עיר דובי הקוטב

אומרים שמי שמצליח לעבור חורף אחד בברלין, כבר יתאהב בה לנצח. אני לא בטוח שאני יכול לערוב לחלקו השני של המשפט, אבל חלקו הראשון, המרמז שחורפי ברלין קשים למעבר, מוכיח את עצמו מעל ומעבר - וזאת על אף שטכנית, עברנו רק שתי תשיעיות מהחורף. לרגל המצב (וזה לא סתם קיטורים שלי: דני רופ עצמו טען שמדובר בחורף הקשה ביותר באירופה מזה כמה עשורים), אין ברירה אלא להקדיש את הפוסט האמיתי הראשון פוסט-חזרה למספר אטיודים חורפיים.

 

שקרים, סטטיסטיקות וחג מולד לבן

בחורף הראשון שלנו בגרמניה כל הזמן חיכינו לשלג, אבל נאלצנו להתאכזב: חברים מקומיים הבהירו לנו שה-White Christmas המפורסם הוא יותר משאת נפש מאמת צרופה, ושהשלג הראשון נופל בדרך כלל בפברואר. וכך היה. במבט לאחור מתברר שאותו חורף, גם אם נראה קר לעורנו הישראלי הרגיש, היה חמים יחסית לממוצע (היו מי ששייכו זאת להתחממות הגלובלית, וביכו את החורפים המושלגים של ילדותם). אחר-כך הגיעו שני חורפים ממוצעים עד קרירים - אחד עם שניים-שלושה שלגים, ואחד שלא היה עשיר במיוחד בשלג אבל כלל גל קור קשה וארוך במיוחד, קפיאה של הנהר ושאר מרעין בישין. וכשחשבנו שהגיע הזמן (לאור חוק הממוצעים) לעוד חורף חם-מהממוצע (או בעברית 'נסבל') הגיע החורף הקודם, שהיכה כבר בדצמבר בטמפרטורות מרהיבות כמו מינוס שבע עשרה, והפך את ספירת אירועי השלג לחסרת תוחלת. נו, לא מגיע חורף חם? לא מגיע. על החורף הנוכחי כבר נתתי לדני רופ להרחיב את הדיבור, ובהמשך הפוסט יינתנו דוגמאות ותמונות. ידידתנו הברלינאית מ' (קיצור של מאנצ'קין), אגב, עברה לכאן באביב 2009 ולכן מבחינתה חורף זו מין תקופה כזו שבה האדמה מכוסה כל הזמן בשלג. לך תספר לה שזקני זארברוקן לא זוכרים חגי מולד לבנים.

אגב, גם במקרה זה יש מי שמאשימים את ההתחממות הגלובלית.

 

אי תנועה לבן

עבורנו (לפחות עד השנה שעברה) שלג היה אירוע מיוחד וכיפי. עבור האירופים, זה סוג של סיוט. כדי להבין את העניין, מספיק לנסוע ברכבת, לצאת לרחוב, או אפילו להציץ מהחלון. הבעיה היא ששלג שיורד ויורד ויורד ולא נמס (כי הטמפרטורה לא עולה מעל האפס) מתחיל להצטבר, ונעשה עמוק-עמוק:

 

את השלג העמוק צריך לפנות, ומאחר שהוא יורד כל הזמן, זו משימה חסרת-תוחלת בערך כמו לנקות דירה שיש בה ילדים קטנים. התוצאה היא שהרכבות מתקשות לעבור על המסילות ומאחרות ללא הפסק; הכבישים נראים כמו נתיבים של לבן וחום-מלוכלך ומהירות הנסיעה מצטמצמת לאפס; מכוניות, שגלגליהן שקועים עמוק בשלג, מתקשות לתמרן ממקום החניה לצד הרחוב החוצה; והמדרכות הופכות לנתיבים של שלג דרוס, דחוס, בין הררי ענק של שלג שפּוּנָה לצדדים.

אם מוסיפים לכך את העובדה שברכבת הקלה של ברלין (האס-באן) נערכים במשך כל דצמבר ונובמבר שיפורים ותיקונים מתוכננים, מקבלים כאוס חורפי מושלם (וזה לא הגדרה שלי, אלא כותרת מה'ברלינר צייטונג'). ביום ו', למשל, חזרנו באחת וחצי בלילה מפוטסדאמר פלאץ המקושט-לכריסטמס (סיפור בנפרד) ומצאנו את עצמנו ממתינים 25 דקות לאס-באן, ברציף פתוח-בחלקו, וכאשר התצוגה האלקטרונית משנה את דעתה מדי כמה דקות בנוגע לזמן הגעתה של הרכבת הקרובה. היום, למודי ניסיון, בחרנו לנסוע באוטובוס; הוא אמנם הגיע בזמן, אבל הזדחל במה שנראה כמו פקק אחד גדול, מכאן ועד איקאה.

אגב, לא צריך את דני רופ כדי להבין שמשהו יוצא דופן קורה; מספיק לקרוא את כותרות העיתונים הגרמניים. ה'פרנקפורטר אלגמיינה', למשל, ציין בעמוד הראשון את האפשרות הסבירה שהשנה יהיה חג מולד לבן (בגרמנית: 'וייסה ויינאכטן - זר וארשיינליש') וה'וולט אם זונטאג' סיכם ביצירתיות, בכותרתו הראשית, ש'גרמניה טובעת בשלג'.

 

שלגים

לאסקימוסים, כנראה, אין מספר רב במיוחד של מלים לשלג, אבל אין ספק שמספר שנים באירופה מספיקות כדי להבהיר שלא כל השלגים זהים. יש שלג דק, קל להפליא ומורגש בקושי (באנגלית קוראים לזה flurry); יש שלג שעשוי מפתיתים גדולים, כבדים, הנופלים באחת על הקרקע; יש שלג שנשאר נתון באוויר, מרחף אנה ואנה ולא באמת 'יורד'; ויש שלג שפתיתיו קטנים אבל קרים וקשים, וכשהוא משולב ברוח התחושה היא של עשרות סיכות קטנות הדוקרות אותך שוב ושוב בפנים. לא נעים.

אבל זה גם יפה

אין ספק, יש משהו מדכא בכך שמאז שחזרנו לברלין (לפני שבועיים!) לא ראינו את הדשא בפארק ליד הבית (ולא כי לא היינו שם) וסופות שלגים היו נפוצות יותר מביקורים בסופרמרקט. אבל יש להודות: בפעמים הנדירות שבהן הגיחה השמש ואפשר היה לצאת מבלי לחשוש מטיפול אקופונקטורה בלתי-מתוכנן, היה גם משהו יפה בלבן-הלבן הזה. הנה כמה דוגמאות.

 

 

אגב, המרוץ לחג המולד הלבן עדיין לא הוכרע: כרגע העיר נראית עדיין כמו ממלכתה של המכשפה מנרניה, אבל ביום ה' צפויות אצלנו לא פחות משלוש מעלות מעל האפס, וכל הלבן הזה עלול להפשיר קצת מוקדם מדי לרומנטיקנים הנוצריים. נחיה ונראה.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/12/2010 17:45, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., עונות השנה, תמונות
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/12/2010 08:53

---

יומן מעבר (5): מרפי מכה שנית
את הפוסט הזה רציתי להעלות כבר שלשום בערב, אבל איזו תקלה מעצבנת במערכת של ישראבלוג מונעת ממני להיכנס לבלוג כשאני גולש באמצעות האינטרנט-על-מקל שלי (מודם יו אס בי חביב שקנינו בעת קיפאון האינטרנט הגדול של דצמבר-ינואר לפני שנה וחצי). יש משהו מאוד מתסכל בכך שתכננתי להוציא את הקריזה של המעבר (ולשמור על קשר עם העולם) באמצעות תיעוד המעבר ביומן - ואז תקלה לא ברורה מונעת ממני בדיוק-בדיוק את זה.

אבל כנראה זה מה שקורה כשמרגיזים את מרפי, שאתמול חגג במטח זיקוקים. הזיקוק המפוצץ ביותר הגיע דווקא מאחד הכיוונים הכי לא צפויים - חניון משאיות בלייפציג, שם חנתה המשאית עם כל החפצים שלנו ללינת לילה. מסתבר שמתישהו בשעות הקטנות של הלילה, איזה אידיוט עשה רברס ונכנס בקבינה של המשאית. לחפצים שלום, אבל המשאית איבדה כמה פנסים ודלת הנהג נשברה, מה שאילץ את חברת ההובלות להזמין תיקון חירום - ולהודיע לנו שהפריקה בדירתנו החדשה מתעכבת, אולי אפילו עד יום למחרת. כמנהגן של תקלות (בפרקים של 24 וגם בחיים), ההודעה הגיעה אלינו בדיוק אחרי שנשמנו לרווחה מפרשת החתול, ואחרי לילה לא קל בבית ידידים בברלין ומסע מפרך באו-באן (לא אמצעי תחבורה ידידותי לחתולים) הצלחנו להנחית אותו סוף סוף בדירת היעד, לארגן את כל החפצים שהוא זקוק להם ואפילו לשכנע אותו להוציא את האף לרגע ולרחרח את הסביבה החדשה. מרוצים, יצאנו אז לקנות כמה דברים בסיסיים בסופר הקרוב (קרוב מאוד!) והרגשנו מאוששים ומוכנים להגעת חפצינו - ואז נודע לנו על הדחייה.

היה זה יום קשה ומעצבן של אי-ודאות. בשום שלב לא היה לנו ביטחון גמור שהדברים יגיעו באותו יום, והיתה אפילו נקודה שבה נראה היה שנבלה את הלילה במלון. על ההמתנה הקשתה מאוד העייפות המצטברת, עד כדי כך שבסוף פרשנו שמיכה על הרצפה ונמנמנו עליה; הרגשתי כמו בן 16, בכנס של תנועת נוער, מעביר סוף שבוע באיזה מקלט נטוש. ללא החפצים, לא יכולנו לעשות כלום - בדירה יש אמנם ארונות מטבח, מקרר ותנור, אבל אפילו קפה לא יכולנו להכין; ולצאת לסיבובים בעיר היינו עייפים ועצבניים מדי (שלא לדבר על כך שרצינו לחזור מדי פעם לבדוק את מצב התאקלמות החתול). נקודות האור הבודדות ביום ההמתנה הארוך היו מסעדה רוסית ביתית, שבה אכלנו מרקים מחממים ומשביעים (בברלין כבר התחיל הסתיו), ושעה-שעתיים שביליתי בגלישה באינטרנט (המקל החביב אמנם לא מאפשר כניסה לישרא, אבל דווקא היה מהיר יותר בברלין מאשר בזארברוקן).

לבסוף נתקבלה ההודעה המיוחלת: באישור מיוחד ממרצדס-בנץ, נהג המשאית יצא מלייפציג עם פנס חדש ודלת מודבקת (עם סקוץ') ויגיע בסביבות שמונה לברלין. וכך היה. קצת לפני שמונה בערב הופיעו מול דלתנו שישה גברים חסונים, והחלו בפריקה מהירה-אך-זהירה של כל החפצים. בהדרגה התחלפה תחושת ה'סוף סוף יש לנו דברים' בתחושת ה'אלוהים אדירים! כמה דברים יש לנו! זה לעולם לא ייכנס!' - תחושה שמלווה אותנו מאז ועד לרגע זה.

 

[עד כאן הפוסט כפי שהיה אמור להיכתב ביום שבת בבוקר. אלא שאז התערב מרפי שוב ומנע ממני את התענוג שבתקשורת בלוגית עם העולם. בינתיים התקדמנו קצת: חיברנו מחשבים (אינטרנט יהיה מחר), סידרנו את מכונת הקפה (בקרוב אלגום כוס קפה ראשונה בדירה החדשה) ובעקבות סיבוב מתסכל באיקאה ובחנויות דומות (על כך בפוסט נפרד) יש לנו גם וילון אמבטיה ועוד כמה פינוקים.

 

טוב, אני הולך לשתות קפה על המרפסת ולהוריד את הפוסט הזה לדיסק-או-קי, בתקווה שבמסעדה הרוסית (יש שם אינטרנט) אוכל לשכנע את ישרא לפעול.]

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/9/2010 19:38, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, המחשב ואני
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של חיה ויסהוז ב-21/9/2010 13:57

---

ברלין הו!
אם נותרו קוראים לבלוג הזה - אחרי שהתחלתי סדרה פוליטית ונטשתי אותה, צללתי למרחבי המטאל עם הבטחה לפוסט המשך ולא קיימתי, ובכלל הראיתי נוכחות של גרמני בעבודה אחרי השעה 17:00 (כלומר: חוסר נוכחות מוחלט) - הרי שהגיע זמנם לזקוף את האוזניים, כי עכשיו הולכת להיחשף הסיבה להצטמצמות המרשימה של הבלוג הזה לטפטוף של ברז מקולקל. הסיבה, כפי שרומזת הכותרת, היא שאחרי ארבע שנים בזארברוקן (מה שאומר גם ארבע שנים לבלוג) אנו אורזים את מיטלטלינו (הרבים עד אימה; לא יאומן כמה אפשר לצבור בארבע שנים), את החתול ואת הפסנתר ועוברים לעיר הגדולה. והפעם לא מדובר בעיר-גדולה-צעצוע בנוסח תל אביב: הפעם זה כרך של ממש - ברלין.
בעבר כבר חיקיתי את הנשיא קנדי והצהרתי שאני ברלינאי ולאחרונה גם בחנתי את ההצהרה הזו בביקור תיירותי קצר, אבל יש הבדל עצום בין לבקר בעיר כתייר לבין לחפש בה דירה. תיירים, בין השאר, לא צריכים למלא עשרות טפסים מבהילים ולהציג קבלות על הכנסותיהם, יושרם ומערכת היחסים שלהם עם המשכירים הקודמים עוד לפני שמישהו יסכים בכלל להראות להם דירה (ואז יקבע שעה ויעלם, או 'רק' יאחר בארבעים דקות). תיירים גם מבקרים בדרך כלל באזורים היפים והמעניינים של העיר, או מקסימום בשכונות המחוספסות שהולכות להיות 'הדבר הבא בסצינה האלטרנטיבית', ואילו חיפושי הדירה הובילו אותנו גם לכמה מחוזות שכוחי אל של ממש.
'יהיה בסדר, בברלין יש המון דירות שעומדות ריקות', אמר לנו בעל הבית שלנו מזארברוקן, שבילה כמה שנים טובות בעיר הגדולה. אז נכון, המון דירות עומדות ריקות, חלקן - לפי מצבן - עוד מימי פרידריך וילהלם הראשון, אבל פשוט לא במקומות הנכונים. החיפושים הובילו אותנו בין השאר לפרידריכספלדה, אזור שמזכיר שכונת פועלים משנות ה-80, עם דירות קטנות, חדרי אמבטיה מיניאטוריים וצרכניה (אין מילה טובה יותר) שראיתי עשירות ממנה בכמה וכמה מושבים. או למואביט, סמוך לאזור תעשייה, שם הציעו לנו דירת שלושה חדרים שהחדר השלישי בה היה בעצם מסדרון מעובה. או לאזור וייסנזה (האגם הלבן), שמזכיר יותר מכל את דימונה או ירוחם (רק עם אגם יפה ובגרמנית). בכל הרבעים המגניבים שמוזכרים במדריכי התיירים - קרויצברג, פרידריכסהיין, פרנצלאואר ברג - כמעט לא הצלחנו למצוא דירות בטווח המחירים הסביר, וכשכבר מצאנו, גילינו שרבים מאוד המחפשים, מה שגורם למשכירים להיות סנוביים ובררניים. 'אני מראה את הדירה רק בעוד שבוע, בשעה זו וזו. לא מתאים - אל תבואו'. ואת ההברזה כבר הזכרתי.
ראוי לציין בנקודה זו שבברלין לא קיים כמעט המושג של השכרה מאדם פרטי. חוקי השכירות הגרמניים סבוכים כ"כ (ומוטים באורח מרשים לטובת השוכר) עד שרוב בעלי הדירות מעדיפים לוותר על כאב הראש ומעבירים את כל ניהול השכירות לחברות שהוקמו במיוחד לצורך העניין. אלה אינם משרדי תיווך - הם לא גובים עמלה או משהו כזה - אבל לכל אחד מהם טפסים משלו, ודרך משלו להגיד 'אתם לא מתאימים לנו, שלום' (וגם שם שמורכב בדרך כלל מראשי תיבות לא ברורים המשולבים במילה bau - לבנות).
אבל למרות כל הקיטורים והטענות, איש בשורה אני. אחרי שכבר הגענו לגבול הייאוש נפלה עלינו משום מקום דירה מקסימה - אמנם קטנה מדירתנו הנוכחית, אבל מסודרת היטב, מושקעת וממוקמת בשכונת שֶנֶבֶּרג (מילולית: הר יפה). שנברג אמנם לא הרבה יותר קרובה למרכז העיר מהשכונות האחרות שהזכרתי, אבל אופיה שונה בתכלית: היא מלאה מסעדות איטלקיות, בתים נאים ורוכבי אופניים, ונראה כי התקדמה יחד עם שאר חלקי העיר לעבר המאה ה-21.
מציאת הדירה, עם זאת, שחררה את השד מהבקבוק והפכה את המעבר ממחשבה למציאות שאין להתכחש אליה ושאי אפשר לגולל לאחור. כעת, בשבועיים בלבד שנותרו עד הרגע המכריע, צריך לארוז את הכמות המופרזת של חפצים שאספנו בשנים האחרונות, להעביר את הטלפון והאינטרנט (בכל זאת, עורק החיים המשפחתי), להגיד שלום לכל מי שאנו מכירים בזארברוקן, לקחת נשימה עמוקה - ולקפוץ.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/9/2010 01:16, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30
30 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גלית ס. ב-12/9/2010 20:00

---

קיץ? / על אנגלית וגרמנית
סדרת הפוסטים שבה פתחתי, על הפאשיזם הישראלי, הכניסה אותי לאיזה מלכוד-22: מצד אחד, זמני ועיסוקיי אינם מאפשרים לי להקדיש את הזמן הדרוש לפוסט מושקע, מתוחקר ומעוגן בסדרה הזו - ומצד שני, פוסט קליל ולא-מחייב מסוג אחר עלול להיראות ככפירה במטרה שלקחתי על עצמי, וזו לא מטרה שהייתי רוצה לכפור בה. לכן, אני מבקש להתייחס לפוסט הזה פשוט כהפוגה: הסדרה הפוליטית עוד תחזור, אבל בינתיים אני זקוק לבלוג שלי כבלוג, תודה רבה.
ולאיזו מטרה, תשאלו? בין השאר כדי לקטר על ה'צרות טובות' שנפלו בחיקי והכניסו אותי למלכוד הזה. איכשהו דווקא בקיץ, שלפי כל ההרגלים שלי מאז ימי היסודי אמור להיות עונת הארטיקים וארמונות החול, התמלא לוח הזמנים שלי באינספור עבודות, פרויקטים, ביקורים ותכנונים, וכל מה שלא חיוני נדחק הצידה (בלוגים, כך מתברר, הם מצרך לא-חיוני). אם מוסיפים לזה לפחות חצי-פוסט שנכתב ונמחק באכזריות (קריסת מוזילה באמצע הכתיבה) מקבלים תירוץ סביר להיעלמותי.
בין שאר הפרויקטים, מצאתי את עצמי מרחיב באופן משמעותי את עיסוקי כמורה לאנגלית; אני מלמד על בסיס פרילאנס עבור עמותה שמציעה קורסים מרוכזים בשפות לאנשי עסקים גרמניים, בקבוצות קטנות-עד-מאוד ובחדרים של החברה עצמה. בפועל, אני לא ממש מלמד 'אנשי עסקים' אלא עובדים בדרגות-ביניים שהמגע שלהם עם אנגלית עד כה היה מינימלי במקרה הטוב. כשביקשתי מקבוצת המתחילים שלי, למשל, למצוא מלים באנגלית שהם כבר מכירים, עלו המושגים Facebook ו-Big Mac; אבל אף אחד מהתלמידים לא ידע מאלה שתי מלים מורכב השם פייסבוק, או מה משמעות ה'ביג' בביג מק. לאחת המשתתפות יש בעיית הגייה שלא העליתי על דעתי: היא מתקשה מאוד להגיד סמ"ך לפני פ"א (למשל במילה sport) או לפני טי"ת (למשל ב- story) ובמקום זאת הוגה 'שפורט' ו'שטורי'. זו כעיקרון בעיה מובנת אצל גרמנים (כי בגרמנית הוגים כך), אבל רוב הגרמנים שהיכרתי מצליחים להתמודד עם ההגיה האנגלית בעזרת כל מיני מלים בגרמנית שבהן בכל זאת הוגים s לפני t כסמ"ך (למשל Samstag - יום שבת). למרבה הצער, בדיאלקט הזארלנדי המקומי הוגים s כשי"ן גם במקרים האלה, והמשתתפת המסכנה שלי - שמדברת רק זארלנדית, כנראה - מתקשה מאוד להתרגל להגייה החדשה.
מה שכן, בזכות אותה משתתפת למדתי (או הפנמתי) ביטוי חדש בגרמנית. כי כשהיא מאבדת את ההקשר או לא מבינה את ההוראות לתרגיל, היא נוהגת לחזור לגרמנית ולהצהיר: ich verstehe nur Bahnhof (מילולית: 'אני מבינה רק תחנת רכבת'). השימוש שלה בביטוי הזכיר לי שכבר נתקלתי בו בעבר והמריץ אותי לחפש את מקורו, כדי להבין מה הקשר בין אי-הבנה לתחנת רכבת.
הפתרון נמצא בוויקיפדיה הגרמנית, שהסבירה שמקור הביטוי במלחמת העולם הראשונה, אז השתמשו בו חיילים בחזית כדי להמחיש את הגעגועים שלהם הביתה: 'אני מבין רק תחנת רכבת', כלומר זה הדבר היחיד שיש לו משמעות עבורי. אחרי המלחמה התפשט הביטוי בזכות החיילים שחזרו מהחזית, וקיבל את משמעותו הנוכחית.
בקבוצה אחרת, מתקדמת הרבה יותר, ה'הוראה' שלי מסתכמת בהבאת מאמרים באנגלית ברמה גבוהה, בקריאתם ובשיחה עליהם, תוך שאני מתקן טעויות (אם יש). לאחר כמה ניסיונות עם מאמרים פוליטיים ועסקיים, התחוור לי שמה שהמשתתפים הכי מעוניינים לדבר עליו הוא ההבדלים בין גרמניה לישראל. כך מצאתי את עצמי מסביר להם את שיטת הבחירות בארץ, מבהיר להם מיהו ליברמן ומספר אלו קשיים היו לי בלימוד גרמנית. אחד הדברים המעניינים הוא שאני מגלה שהמלים שנראות לי כ'מלים קשות' בטקסטים באנגלית אינן בהכרח כאלה לגרמנים, כי רבות מהן קיימות בגרסה דומה מאוד בגרמנית, ולפעמים אפילו במשלב נמוך יותר. יתרונות הדוברים בשפות הגרמאניות...
עם זאת, עם כל הדמיון בין אנגלית לגרמנית באוצר המלים, המשוכה הכי גדולה ביניהן היא כנראה התחביר. בקבוצה אחרת יש לי תלמיד שתמיד אומר משפטים שכל המלים בהם באנגלית, אבל המבנה שלהם גרמני לגמרי (לפני שנים, אגב, הכרתי בארץ משורר שכתב עברית בתחביר גרמני, רק שאז לא ממש הבנתי את זה). אני מאוד מזדהה עם התלמיד הזה, כי לי יש בעיה תחבירית דומה כשאני מנסה לתרגם מעברית או מאנגלית לגרמנית; מבנים שנראים טבעיים ופשוטים באנגלית הופכים במקרים רבים לסיוט מטורף בגרמנית, ואחרי שאתה עובד שעות לבנות את המשפט כך שיעמוד בכל הכללים, אתה מגלה פתאום שהדרך ה'טבעית' לומר את זה היא אחרת לגמרי והרבה יותר פשוטה. זה נכון במיוחד לגבי פעלים פשוטים להפליא כמו 'לחזור' או 'להיכנס', שבגרמנית הופכים לעולם ומלואו. אבל לזה, בעצם, אני חושב שאקדיש פוסט בלשני נפרד, ובינתיים אסיים - כדי שהפוסט הזה יעלה סוף סוף ושתיקת הבלוג לא תימשך לעד.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/8/2010 23:38, ושייך לקטגוריות דגש קל שבקלים, הגרמנים האלו...
23 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של זאתי, משם ב-16/8/2010 20:35

---