אנאליזה
היום פירקתי למחשב שלי את הצורה. פירקתי לו את החלקים של האמ-אמ-אמא שלו. חיברתי והרכבתי ג'מפרים וכפתורים וכבלים ועכשיו הוא נדלק בלי בעיות ונכון לעכשיו (טפו חמסה מזוזה, ומי שמזהה את הציטוט מקבל צנובר) הוא עוד לא קרס לי.
אבל הוא כן כבה לי באופן בלתי רצוני, תוך כיבוי הwindows  באופן מסודר קודם והכל. משמע, בעיית תוכנה. קרוב לוודאי וירוס.
רק שלא התגלה וירוס בסריקה.
נמאס לי. אני שונאת שמחשבים לא עושים מה שאומרים להם.

---

לפני יומיים העברתי שיעור על תקן מורה מחליפה. הג'ינג'ית נסעה לסידני (וחבל שתחזור), אז לימדתי את הכיתה הכה-מאה-עשרים-ואחתית שלה. שלושה סטודנטים איתי בחדר, עוד אחד במקאי ועוד שלושה בגלדסטון. שלוש עיירות שכוחות-אל על קו ראיה אחד.
השלושה שלי כללו גרמני נבוך, אוסטרלית לחוצה ואחד שלא דיבר.
ההוא ממקאי היה יכול להיות אבא שלי, ולא קרא את הפרק, אבל עדיין ידע את החומר יותר טוב מכל השאר.
והשלושה מגלדסטון - הם שמו בסימן שאלה את שאיפתי להיות מרצה. במשך חצי השעה הראשונה הם ניסו כוחם בפעלולי קולנוע (כמו למשל לבדוק איך הם יוצאים במצלמה אם הם שמים פקקים של קוקה קולה בעיניים. לאחר מחשבה הם עברו רק לפקק אחד בעין אחת. נחשו למה), ובחצי השעה האחרונה הם ניהלו ויכוח (חרישי) על מי יותר טוב - הביטלס, או אמן קאנטרי מקומי.
מרוב עצבים שכחתי לפרסם בוחן אלקטרוני באתר הקורס. נזכרתי רק למחרת, כי הג'ינג'ית התקשרה.

---

גלנמרי היקרה לי, חברתי לעינטוזים, נודבה לעזור לי להרשם לקורס הייעוץ. מסתבר, שאם משלמים בכרטיס אשראי מקבלים הנחה של איזה חמש מאות דולר. אז העברתי אליה את הכסף והיא שילמה בכרטיס שלה (לי אין כרטיס, כי לא נותנים כרטיס למי שלא תושב).
כשבאתי אליה גיליתי קווים לדמותו של גן העדן בגינה שלה: עץ-תות שופע פירות, אבל בגרסה ננסית, מוקף עצי הדר פורחים.
כמובן, היעדר גדודי היתושים מסביב היו יכולים רק לעזור, אבל אז הייתי חושדת שאני באמת בגן עדן.
אז נרשמתי, מתוסבכי כל העולם היזהרו.
 
גלנמרי גם העירה שלדעתה אני אדם מאד בוטח, כי העברתי לחשבונה אלפיים דולר בלי להחתים אותה על כלום. בתגובה, אמרתי לה ששירתתי בצה"ל ואני יודעת איפה היא גרה.
אז קיבלתי גם תפוזים לדרך.

---

התחלתי את סיפור על אהבה וחושך, והוא נהדר בעיני בנתיים. (קוראת מחשבות, בסוף ייצא מזה פוסט. מבטיחה. ואם לא אקיים - תזכירי לי שהבטחתי).
אחד הקטעים האהובים עלי הוא זה שמזכיר לי את עדי בעולם:

כתובות הקיר באירופה השתנו מקצה אל קצה: בימי נעוריו של אבא, בווילנה, היה כתוב על כל קיר באירופה: "יהודים לכו הביתה לפלסטינה". כעבור חמישים שנה, כשחזר אבי לבקר באירופה, צעקו עליו הקירות: "יהודים צאו מפלסטינה."

---

בעבודה של גבי דברים משתפרים. גם הילדים (קצת) אבל בעיקר הוא. הוא כבר לא נכנס לדכאונות אם הילדים מפריעים לו, לא רואה בעצמו כשלון. האנגלית שלו זינקה קדימה - כמו שהערכנו שיקרה.
מצד שני, עדיין אין לו הרבה זמן אלי והוא קצת חסר סבלנות. האמת, גם אני. נמאס לי לשמוע שוב ושוב את אותם ענייני עבודה. הוא טרוד בכל מני דברים ורוצה לדבר איתי עליהם, ובאמת בחמש הפעמים הראשונות שהוא אומר את אותו הדבר אני מפגינה סובלנות ותורמת. רק שאחרי הפעם השביעית שאני שומעת את תוכנו של אותו רעיון, אני נוטה לאבד עניין.

---

בעבודה שלי הכל כרגיל, אם כי קצת ריקני. לפני כמה שבועות התקלקל המיקרוגל, ומחלקת הרכש סוף סוף השיגה אחד חדש.
משום מה תמיד מתקשרים אלי.
מזכירה: "פארה, שלום. עד מתי את נמצאת היום?"
אני: "וואלה אין לי מושג. תלוי אם לגרג יהיה זמן לדבר איתי. אם לא, אין לי מה לעשות פה."
מזכירה: "כי רציתי לשלוח מישהו אליכם עם המיקרו".
אני: "וואלה.  אני לא מבטיחה להשאר כאן. מה דעתך על מחר?"
מזכירה: "את יודעת מה, מחר אני פשוט אשלח את המיקרו עם סקוט. הוא מבקר אצלנו ואחר כך חוזר אליכם".
אני: "רק תבררי איתו קודם, אני חושבת שהוא מתנייע על אופניים".
 
כעבור עשר דקות, מגיע אימייל מהמזכירה.
"לכבוד חברי בניין נטול-מיקרוגל,
נרכש עבורכם מיקרוגל חדש. אנחנו מחפשים דרך להעביר אותו, ובנתיים זה מה שהעלינו בחכתנו:
סקוט - רוכב אופניים
גרג - רוכב אופנוע
ג'ינג'ית - בסידני
מליסה - בניו-זילנד
סימפטית מבוגרת - עובדת מהבית
מעצבן ראשי - שבור יד
פארה ווי - הולכת הביתה בקרוב.
 
לאור המצב, ניצור איתכם קשר מחר, ואם יש מישהו, נארגן שליח.
בברכה."
 
בתשובה עניתי:
"טוב, אם את אומרת את זה ככה, אנחנו באמת נשמעים כמו חבורה חסרת תועלת".
 
והמזכירה כמובן נבהלה ומיהרה להתנצל.
אף אחד לא נעלב, הסברתי לה, דווקא כולנו צחקנו מהניסוח התמציתי שמתאר את כולנו כבלתי-משלוחיים בעליל.
גרג הרים את הכפפה ונסע לשם ברכב, כדי להציל את כבודנו ההולך ואובד.
 
וכך שוב יש לנו מיקרוגל ולא צריך לשנורר מהשכנים.

---

אני חושבת שכתבתי מספיק לפוסט אחד. אוטוטו-סופשבוע מגניב לכם.
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 30/8/2006 12:31, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, דע את עצמך
31 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-5/9/2006 17:39

בשבחם של כימיקלים

אני מרגישה ממש ממש טוב. קשה לי להצביע על הגורם, אבל אני חיה בעולם של אופטימיות מזהרת. אולי זה הקיץ המתקרב, אולי זה הדרכונים שחזרו אלי הביתה, אולי זה פשוט העובדה שחזרתי לקחת ויטמין בי. איך שלא יהיה, הכימיקלים במוחי כנראה מאוזנים, טוב לי ונעים, ואני נמנעת מלקרוא את תשובת אמי שהגיעה באימייל. כשהיא עונה מיד, זה לא סימן טוב.

 

אבל יש בי סבלנות רבה הרבה יותר מבעבר למיני טרדות. למשל, ההיא שעובדת מעלי, המפקחת שלי, וואטבר, הג'ינג'ית.

"פארה, מה את עושה?"

מה את חושבת שאני עושה? הגיעו המטלות של התלמידים, ואת רוצה שהן יהיו בדוקות בתוך שלושה ימים.

"בודקת את המטלות".

"יש לי עוד משהו בשבילך לעשות!"

נחמד לשמוע, אבל לא בדיוק חסר לי מה לעשות.

 "אהה".

"אני רוצה שתכיני לי מסמכים לקורס אחר שלי".

זה קורס שלך, למה שלא תכיני בעצמך?

"אהה."

"וזהו! אני רוצה שתכיני אותם!"

"למתי את צריכה אותם?"

"לעוד שבוע".

"אז בואי נדבר בשבוע הבא." כי כאמור, השבוע אני צריכה לגמור את המטלות, לא?

"אבל אני רוצה את זה עכשיו!"

ואני רוצה שלום במזרח התיכון ואם אפשר גם תרבות נעימה יותר בישראל, אבל גם זה לא קורה, נכון?

 

כבר קלטתי את הג'ינג'ית והגעתי למסקנה שהיא בגיל המעבר ולכן צריך לנהוג בה כבטינאייג'רית. צימצמתי מגע, נתתי לעצמי להרגע מהעצבים. בסופו של דבר, היא לא טובה ביחסי אנוש, ואני כן. לא נותר לי אלא להתבשם מעליונותי האנושית ולרחם על הג'ינג'ית.

 

בסוף פתרתי את כל הסיפור הזה: נרגעתי, הסברתי לה שאני עמוסה לא רק במטלות אלא בעוד דברים, ואם יש אפשרות לדחות את זה לשבוע הבא, מה טוב.

היא פחות או יותר קיבלה את זה.

 

אבל היא באמת מעפנה ביחסי אנוש. אני לא מבינה איך נותנים לאנשים כמוה משרה מלאה ולי לא.

 

במיוחד כשגרג מעריך אותי כמו שמשתקף מהסיפור הבא:

גרג: "...ואני רוצה שתכתבי למאמר הזה את דעתך על המודל".

אני: "כן, כן.... הא?!"

גרג: "דעתך. על המודל. שבמאמר."

אני: "אוקיי..."

גרג: "משהו לא בסדר?"

אני: "ובכן... לא שאכפת לי לכתוב, אבל אתה בטוח שאתה רוצה את דעתי?"

גרג: "כן."

אני: "כי אתה יודע, זה לא שיש לי את הנסיון שלך, דעתי די חובבנית".

גרג: "אני רוצה את דעתך."

אני: "אין לי בעיה, אבל אני חושבת שאתה מגדיל בערכי פה".

גרג: "מגדיל בערכך?! מה... מי... מה את בכלל יודעת מה ערכך? אם כבר, גם אני וגם את ממעיטים בערכך על בסיס קבוע. פשוט תכתבי את דעתך".

אני: (מסמיקה קלות אם כי מבסוטית): "אבל אתה תעבור על זה אחר-כך, נכון?"

 

---

המשפחה של גבי אף היא מספקת לי הזדמנויות רבות לחוכא ואיטלולה.

לדוגמה, ביקשנו מאבא של גבי שיעביר לנו כספים מישראל בשירות הקרוי יורוג'ירו. השירות ניתן בסניפי דואר (מסויימים) וכרוך בהגעה לסניף כשמזומנים בידך, ושליחתם לבנק בחו"ל. העמלה מזערית.

צבי התבקש ללכת לסניף בנק לא רחוק משם, למשוך במזומן כמה עשרות אלפי שקלים, ללכת לסניף הדואר ולהעבירם אלינו.

אני מודה שחששתי, כי תמיד בחדשות שומעים על "מאתיים אלף שקלים חדשים נשדדו הבוקר מאדם בסניף דואר באור יהודה" או משהו כזה. אמנם, לא במאתיים אלף עסקינן, אבל אני בטוחה ששודדים אינם בוחלים בסכומים קטנים יותר, כמו נגיד עשירית.

אבל צבי (אבא של גבי) הבטיחני נאמנה שהכל יהיה בסדר.

האמנתי לו.

 

בצהריים מצלצל הטלפון שלי בעבודה, ועל הצג מספר לא מזוהה.

 

"שלום פארה!" אומר לי צבי.

"הי!" עונה אני בפליאה, אם כי לא מעט בחשש.

"תשמעי", אומר צבי, "התכוונתי ללכת להוציא את הכסף, אבל אשתי אומרת שבשביל סכום כזה צריך מזוודה גדולה".

ברקע שומעים את האישה: "איזה טירוף! סכומים כאלה במזומן!!"

אני: "כן... באמת התלבטתי בנושא..."

האישה חוטפת את הטלפון: "פארה, השתגעת לגמרי? למה לא לעשות העברה בנקאית? איזה מן דבר זה לשלוח כזה סכום במזומן! מה פתאום! איפה את חושבת שהוא ישים את זה? בתיק?! את ראית פעם את התיק של צבי? הוא לא ישים את זה בתיק! איפה יש לו מקום בתיק! תשאלי אותו כמה כסף יש לו בארנק! תשאלי! נו! אם יש לו עשרים אגורות, אני צנצנת! איפה הוא ישים עשרים אלף? הוא מתכוון לקחת את זה בשקית ניילון! מה זאת אומרת של מי? שלנו! אה, של מי... אני יודעת של מי? מה זה חשוב של מי?! אם זה של קופת חולים או של נעלי הקניון? אני לא מוכנה!"

 

בשלב הזה איבדתי את השליטה העצמית ונגללתי על הרצפה מצחוק.

אין לי כוח להסביר את מהות התיעוב שלי לבנקים. אני חושבת שכל העמלות שלהם מוגזמות, חצופות, ונצלניות. מתוך כך אני מנסה ככל יכולתי להמנע מלתת להם אותן, מה גם שלרוב זה עולה לי פחות.

 

אבל הודעתי לצבי שאם הדבר מסבך את חייו עד כדי החלפת תיק, נשתמש בשירותי הבנק. שיחנקו, ממילא זו העברה אחרונה לפני סגירת חשבון, אמן.

---

פיטר וגבי בשיחת טלפון.

גבי: "מצטער להפריע לך, פיטר..."

פיטר: "אתה בסדר, מייט".

גבי: "הרדיאטור שלי דפוק, אני צריך להחליף אותו, ורציתי להתייעץ איתך".

פיטר: "וואלה. אני אשיג לך רדיאטור חדש, ונחליף אותו ביחד".

גבי: "תראה, אני יודע שאתה עסוק. אני לא רוצה להטריח אותך".

פיטר: "לא, אין בעיה, נעשה את זה ביום שבת. ניקח אותו לסדנה שלי, ואני... אולי תפסיקי לצבוט אותי? מה את רוצה? מה אכפת לך? ממילא את נוסעת ביום שבת. כן, כן, אמרתי שאני אקח את הילדים ואני אקח אותם. מה לאן? לסדנה! מה הבעיה? הריצפה מלאה בגריז ובן זוחל? נו, אז ילך לו חלק".

 

(הרדיאטור הוחלף, הילדים חזרו מרוחים בגריז, פיח ובירה. אני לא חושבת שקלייר אוהבת אותנו יותר)

 

---

 

טלפון.

גבי: "הלו?"

ההוא: "לא! רגע! אל תנתק! אני לא מוכר שום דבר!"

גבי: "אוקיי".

ההוא: "האם תהיה מעוניין לרכוש..."

~קליק~

 

---

לעומת זאת, גבי בחר אסטרטגיה חדשה לערב את התלמידים וההורים בלמידה (הילדים פה לא כל כך מעוניינים ללמוד. למה צריך מתמטיקה אם אתה הולך להיות מכונאי רכב?). מדי יום הוא בוחן אותם על החומר של השיעור הקודם, בודק את הבחנים, ושולח אותם עם ציונים להחתים את ההורים.

הוא החליט להזהיר את ההורים מראש, ולכן עשה סבב טלפונים.

גבי: "ערב טוב, שמי גבי ווי ואני..."

ההוא: "לא תודה, אנחנו לא מעוניינים".

 

מבטא זר יכול לעורר קשיים בלתי צפויים.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 20/8/2006 04:51, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, דע את עצמך
29 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי בעבודה ב-31/8/2006 02:45

בת יחידה
לא, זה לא עוד קטע עגמומי על משפחתי הכושלת.
אם כי קראתי את המייל של אמא שלי ואספר עליו בסוף הפוסט.

---

אני גדלתי כבת יחידה. עד גיל 17 אפילו לא ידעתי שיש לי אח. בגיל 17 הלכתי והוצאתי את תעודת הגירושין של ההורים שלי מהרבנות הראשית בירושלים (הפקיד החרדי שעזר לי לאתר אותו היה יעיל ואדיב עשרות מונים יותר מהפקידות המרושעות באוניברסיטה העברית שניסיתי להתקבל אליה באותם ימים. ולא הייתי אומרה לשלם לו שכר לימוד. סתם, נקודת השוואה), כדי להוכיח שהסכם הגירושין לא כולל מזונות.  הסכם הגירושין כלל פרטים מעניינים אחרים, כמו שם המשפחה של מולידי, והעובדה שהוא היה גרוש בעת נישואיו לאמי. שאלתי את אמא שלי אם היו לו ילדים מהנישואין האלו, ואמא שלי לא הספיקה להתכונן ונפלט לה "כן". ככה נולד לי אח גדול. כמה אנשים כמוני אתם מכירים?
את אחי בשר-ודם פגשתי כמה שנים מאוחר יותר, כשנסעתי לארה"ב להכיר את מולידי ואותו, ואנחנו בקשר טוב עד היום, אבל זה לא משנה את העובדה שבמשך 17 שנה הייתי בת יחידה באופן רשמי, וגם אחר כך נשארתי יחידה בפועל.
בתור שכזו, תפיסת העולם שלי מוכרת לכם היטב משיעורי גיאומטריה (לאלו שלא הבריזו): מעגל אחד ובתוכו נקודה מרכזית.
אני.
 
אני יודעת, אף אחד לא אוהב אנשים אגוצנטריים, אבל ככה אני רואה את העולם. העולם מקיף אותי ומסתובב סביבי, וגם אם יש עוד כל מני סימונים על הדף, אני המרכז וסביבי הכל סובב.
 
בתור שכזו, המושג "השגחה פרטית" תמיד נראה לי הגיוני. על מי עוד ישגיחו, אם לא עלי? ומתוך כך, הרי שכל מאורעות העולם מתוכננים מתוך הקפדה לכוון אותי לאן שעלי להגיע.
 
במשך השנים, קיבלתי שפע של חיזוקים לתפיסה הזו. כמובן, מי שרוצה להאמין במשהו תמיד ימצא לו חיזוקים, אבל במקרה שלי זה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. למשל, כל עוד חשבתי שעתידי בהיי-טק, היה לי בוס מגעיל מאין כמוהו, וגם הגיע המשבר בהיי-טק כדי לזרז אותי החוצה. כשזה לא עזר, הופעלו התותחים הכבדים וחטפתי כאבי-הקלדה.
מיד כשעזבתי, הבוס התפטר, הכאבים החלימו, וההיי-טק - טוב, לא חזר להיות מה שהוא, אבל זה כבר לא שייך אלי.
 
מרגע שנחתתי כאן, בארץ הפלאות, היתה לי הרגשה ברורה שלכאן אני אמורה להגיע וכאן אני אמורה להיות. אם באיטליה הרגשתי כאילו אני שוחה נגד זרם חומצי של דגי פיראנה, כאן הרגשתי שהזרם נושא אותי בעדינות אל חופים שטופי שמש נעימה ודיונות רכות. גם כשכבר היו אתגרים, מיד הוצעו לי דרכים לפתרון. התחלתי להבין איך הם מרגישים כאן, למה אין להם חרדות: שום דבר רע באמת לא קורה. הלחצים הגדולים שיש בעבודה הם בדרך כלל איזה יצור מעצבן שעושה מצברוח רע, ותמיד אפשר למצוא עבודה אחרת. שום דבר לא באמת קטסטרופלי.
 
החבילה הזו, עם כל המסמכים שלנו והדרכונים, שהלכה לאיבוד בדואר הכי מאובטח שיש לדואר האוסטרלי, היתה אגרוף בבטן.
זה לא אמור לקרות.
 
החקירה שלהם נשמעה יותר כמו "וידוא אבידה": הם ביררו עם כל סניף דואר שהיה אמור לקבל אותה, והיה אמור לסרוק את המספר שלה. מה הטעם לברר את זה? הרי אם היו מקבלים את החבילה, הם היו מעבירים אותה ליעדה.
 
התחלתי לברר בעצמי. תיחקרתי את הפקידות במשרד שממנו שלחתי את המכתב לגבי הליך העבודה שלהן, והשתכנעתי שהמכתב לא נתקע אצלן. הן אמרו לי לאן החבילה עוברת משם, ונסעתי לשם. דיברתי עם האחראי על חלוקת המכתבים בחדר האחורי, והוא איתר את האדם שעבד באותה משמרת, שהיתה אמורה להעביר את החבילה הלאה. הוא הודה שהוא לא זוכר את החבילה שלי (למרות שדואר סופר-מאובטח לא מאד נפוץ במחוזותינו) אבל נשבע שהוא תמיד סורק חבילות מהסוג הזה. הוא גם אמר שהיה איתו מתלמד.
חזרתי לסניף המשלח, ואמרתי להם שאין סיכוי שהחבילה יצאה את המשרד שלהם, כי אם היא היתה יוצאת - היא היתה נסרקת. אחת העובדות הגדילה ראש וחרשה את המשרד, על כל רהיטיו.
החוקרת הרשמית התקשרה לאשר לי ש"החבילה אכן אבדה, אין לה זכר, וכדאי שתוציאי דרכון חדש".
אני שמעתי לעצתה של עדי וחיכיתי לאישור סופי מהחורשת, שהחבילה אכן לא נמצאה, כי מרגע שהדרכונים יבוטלו - לא תהיה ברירה אלא להוציא חדשים. גם אם החבילה תופיע, בדרך נס.
אבל כבר החלטתי שהגיע הזמן להכיר באבידה, ואם החורשת תודיע שלא נמצא כלום - להתקשר לשגרירות, להקיש אפס ולחכות למרכזיה (כמו שהציע מגיב אלמונימי. תודה על הטיפ).
 
הלכתי לעבודה ביאוש גמור. זה לא הדרכונים, זה לא המסמכים, זה לא הכסף, זה לא הזמן והטפסים והטרטור. זה האמון שלי.
זה לא אמור היה לקרות.
לא בארץ הזאת.
אני אמורה להיות מוגנת כאן, אני אמורה להיות מטופלת ומטופחת, לא מוכה ונחבלת. הארץ הזו כל כך היטיבה איתי עד עכשיו - ואני לא רוצה לחזור לחיות בארץ עויינת שבה אני תמיד צריכה לעמוד על המשמר.
הרי לפי תפיסת העולם שלי, גם אם העיכוב נגרם כדי למנוע ממני לבצע את השלב הביורוקרטי הבא בשעה וביום שבו תקרה לי תאונת דרכים איומה, החבילה היתה צריכה כבר להמצא.
 
החורשת התקשרה, והודיעה שהיא הפכה את המשרד ולא מצאה כלום. "הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו", היא אמרה, "זה להגיש תלונה רשמית. זה יגרור חקירה יסודית יותר, כי זה מגיע ישר לשולחן ההנהלה. בפעם הבאה שאת בדואר, תבקשי טפסי תלונה".
 
נפל דבר, אמרתי לעצמי, והתקשרתי לשגרירות. חיכיתי למענה הקולי כדי להקיש אפס, אבל המענה לא בא.
זה לא יכול להיות, אמרתי לעצמי. לא יכול להיות שמונעים ממני להגיע לשגרירות ומעכבים אותי סתם. דברים כאלה לא קורים במעגל שלי. לא לנקודה המרכזית.
אני רק אבדוק שניה את המספר של החבילה באינטרנט.
לכל מקרה.
 
נחשו מה?
 
היא שם! במלבורן, בעיר של סוכן ההגירה, שעה נסיעה מהיעד הסופי שלה! היא נסרקה לראשונה היום בבוקר. שבוע איחור, אבל היא הגיעה.
 
היא הגיעה.
 

 
ואני שוב במרכז המעגל של ארץ הפלאות.
 
 
(אבל מעכשיו - דרכונים רק עם שליח)

---

אה, הבטחתי מייל של אמא שלי.
 
משהו בנוסח: "חזרתי עכשיו מהחופשה שלי. כמה נהניתי! היה נפלא! החום, השמש, הים - הרגשתי כמו בבית. הדירות עומדות להיבנות בידי קבלן אחר".
 
תשובתי תהיה משהו בנוסח:
"אני שמחה שנהנית ושהרגשת בבית.
במכתב הקודם שלך הכעסת אותי, ליגלגת עלי ופגעת בי.
עכשיו היית רוצה שנשכח מהכל ושאני אשתתף איתך בשמחתך.
אני לא מוכנה לקשר שבו מותר לפגוע בי, ואחר כך להתעלם מזה.
את אולי חושבת שזה גורל, אבל כל מי שמתנהג ככה לאנשים, בסוף נשאר לבד.
בכל פעם שאת מזלזלת בי ומתנהגת אלי בצורה לא נעימה, את מקטינה את הרצון שלי לשמוח בשבילך
ואת הרצון שלי להיות איתך בקשר בכלל".
 
כן, אני יודעת, היא לא תבין כלום. אבל אני חייבת לנסות.
אני הרי לא הטיפוס שמוותר, לא לפני שכל האפשרויות מוצו.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 16/8/2006 10:26, בקטגוריות דע את עצמך, אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוסטרליה - הצד האפל, לעולם טוב יותר, מלחמתי בבירוקרטיה
43 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-25/8/2006 13:08

31,184