ילדות (בלתי) נשכחת; לנשום
הפוסט הקודם גרר המון תגובות, או יותר מדויק סוג של דיאלוג-טריאלוג-מולטילוג על הילדות באשר היא. וחשבתי שיהיה לי עוד הרבה מה להגיד על זה, ואיכשהו לא היה, ואולי בגלל ההשתתקות הזו אני לא כותב סיפורים על ילדים, למרות שאני אוהב מאוד מאוד לקרוא (ולראות) סיפורים (וסרטים) על ילדים וילדות שמכוונים לא לילדים עצמם אלא למבוגרים-שהיו-פעם-ילדים. לי-עצמי אין מושג איך לגשת לזה, או אולי עוד לא התרחקתי מספיק.
אז לצורך העניין, במקום לכתוב, פרוייקטון: חמישה ספרים וחמישה סרטים על ילדים וילדות, שהם ללא ספק נפלאים/מזעזעים/מרעישים עולמות גם (ואולי רק) לקוראים מבוגרים.

ספרים:
'ספר הדקדוק הפנימי' - גרוסמן (ובמידה פחותה גם 'מישהו לרוץ אתו')
'ילדת חוץ' - נורית זרחי:
'המחברת הגדולה' - אגוטה כריסטוף
'המשחק של אנדר' - אורסון סקוט קארד
'מר ורטיגו' - פול אוסטר

סרטים:
'ברוכים הבאים לבית הבובות' - טוד סולנדז
Stand by me - רוב ריינר (תוך התכחשות לשמו העברי)
'דוני דארקו' - ריצ'רד קלי
'ללכת שבי אחריו' - פיטר וויר (יותר על נערות וחיי בית הספר, אבל שויין)
'מחוז אוראנג'' - ג'ייק קסדן (סרט 'קטן' אך נוגע על נער שרוצה להיות סופר)

אתם מוזמנים כמובן להוסיף עוד ועוד כאלה בתגובות...

וכדי שנביא את הערב במצב רוח טוב, תזכורת: אל תשכחו לנשום.



(קוראים לו אלכסי מרדוך והוא מתנגן אצלנו מהבוקר)שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/10/2007 18:08, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
23 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של F ב-23/10/2007 21:31

---

אירוח בנוסח הוועד
ביומיים האחרונים הייתי קצת פחות פעיל בהתמכרות-הרשת שלי, אבל מסיבה טובה - אירחנו למשך יומיים את ארי, ידיד טוב ומגיב קבוע בבלוג, שעצר אצלנו בדרכו לרוחב אירופה. אני מכיר את ארי כבר 12 שנים (שזה באמת לא יאומן) וכבר מתחילת הקשר שלי ושל אסנת נוצר בין שלושתנו קשר ייחודי, ומתישהו בשנת 2000 הוא גם קיבל שם. זה היה כשיזמנו ותכננו יחד מסיבה בבית הוריה של אסנת, שהיו בחו"ל. בהזמנות ששלחנו למסיבה כינינו את הבית הגדול 'הטירה', וחתמנו בשם 'ועד הטירה' או בקיצור - הוועד. קצת אחרי המסיבה (המוצלחת עד מאוד) גם החלטנו שלושתנו לחפש יחד דירה בתל אביב, וכך הפך 'ועד הטירה' ל'ועד הדירה', וקיבל ממשות וקביעות. איכשהו (את זה אני כבר לא זוכר) החלטנו שאני ו', שאסנת ע' ושארי ד', וכך יכולנו להתפקד יחד כוועד.
כל ההיסטוריה הזו - ואולי העובדה שזה היה הביקור הראשון של חברים (כלומר, לא בני משפחה) אצלנו - באה לידי ביטוי ביומיים האלה, שהיו מרוכזים ומצוינים. וכדי להבהיר את מצוינותם (ובעקבות דרישת הקהל, כפי שבאה לידי ביטוי בתגובות לפוסט הזה) זה לא יהיה סתם תיאור, אלא פוסט-מתכונים פר-אקסלאנס. הכינו את המדפסות.

יום ו' בבוקר: פנקייקס לא כשר אבל טעים
אסנת תוהה באוזני 'רונן, אתה חושב ששינקן ילך טוב בפנקייקס?' בקול הזה שאומר שהיא תעשה את זה ממילא.
מצרכים (לשבעה פנקייקס עבים וגדולים, או בקיצור שלושה סועדים רעבים):
6 ביצים
בערך 2/3 כוס חלב
2 כפיות סוכר
שלוש טיפות תמצית וניל
כוס וחצי-שתיים קמח
חצי שקית אבקת אפיה
חופן או שניים של פתיתי שינקן, שמוכרים כאן בצורה מסודרת (2% שומן בלבד)
מעט שמן לטיגון
הוראות הכנה:
במקצף ידני מערבבים את הביצים עם הסוכר, החלב והוניל לתערובת אחידה. מוסיפים את הקמח ואבקת האפייה לאט-לאט וכל פעם מערבבים היטב במקצף עד שאין גושי קמח יותר. כשהתערובת מגיעה לסמיכות של גלידה שנמסה (נניח) מפסיקים להוסיף קמח. נותנים לעמוד כמה דקות. מוסיפים את השינקן ומערבבים ערבוב או שניים (רק כדי שיתפזר באופן שווה). מורחים עם נייר סופג קצת שמן למחבת קטנה, ומחממים אותה שתהיה חמה מאוד מאוד (אפשר קודם לחמם ואז למרוח, אבל זה קצת מסוכן). החום הגבוה יוצר את אפקט התנור לעומת טיגון - כך הם יוצאים שחומים ויפים ועשויים מבפנים.
במצקת מעבירים מהבלילה למחבת (בערך 3/4 מצקת בינונית לכל פנקייק) ומשטחים את הבלילה על המחבת כולה (אמרנו קטנה לא?). משגיחים בשבע עינייים: כשהפנקייק מתמלא בועות ונפרד בקלות מהמחבת, מרימים אותו בעזרת מרית והופכים. לאחר 5-7 שניות, הפנקייק מוכן. חוזרים על הפעולה עד שנגמרת הבלילה.

יום ו' בערב: חזה הודו באננס ופלפלים
זארברוקן עשירה בפלפלים מכל מיני צבעים ובאננס זול (עדיין לא הבנו למה). בתגובה, פיתחתי את המתכון הזה.
מצרכים (לשלושה מרוצים מאוד):
4 נתחים גדולים של חזה הודו (משהו כמו 800 ג')
4 פלפלים, אחד מכל צבע (אדום, ירוק, צהוב, כתום)
בצל אחד גדול
3-4 טבעות אננס, חתוכות לקוביות (רצוי טרי אבל אני מניח שאפשר משומר. אם טרי, רצוי להוציא את האמצע הקשה)
שתי כפיות דבש (מהשאריות של אסנת)
קורט אגוז מוסקט (תמיד רציתי לכתוב 'קורט')
רוטב סויה
מלח לפי הטעם
צ'ילי טחון (או פלפלי צ'ילי טריים חתוכים דק דק, או שמן צ'ילי. הכמות תלויה בכמה חריף אתם רוצים את זה)
4-5 שיני שום
קצת וודקה או אלכוהול חריף וחסר טעם אחר; יין לבן יכול גם לעבוד, אבל לא מתוק
כף-שתיים גרגרי סומסום
שמן לטיגון

אופן ההכנה:
חותכים את הבצל לרצועות דקות ומטגנים (במחבת גדולה מאוד או ווק) עד שמתחיל לשנות צבע. מוסיפים את הפלפלים, חתוכים לרצועות קצרות. מטגנים זמן מה על אש בינונית, בלי להוסיף נוזלים, תוך ערבוב. במקביל חותכים את האננס לקוביות (חצי ס"מ בערך), וכן מערבבים בקערית את הדבש עם קצת מים רותחים (שיהפוך נוזלי) ועם אגוז המוסקט, קצת סויה, וודקה, שום וצ'ילי מאיזה סוג שבחרתם. מערבבים עד שזה נוזלי (והשום צף) ומכינים ליד המחבת.
בשלב זה מוסיפים את האננסים ומערבבים היטב. מוסיפים את הנוזלים שהכנתם, כל פעם קצת, במהלך הבישול. חותכים את ההודו לקוביות בגודל נגיסה, וכשנוצר מהאננס והנוזלים מעין רוטב סמיך ומבעבע (אם הוא לא מבעבע מגבירים את האש) מוסיפים את ההודו. נותנים לכל הסיפור לבעבע ולהתאדות עוד כמה דקות (ההודו צריך להתבשל גם מבפנים; אפשר לבדוק אם מוכן ע"י הוצאת חתיכה ובדיקה אם היא עשויה מבפנים) וכשכמעט מוכן מוסיפים את השומשום ומבשלים עוד דקה-שתיים. מגישים עם אורז.

בשבת אכלנו בבוקר קרואסון מהמאפיה הצרפתית, ויצאנו לטיול לאורך הנהר (הפעם ברגל, בגלל חשש לגשם). הנוף היה נהדר והעצים כבר החלו לקבל את צבעי הסתיו (תמונות בפעם אחרת). באחת הנקודות היפות עצרנו לפיקניק עם יין רוזה מצוין וכריכים אלמותיים.

כריכי גבינה כחולה ואבוקדו
הרעיון: תיאודור, אמן סנדביצ'ים מתל אביב.
מצרכים:
בגט טרי
גבינה כחולה איכותית (רוקפור, דנאבלו או סנט אגור)
אבוקדו טרי ובשל
עגבניות
מלח ופלפל
אופן ההכנה: מובן, לא?
הטעם: גן עדן בריבוע

אחרי הפיקניק המשכנו לטייל בין יער ואחו, ואפילו עד גבול צרפת הגענו. זה היה מספיק לפתח רעב לארוחת הערב האחרונה והמצוינת, עליה לקחה אסנת אחריות.

שבת בערב: צלי חזיר בסגנון עמק הזאר
מצרכים:
שתי חתיכות גדולות (בערך 500 ג' כ"א) של פילה חזיר (מדובר בנתח משובח, חסר שומן בעליל, שלא ראינו בארץ אבל נפוץ מאוד כאן); אפשר גם להשתמש בפילה בקר משובח ואפילו בעוף, אבל אם משתמשים בעוף צריך לאפות פחות זמן.
שלוש נקניקיות בקר איכותיות (מרגז), חתוכות לחתיכות של כ-4 ס"מ
שני בצלים גדולים
שקית (כ-500 ג') של כרוב כבוש ביין (מעדן מקומי, שהבנו למה הוא מעדן רק אחרי שקנינו בשקיות ולא מקופסת שימורים; ככה יותר טרי)
2-3 תפוחים ירוקים חמוצים, קלופים וחתוכים לקוביות קטנות
יין לבן
חרדל דיז'ון
כף חרדל גרגרים
פלפל שחור
שני עלי דפנה
חצי ראש שום, פרוס לפרוסות
4 ביצים בקליפתן (אפשר יותר אם מתחשק)
שמן זית לטיגון (אפשר להוסיף גם שמן צ'ילי אם יש)

אופן ההכנה:
מורחים את פילה החזיר היטב בהרבה חרדל ומניחים זמין. מחממים תנור ל-180 מעלות. מטגנים את הבצל עד להזהבה בסיר גדול שיכול להיכנס גם לתנור. כשהוא מזהיב מוסיפים את השום ומטגנים עוד קצת (שלא יישרף). מניחים את שני פילה החזיר על מצע הבצל ומטגנים כמה דקות מכל צד, עד שהבשר "נסגר" (כלומר, משנה צבע במעטפת החיצונית לצבע בהיר). מוציאים את נתחי הבשר ומניחים בצד.
מוסיפים את הכרוב הכבוש על נוזליו ומערבבים היטב. מוסיפים את התפוחים ומערבבים. מוסיפים את הנקניקיות, עלי הדפנה, יין לפי הטעם, פלפל שחור, חרדל גרגרים ומלח גס. אפשר להוסיף גם עוד חרדל רגיל, לפי הטעם. מערבבים היטב. מביאים לבעבוע ומבשלים עוד חמש דקות. מטביעים את שני פילה החזיר בתערובת הכרוב שבסיר ומסדרים מסביב את הביצים (לא לשבור). אם חסרים נוזלים מוסיפים יין לבן. הבשר צריך להיות מכוסה כמעט לגמרי בתערובת הדברים הטעימים. מכסים את הסיר בנייר כסף ומכניסים לתנור. רצוי להכין במקביל גם תפו"א בתנור - זה מאוד מתאים.
אופים בתנור כשעה ואז מורידים את נייר הכסף ואופים עוד רבע שעה-עשרים דקות, לפי כמות הנוזלים שנשארו ומידת ההשחמה האהובה על בני הבית. בשלב זה אמור כבר ריח נפלא למלא את המטבח וכולם יזילו ריר. מגישים עם תפוחי אדמה אפויים. הביצים יוצאות אפויות, ואפשר להגישן קלופות אם רוצים לפנק עוד יותר את האורחים.

הבוקר יצא ארי להמשך מסעותיו באירופה, ואנחנו נשארנו עם הזכרונות (וקצת שאריות במקרר).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/9/2007 12:10, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, מתכונים
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Ari ב-10/10/2007 23:53

---

אדיקציה
"אתה מחפש ומוצא את זה, אתה מכור, מסתבר שאתה לא יכול אחרת" (החברים של נטשה)

יש אלבום של הרד הוט צ'ילי פפרס שנקרא Blood sugar sex magik. בפרק האחרון של באפי שראינו, Wrecked (עונה 6 פרק 10), היו דמויות המכורות לשלושה מתוך הארבעה, והרביעי הוא דווקא התמכרות מהנפוצות בעולם - סוכר, שרבים מכורים אליו בלי להכיר בכך.

החלק המעניין של ההתמכרות הוא לא החלק הפיזי - יסורי הגמילה המוכרים מסרטים ושמורים לכמה חומרים כימיים - אלא החלק הפסיכולוגי, המשותף לא רק להתמכרויות ה'מכוערות' לסמים אלא גם לאלה הנפוצות לחומרים פשוטים יותר כמו קפה, סוכר וסוכריות טיק-טק, או לדברים שאינם חומרים, כמו סקס, עבודה ואינטרנט. הבעיה היא שבמקום הזה לא ברור בכלל הקו בין כניסה בריאה לעומק העניינים לבין התמכרות.

המילה addiction באנגלית מקורה במילה לטינית, addictus, שפירושה 'מסור, נאמן, מוקדש', מהפועל addicere - למסור, להקדיש - שמגיע בעצמו מהצירוף של ad (ל...) ו-dicere (לומר). כמו הרבה מלים, גם היא עברה מהצד הטוב לצד הרע. מה שהיתה הקדשה עצמית והתמסרות לאל הפכה למסירת העצמי בידי גורם חיצוני. הוויתור על השליטה, שהיה ממאפייני המאמין האדוק, הפך לעדות לחולשת אופי ולמשהו שיש להילחם בו ולהתערב בחייו של המסור-מכור (שהרי אין לו שליטה עליהם, אז למה לא ניקח את השליטה מידיו).

בעברית, אגב, המילה מגיעה משורש בעייתי מלכתחילה, השורש מ. כ. ר. שעוסק ביחסי מסחר, כסף, קפיטליזם. המכור הופך לחפץ עובר לסוחר, משהו שאפשר למכור ולא בעצם אין שליטה בגורלו. אבל המילה העברית החיובית - 'התמסרות' שונה רק באות אחת. עובד מסור הוא מה שמחפשים בכל חברות ההיי-טק; אבל האם הם לא זקוקים בעצם לעובד מכור? אחד שמסר את השליטה בגורלו לחברה תמורת משכורת שמנה?

ומה איתי, אני, אני, כותב שורות אלה? אני יכול למנות עשרות התנהגויות 'מכורות' שלי, החל מרפרוש חוזר ונשנה של הבלוג בחיפוש אחר תגובות וכלה בסוכריות מנטה. אבל מה הגבול? והאם ביטול כל ההתמכרויות הקטנות לא הופך את הכל לשעמום אחד גדול, להתמכרות לשקרים? כפי שציינה בציניות רונה קינן, "כן, גם אני רוצה/לחיות נכון/ ושלווה גדולה/ תיפול עלי". כן, תמיד מצפה השלווה הזו מעבר לפינה, רק נצליח לשייף איזה דחף קומפלסיבי, מכור, מיותר.

נגנו את זה:




אולי את הביטוי הכי טוב לתסבוכת הזו, מטעם הלהקה הבלגית k's choice בשיר שמצהיר בלי בושה "זה לא הרגל, זה בסדר, אני מרגיש חי, אם אין לך את זה אתה בצד השני, אני לא מכור, אולי זה שקר". ואולי ההכרה בהכחשה היא חלק מהדרך לחיות עם ההתמכרויות שאין דרך להעביר את החיים בלעדיהן.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/9/2007 22:43, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, אטימולוגיה בשקל תשעים, סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה
23 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עצמי ב-26/1/2008 01:42

---

זה לא נכון שאני סובלים מפיצול אישיות
להחזיק שני בלוגים זה כמו להחזיק שני בתים. או שתי משפחות. או אפילו שני חלקי אישיות. ממש אין לי מושג איך אנשים אחרים מסתדרים עם זה. אצלי זה גרם לסוג של בלבול, שאני תוהה איך אתגבר עליו.
אמנם ניסיתי להיות מסודר ולקבוע ש'שם' יתפרסמו רק שירים, סיפורים ופוסטים על שירה וספרות שפחות מעניינים חלק מהקוראים פה, והשיטה הזו עובדת לא רע; אבל עכשיו כשפוסט עולה לי בראש אני צריך למיין לאיזה בלוג הוא שייך, ואני מתבלבל מה הזכרתי כאן ומה הזכרתי במקום אחר, ויש קוראים משתי הקבוצות (ויש כאלה שבשתיהם) ובקיצור - אני מבולבל.
אחת התוצאות הפרדוקסליות היא שפתאום אני מרגיש שאני צריך עוד בלוג, למשל כזה שיוקדש כולו לחוויות הצפייה בבאפי/אנג'ל, שקוראים רבים כאן לא מחוברים אליהן במיוחד (אבל אחרים כן). פוסט כזה יגיע (ויהיו מי שפשוט יצטרכו לדלג מעליו) אבל לא עכשיו כי זה מפריע לי לקטר.
אפילו המצאתי לעצמי כינוי בעקבות פיצול האישיות הזה - דובלוגון, מהמלים 'דו' ו'בלוג'. ואני ממליץ למי שמתעניין בשירה, ספרות ועריכה לקרוא את סדרת הפוסטים על עריכה שהעליתי לשני. נו, ואני אתגבר על הפיצול. או כפי שאמר יונתן גפן, "זה לא נכון שאני סובלים מפיצול אישיות. אנחנו באמת שני אנשים, תמיד היינו שני אנשים, ותמיד נהיה שני אנשים."


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/9/2007 08:39, ושייך לקטגוריות מטאבלוגיקה, סטיות אישיות
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-29/9/2007 20:01

---