לונדון ריין
לוח השנה אומר שהחורף נגמר, ומרץ כבר עלינו, ובסוף השבוע שעבר אפילו שיתף מזג האוויר פעולה ויצאנו למסע אופניים, תוך שחרור הצעיפים ואפילו הסרת מעילים סלקטיבית. אבל בשלושת הימים האחרונים חזרנו למצב שאני נוהג לתאר כ'מזג אוויר לונדוני' (וזאת למרות שלונדון האמיתיתי דווקא קיבלה אותי בשמש חמימה ונעימה בפעמיים שהייתי שם): שמיים ששומרים על אפרוריות קבועה בכל מקום, בלי עננים שחורים במיוחד, ברקים, רעמים או שאר אפקטים שנראים טוב באתרי מזג-האוויר; וגשם שיורד ברציפות, כל היום וכל הלילה, באותה עוצמה טורדנית שגורמת למטריה להיראות כמו השקעה מיותרת אבל בכל זאת מציקה כשיוצאים ברגל או באופניים לאן שלא יהיה.
במזג אוויר כזה, שאין בו אפילו מידה של דרמה להציל את המצב, אפשר ממש להתייאש, או לחלופין פשוט להתכרבל בתוך השמיכות או אחד בתוך השנייה ולהיפך. ודווקא מתוך הדכדכת אפשר אולי לחוש את העוצמה שבהתכרבלות, בהתכנסות פנימה, במתן זמן לדברים לשקוע, להחלים. והת'ר נובה אומרת את זה הכי טוב, אז אני אתן לאתה-צינור לעשות את העבודה בשבילי, בלינק הזה (משום מה דווקא לשיר הזה לא מאפשרים embedding, מה שמשעשע בהתחשב בקשר בין המילה embed למילה bed, ובכך שאפשר בעצם לחשוב ש-embed זה, מבחינה מטאפורית, בדיוק להתכרבל בתוך השמיכות במיטה החמה. ובהתחשב בכך ששם בדיוק נחלמים חלומות הדיסקונטיניואיטי מהפוסט הקודם - שאגב, היום כללו חדר סודי לקמפיין של בארטלט מאחור קול-סנטר בהודו - הרי שהתפתח לנו כאן דיון בין-פוסטי ומטה-טקסטואלי משעשע, וגם טקסט ארוך במיוחד בתוך סוגריים, [וייאמר במאמר מוסגר - שאני משתמש עבורו בסוגריים מרובעים כי אנלנו כבר ממילא בתוך סוגריים - שסוגריים הם מחלה, הם מחלה, הם מחלה] אפילו יחסית לנטייה שלי להכניס לסוגריים הרבה מאוד מחשבות שיש להם חשיבות משל עצמן ולא אמורות בעצם להיכנס לסוגריים, מכל סוג שהוא).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/3/2009 01:07, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, דברים שמצאתי ביוטיוב, הומור, ישירות מהמח"א, סטיות אישיות, עונות השנה
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-17/3/2009 08:16

---

קונטיניואיטי
לפני שני פוסטים כתבתי על 24 השעות שאינן מספיקות, וכפי שציין אחד המגיבים, פתחתי את הפוסט בו"ו החיבור, בכוונה, מתוך התחושה שהדיון הזה כבר נמשך וקיים וממשיך כל הזמן, וכל הפסקה בו היא מלאכותית.
ביום חשבתי על זה שוב והבנתי שזו היתה מחווה ל (או אם נדייק, השפעה תת-מודעת של) השיר הקצר הזה של עזרא פאונד:

And the days are not full enough
And the nights are not full enough
And life slips by like a field mouse
Not shaking the grass

ואף כי השיר והפוסט מבטאים תחושות שונות, יש ביניהם דיבור: בין חוסר המלאות של החיים והרצון שהם יעשו קצת יותר מלחמוק בעשב, ובין מלאות-היתר בפרטים טפלים, שמחייבת את הפינה הסודית הזו מחוץ ל-24 השעות המקובלות. ושניהם מתייחסים (באמצעות ו"ו החיבור הפותחת אותם ובכלל) לתכונה המשונה הזו שקיימת בחיים אבל נדירה למדי באמנות, מהספרות ועד הקולנוע: המשכיות. למעשה, פרט לאותן נקודות נדירות שבהן אדם נרדם ו/או מתעלף, ופרט לכל מיני דיווחים מיסטיים שלא אושרו מעולם, המציאות שומרת על רמת המשכיות (בקולנוענית: קונטיניואיטי) שהיתה גורמת לנערת תסריט ממוצעת לקפוץ באוויר מרוב אושר, מבלי שהיא תצטרך לבדוק שצבע הרצפה וזווית האור לא השתנו מרגע הקפיצה ועד הנחיתה.

ברמה הפיזיקלית, התכונה ההמשכית הזו של המציאות היא שמאפשרת למעשה את כל המדע הידוע לנו; הנטייה של הדברים להמשיך לקרות כפי שקרו בעבר, גם אינה ניתנת להוכחה לוגית (כפי שהראה סקוטי אחד בשם דייוויד יום לפני כמה מאות שנים), מאפשרת לנו לפתח מודלים תיאורטיים שיש להם 'התאמה הטובה' (מה שקנרא באנגלית robust fit) למציאות כפי שהיתה וכפי שהיא ממשיכה להתקיים.

מצד שני, ההמשכיות הזו יכולה להטריף את הדעת, בעיקר למי שרגיל לעבור לעולמות לא-המשכיים (כלומר לקרוא ספרים, לראות סרטים, לצפות באופרות וכולי). בכל פעם שאני מהרהר בחץ הזמן החד-כיווני, או בעובדה שמחר בבוקר מצפה לי פלוס-מינוס אותו עולם (עם או בלי חדשות מסעירות מבית 'הביבי הגדול'), אני מפתח זעם בלתי מוסבר (בעצם, הרגע הסברתי אותו) המופנה כלפי אותה המשכיות חסרת פשרות, אותה עקשנות של העולם להישאר כמו שהוא במעבר מרגע אחד למשנהו. פעם חשבתי לשים על סטיקר את הסיסמה 'המציאות קיימת והעולם שותק', אבל היה לי ברור שאף אחד לא יבין למה אני מתכוון.

אולי בגלל זה אני גם לא חסיד גדול של קונטיניואיטי בסרטים ובספרים, ולא נוטה לנטפק טעויות תסריט שמובילות לחוסר עקביות, או אפילו תסריטים בלתי הגיוניים בעליל. למי איכפת שהנשיא מדבר על ברזיל ובעצם מתכוון לבולגריה? מה זה משנה שלא היה שם קודם פסנתר? אם לא מתעקשים על המשכיות, מגיעים לפעמים למקומות מעניינים יותר (ועכשיו כשאני חושב על זה: אחד הסיפורים הראשונים שכתבתי, חור שחור, מתעסק בדיוק בנושא הזה). ברור שסרט שאין בו שום המשכיות עלול להטריף את השכל לחלוטין, אבל המשכיות של מאה אחוז, מצד שני, היא בדיוק כמו החיים האמיתיים: קצת משעממת.

>אוקיי, יש עוד מה לומר על זה, אבל אני אוריד כאן את העט מהדף ואת האצבעות מהמקלדת, בשביל להשאיר משהו לפעם הבאה (כלומר, להמשך).שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/3/2009 01:12, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה, סטיות אישיות
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-7/3/2009 02:46

---

טרנ"ס
אז אנחנו נוסעים לארץ להצביע, ובזכות המבחר הלא-גדול של טיסות זולות לארץ יוצא שהטיסה היא ביום הבחירות, כלומר אנחנו נוחתים והולכים מיד להצביע, עוד לפני שפורקים את המזוודות. יוצא גם, שבגלל השילוב בין גל של צאצאים חדשים במשפחה ואצל החברים ומכירות החיסול של אחרי חג המולד, אנחנ באים עמוסים בכמות מתנות שלא היתה מביישת אף דודה מאמריקה, וכפופים ללו"ז שאפילו מיסיז לנינגהאם מהבית הלבן לא היתה מוצאת בו את הידיים ואת הרגליים. אפשר לצטט את הגורמים האלה כסיבה ללחץ ההולך ומטפס בבטני בשעות האחרונות, אבל אני יודע שאלה רק תירוצים: הלחץ הזה קיים תמיד לפני נסיעה גדולה, ומתעורר דווקא כשהכל כבר ארוז ומוכן וערוך וסגור, ורק צריך להמתין לטיסהשל מחר.
אני קורא לזה חרדת טרנ"ס - טרום נסיעה. היא תוקפת אותי בכל פעם שיוצאים לנסיעה ארוכה, של כמה ימים, בפרט אם מעורבת בעניין טיסה ובפרט אם יוצאים מהבית בשעה לא שפויה בבוקר ('ומה אם לא נקום בבוקר?'). וזה דווקא לא קשור לאפשרות של התרסקות המטוס או לאזהרות משרד החוץ, אלא לשילוב הזה של לוח זמנים צפוף (לטיסה יש זמן מוגדר ובו היא יוצאת וזהו); פקידים שצריכים לבדוק את לגיטימיות הניירות שלנו (כרטיסי רכבת, כרטיסי טיסה, דרכונים וכו'); שינוי חד במנהגים, במטבע (כמה זה בעצם מאה שקל?), במזג האוויר (מה זה 22 מעלות?); המון דברים חשובים שאפשר לשכוח בבית/לאבד בדרך/לשמוע שנשלחו בטעות לטימבוקטו; וניתוק מוחלט - במשך יום שלם לפחות, ובחלק מהקטגוריות למשך כל הנסיעה  - מהאינטרנט, מהטלפון, מהדואר, מהחברים ומהחתול. באחד הפרקים של 'הבית הלבן' אמר הנשיא (ציטוט מהזיכרון): "האסונות היקרים ביותר הם אלה שבהם משהו שאנחנו לוקחים לגמרי כמובן מאליו מפסיק פתאום לעבוד". באותה נקודה חשבתי על משבר האינטרנט, אבל המשפט הזה מתאים גם לשלל האסונות שיכולים לקרות כשמתנתקים מהבית החם ומההרגלים ויוצאים לנסיעה ארוכה (גם אם מדובר בארבע שעות טיסה פלוס כמה שעות טובות ברכבת).  וזה חלק ממקור החרדה.
הטרנ"ס מתלבשת כמובן על כל גורם-חרדה אפשרי בסביבתה, והפעם יש הרבה: בקלן מתכוננים לקרנבל, ובתחנה המרכזית תהיה מהומה ומבולקה; בארץ בחירות, ולבטח יהיה גם בלגן; והמזוודות מלאות המתנות בטח יחליטו להתפרק בדיוק ברגע הלא-מתאים (טוב, עכשיו אני באמת סתם מגזים).

בכל מקרה, עכשיו שפרקתי וחלקתי את הדפק הזה באישיותי, אני מרגיש קצת יותר טוב, והגיע הזמן ללכת לארוז את הדברים האחרונים.
(כמו תמיד כשאני בארץ, קצב העדכונים בבלוג יהיה אטי מהרגיל בימים הקרובים).



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/2/2009 17:49, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, שחרור קיטור
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של הופר ב-17/2/2009 12:07

---

אף אחד לא מבין אותי

"אף אחד לא מבין אותי".

טענה, תלונה, תיאור מצב?
בהתחשב במכשולים שעורמים השפה, התרבות, הזכרונות ועוד כל מיני דברים על ההבנה בין בני אדם, האם באמת יש עוררין על האמירה הזו?

אנחנו לומדים לדבר מתישהו, בגיל שנה או שנתיים, ולומדים יותר ויותר איך לתקשר. איך להמיר משהו שאנחנו מרגישים, חושבים או רואים בעיני רוחנו, למערכת של סימנים, סמלים וקולות. מדובר על תרגום. וכמו בכל תרגום, משהו הולך לאיבוד. לפעמים, כמו בתרגום שירה או בניסיון להעביר תמונה לטקסט, הרבה הולך לאיבוד. לפעמים, ואפילו ברוב המקרים, הדבר החשוב-באמת הולך לאיבוד.

אבל שפה היא לא רק כלי לתקשורת. היא גם כלי לארגון של מה שאנחנו יודעים. היא כלי להפיכת הלא-מובן למובן. אפילו לפני שמסבירים למישהו אחר, אנחנו מסבירים את עצמנו לעצמנו באמצעות מערכת הסימנים הזו (ואחרות: מוסיקה, מתמטיקה, אמנות פלסטית). כתוצאה, כל מה שבאמת מובן, נהיר ומאורגן בתוך הראש, יכול תיאורטית גם לצאת החוצה כך (נשאלת השאלה האם הצד השני יבין, אבל זה קשור כבר למערכת התרגום *שלו*, ולכן לא אחריותי).

מה שלא-מובן, לא-נהיר, לא-מאורגן, לא-מילולי, לא-קוהרנטי ולא-ניתן-לאיסוף - לעומת זאת - הוא גם מה שלא ניתן לתקשר החוצה באמצעות מערכת הסימבולים, הכללים והסימנים *המקובלים* בחברה שבה אנחנו חיים. זה כולל, כמובן, את הלא-מודע, אבל זה יכול להיות משהו מודע לחלוטין שאינו מציג את עצמו בצורה שיכולה להתארגן... ממש "תחושה שאי אפשר לתארה במלים".

ואת זה, את זה אנחנו רוצים שמישהו יבין.

על זה התסכול. על חוסר ההבנה שלא ניתן להתגבר עליו באמצעות שום הסבר שבעולם.

ואיך בכל זאת?

אם השפה (השפות) הקיימת (הקיימות) אינה מספיקה (אינן מספיקות) כדי להעביר את מה שדורש כל-כך להיות מובן, ואם הדרישה היא תובענית ובלתי מתפשרת, בסוף תימצא הדרך ליצור/להמציא/לפתח שפה (שפות) חדשה (חדשות). מדובר על אתגר קשה בהרבה מסתם תרגום משפה לשפה: יש צורך ליצור מערך חדש לגמרי של כללים, סמלים, סימנים והנחות יסוד, שיהיה מותאם לאותם דברים ספציפיים ש*אני* רוצה שיהיו מובנים, ולאט לאט - בניסוי ובטעייה - ללמד אנשים אחרים להבין את המערך הזה - אם על ידי תרגום שלו למערך הסמלים המוכר להם ואם על ידי הפנמה אמיתית של סט הכללים הזה - בעצם הרחבה של מאגר הכלים שיש לאדם כדי לתרגם (לבטא?) את עצמו.

ולזה קוראים אמנות.







שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/1/2009 17:39, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה, סטיות אישיות
25 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/1/2009 00:00

---