מורשת

לאוסטרלים אין מורשת, אבל יש להם גוף לשימורה.

כל בניין שתרם להתהוות ההיסטוריה של קווינזלנד, דינו שימור עד הפרט האחרון. הבניין חייב להצבע בגוונים המקוריים, את קירותיו כמובן שאסור לשנות, ובטח ובטח שאסור להרוס. למעשה, אסור אפילו להתקין בו מדפים, או לתקוע מסמר במדפים קיימים.

בחלק מהבניינים יש אפילו "ספרים מוגנים" - ספרים שאסור לזרוק. חלומה של כל פולניה.

לפני כמה שנים עמדו כמה בניינים כאלו למכירה במרכז העיירה. האוניברסיטה שלי החליטה שזו דרך מצויינת להעשיר את תיק הנדל"ן שלה, וקנתה כמה מהם.

אחד מהם הוא בית המשפט העליון, לשעבר.

את הקירות כמובן מצפים מדפים עמוסי ספרי חוק ופסקי דין משנת 1863, שאסור בשום אופן לסלק (אבל מותר לאחסן במרתף).

אותי אישית זה מצחיק נורא. בארץ יש לנו בניינים בני מאות שנים, שלא זו בלבד שאינם משמשים מוזיאון, אלא הם משמשים בתפקיד ביצועי. הם עובדים. חאנים למינהם שמתפקדים כבתי מלון, בניינים עתיקים שמשמשים למגורים או לבתי עסק. אבל כאן - בניין בן שנתיים מקבל מעמד של "מבנה מורשת", כי הוא חיוני להתפתחותה של התרבות המקומית. זה קצת מזכיר לי את הקטע ב"עשו" של מאיר שלו, כשהוא מתאר איך האמריקנים מתרגשים מכמה כלי עבודה של המייסדים כאילו גילו את כלי בית המקדש האבודים. גם האוסטרלים מנסים בכוח להמציא לעצמם היסטוריה, ואנשים כמוני מתרבויות עתיקות מסתכלים בהם בגיחוך.

בכל אופן, מזה זמן מה האוניברסיטה מנסה לסלק אותנו ממקום מושבנו בבניין המודרני, הצופה אל הגשר שעל הנהר. כנראה רוצים להשכיר את המרחב למישהו אחר. כיוון שכבר נתקענו עם בית המורשת, האוניברסיטה חשבה שכדאי לתקוע גם אותנו שם, בבית המשפט העליון לשעבר.

(משהו קטן שאולי לא ידעתם - אם מעבירים את העכבר על התמונות שלי, מקבלים כיתוביות)

לי אישית זה לא אכפת, ממילא קור אימים אצלי בעבודה, ואף פעם לא אהבתי אופן-ספייס. אני מרגישה כמו הכלאה בין חולדת מעבדה לבין חלק מפס ייצור המוני. בבניין החדש, לכל חדר יש אישיות משלו, והחדר שבחרתי לי פונה צפונה ולכן חם יותר.

לא, זו לא שגיאה. השמש פה בצפון.

ועוד עניין עם החדר שלי - יש אפשרות פיזית לפתוח בו חלון. מליסה שמעה את זה ונכנסה ללחץ. "אסור לך!" היא אמרה בנוקשות של מורה בריטית (מצד שני, מליסה באמת מבריטניה). "אסור לך! זה יהרוס את המיזוג!"

"את אומרת את זה כאילו שזה משהו רע", הבעתי את דעתי, אבל מליסה התחילה לפתח טיקים עצבניים.

ויתרתי. מה אני יודעת, אולי היא שוב שכחה לקחת את הכדורים שלה. אבל אם תבוא משטרת-המזגנים ותעצור אותי, אני אדע מי הלשינה עלי.

האישיות של החדר שלי מאד מתאימה לי - זה חדר העדוֹת ממין נקבה. כנראה בימי קדם (כלומר, לפני עשר שנים?) נהגו לגבות עדות מנשים בחדר הזה, ולא בפני קהל, שופטים, מושבעים ונאשמים. כנדרש, לחדר גם יש שירותים צמודים (שלא עובדים בימינו). חדר כזה של רגישות לצרכי נשים נראה לי תפור עלי בול.

והנוף הנשקף ממנו:

הג'ינג'ית קיבלה את החדר של המוציא לפועל. גרג בחדר השופט העליון. עת סיירנו לנו בחדר, הערתי שזה ממש חמוד שבנו לשופט אח מזוייפת. "מזוייפת??" התפלצה מליסה. "זו אח אמיתית לכל דבר!" מה יש לדבר. ביקורת המציאות של הבונים ראויה לציון. הטמפרטורה הממוצעת בעיירה היא שלושים ושתיים. הקיץ נמשך תשעה וחצי חודשים. הבונים ראו לנכון לבנות אח בחדר.

לגרג יש גם מרפסת.

 

וכמה ספרים מוגנים:

ביקשתי שיתלו לי שעון בחדר, אבל כאמור הבניין הוא בניין מורשת, ולכן אסור לתקוע בו מסמרים. גרג בתגובה: "לכן צריך למצוא מסמר שנראה ישן, לתקוע אותו בקיר, ולטעון שהוא היה שם כל הזמן. רק כדאי להיות בטוחים במיקום, כי מרגע שהוא שם, אסור יהיה להוציא אותו. זה יהיה מסמר מורשת".

 

עוד יש בבניין מני חדרי-צינוק. חדרים ללא קירות חיצוניים ועם דלתות ברזל עבות. תפקידם? אין לי מושג. אולי זה היה המקרר המקומי, אולי חדר אחזקת פושעים, אולי סתם מחסן של כלי כתיבה, כמו היום.

והחלק הכי מגניב בבניין המוגחך הזה, הוא האודיטוריום, הלא הוא אולם בית הדין. גזור ישר מסיפורי הארי פוטר, החדר הזה ישמש אותנו להוראת הסטודנטים.

הג'ינג'ית: "אולי גם נעשה כאן שימועי העתקות? נושיב את הסטודנט על כסא הנאשמים, את הועד בכסא של חדר המושבעים, יהיה אחלא."

הג'ינג'ית, כמו שאתם רואים, מלאה אמפתיה וחיבה לסטודנטים.

כמו כל בית ישן שמכבד את עצמו, גם לנו יש עליית גג. אסור לעלות אליה מסיבות של בטיחות: המדרגות עלולות להתמוטט. אבל אני בטוחה שבגלל זה, הרוח רפאים של הבניין בחרה להיות שם.

מה זאת אומרת איזו רוח רפאים?

איזה מן בניין עתיק זה, אם אין בו רוח רפאים?

 

ומה עוד יש לנו בבניין הבלתי-הולם הזה? כספות. מן הסתם כאלו שהחזיקו מסמכים סודיים, כמו ... וואלה, בחיי אין לי מושג.

כל המעבר הזה טרם אושר, אבל אני מחכה בקוצר רוח. אני חושבת שזה בניין מצויין לקבוצה דינאמית ורעשנית כמונו.

 

אה, ושכחתי לציין, זה בניין מאובטח שאין כדוגמתו בעיירה. מצידו האחד בית המשפט העליון (העכשווי והמלא-פושעים) ומציד השני, תחנת המעצר העירונית.

הראשון להגיע בבוקר (קרי, אמתכם) עליו לכבות את האזעקה.

נראה לי שאנשי האבטחה ואני הולכים להיפגש הרבה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 12/10/2006 13:10, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, מטה לחמי שיחייה
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-22/10/2006 11:34

שאר ירקות
התגובות הנחרצות מהפוסט הקודם (וגם אלו שמאחורי הקלעים) עודדו אותי, ויצאתי בהרגשה שאני נורמלית, שפויה וכאחד האדם. עוד לא יצא לי לבחון את התובנה הזו, כי גרג ואני עסוקים מאד בעבודה משותפת. אז אני חוזרת מדי יום אחרי מנות מתוגברות של צומי, שמחה וטובת לב. מליסה לעומתי סובלת מחסך חמור בצומי (ומצבה הרבה יותר גרוע ממצבי, כי עד עכשיו היא היתה היחידה הראויה לצומי). היום היא הגיעה ממש לידי דמעות. נראה איך אני אתמודד כשזה יקרה לי (ואין ספק, זה יקרה). מה שכן, אני הרבה יותר "מתעמתת" מאשר מליסה. אין לי בעיה להגיד "אני מרגישה שאתה מנפנף אותי, וזה מבעס לאללה".
כמובן, לא במילים אלו, כי אם האוסטרלים שומעים "אללה" הם נלחצים וקוראים למשטרה.
בכל אופן, הימים האחרונים בעבודה נעימים במיוחד: גם צומי מוגבר וגם גבי מצטרף אלי. כן, כן, במקום אליו לעבודה (הוא בחופש) הוא בא אלי לעבודה, ומכין דפי עבודה לכל השנה הקרובה.
אין לי אשליות ואני יודעת שזה לא יימנע ממנו לשקוד על שיעוריו עד חצות גם במהלך הסמסטר, אבל עדיין נחמד לראות שהוא מנסה.

---

 
אביב הגיע, ולכן תושבי העיירה כפרעליהם התחילו להעביר לנו את תוצרתם החקלאית. היום זה היה ערימת חצילים חלקים ומבהיקים (ורק שניים מהם עם תולעים! ייפי!), כמה קישואים מוצקים, ושני פלפלים. אני מתה על הקטע הזה שהם נהנים לגדל ירקות, אבל לא לאכול אותם.

---

 
ואיך אפשר בלי הביולוגי. לכבוד יום כיפור הוא שלח לי מייל בזו הלשון:
"לכבוד יום כיפור אני רוצה לבקש סליחה על שהייתי חייב לנטוש אותך".
שזה, איך לומר, אופייני.
בכל אופן כתבתי תשובה יחסית אמפתית:
"אני שמחה על בקשת הסליחה שלך. חשוב לי לדעת שאתה מבין את העוול שהיה בנטישה הזו. חשוב לי שתדע שהיה לי קשה מאד לגדול כשלכולם סביבי יש גם אבא וגם אמא, ואני לכאורה לא הייתי ראויה למינימום הבסיסי הזה.
הייתי רוצה שתדע שאני רואה גם באמא שלי אחראית לנתק איתך, ובכל מקרה - זה לא משנה. מה היה - היה. היה ונגמר. הורים לא בוחרים, אבל אני מניחה שגם לא בוחרים את הילדים. אני משערת שאני מאכזבת אותך גם. אני מקווה שתוכל לסלוח לי על שאני לא מי שהיית רוצה שאהיה".
כמו שהסברתי לגבי, הוא עומד לעבור ניתוח, והוא כבר הודיע לי שייתכן שהוא לא ייצא ממנו בחיים (זה ניתוח של כיס המרה). ככה שאם חלילה הוא ילך לעולמו - המייל האחרון שלי היה סלחני משהו. ואם הוא יישאר בחיים, יש לנו שפע של זמן להסתכסך מחדש.
 
בכנות, מהביולוגי לא כל כך אכפת לי. הוא דפוק, מה אפשר לעשות. סרוט והכל. את האבא שהיית צריכה, כבר אי אפשר להשיב. איש זקן, לא חכם, לא אחד שלמד משגיאותיו. אז מה יש לי להתנקם בו ולכעוס עליו. הוא באמת בלתי מזיק, כשמפרידים ביננו שני אוקיאנוסים וכמה יבשות.

---

גרג: "את זוכרת את המפצל שקעים, שלקחת כדי לסדר לגבי מחשב?"
אני: "כן"
גרג: "אז מסתבר שהוא חיבר את המקרר לחשמל".
אני: "אוי".
גרג: "כן".
אני: "טוב, שניה אני אחבר אחד אחר. רגע!"
גרג: "מה?"
אני: "המקרר עובד מצויין! האור שלו עובד, כלומר יש לו חשמל. מכאן שלא ניתקתי אותו מהחשמל".
גרג: "אה. מצטער".
אני: "או, נו בטח. למה לא. תאשים את היהודיה."
גרג: "לא לא, אני מגיש לך עכשיו התנצלות רשמית ליד כולם. רק חסר לי להסתבך עם הישראלים."
אני: "עם צבא כמו שלכם, באמת לא כדאי לך".
גרג: "סליחה?! לפחות הצבא שלנו לא מסתבך עם כל מני ארצות נחשלות".
אני: "כמו עיראק, למשל?"
גרג: "אנחנו יכולים לצאת משם ברגע שנחליט".
אני: "כן, כן, זה גם מה שהודיני אמר. תצאו מעיראק ומה תעשו? תילחמו בקרפדות?"
גרג: "אני מציע לך להיזהר, שאני לא אדווח עלייך למשטרת ההגירה".
אני: "אתה חושב שמישהו ידבר איתך שם? עכשיו צהריים".
גרג: "כבר צהריים? איפה אוכלים היום?"
 
מה שמוכיח שתמיד אפשר להשתמש באוכל כדי לנצח בויכוח עם אוסטרלים.
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 3/10/2006 12:39, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, משפחה לא בוחרים
41 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של CatMan ב-10/10/2006 17:38

על שיער וראיונות
לפני כמה חודשים הגיעה למשרדנו פרעחה (כן, גם באוסטרליה יש פרעחות. לא פלא שאני מרגישה בבית). הפרעחה הציעה למכירה שובר של ארבעה טיפולי יופי במכון הסמוך, במחיר מציאה של 60$. השווי המלא אמור להיות 240$, אבל קשה לי להאמין שמישהו משלם. מצד שני, יש הרבה אנשים סתומים באוסטרליה, ככה שלכו תדעו.
בכל אופן, אם לחזור לעניינו, התלבטתי ארוכות ולבסוף השתכנעתי כי מליסה ואמא שלה (שעובדת איתנו, אגב. אמא ובת, יחד בעבודה, יחד בארוחות הצהריים. כמה נעים. סעמק) החליטו ללכת על זה. אם גם הן הולכות על זה, חשבתי לי, כמה נורא זה כבר יכול להיות.
הטיפול של צביעת הריסים היה מוצלח. אני ארוכת וכהת ריסית מתמיד, ובלי מסקרה מגעילה שנמרחת לי על הפרצוף, או גרוע מזה, בלי מסיר איפור שנכנס לי לעין.
התספורת, לעומת זאת, היא סיפור אחר.
נמאס לי מהמראה הפראקטי, חשבתי לעצמי. אני רוצה להתחיל להיראות יפה, ולא סתם אחת שיצאה מהר-מהר מהבית (כמו שאני עושה בדרך כלל, כי אחרת אני לא אמצא חניה ואצטרך לחנות ליד הנהר וללכת עוד שלושים צעדים). לכן ביקשתי מהספרית משהו שונה, משהו צעיר, משהו שובב.
הספרית הסכימה, ועשתה לי משהו שמצריך חצי שעה עבודה בבוקר, ומיומנות ארוכת שנים בשימוש במיישר שיער.
מה גם שאין לי מיישר שיער.
בטיפשותי כי רבה, הסתפרתי שלושה ימים לפני מרתון קבלה לעבודה.
כמובן, באותו רגע חשבתי שלא מדובר בטיפשות, אלא בחוכמתי-כי-רבה, כי עשיתי את המהלך שלושה ימים לפני המרתון. מספיק זמן להתרגל, חשבתי לי.
הו, היוהרה.
ביומיים הראשונים לא חפפתי את השיער. הוא ישב כל כך יפה עם כל הלחות-ללא-ללא-שטיפה וה-רק-קצת-ספריי-להחזיק-את-את-הקצוות-היוצאים-בנון-שולנטיות. הספרית הבהירה לי שהיא חופפת רק פעם בשבוע, כי השמנים הטבעיים מחזיקים את השיער יפה יותר מכל מוצר מלאכותי. אימצתי את עצתה.
ביום השלישי, הוא יום הפרזנטציה ("הציגי לנו את תחום מחקרך וספרי כיצד הוא משפיע על ההוראה שלך, בפחות מעשרים דקות ובלי להתעלף"), התעוררתי וגיליתי שהשיער שלי לא מגיב יפה להיעדר מקלחות. נראיתי כמו מישהי שמֵת לה חמוֹס על הראש, ונדבק לה לקרקפת.
לצערי, בתנאי התספורת החדשה, השיער שלי גם לא הגיב יפה למקלחת. אחרי מקלחת (ופן, כי לא היה לי מיישר שיער) נראיתי כמו תפרחת השדה המצויה. היה ברור שהמצב דורש פעולה קיצונית, והתקשרתי למספרה שליד הבית.
בעשר דקות, בעזרת מיישר שיער וספריי, סידרה לי הספרית מראה זוהר וצעיר של בחורה דינאמית. אצתי אל האוניברסיטה להציג את מחקרי בצורה הטובה ביותר האפשרית.
קישקשתי לכולם בשכל על המחקר שלי (גורמים המשפיעים על שיתוף וחלוקת ידע, אם תהיתם) ואיך המחקר הזה יצעיד את כל האוניברסיטה קדימה בתוך שלושה שבועות, ואיזה מרצה מצויינת אני והסטודנטים שלי מרוויחים מכל מאמר שאני קוראת. אחר כך השארתי זמן לשאלות, וחברתי הרשג"דית הביאה אותה בשאלה שתולה שטומנת בחובה פירגון עמוק ("אה, רק שלושה חודשים וכבר מאמר? יפה לך"). זה הרגיש קצת אובר-קיל, אבל אולי עדיף להאכיל את השופטים בכפית, חשבתי לעצמי, ונסעתי לרכוש מיישר שיער. וספריי.
בבוקר עשיתי כמיטב יכולתי. באמת. יישרתי, ריססתי, ביקשתי, 'תחננתי. לא עזר. נראיתי מבולגנת-שיערית. לא עלה על דעתי פשוט לאסוף.
בראיון, הלך טוב מחד (הצחקתי אותם, ויושב הראש השווה אותי לאיינשטיין. אותי! לאיינשטיין! מצד שני, אין לו רקע במדעים)
ומאידך, כשיצאתי היתה לי הרגשה שיכולתי לענות הרבה יותר טוב על הרבה מהשאלות. ביליתי את רוב אחר הצהריים בבעיטה עצמית. לא יכולתי להרשות לעצמי פחות ממושלם בראיון הזה. המתמודדים האחרים מצויינים, יותר מנוסים ממני, ויש להם דוקטורט.
הם הבטיחו שיודיעו לי באותו ערב, שזה משמח. לכאן או לכאן.
ואכן, הודיעו.
את המשרה עצמה לא קיבלתי, אבל אני עומדת לקבל הצעה לחוזה של שנה של משרה דומה. יצרו אותה במיוחד בשבילי, שזה משמח.
יכול היה להיות יותר טוב, יכול היה גם להיות יותר גרוע.
בסופו של דבר, זו תוצאה טובה.

---

עם כל הברדק, שכחתי שמחר טקס הסיום. תמונות עם גלימה וכובע דבילי בקרוב.

---

השנה לא היו לנו מספיק כוחות להתארגן על ארוחת חג בזמן, ולכן דחינו אותה ליום שבת.
אחר כך נזכרתי שטקס הסיום ביום שבת, ודחינו אותה לראשון בצהריים.
נכון לדקות אלו, אני שוקלת לבטל אותה לחלוטין, ולהסתפק בתפוח בדבש המסורתי. האנרגיות שלי צנחו חזרה, בתיאום מושלם עם תוצאות הבדיקות.
התוצאות חזרו לחלוטין בתחום הנורמלי. אני בריאה לגמרי! אין שום בעיה! רק חבל שהגוף שלי לא שמע על זה ומתנהג כאילו דרסו אותי.

---

גבי יוצא באופן רשמי לחופשת סוף סמסטר. השבוע האחרון היה קייטנה, כי רוב הילדים מתחילים את החופש מוקדם ומפסיקים להגיע. אחד מהם ניגש אליו באחד הימים להיפרד. "אני לא אגיע יותר לבית הספר עד הסמסטר הבא", הוא אמר, "ורציתי להודות לך על עבודתך. נהניתי מאד".
גבי אומר שזה מזכיר לו למה הוא הלך להיות מורה. זה, ובעיקר החופשה.

---

שנה טובה לכם,קוראים יקרים שלי. השנה הזו לא היתה נראית אפילו חצי ממה שהיא היתה בלעדיכם.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 22/9/2006 11:55, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוסטרליה - הצד האפל, בלוגיה הו בלוגיה
50 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-25/9/2006 23:53

31,184