circles and circles again
(ווי אינטראפט ד'ה סירייס און קוקינג אלואון פור ד'יס ברייקינג ניוז בולטין)

זה היה מוזר:

בדרך-לא-דרך, שכוללת דווקא את האתר המשוקץ פייסבוק, גיליתי שאחת האקסיות היותר-מיתולוגיות שלי מלפני שנים רבות היא גם בלוגרית, שתחזקה במשך כשנתיים בלוג בישרא, ובמשך שנה ומשהו גם השתייכה פלוס-מינוס לאותה קבוצת קוראים וכותבים (או אם נדייק, קוראות וכותבות) שאני הסתובבתי בה, וראיתי את התגובות שלה פעמים רבות אצל חברות משותפות, ואפילו הגבתי פעם אחת אצלה בבלוג -

ולא ידעתי שזו היא.
היא כתבה את הבלוג בשם שאינו השם האמיתי, בלי תמונה, ובכך שהמון-המון מים זרמו באוקיינוסים מאז העבר המשותף שלנו ושום דבר שהיא כתבה לא הדהד לי בראש.
אני זוכר אפילו שהתרשמתי אז מהבלוג וחשבתי להכניס אותי לקבועים שלי, אבל היו לי כבר יותר מדי ברשימה והחלטתי לוותר.

וזהו בעצם, אבל יש בזה משהו מאוד מבלבל, ומעל לכל מזכיר את השורה בכותרת של הבלוג, שלקוחה משיר של טורי איימוס שהיה אולי השיר הכי 'משותף' שלי ושל אותה אקסית, וכשחשבתי על הפוסט הזה מצאתי אותו אפילו ביוטיוב באיכות סבירה (מה שלא קל לגבי שירים של טורי שרובם משום מה מועלים ליויטיב באיכות גרועה בהופעה חיה), אבל עכשיו לא בא לי להעלות אותו, ולו בגלל שזה כמעט כמו לנסות בכוח להזכיר משהו שאבד.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/9/2009 19:44, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, מטאבלוגיקה, סטיות אישיות
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-15/9/2009 13:30

---

לבשל לבד (2)
הבדידות נשאנוך בלי מלים. ולו בגלל שמלים לא ממש מצליחות לתאר געגוע, מרחק, חוסר. ובמיוחד כשהיום הגיעו חדשות לא כל-כך טובות מסרגוסה (ובמלים אחרות: כוחותינו לא הגיעו אל יעדם). בשתי מלים: איזה בעסה. במילה אחת: תסכול.
אבל תסכול זו גם דרך טובה לעבור למתכון הבא, שאמנם מתאים היטב לדאון-אנד-דירטי של הבישול לבד, אבל נולד דווקא כפתרון מהיר לבישול לקבוצה גדולה.

שרבוקה
את התבשיל הזה הגדרתי בזמנו כ'חביתה שרצתה להיות שקשוקה'. זאת מכיוון שהכנתי אותו לראשונה מתוך ניסיון עיוור להכין שקשוקה בלי לעיין בשום מתכון אלא מהראש בלבד. מאחר שהתוצאה לא היתה דומה בשום אופן לשקשוקה (אבל מצד שני - טעימה מאוד!) נאלצתי לתת לה שם אחר (ומכאן שרבוקה, על משקל שקשוקה, ובלי שום משמעות נוספת).
במבט לאחור, היום כשאני כבר יודע להכין שקשוקה חבל-על-הזמן, ברור לי שהניסיון של אז נועד לכישלון מעצם הווייתו - שכן סגנון הבישול ה'מהיר ועצבני' שפיתחתי באותה תקופה עומד בסתירה מוחלטת לעיקרון ה-slow food הסבלני, סודה של כל שקשוקה טובה. מצד שני, המתכון שנוצר כתוצאה מכישלון מפואר זה הפך במהרה לארוחת הבוקר המושלמת ביום שאחרי מסיבה של החבר'ה, כשכל מי שנשארו לישון (כי לא היה להם טרמפ/הם השתכרו ולא רצו לנהוג הביתה/הם גרים ברמת הגולן) מתעוררים רעבים ונודדים למטבח בעיניים מפולבלות כדי למצוא משהו לאכול. תוך זמן קצר גם התפתחה אמונה רווחת שהתבלין הסודי בשרבוקה מושלמת הוא תסכול מיני, ולכן הוטלה הכנתה בקביעות על מי שלא מצאו בן/בת זוג לבלות את הלילה. זו כמובן רק אגדה אורבנית, אבל המקור לתופעה ברור: מי שמצאו את מי לחבק בלילה פשוט מתעוררים מאוחר יותר בבוקר שאחרי, ועדיין עסוקים בכל מיני התנשקויות-מתחת-לשמיכה בזמן שמי שנותר בודד כבר התעורר רעב והחליט לפרוק את תסכוליו על המטבח . מיותר לציין שבהיותה ערוץ מוכר לפריקת תסכולים מתאימה השרבוקה כמו כפפת=מטבח לבשלן הבודד, הלוא הוא הנושא בסדרת פוסטים זו.
לאור המקום המכובד שתופסת השרבוקה בדברי הימים של מסיבות העבר, כבר תיעדתי מזמן את אופן ההכנה שלה בספר המתכונים הביתי; לכן, מתוך רצון לתפוס את רוח הדברים כפי שהיו, פשוט אעתיק את המתכון ישירות משם (בתוספת הערות בסוגריים מרובעים מנקודת המבט של היום וכדי לפרש עניינים מעורפלים או לא ברורים). הכמויות, כמובן, מתאימות לשרבוקה פוסט-מסיבתית, אבל מאחר שממילא זה יותר קונספט ממתכון, אפשר בקלות להתאים אותן לשרבוקה אישית או לפוסט-מסיבה גדולה במיוחד.


המצרכים (לשישה-שמונה מתעוררים רעבים):
10-12 ביצים
5-6 עגבניות [רצוי טריות יחסית]
2 בצלים [אפשר יותר]
1 קופסא פטריות [במתכון המקורי כתוב 'מכל סוג', אבל אני עקרונית מעדיף שמפיניון טריות]
שמן/חמאה/מרגרינה לטיגון
חלב (אם רוצים)
מלח ופלפל (ואולי זעתר) [ואפשר גם פפריקה, טבסקו או שום]
כל מה שיש בבית [קטגוריה פתוחה לפרשנות, שהופכת את השרבוקה למאכל כה-מפתיע וגם ממקמת אותה היטב באסטרטגיית הבישול של התקופה, כפי שפורטה בפוסט הקודם]
תסכול מיני [ראו לעיל]

אופן ההכנה:
מטגנים במחבת גדולה ככל האפשר את הבצלים. כשהם מתחילים להזהיב מוסיפים פטריות, תבלינים לפי הטעם האישי ואלתורים על פי רוח התסכול הטובה עליכם ומה שנשאר בבית אחרי המסיבה (מלבד במבה) [הערה זו נובעת מניסיון מר, אחרי שמתוסכלת אחת הוסיפה במבה לשרבוקה. לא היה טעים].
בינתיים טורפים את הביצים בקערה [קערית אם זו שרבוקה ליחיד]. אפשר להוסיף גם חלב. לתערובת הביצים מוסיפים מלח, פלפל ואולי גם זעתר [ופפריקה או טבסקו]. בדיוק כשאנשים מתחילים להיכנס למטבח בעקבות ריח הבצלים המיטגנים ולשאול 'מתי אוכלים?', מוסיפים למחבת את העגבניות [קצוצות. חשוב לציין כי מי יודע באיזה מצב יהיה הטבח אחרי מסיבה] ואחרי כשתי דקות שופכים מעל את תערובת הביצים. מערבבים בטירוף [בכף עץ, לפי עיקרון הבישול של ביצה מקושקשת] עד שהכל מתקשה ואז מכבים את האש. מגישים בצלחת ענקית ואוכלים בסגנון ברברי וקומוניסטי [כלומר, יש צלחת משותפת אחת וכל אחד מקבל כף/כפית/מזלג ואוכל בתיאבון. חוסך הרבה רחיצת כלים].

עד כאן המתכון המקורי (עם הערות).

הערות, הרחבות ושיפורים:
1. המתכון המתוחכם כולל למעשה את כל הרחבותיו תחת הכותרת 'מה שיש בבית'; עם זאת, עם ההרחבות הנפוצות נמנים פתיתי בייקון או האם (אם אין בין האוכלים צמחונים ו/או שומרי כשרות); נקניק איכותי (כנ"ל); פלפלים מכל הצבעים; גבינה לבנה קשה (צפתית או בולגרית) שמפוררים לתוך תערובת הביצים; גבינה צהובה, שמפזרים מעל הכל ואז סוגרים במכסה כדי להקרים; זיתים; קטשופ ו/או רסק עגבניות; תירס מקופסא; ואפילו תחתיות ארטישוק.
2. מישהו פעם אמר לי שהשרבוקה היא בעצם 'אומלט ספרדי'; ההבדל הוא שאומלט מתבסס על התקשות מסודרת של תערובת הביצים בשכבה אחת ואז הפיכתה בבת אחת, בתנועה שדורשת יד יציבה והרבה מזל; השרבוקה, לעומת זאת, יוצאת מהנחה שלאף אחד אין יד יציבה אחרי מסיבה (או כשהוא סובל מגעגועים קשים) ולכן דוגלת בשיטת ה'יאללה בלגן'.
3. שרבוקה עובדת טוב עם לחם טרי.

סלט אלטמן
בגלל כל השמן והביצים שמככבים בשרבוקה, כשהכנתי אותה לעצמי (אתמול) הרגשתי צורך להוסיף גם סלט. אלא שסלט זה באמת משהו מורכב מדי לסגנון הישיר והבועט שסיגלתי לעצמי, ולכן בחרתי בסלט הכי-הכי פשוט שאני מכיר. כמשתמע משמו, מקורו של הסלט הוא משפחתי היקרה, שאצלה הוא משמש נדבך חשוב בתרבות הפיקניקים (לצד שניצלים וסלט תפוחי אדמה).

המצרכים (לסלט אישי):
חצי קופסה גרעיני תירס
6-7 מלפפונים חמוצים קטנטנים (או חמישה קטנים, או שני גדולים). חשוב להשתמש רק במלפפונים בחומץ (מה שהופך את המתכון למוקצה מחמת מיאוס אצל חלק ניכר מהאנשים שאני מכיר, ולכן עוד יותר מתאים כמתכון ליחיד).
שתי כפיות מיונז
מלח

אופן ההכנה:
חותכים את המלפפונים החמוצים לקוביות קטנות כלל האפשר.
מערבבים הכל יחד.
אוכלים.

הערות, הרחבות ושיפורים:

1. לתיבול אפשר להוסיף גם פלפל שחור.
2. ניתן להוסיף עגבניה (ואז מתקבל 'סלט רמזור') או בצל ירוק קצוץ, או שניהם.
3. בהחלט אפשר להשתמש במיונז קל או כל תחליף מיונז אחר.
4. לאנשים שלא אוהבים מיונז אפשר להפריש חלק מהתערובת לפני הוספת הלבן-הלבן הזה ובמקומו להזליף קצת שמנ"ז.

זהו. עכשיו נעשיתי קצת רעב ואני אלך למטבח לראות עוד אילו נזקים אני יכול לעשות (ואולי להעלות אותם כפוסט מחר).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/9/2009 20:58, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, מתכונים
25 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-14/9/2009 20:55

---

לבשל לבד / זה מאוד נחמד (1)
מאז יום שני בבוקר אני לבד בבית, כי אסנת נסעה לעוד תחרות זמרה, הפעם בספרד (וכולנו מחזיקים אצבעות). מצב הלבד הזה הוא תמיד בעייתי, כי אחרי עשר שנים של זוגיות ושמונה שנים של מגורים ביחד מתפתחים כל מיני הרגלים, במיוחד בתחומים הביתיים כמו סדר-יום, שינה ואוכל.
עניין האוכל בעייתי במיוחד, כי מי שאוהב לבשל יודע שלבשל לעצמך זה הרבה פחות כיף מלבשל לשניים או יותר. ראשית, חלק מהסיפוק בבישול הוא לקבל מחמאות מהאוכלים ולשמוע את הניחושים שלהם לגבי 'מה יש בזה' ו'איך עשית את זה'; שנית, כי קל יותר ליצור איזון של טעמים כשמבשלים בכמות המתאימה לשניים (או יותר) ולא לאחד; ושלישית, כי כשאתה לבד צריך לעשות הכל לבד - מהקילוף והחיתוך וההכנה ועד רחיצת הכלים והניקוי-שאחרי (בעוד שבזוג אפשר תמיד לומר 'אני בישלתי - את/ה מנקה'). מצד שני, כשמבשלים רק לעצמך לא צריך להתחשב בהעדפות הקולינריות או התזונתיות של אף אחד אחר, ואפשר גם לעשות יותר ניסיונות מטורפים (כי במקרה הגרוע תוכל לשמור אותם בסוד ולא לספר לאף אחד).
התוצאה היא סגנון בישול אחר, כזה שמעדיף פתרונות קלים ומהירים על מתכונים ארוכים ומושקעים. אני מכיר את הסגנון הזה היטב, מהתקופה בדיוק לפני שהכרתי את אסנת, כשגרתי לגמרי לבדי בדירת חדר עם מִט (הוא לא היה מספיק גדול להיקרא 'מטבח') בקריות. הוא מתאפיין בהעדפה של ארוחות-בצלחת-אחת על מנות מסודרות של חלבונים, פחמימות וירקות שצריך להכין כל אחת מהן בנפרד; בהתעלמות מוחלטת מתנור האפייה, תוך הישענות רבה יותר על המיקרו; בבישול לפי 'מה שיש בבית' ולא לפי מתכון מסוים; בהתפתות לפתרון קלים ולמספר מוצרים מפתים שאני מוכן לאכול בכל זמן ומצב; ובנטייה להתחיל הכנה כל ארוחה בטיגון בצל בשמן זית על הכיריים.
באופן טבעי, גיליתי שבתנאי הלבד הנוכחיים אני חוזר כמעט-אוטומטית לסגנון הבישול הזה, ולמעדנים שכיכבו בו. וכדי שלא אהיה לגמרי לבד עם הבישולים האלה, החלטתי לחלוק איתכם כמה מתכונים [1] מובילים מסגנון הבישול הדאון-אנד-דירטי שסיגלתי לעצמי אי-שם לפני עשר שנים (עם עדכונים הכרחיים לימינו).
(ומאחר שההקדמה ארוכה ויש לא מעט מתכונים, זה יהיה פוסט ראשון בסדרה, ויכיל שני 'מתכונים' סופר-פשוטים, המצויים בארסנל שלי כבר המון שנים. אבל את שניהם כבר הספקתי להכין מאז יום שני).

כריך גבינה ופטריות במיקרו
לפני שמתחילים להסתבך עם מתכונים, הפתרון האוטומטי שלי במקרה של רעב באמצע עבודה/עריכת שיר/מחשבה על פוסט בנושא דקארט הוא הכריך הזה - מאכל כל-כך פשוט, עד שהוראות ההכנה הבסיסיות שלו מסוכמות פלוס מינוס בכותרת. מדובר ללא ספק על פורבידן פרוט, שכן גבינות צהובות באחוזים גבוהים הן דבר משמין להפליא, אבל אני ללא ספק מכור; את המקור להתמכרות אפשר אולי למצוא ב-Grilled cheese sandwitch האמריקאי, שאהבתי מאוד-מאוד לאכול כשלמדתי שם בחטיבת הביניים, ולכן יש להוסיף את טעמה הבלתי נשכח של פיצה עם פטריות טריות.

המצרכים:
שתי פרוסות לחם (כמעט כל לחם עובד לעניין הזה, מלחם-סנדביצ'ים אמריקני לבן, דרך פיתה של אוסם ועד באגט. עם זאת, כל העניין יוצא פחות מוצלח עם לחמים אורגניים כבדים ודומיהם)
פרוסה-שתיים גבינה צהובה (קשה ושמנה, אבל לא חשוב איזה: קשקבל, טל העמק, גאודה - מה שבא)
2-3 פטריות שמפיניון טריות (לא מקופסא! זה אולי הדבר היחיד שרצוי לא להתפשר עליו כאן)
קטשופ (לא חייבים אבל מוסיף)

אופן ההכנה:
חותכים את הפטריות לפרוסות דקות ומפזרים על פרוסת לחם.
מכסים בגבינה הצהובה.
מורחים את הקטשופ על פיסת הלחם השנייה וסוגרים את הכריך.
שמים במיקרו לדקה בערך בחום הכי גבוה.
אוכלים ונהנים (זהירות - זה חם!)

הרחבות ושיפורים:
1. להוסיף אורגנו/בזיליקום/טימין.
2. להשתמש בפטריות יער במקום שמפיניון.
3. למרוח מיונז במקום קטשופ (סוטה אבל יוצר טעם מעניין).
4. להשתמש בלחם מטוגן בביצה במקום לחם רגיל.
5. אם אין לחם, להיות חורני ופשוט למלא פטריה בגבנ"צ ולשים במיקרו.

תפו"א במיקרו בנוסח אמריקה
במובן מסוים, ה'מתכון' הזה אפילו יותר פשוט מהקודם (לא יאומן!) ומעיד עוד יותר ממנו על העצלנות הטבועה בבישול-לבד. הגורם העצלני ביותר בעניין הוא שאת המתכון הזה אפילו לא המצאתי, אלא לקחתי בשלמותו מהדף הראשון של חוברת ההוראות שקיבלנו עם המיקרו הראשון שקנינו, אי-שם באמריקה בשנת 1985 (!). ובכל זאת, זה מעדן.

המצרכים:
תפוחי אדמה (לבן אדם בודד ממוצע - אחד ענק או שניים בינוניים, כתוספת לארוחה)
חמאה
מלח

אופן ההכנה:
שוטפים את תפוחי האדמה, בקליפתם (לא מקלפים! יותר מדי עבודה).
לוקחים מזלג ומחוררים באמצעותו חורים בתפוחי האדמה, מכל העברים. צריך בערך 6-8 סטים של חורים לתפו"א בינוני. תקיעת המזלג בתפו"א היא פעולה די כיפית וגם מוציאה תסכולים, אבל צריך לשים לב שהמזלג לא מתעקם.
עוטפים את תפוחי האדמה, כל אחד בנפרד, בנייר ניגוב (לא נייר אלומיניום!).
שמים במיקרו ל-8 דקות בערך (ל-2 תפו"א בינוניים. תלוי כמובן בעוצמת המיקרו שלכם).
מוציאים בזהירות (התפו"א בשלב זה חמים מאוד ולכן צריך קצת לחכות לפני שמוציאים) ומקלפים את נייר הניגוב.
חוצים כל תפו"א לשניים באמצעו.
וכאן מגיע הטריק שהופך (בעיני) את כל העניין לחגיגה:
בכל מחצית של תפו"א מהביל חורצים בסכין דוגמה של שתי וערב (נניח שני חתכים במאוזן ושניים במאונך, לא עד קצה התפו"א כדי שלא יתפרק), מניחים עליה פיסת חמאה ומחכים. החום של תפו"א ממיס את החמאה, והיא נוזלת היישר לסדקים של דוגמת השתי וערב והופכת את תפוח האדמה למעדן.
ממליחים לפי הטעם, וזוללים (בכפית).

הערות, הרחבות ושיפורים:
1. אפשר עקרונית לאכול את הקליפה אבל לא חייבים.
2. אפשר להפוך את המתכון לדיאטטי יותר ע"י החלפת החמאה בשמנת חמוצה או אפילו ביוגורט (אבל אז מפסידים את כל עניין הנזילה בסדקים).
3. אם כבר מוסיפים יוגורט אפשר להוסיף לו בצל ירוק חתוך, עירית או תירס.
4. אפשר ממש להשתולל ובזמן שהתפו"א במיקרו להכין על הכיריים צ'ילי (זה די פשוט) ולשפוך לתוך חצאי תפוח האדמה במקום חמאה. מאוד אמריקאי.

[בפוסט הבא: דברים שהבאתי מהבית, ואיך מתגברים על תסכול מיני]










[1] לא ממש מתכונים, כי זה סגנון בישול א-מתכוני בעליל. יותר קונספטים של מאכלים.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/9/2009 23:26, ושייך לקטגוריות אסנת, סטיות אישיות, מתכונים
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של בַּיִם ב-11/9/2009 09:11

---

פוסט ישראל
(הכותרת מזכירה הרבה יותר מדי את 'פוסט אמסטרדם' מלפני כמה שבועות, אבל בחרתי בה משתי סיבות: ראשית, כי ישראל של היום נראית לי כמו משהו שבא במקום הרעיון הישראלי המקורי, כלומר פוסט-ישראל במובן שהפוסט-מודרניזם בא במקום המודרניזם, ושנית כמחווה לעיתון המחולק חינם ברכבת (וגם נראה ככה), שחשבתי שזה שמו, אבל אח"כ התברר שהכוונה לישראל-פוסט, על משקל ג'רוזלם-פוסט).

חם
בואו נוציא קודם כל את העניין הזה מהמשוואה, כדי שאפשר יהיה לדבר על דברים אחרים: בישראל *חם* באוגוסט. בדיוק כמו שישראלי שמתלונן על הקור בינואר לא יודעמה זה קור אמיתי, כך אירופי שמתלונן על יום חם במיוחד בגרמניה לא מבין את משמעותו של החום הישראלי. הכוונה היא לא רק לטמפרטורות, אלא לצירוף הנסיבות שגורם לתחושה שאי-אפשר להימלט מהחום בשום מקום או זמן. בישראל חם לא רק בצהריים ובשמש, אלא גם בצל (אם יש צל) וגם בבוקר, בערב ובלילה. לחום נוספת כמובן הלחות המקשה על הנשימה, ולשניהם נוסף המרחב העירוני הצפוף, שחוסם את מעט הרוח מהים. הצד השני של המטבע הוא שבבתים, במבנים וברכבות בישראל בדרך כלל קר מאוד (בגלל המזגן האימתני), בעוד באירופה הבתים והרכבות עלולים לצבור חום, מה שמחייב לפתוח חלון).

קפיטליזם
הרבה תכונות של הרחוב הישראלי אפשר לתרץ בחום הכבד, או לציין שחוסר-סובלנות, שחיתות ופלישה לפרטיות תמצאו גם באיטליה, במרוקו וסביב כל אגן הים התיכון; אבל כל ההשוואות האלה לא עוזרות כשנכנסים לקניון.
נדמה לי שזה סוג של קוקטייל אמריקני-ישראלי רעיל, שלקח את אידיאולוגיית 'למכור בכל מחיר' והלביש אותה על הנטייה הישראלית לא להתחשב בגבולות הפרטי. בכל מקרה, אחרי שלוש שנים שבהן בקושי נכנסנו לקניון (בזארברוקן עושים קניות כמו פעם, במדרחוב הראשי וברחובות הקטנים שלידו), ביקור בקִריון של קרית ביאליק הזכיר לי את העתיד של הסרט Minority Report, שבו הפרסומות מותאמות באופן אישי ופונות ישירות לאדם ההולך לתומו. ביקור בקניון עם שני ילדים קטנים הוא בכלל חוויה מסוכנת, ולו בגלל שלהם יש הרבה פחות פילטרים להתמודד עם עולם הגירויים הסופר-צבעוני שהקניון מטיח בהם.

מיליטריזם
איך הפך המבחן הפסיכומטרי, שנועד לבחון יכולות אינטלקטואליות ומקושר להשכלה הגבוהה, ליעד מבוצר שיש לכבוש אותו בכל מחיר? חברת קורסים אחת מצהירה שאצלה 'אין בילויים. אין הפסקות. רק פסיכומטרי' - כאילו מדובר במבצע צבאי שהעיקר בו אינו הבחינה אלא הסדר והמשמעת. שלט חוצות של חברה אחרת מצהיר "יש דברים שצריך לעשות רק פעם אחת" וכדוגמה מביא את המבחן הפסיכומטרי... ומלחמה עם איראן (כאילו שזה פשוט וחד-משמעי שמלחמה כזו הכרחית - אבל רק אחת, בשיטת ה'זבנג וגמרנו'). מצד שני, קשה להתפלא מהחיבור הקופירייטרי הזה, כשמסתבר שגם שר החינוך מתכנן לתגמל בתי ספר לפי שיעורי הגיוס לצה"ל.

פרויקטיזם
בקלחת הרותחת הזו ששמה ישראל (דימוי שכבר השתמשתי בו פעם אבל תמיד מתאים) יש גם יתרונות, למשל העובדה שהיא מייצרת אנשים תוססים, שאף פעם לא מרוצים לשבת במקום אחד. בכל פעם שאני חוזר מישראל אני מוצא את עצמי עמוס לעייפה ברעיונות לדברים יצירתיים לעשות (רבים מהם מתפוגגים לאור העובדה שבבית יש סידורים, עבודה וכד'); ההצפה הזו נובעת במידה מסוימת מעצם ההתרחקות ולקיחת הזמן ל'חופש', אבל גם - ואולי יותר - בזכות החברים בישראל, שהאינטרקציה איתם תמיד מעוררת אצלי שבעה-שמונה פרויקטים רדומים וכמה חדשים. מימוש? זה כבר עניין אחר, כאן זו ארץ החולמים.

(המשך יבוא, זזתי לפרויקטים שונים ומשונים)


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/8/2009 09:37, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, סטיות אישיות
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-28/8/2009 11:23

---