודי בוליווד בבית הספר שייפתח בעוד שנה. אז מה? האם זה אומר שלעולם לא נוכל ללמוד ריקודים הודיים מאף אחד אחר? או עד אז?

ובכלל, עם כל הכבוד לכוריאוגרפיה של קיי (שלומדת ריקודים הוליוודיים מזה כמה שנים), יש לנו כאן הודי אותנטי ושחום, לא נלמד ממנו ריקודים מסורתיים? ולא נעשה את זה בטרם הוא בורח הלאה לסידני או מלבורן? אני הודעתי שאני מתכוון ללמוד ממנו מה שאפשר, עם או בלי ביטוח, עם או בלי משתתפות. מי שרוצה - מוזמנת.

מסתבר שהילדים של גבי לא מלאכים ומדי פעם הם צוחקים על שגיאות האנגלית שלו, אבל עדיין יש את אלו המתקנים בשבילו את שגיאות הכתיב ברצון.

הוא עדיין עמוס, וכנראה שככה זה יהיה בשנה הראשונה.

אני מעדיפה את העומס, את העובדה שבערב אני בקושי רואה אותו כי הוא עסוק בלתקן עבודות או להכין את שיעורים למחר, את העיסוק המתמיד שלו בתלמידים עד כדי כך שמאד קשה למהסיט את תשומת הלב שלו לנושאים אחרים (נגיד, אני)  - את כל זה אני מעדיפה על פני הידיעה שהוא מבלה יום-יום במפעל מנוון-מוח, בקרבת אנשים טיפשים ומרגיזים, מוקף בפגרים של פרות.

 

מורה אחת ניגשה אליו כולה אושר וניצנוצים. "אתה מישראל?? סוף סוף! אני הייתי מתנדבת בקיבוץ, פעם לפני הרבה שנים, ואני לא מצליחה להשיג את הליקר המופלא הזה, סברה. שנים אני מחפשת! ואין בשום מקום!! בבקשה! אם תוכל! אני אשלם, כמובן!"

 

מישהו יודע מה זה? זה ליקר סברסים או משהו?

עדי כותבת מדי פעם על חוויותיה מיפן. לי אין כאלו אבל יש לנו כאן מרצי נפאלי אחד, קאלי שמו, שבילה את השנים האחרונות ביפן.

"רוב האנשים ביפן לא רוצים ילדים", הסביר לי קאלי, "בשביל מה? יותר מדי כסף, רעש, ליכלוך. אז הם לא עושים ילדים. עובדים-עובדים-עובדים, ואז יוצאים לחופשה".

"זה נשמע חכם דמוגרפית", אמרתי, זוכרת את התפוצצות האוכלוסין העולמית.

"כן, אבל את יודעת איך זה עם הפנסיה. אז בשביל לעודד ילודה, לא כמו אוסטרליה - הם לא רק נותנים מענק לידה. כל החינוך - החל מגיל שנתיים - על המדינה. וזה לא סתם חינוך! חינוך מעולה! והכל כולל הכל - שלוש ארוחות ביום. רק תביא את הילד".

"נשמע קצת מנותק", אמרתי לו. איזה מן חיים זה לילד בלי לראות את ההורים שלו כמעט?

"את יודעת איך רוב הילדים בוכים כשלוקחים אותם לגן?" שאל אותי קאלי, "הילד שלי בן שלוש. זה היה פשוט מביך. הוא היה הולך לגן עם חיוך ענקי. לא היינו מעירים אותו בבוקר, כי הוא כבר היה מחכה לנו ער ולבוש ומזרז אותנו, שניקח אותו כבר לגן. מתי הוא כן היה בוכה? כשהיינו באים לקחת אותו. זה היה כל כך לא נעים".

"באמת נשמע לא נעים, עוד היו חושדים שאתה מתעלל בו ושולחים עליך את המשטרה", אמרתי.

"וגם האוכל. הוא לא הסכים יותר לאכול בבית. רק האוכל של הגן! מאז שהגענו הוא לא מפסיק לשאול מתי ניסע שוב ליפן. הוא מתגעג לגן, לחברים, לאוכל. את האוכל שלי הוא טועם - פההה! יורק החוצה. רוצה את האוכל של הגן. ואני יודע לבשל! גרתי בתאילנד שנים! לכי ספרי לילד."

 

מישהו יודע איך משיגים אזרחות יפנית?

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 5/8/2006 10:16, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, ארצישראל, הורות - בקרוב
44 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של אמ"ט ב-12/8/2006 09:30

31,186