למען השם
במהלך המלחמה האחרונה (זו שסתרה, אגב, את תאוריית הקשתות הצהובות בנוגע למניעת מלחמות) היתה לי בעיה טפשית אחת: בכל פעם שקראתי בחדשות 'גיאורגיה' או 'גיאורגים', המוח שלי התעקש להגיד 'גרוזיה' ו'גרוזינים'. עד כמה שאני מבין שמדובר בטעות תעתיק, שהשם מבוסס על גיאורגיוס הקדוש, ושזכותם של תושבי המדינה להיקרא בשם הנכון, עדיין קשה לי להתגבר על השינוי הזה.
גיאורגיה, כמובן, לא לבד: כמי שבילה חלק ניכר מילדותו בחיטוט באטלסים ובספרי מסעות, קשה לי מאוד עם היעלמותם של שמות מוכרים מהמפה. לאן הלכו בורמה, רודזיה, בומביי ופקין? איפה דהומיי שהיתה ליד גאנה במונופול? ומי יכול לזכור שוולטה עילית היא היום בורקינה פאסו?
כשהרהרתי בתהליך הזה שעובר על עמים ומקומות, שבעצם חוזרים לשמם המקורי על חשבון שמות 'קולוניאליים' מהעבר, הגעתי למסקנה שאני מכיר את התהליך הזה מזווית הרבה יותר אישית. מעצמי. כי מכיתה י"א ובערך עד גיל 27 היה לי שם נוסף, או ליתר דיוק שם אחר - כינוי שנדבק כל-כך חזק עד שכולם פרט לבני המשפחה קראו לי בו. היום זה נראה לי ממש-ממש מוזר, אבל באותה תקופה זו היתה תווית הזיהוי החד-משמעית שלי, ואנשים שהכירו אותי אז ואיבדו קשר מתקשים מאוד לחשוב עליו בתור 'רונן'. הם סובלים בדיוק מאותה בעיה שיש לי עם הגיאורגים: מבחינתם, השם שהם מכירים טבעי הרבה יותר מהשם האמיתי, ה'נכון'.
אני חושב שהפסקה האחרונה, שבה ליהטטתי ארוכות בכדי לספר על הכינוי מבלי לנקוב בו מעידה יותר מכל עד כמה מביך מבחינתי היום להתייחס לכינוי הזה - בערך כמו לדבר על 'אולימפיאדת פקין' - אבל אני בכל זאת חייב משהו לצלמי הפפראצי. אבל במקום סתם לחטוף טפח למצלמה מוסתרת היטב, אספר את סיפורו של הכינוי מתחילתו. כולם יושבים?
ובכן, סיפורנו מתחיל במכון וייצמן ברחובות, שם נערכת מדי שנה סדנא לנוער שוחר מדע, המקבצים כ-30 חנונים בלב ובנפש, בחופש בין י"א לי"ב, לשבועיים של ניסויים מדעיים והתנסויות חברתיות ענפות. שם, באחד הבונגלוז שבהם ישנו, שניים בחדר, ניהלתי לילה אחד בשעה מאוחרת שיחה ערה עם שותפי לחדר על פרדוקסים פיזיקליים, פילים וחדקים. השיחה הערה-מדי העירה כנראה את אחד הישנים בבונגלו הסמוך, שגער בי בקול עמוק וצורמני, "תפסיק כבר לדבר על פרדוקסים, יא שרדינגר אחד". (לביולוגים ולהומניים בינינו נסביר ששרדינגר היה פיזיקאי מפורסם, ממפתחי תורת הקוואנטים, שנודע כחובב חתולים ופרדוקסים). הכינוי מצא חן בעיני, ולאחר שאימצתי אותו, החלו החברים החדשים שהיכרתי במחנה לקרוא לי 'שרֶד' (קיצור מהיר ופשוט של השם הגרמני הארוך).
הכינוי היה נשאר עניין פנימי של החבר'ה מנוער שוחר, אלמלא התערבה שנה וחצי אח"כ רשת האינטרנט. היה זה אאל"ט אחד מידידי מנוער שוחר מדע שגילה לי לתדהמתי שכסטודנט שנה א' באוניברסיטת תל אביב אני זכאי לחשבון במחשב הפקולטה, שמאפשר לי לקבל ולשלוח דואר אלקטרוני, להשתתף בקבוצות דיון ומעל לכל - לשוחח בזמן אמיתי (מה שכונה הרבה אח"כ 'לצ'וטט') עם אנשים מכל העולם ברשת ה-IRC שהגיע לישראל פחות משנה קודם לכן. אלא שכדי לדבר צריך כינוי, ולי היה במזל אחד זמין. כך נולד Shred האינטרנטי (ויתרתי על האומלאוט הגרמני לצורכי נוחות), שהיה כתובת האימייל שלי וזהותי בצ'אט. מה שלא יכולתי לדעת הוא שבמהרה אכיר חברים חדשים דרך האינטרנט, ועבורם אהיה בראש ובראשונה שרֶד; ושדרך החברים החדשים האלה אכיר אחרים, עד שבזמן מסוים כל הסביבה שלי תכיר אותי בעיקר באמצעות הכינוי. לא ידעתי, אבל זה גם לא הפריע לי כשהתליך קרה; כינוי היה דבר מגניב, ומאוד נהניתי להיות זה שצריך להסביר על ומה ולמה. מה גם שהכינוי היה נוח מאוד לעיוותים, שפצורים ושמות חיבה, מ'שרדי' ו'שרדון' ועד 'שרדוואסר' ו'שארדוניי'.
היעלמותו של הכינוי קרתה פלוס מינוס בד בבד עם התפרקותה של אותה חבורה שהחלה את דרכה באוניברסיטה; לאט לאט, במיוחד כשהתחלתי לעסוק ברצינות בכתיבה, התחלתי לחוש זרות לכינוי ה'משחקי', והשם האמיתי הזנוח הרים את ראשו ודרש התייחסות. זה לא שהפסקתי עם הכינויים - ברשת קשה בלעדיהם - אבל כשבחרתי לפני כשמונה שנים כינוי עבור האתר עין הדג - אולי הבית הראשון שלי באינטרנט הלא-טסקטואלי - העדפתי להישאר קרוב למקור, וכיניתי את עצמי נונין. זו היתה בערך הנקודה שבה פסק שרֶד להתקיים, אפילו ככינוי לצרכים חיצוניים. החברים הבינו והתרגלו, והיום אני מניח שהכינוי נראה להם מוזר לא פחות מאשר לי (צריך לשאול אותם, כמה מהם עדיין קוראים את הבלוג הזה) אבל אנשים שהכירו אותי אז והקשר אתם נותק עוד בהחלט עלולים להגיד "רונן? מי זה רונן? אה, שרד".

נו טוף, לפחות רוסיה לא פולשת לי למחוזות בדלניים.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/9/2008 22:05, ושייך לקטגוריות הומור, סטיות אישיות, אינטרנט, לפחות רוסיה
50 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-9/9/2008 00:36

---

שאלון קיץ
יעל ישראל ממטע הבננות העבירה לי את השאלון הזה, ואני החלטתי מסיבות שונות ומשונות להעביר אותו שכונה ולענות עליו כאן. במסגרת האווירה הקיצית, יצאו לי הרבה תשובות מתחכמות, אבל מה לעשות.

מוזיקה אהובה:
כבר עניתי על זה באלף דרכים בבלוג, אבל לסיכום - כזו שיוצאת מהלב ונכנסת ללב, לוקחת סיכונים, הולכת החוצה ולא פנימה, מבטאת נואשות, מכווצ'צ'ת לבבות ומפעילה נקודות רגישות. באופן ספציפי, יש לי חולשה לפולק-רוק אמריקאי, לרוק מתקדם, למוזיקה קלאסית מהתקופה הרומנטית המאוחרת, לשירי מחאה, לבלדות רוק, לנשים-יוצרות-ושרות, לשירים עבריים ישנים ולאמנים כמו הדורז, רדיוהד, טורי איימוס, ניין אינץ' ניילס, סרגיי רחמנינוף, ענבל פרלמוטר, מזי כהן, פרנץ שרקר, חווה אלברשטיין, סטיבי ניקס, הת'ר נובה, טירס פור פירס ועוד ועוד ועוד.

ספרות אהובה:
ריאליזם סוריאליסטי או סוריאליזם ריאליסטי - כל המרחב שבין בורחס, אלפרד בסטר, גרסיה מרקס, נבוקוב, פאולו קאלווינו וקורט וונגוט. וגם את גרוסמן.

מקום אהוב:
הצימר שבו בילינו שני לילות מעל מימיו הכחולים והצלולים של היירינגר-פיורד, נורבגיה, בין צוקים עצומים ועם מפל קטן ליד הדלת.
וגם החוף של קרואטיה, האי נה קמפה בפראג, בית קפה קטנטן ליד כיכר הבסטיליה בפאריז, החופים של אכזיב ושל בת ים, מעין ברוך, מדרשת שדה בוקר, ערבת הפיקניקים בכניסה לצרפת ו - תאמינו או לא - דיזנגוף סנטר.

אוכל אהוב:
פטריות, ארטישוק וכל מה שמשלב ביניהם (למשל פסטה בשמנת עם פטריות וארטישוק, מתכון מעלף)

משקה אהוב:
קולה וניל (סטייה אישית והתמכרותית להפליא). וגם בחרובקה צ'כית, אפפלשורלה (מיץ תפוחים עם סודה, אהוב מאוד בגרמניה), אייס קפה (לא ברד!)

שחקן אהוב:
אדוארד נורטון (החליף את ניקולס קייג' שנחלש קצת עם השנים). עוד ברשימה: בן קינגזלי, ג'ק ג'ילנהאל, מייקל סי. הול, ג'ון קיוזאק.

שחקנית אהובה:
כריסיטנה ריצ'י, מאז 'סופת קרח' המדהים ובעצם בכל סרט מאז. בין הסגניות: קת'רין קינר, אלייזה דושקו, ניקול קידמן, ג'וליאן מור.

האישה הכי יפה בעולם:
שאלה קשה ומעצבנת. התשובה הרומנטית היא אשתי, אסנת, וזו דווקא תשובה שלא ממש רחוקה מהאמת (בגלל שאצלי רגש והערכה מתערבבים מאוד בשיפוט היופי). אם מנסים בכוח לנטרל את הרגש הזה, אני שוב בבעיה, כי דוגמניות וכיוצא בהן לא ממש עושות לי את זה; ולכן הבחירה תמיד תיפול על שחקנית שנגעה בי בתפקיד מסוים, למשל לורן אמברוז (קלייר ב'עמוק באדמה), או לוסי דובינצ'יק . אבל אם תשאלו בעוד יומיים אולי זה לגמרי ישתנה.

הגבר הכי יפה בעולם:
נכון לעכשיו - ויגו מורטנסן, בזכות שני הסרטים של קרוננברג.

בגד שלעולם לא אלבש:
מעיל פרווה מפרווה אמיתית. נוגד בערך את כל העקרונות שלי (-:

תסרוקת שלעולם לא תראו אותי בה:
אה.... בה... לא מאמין שיש כזו. עברתי כבר מספיק פעמים מקצר לארוך, כולל כל מיני שלבים באמצע (ולפני כן גם קצוץ על גבול הקרחת). תעשו מה שאתם רוצים בשיער שלי.

רהיט שלעולם לא אכניס אלי הביתה:
כל דבר שרק נראה טוב ולא נוח לשכב עליו/להשתרע עליו/לקרוא בו ספר טוב.

טיפוס שלעולם לא אכניס אלי הביתה:
סנובים קיצוניים, גזענים, אנשים שכל הזמן מנסים למכור משהו.

אוכל שלא אכניס לפה שלי:
סלט חצילים. הצלחתי להתגבר איכשהו על חצילים בצורתם המטוגנת, אבל המרקם שלהם בסלט עושה לי איחסה.

מוזיקה שלא תיכנס אלי הביתה:
אין ממש דבר כזה ברמה הקטגורית, אבל אם לוחצים אותי לקיר אצטרך ללכת על ראפ. אני באמת לא מבין מה יש בזה, וכשעולה שיר ראפ בגלגל"צ אני נהנה רק מהקטעים שסומפלו (נגנבו) משירים אחרים, 'אמיתיים' (אבל יש יוצאי דופן: את 'הדג נחש' אני דווקא אוהב, כי הם מצחיקים אותי).

ספרות שלעולם לא אקרא:
אין ממש ציווי קטגורי בדברים האלה, אבל מה שהכי מרתיע אותי בספר הוא חוסר כנות - התבכיינות או התנחמדות כדי לקבל סימפטיה. אחד הספרים המעטים שהנחתי מהיד בגועל והתחלתי לא לסיים לקה בשילוב מחליא של השניים (וכדי להזהיר את הקוראים: מדובר ב'כל בית צריך מרפסת' של רינה פרנק מיטרני).

סרטים שלעולם לא אצפה בהם:
גם כאן אין מסמרות, אבל קומדיות גועל מטופשות (מסדרת 'מת ל...' וכד') בדרך כלל לא מוצאות את דרכן לאברי הראייה שלי (יוצא דופן: 'אמריקן פאי' הראשון).

תוכנית טלוויזיה שלעולם לא אצפה בה: תוכניות אירוח, בעיקר מהזן הישראלי-נוסחתי. יאיר לפידים וכאלה. (יוצא דופן: 'לילה גוב')

מקום שלא אסע אליו: גם אני, כמו יעל, ממש לא נמשך להודו. עוני לא עושה לי את זה. מאותה סיבה לא נראה לי שאסע לאפריקה השחורה. יש מספיק מקומות מעניינים אחרים.

כמיטב מסורת השאלונים, זורקים אותם לכל הכיוונים (מוזר שהם עדיין לא התמרדו); אז אני מזמין לתחקיר הקיצי את קיטי, עדה, שרה (הקודמת), ענת אבישר ולי. נראה כמה רחוק זה יגיע דרככן (-:


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/8/2008 22:41, ושייך לקטגוריות הומור, סטיות אישיות
27 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-11/8/2008 09:51

---

אבק ברחובות
את השיר הבא שמעתי, כנראה, איפשהו בארץ בדיוק לפני שהמראנו, ואז הוא הזדמזמז לי על השפתיים כל הנסיעה, עם הרבה לה-לה-לה ובדיוק ארבע מלים, אבל אלה הספיקו כדי למצוא אותו ביוטיוב, בגרסתו המקורית (של להקת קנזס):



(חדי העין יזהו שאין מדובר בקליפ המקצועי, שמשום מה לא ניתן לקשר אליו דרך אתה-צינור, אלא בקליפ חובבני ופשטני-משהו שיצר מישהו ב-1977... אבל זה רק מגביר את הקסם בעיני).

אחרי שלוש שמיעות ברצף הגיע הזמן להתייחס למלים, ואז גיליתי שהן פשוטות, תמימות ונוגעות ללב:

אבק ברוח
עוצם את העיניים
רק לרגע, והרגע כבר עבר
כל חלומותיי
חולפים מול עיני, כמה מוזר
אבק ברוח
הם רק אבק ברוח

אותו שיר ישן
טיפה אחת בים אינסופי
כל מה שנעשה
קורס לאדמה, גם אם נסרב לראות
אבק ברוח
אנחנו רק אבק ברוח

אז אל תישארו תלויים
שום דבר אינו לנצח פרט לאדמה ולשמיים
הכל נשמט וחומק
וכל הכסף שלכם לא יקנה אפילו עוד דקה
אבק ברוח
אנחנו רק אבק ברוח.

התחושה הזו מכילה כמה ניואנסים, אחד נעים ומשחרר - הכל רק אבק ברוח, בין אם זה אירו, דולר או שקל - ואחד מאיים ומחריד - גם ה'אני' הזה שאני נלחם כל-כך עבורו, גם הוא אבק ברוח. גם הוא יכול להיקטם בשנייה (ואין כמו אתרי החדשות כדי להוכיח זאת). השילוב הזה מתבטא גם במנגינה, שהיא מצד אחד רכה ועדינה, ומצד שני מכילה משהו מאיים (הפריטה הזו ברקע כל הזמן. האם זה הזמן שנספר לאחור?). זה הזכיר לי מיד שיר אחר, שגם בו המלים והמנגינה (והקליפ) משתלבים לתחושת אי-נוחות כזו, כאילו השיר נוגע במשהו טמיר שאסור לגעת בו (ואגב, כך גם חושב כותב השיר).



(יש סיכוי יותר מסביר שכבר העליתי את הקליפ הזה לבלוג שלי ושכבר ציינתי שבעיני הוא הקליפ המדהים ביותר שנוצר אי פעם. אבל בלוגים הם ממילא אבק ברוח, היום פה ומחר שם.)

נשמת רחוב (התפוגגות)

שורות של בתים מטילים עלי את כובד משקלם
אני יכול לחוש את ידיהם הכחולות נוגעות בי
כל הדברים האלה בכל המקומות
כל הדברים האלה פעם ישתלטו
ושוב יתפוגגו, ושוב יתפוגגו.

מכונה זו לא תתקשר את מחשבותיי
ואת הלחצים המוטלים עלי
היו ילדים של העולם, הסתדרו במעגל לפני שכולנו נטבע
ושוב נתפוגג, ושוב נתפוגג.

ביצים סדוקות ציפורים מתות
צורחות בעודן נאבקות על חייהן
אני יכול להרגיש את המוות
לראות את עיניו הקטנות הנוצצות
כל הדברים האלה שנושאים פירות
כל הדברים שפעם נבלע בשלמותם
ושוב יתפוגגו, ושוב יתפוגגו.

הטביעו את עצמכם באהבה
הטביעו את עצמכם באהבה

(תרגום ראשוני, 'מלוכלך', עם החלטות אישיות ומעט מאוד עריכה).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/8/2008 23:51, ושייך לקטגוריות אמנות, דברים שמצאתי ביוטיוב, סטיות אישיות
27 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-7/8/2008 14:12

---

פירות הטבע
מדי פעם אני מחליט לעשות רשימות, דירוגים ומצעדים שאני מחליט על הכללים שלהם, אבל גם אני הוא הבוחר אותם לפי טעמי והחלטתי האישית. הפעם, למשל, מדובר בעשרת 'פירות הטבע' האהובים עלי - דברים שאפשר לאכול אותם כמו שהם, בלי להוסיף כלום, ולהתענג. הכללים שניסחתי לעצמי (כדי שהכל יהיה הוגן) הם:
- המאכל נשפט לבדו, ללא כל תוספת של מאכל או תבלין אחר, פרט אולי למלח.
- המאכל נשפט לפי טעמו ללא כל עיבוד, פרט לחיתוך, קילוף, בישול במים, אידוי פשוט או מספר דקות במיקרוגל.
- מאכלים שנמכרים בסופר כשהם כבר מורכבים ואחרי עיבוד לא נחשבים.

והנה הרשימה, ללא כל סדר, כולל כמה הערות ותוספות.

אבוקדו
פרי? ירק? יצור ממאדים? מה זה משנה. אבוקדו איכותי נדיר פחות מזכייה בלוטו, אבל מענג כמעט באותה מידה. אפשר אם או בלי מלח, אבל מה שאי-אפשר הוא להפסיק לפני שגומרים אחד שלם.

אזהרות: מלא שומן ולכן לא דיאטטי. היזהרו מקשים או רכים מדי.
לא צריך להוסיף כלום, אבל אם רוצים: למעוך, להוסיף מלח, פלפל, מיונז, ביצה רכה וחתיכות לחם טרי.

דובדבנים
טעימים גם ישר מהעץ, כפי שהוכחנו לפני מספר שבועות. יש סוג חמוץ יותר וסוג מתוק יותר (אני אישית מעדיף את המתוק).

אזהרות: אוכלים יותר מדי ומקבלים כאב בטן.
לא צריך להוסיף כלום, אבל אם רוצים: ריבה. או ליקר דובדבנים על בסיס וודקה (מתכון של האופה)

פילה טונה אדומה
הכוונה, כמובן, לפילה באיכות סשימי, וספציפית לזה של הסושיות המובחרות. יש מי שנשבעים ביילוטייל, אבל בשבילי אין כמו האדום האדום הזה.

אזהרות: לאכול רק טרי!
לא צריך להוסיף כלום, אבל אם רוצים: סויה לטבילה, ג'ינג'ר לרענון, וואסאבי לאמיצים.

שעועית רחבה
בגרמניה קוראים לה breite stangenbohnen, ואנחנו מכנים אותה 'שעועית אפונית'. ויש צורך בהכנה מסוימת - אבל אין פשוטה ממנה, רק לאדות או לבשל במים, בלי כלום. נשנוש אלוהי לצפייה בטלוויזיה.

אזהרות: אם הן מתיישנות הן נעשות סיביות, וחבל.
לא צריך להוסיף כלום, אבל אם רוצים: חומץ בלסמי, למי שאוהבים.

פטריות
בדרך כלל הן שייכות לקטגוריית החומרים המצוינים להוסיף לתבשילים, אבל האופציה של 'חימום במיקרוגל' הכניסה אותן גם לכאן. זה אולי נשמע סוטה, אבל חצי דקה במיקרוגל הופכת פטריית שמפיניון פשוטה לחגיגת-טעם. במקרה זה, אין ספק שכמה דקות בתנור או בטוסטר-אובן עדיפות, אבל גם הגרסה הפשוטה יותר מספקת את הסחורה.

אזהרות: לא לשים במיקרו יותר מדי זמן.
לצל"כ אא"ר: מיליארד אפשרויות, כולל חביתת פטריות (אחת המנות האהובות עלי), פטריות ממולאות בגבינות והמנה של אתמול - פסטה עם שמנת קלה, יין אדום ופטריות (וזה באמת דל שומן).

עגבניות
גם החבר'ה האלה בד"כ משחקים תפקיד משני, ואין לכך שום סיבה. עגבניה טרייה מהסוג הנכון לא שורדת אצלי (גם כשנשאר חצי ממנה אחרי שהשתמשנו בשאר לסנדוויצ'ים).

אזהרות: ממה יש להיזהר בעגבניות? אה כן, הן נוטות להתחמם יותר מדי במיקרו.
לצל"כ אא"ר: למלא בסלט ביצים. להוסיף לכל סנדוויץ' על הפלנטה.

אננס
שלבי הקילוף והחיתוך כאן קצת יותר מאיימים מאשר בדרך כלל, ובארץ גם המחיר קצת גבוה, אבל פשוט אין כמו אננס טרי (אלה שבקופסא לא מתקרבים לקרסוליו).

אזהרות: לא להידקר מהקוצים. לקנות טרי (כלומר, לא לגמרי ירוק) אבל לא בשל מדי (צהוב לגמרי)
לצל"כ אא"ר: להוסיף לסלט ולדורף. להקפיץ עם עוף ופלפלים. להשתמש בסדנאות כתיבה.

משמש מיובש
נכון, נכון, ייבשו אותו בשבילי, אבל גם את הביצות ייבשו ואף אחד לא חושב שזו סיבה להחרים את החולה. מבין כל פרות הט"ו בשבט, זה היחיד שבאמת עושה לי 'טוווווו' בכל נגיסה.

אזהרות: אין.
לצל"כ אא"ר: להשרות במים חצי שעה, לחצות, למלא ברוקפור או גבינה כחולה ולאפות בתנור. מתאבן מהסרטים.

קרפצ'ו
לא באמת עומד בקריטריונים, כי מישהו כבר עשה עליו יופי של עיבוד כדי להביא את הבשר למצב דק ומענג כזה. אבל העיבוד הוא בסך הכל חיתוך, ואני את הקרפצ'ו שלי יכול פשוט לאכול כמו שהוא, וללקק את האצבעות.

אזהרות: לא לצמחונים, כמובן. ולקנות בשר רק ממקור אמין.
לצל"כ אא"ר: התוספות הרגילות - שמנ"ז, בלסמי, רוקט, פרמזן.

קוטג'
עוד יותר לא עומד בקריטריונים, כי זה מוצר מעובד של ממש, אבל הייתי חייב, ולו בגלל הגעגועים (באירופה פשוט אין קוטג' כמו שצריך). קוטג' טרי הוא פשוט חגיגה, כזו שמחייבת את המשפט האלמותי של פו הדב, "אין צורך בלחם, תודה".

אזהרות: לא להיכנע לחיקויים אירופיים. לקנות ולאכול רק טרי. למצוא איזו חברה מתאימה לטעם שלכם (אני מעדיף את של תנובה) ולא לעבור לאחרות.
לצל"כ אא"ר: עם לחם טרי ו/או עגבניות (ע"ע) זו ארוחת בוקר מושלמת.

הערות? טענות? תלונות? תוספות? בתגובות.
מתכונים יימסרו בשמחה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/7/2008 08:36, ושייך לקטגוריות מתכונים, סטיות אישיות
26 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של פצפונת ב-24/7/2008 22:53

---