שכרון חברתי/ בורגנות אמנותית
מסיבה מוצלחת אצל סבסטיאן, ידידינו הפסנתרן הג'ינג'י, עברה עלינו שלשום בערב, ובמהלכה הורחב משמעותי קאדר האנשים הנחמדים שאנחנו מכירים בעיר. הייתי אמנם הלא-מוזיקאי היחיד בהרכב שכלל שני פסנתרנים, שתי צ'לניות, חצוצרן, טרומבוניסט וזמרת (פרס מיוחד למי שימצא יצירה שנכתבה להרכב כזה) אבל זה לא הפריע לאף אחד, ופרט לכמה הערות על זמרת ג'אז שקולה בקע מהמערכת לא נרשם עיסוק מוגבר במוסיקה במהלך הערב. מה שכן נרשם הוא בלבול לשוני משעשע, כי החצוצרן, סיימון שמו, הגיע רק לפי חצי שנה מאוסטרליה והגרמנית שלו בסיסית ביותר; כתוצאה התנהל הערב בשילוב של גרמנית ואנגלית, לפעמים בשתיהן במקביל (בעיקר אחרי הבירה השנייה שלי).
מבחינה קולינרית, המנה העיקרית היתה מאכל זארלנדי אופייני בעל השם המרתק 'גהייראדה' (נישואין), המורכב מתפוחי אדמה, כופתאות גבינה, שפק, בצל מטוגן והרבה הרבה חמאה. לטענת סבסטיאן, זהו מאכל מקומי מסורתי שלא מגישים באף מסעדה כי הוא נחשב פשוט מדי, לכל משפחה יש מתכון משלה ומתנהלים ויכוחים תמידיים על שאלות כמו 'עם תפוחי אדמה או בלתי תפוחי אדמה' וכיו"ב. בכל מקרה, הרעיון הבסיסי הוא שתפוחי האדמה מתחתנים עם כופתאות הגבינה, והרוטב מעל מברך על האיחוד. כמנה ראשונה הכינו שניים מהגברים במטבח קציצות בשר במגוון צורות, ואלה הוגשו עם חרדל אקסטרה-חריף בשם "נקמת השטן" שסבסטיאן בדיוק קיבל במתנה (ודווקא לא היה נורא חריף, אבל איפשר לי לספר את סיפורו של ידיד שנגס בטעות בגוש וואסאבי בחושבו שזה אבוקדו).
יחד עם האוכל (וכן לפניו, אחריו ומכל צדדיו) היתה בירה, דווקא די איכותית (סיימתי שני בקבוקים, דבר די נדיר אצלי) ולקינוח - וויסקי סקוטי איכותי שסבסטיאן קיבל כמתנה לסיום התואר. בעקבות מדריך סקוטלנד שסיימתי את תרגומו לא מזמן, נדהמתי לגלות שאני לא רק מזהה את המקום בו יוצר הוויסקי, אלא גם יודע להגות אותו בסקוטית.
בין לבין, סיימון התגלה כחובב נלהב של מונטי פיית'ון והעברנו דאחקות ממערכונים נבחרים, כולל אלתורים שהיו מצחיקים באותו זמן (ראו מצד שמאל); סבסטיאן השמיע שיר מצחיק להפליא בשם Nelly the Elephant (ששמו שובש מיד ל'אלי ד'ה נלפאנט'); כולם האזינו בחדווה למתכון שלנו ללבבות עוף בריבת בצל (פרט לדניאל הפסנתרן, שרעיון הלבבות עושה לו בחילה); וסוזנה הצ'לנית החביבה הסבירה לנו את ההבדל בין künstlich (מלאכותי, פלסטיקי) לבין künstlerisch (אמנותי), מה שהוביל לדיון הזוי על בשר טחון מפלסטיק ועל מוראות השפה הגרמנית.
מה שכן, יותר מדי אלכוהול באמצע השבוע זה לא בריא לסדר היום; למחרת קמנו בתשע אבל לא ממש התעוררנו עד אחרי עשר. היום היה קצר ממילא, כי בערב קבענו עם ידידינו א' וי' (הישראלים-רוסים) לנסוע לתערוכה בלוכסמבורג, שם מציג אמן רוסי מקומי שמשמש כמעין מורה/מדריך ל-י', שבעצמה מציירת ציורים מרתקים (פשששש, איזה משפט ארוך, בגרמנית הוא היה בטח יותר ארוך). א' שכר רכב קטן ל-24 שעות, הוציא מפות מהאינטרנט והתייצב קצת לפני חמש מול ביתינו; התפקיד שלי היה להבין את ההוראות הגוגליות ולהתאים אותן למבוך השלטים באוטוסטרדות של לוכסמבורג, כי התערוכה לא היתה בעיר לוכסמבורג, אלא בטירה נאה בכפר ההררי בורגלינסטר (הלינק הוא לוויקיפדיה בלוכסמבורגית, שפה שנשמעת כמו משהו בין גרמנית להולנדית ונאלצנו להתמודד אתה במהלך הערב). הטירה עצמה מרשימה, אבל הגענו אליה עם השקיעה ולא הספקנו להתרשם יותר; התערוכה... הממם.
הצייר הרוסי 'שלנו', נקרא לו בוריס לצורך העניין, הציג בתערוכה יחד עם עוד שני אמנים מקומיים (כלומר, צרפתים או גרמנים או לוכסמבורגיים, לא נורא הבנו), שהציורים שלהם היו משעממים עד מעצבנים. אחד צייר כל מיני דוגמאות שנראו כמו אריחי אמבטיה מסוגננים ומוגדלים לגודל של ציור שלם; השני צייר מאוד אבסטרקטי, ואולי בשתי תמונות הצלחתי להבין משהו בבלגן. הציורים של בוריס, לעומת זאת, היו הרבה יותר מעניינים, ומכמה מהם ממש התרשמתי; לדעתי האישית ניכרת השפעה מובהקת של מרק שאגאל בציוריו, בעיקר בציור אחד בשם 'כל הקדושים', והצלחתי ליהנות מהם.
מצד שני, קשה לומר שנהניתי מהחברה. התערוכה מיצתה בערך את כל הדברים הרעים שאומרים על אמנות מודרנית והבורגני המצוי. הקהל היה מבוגר, מעונב ברובו ו'מכובד', עם נטייה להצביע על התמונות הפשוטות ביותר ולנהל עליהם דיונים פסאודו-איטלקטואליים (ובסוף להתכנס ליד שולחנות הנשנושים עם כוס זקט). מחירי התמונות (שפורטו בקטלוג התערוכה) היו בשמיים - מ-350 יורו לתמונה קטנטונת עד יותר מ-2500 לתמונות הגדולות - אבל נראה שלקונים לא איכפת מאיכות היצירה אלא משם האמן (האבסטרקטואיד, אלפונס משהו, כנראה ידוע יותר ולכן גם מוכר יותר, וחמש תמונות שלו זכו עוד לפני שיצאנו לנקודה האדומה המסמנת מכירה). אבל מה שהגדיש את הסאה היה פרשת הבד הריק.
אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם בפואייה של התערוכה היה בד ריק, שעמד גאה על כן ציור ליד אחד החלונות. מאחורי הבד, כך ראיתי, היו פזורים מכחולים ושפופרות צבע, כאילו מישהו תיכף עומד להתחיל עליו ציור. בהתחלה חשבתי שזה חלק מהתערוכה, אבל היצירה לא התאימה לסגנון של אף אחד מהציירים, ולא היה לידה מספר כלשהו. אחר כך חשבתי שהבד שם כדי לאפשר לקהל - מבקרי התערוכה - להגיב ביצירה על היצירות שצפו וכך להשתתף במעשה האמנות. זה היה רעיון נהדר, אבל הוא נראה לי הרבה יותר מדי חתרני יחסית לאופי המעונב של התערוכה כולה. התעלומה נפתרה קצת מאוחר יותר, אחרי נאום ארוך ומשמים בשלוש שפות מטעם מארגנת התערוכה; היא הזמינה את שלושת האמנים המשתתפים לצייר משהו על הדף הלבן. כך, הסבירה, תיווצר יצירה משותפת ברוח התערוכה, וזו תוצג כשתושלם ותימכר לצד שאר היצירות. בקיצור, לא הקהל יוצר אלא 'האמנים'.
גברת מנהלת הזמינה כל אמן בתורו להטביע את חותמו על הבד. היה בזה משהו מגוחך, כשאמן א' ניגש אל הכן, עושה כמה קשקושים על המכחול וזוכה לתשואות רמות (ואחריו אמן ב' ואמן ג'). בנקודה הזו שחררה המארגנת את הקהל, אבל רבים נותרו עדיין להתבונן ב'יצירה' (אחד הדברים המכוערים ביותר שראיתי מימי) ואני די בטוח ששמעתי גם שתי נשים עסוקות בניתוח תנועות המכחול בתפלצת הזו. להזמין את הקהל להצטרף, כך נראה, לא עלה על דעתם של המארגנים; הרי הקהל הרחב 'יהרוס' את מה שעשו 'האמנים'.
התקשיתי מאוד לשאת את הסנוביזם הזה, וממש קרצו לי הצבעים והמכחולים שנותרו בצד; אבל לא רציתי להביך את ידידינו או לגרום תקרית בינלאומית. המאבק הפנימי נפתר בפשרה: טבעתי בגניבה את אצבעי בצבע הכחול, ובמסווה של התבוננות לעומק בציור סמוך (פס כחול על רקע בז', מצוין למטבחים) הטבעתי זרת כחולה על ה'יצירה'. איש לא שם לב. אם ימכרו את הציור הזה באלף יורו, הם חייבים לי חמישה סנט.
בדרך חזרה עוד הצלחנו לטעות ולתעות, ולנסוע לזארברוקן דרך טריר (דרך קצת יותר ארוכה) אבל לפחות העברנו את הזמן במשחקי נסיעה מתוחכמים, כאלה שאסנת למדה מסבסטיאן בנסיעה בת שמונה שעות לגרליץ באמצע החורף. ההשפעה המצטברת היתה שהבוקר קמנו שוב טרוטי עיניים; מזל שיש סופשבוע מעבר לפינה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/3/2008 09:34, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., סטיות אישיות, אמנות
35 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-1/4/2008 18:19

---

מלב"ה, פרק לפני אחרון - רטרוספקטיבה
לפני פרק הבחינות - כמה דברים שנשמטו, ומפגש מחודש עם כמה מהדמויות הפופולריות.

אקואה ולמה
היא לא ניגשה לבחינה. היא לא באה לקורס-פסט. בניגוד לשאיפות הקלוז'ר שלי ושל הצופים, אקואה מגאנה לא הופיע בכיתה או בסביבתה בשבועיים האחרונים של הקורס, ולא זכינו לדעת מה היא חושבת על ההיסטוריה של גרמניה ומה דעתה על כלבים גדולים וגזעיים. עם זאת, כמחווה לרוח הרפאים שהיתה בקורס רק כי מוכרחים, הנה התמונה היחידה שיש לי שלה, במרפסת העישון הפתוחה, עוד מהתקופה שהיינו 'נאך אובן':





מאריצה מתנתקת
את מאריצה הקרואטית פגשתי כזכור עוד בקורס 'למטה', והיא היתה בת הברית שלי בפרקים הראשונים והקשים. הקשר החברתי נשמר גם כשנותקנו - למשל ליד מכונת הקפה - אבל הידרדר קצת כשהקורסים החליפו מקומות, כי מאריצה ירדה פחות לחפש אותי ולי לא היה כוח לטפס לקומה השנייה רק כדי לפגוש אותה. בפעם האחרונה שנפגשנו, כשבוע וחצי לפני סוף הקורס, היא סיפרה לי שבקרוב מאוד היא נוסעת לקרואטיה לכמה ימים, כדי להתגרש.
מאריצה, ידעתי כבר מקודם, היתה נשואה בקרואטיה, וטוענת שעל הטעות הזו היא לא תחזור יותר. אני יכול להבין אותה, בהתחשב בכך שתהליך הגירושין (האזרחי!) בקרואטיה הוא מורכב ומסובך, ודורש מספר הופעות בבית המשפט. "למזלה" של מאריצה, היא צריכה לנכוחבאופן אישי רק בדיון הראשון והאחרון, ובשאר יכול להחליף אותה עורך הדין. מהבחינה הדתית, אגב, החתונה היתה קתולית, כך שגירושין אינם באים כלל בחשבון, והכנסייה לא תתיר למאריצה להתחתן שוב (לא שהיא רוצה).
בכל אופן, אותה נסיעה לקרואטיה נועדה להניע את התהליך - להיות בדיון הראשון ולחזור. מה שלא תפסתי אז הוא שעם הנסיעה הזו, והשבוע-לא-שבוע האחרון של הקורס, זו תהיה כנראה הפעם האחרונה שאראה את מאריצה... ולא ממש אמרנו שלום.
יש לי את מספר הטלפון שלה (מאותו יום שבו הלכנו לראות את 'סיבוב הבורג') ואני יכול להתקשר, לשמוע איך היה בקרואטיה, להחליף חוויות. אבל יש משהו לא נעים בלא-פרידה הזו, בדעיכה הפתאומית אל תוך האינקשר.

החנון
אָנוּשאראבאן מאיראן, או בקיצור 'אנוש', לא מושך הרבה תשומת לב. הוא לא פרובוקטיבי כמו אלנה, ידידותי כמו צ'אולין, מאורגן כמו רובי. רק בימים האחרונים של הקורס הבנתי שאנוש הוא טיפוס המוכר לי היטב - החנון המצוי. הוא חמק מזיהוי בעיקר בגלל שהוא בשנות ה-30 המאוחרות לחייו, ושלא הפגין כמה תכונות משותפות לחנונים שהיכרתי, למשל התעניינות במתמטיקה-מדעים-מחשבים.
אבל הכל מתחבר עכשיו - העיסוק הקפדני בפרטים, שגורם לו לכתוב רפרט של עשרה עמודים ורומנים במקום מכתבים בבחינות; תחום העניין המצומצם (במקרה זה, גיאוגרפיה פיזית); כישורים חברתיים בעייתיים (באחד המפגשים הראשונים של הקורס עסקנו בשאלה 'איך להכיר חברים חדשים'; הניסיון של הקבוצה לקחת את אנוש כפרויקט ולתת לו עצות בנושא לא צלח); חוסר מודעות חיצוני (הוא כמעט ולא מוריד את המעיל) וטעם מוזר (הלשון מהמסיבה). אולי לא זיהיתי אותו כי חשבתי שאיראנים הם כמו ערבים וטורקים - פתוחים, חברתיים, משוחררים; אולי סתם התכחשתי. בתור חנון בגמילה יש לי פינה חמה לדמות המצטיירת כאן; אבל לאנוש עצמו, בשר ודם, לא הצלחתי ממש להתקרב, אפילו שדווקא נתקלנו בו מחוץ לקורס, באוטובוס, בדרכו להתאמן בטניס שולחן.

[אל תחמיצו את פרק סיום העונה - הבחינות! מדליה אולימפית, טוליפים, מעברים סודיים, עקר בית רדיופוני, ותוספת לתיאוריית החורף ממתינים לכם!]


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/3/2008 22:05, ושייך לקטגוריות מה למדתי בגן היום, תמונות, סטיות אישיות
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-13/3/2008 00:10

---

מפלצת מחפשת אהבה
(לא, זה לא קשור לסדרה עטורת הרייטינג על קורס הגרמנית. צריך לזכור שפרט לסדרה יש כאן גם בלוג)

אוסף איכותי של בי-סיידס ושירים מוחבאים שהעלה גיא חג'ג' ב-Ynet הכיר לי שיר יפהפה של פי ג'יי הארווי, שהפך מיד לפסקול יומיומי. יש משהו בטקסט שאומר במדויק משהו שאני כל הזמן רוצה להגיד, ומשהו במוסיקה שמאפשר לטקסט לעשות מהלב קווץ'.
הקליפ הוא איזו מחוות-אנימה שמישהו עשה לשיר הזה, והוא לא ממש הנקודה, אבל מבין שלושה קליפים שעשו לשיר הזה ביוטיוב, הוא הכי פחות מזיק. למעשה, לאור היופי הצרוף של הטקסט והתאמתו המופלאה ללפחות שלוש דמויות טלוויזיוניות שאנחנו צופים בהן כיום (אנג'ל, ספייק, דקסטר), אני חושב שמישהו חייב לעשות לשיר הזה קליפ איכותי יותר, עם אחד מהחבר'ה האלה.



והנה גם המלים, אם רוצים לעקוב, אבל אני ממליץ על הקשבה ראשונה בלעדיהן:

In the forest, is a monster
It has done terrible things
So in the wood, it's hiding
And this is the song it sings

Who will love me now?
Who will ever love me?
Who will say to me
"You are my desire, I set you free?"

(Who will love me now?)

Who will forgive and make me live again?
Who will bring me back to the world again?

In the forest, is a monster
And it looks so very much like me
Will someone hear me singing?
Please save me, please rescue me

Who will love me now?
Who will ever love me?
Who will say to me
"You are my desire, I set you free?"

בתוך היער יש מפלצת
היא עשתה דברים נוראים
אז בעצים היא מתחבאת
וזה השיר שהיא שרה

מי יאהב אותי עכשיו
מי יאהב אותי אי פעם
מי יאמר לי
"את תשוקתי, אני משחרר אותך"

מי יסלח לי ויעורר אותי לחיים?
מי יחזיר אותי אל העולם?

בתוך היער יש מפלצת
והיא דומה לי כל-כך
האם מישהו ישמע אותי שר?
בבקשה הצל אותי, עזור לי

מי יאהב אותי עכשיו
מי יאהב אותי אי פעם
מי יאמר לי
"את תשוקתי, אני משחרר אותך"

(תרגום בסיסי, ראשוני, לא מעובד)



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/3/2008 20:54, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, סטיות אישיות, אהבה ויחסים
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-3/3/2008 11:29

---

שלוש עבודות וחמישה פרויקטים
מאז שאני מכיר את עצמי, יש משהו שפשוט לא נותן לי להישאר מרוכז בדבר אחד. מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד מתלונן על זה שיש לי 80 אלף דברים שונית לעשות, אבל שברגע שזה מצטמצם לדבר אחד או שניים אני מיד דואג לפתוח, לפתח, להקים או להזמין עוד כמה פרויקטים 'מהצד'.
בעבר אלה היו בעיקר פרויקטים התנדבותיים, כאלה שדרשו זמן אבל לא שילמו כסף, עד שבשלב מסוים הכרחתי את עצמי קצת לצמצם אותם. אלא שאז מילאו את החלל כל מיני עבודות קטנות, שדרשו זמן ושילמו כסף (אבל לא תמיד הרבה). ב-2005, למשל, הגשתי דו"ח למס הכנסה ובו לא פחות משמונה מקורות הכנסה שונים. שלא לדבר על זה שתמיד יש דברים שעושים בשביל הקרדיט, בשביל חברים, בשביל הקארמה או בשביל עצמי - כלומר עוד פרויקטים התנדבותיים בנוסף לעבודות הרגילות.
ואז, כמובן, מגיע השלב שבו ההצפה הזו היא יותר מדי, ואני מזניח חלק מהפרויקטים - כמו ההזנחה הנוכחית בבלוג, שקצב העדכון בו נמוך בהרבה מבעבר - ובשלב מסוים מחליטים ש'חייבים לצמצם קצת', ומצמצם, ומיד מזמן שלושה-ארבעה פרויקטים להחליף את השניים שנגמרו/הוזנחו/ננטשו. אני כנראה צריך להבין שככה אני ולקבל את תופעות הלוואי (סוויצ'ים מטורפים בין מצבים שונים, חוסר שינה והרבה קפה).

[ובפרק הבא ב'מה למדתי בגן היום' - ספיישל על השפה הגרמנית, כולל איפור, מין והתמכרויות. שווה לצפות]


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/1/2008 23:09, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, עבודה
38 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עצמי ב-29/1/2008 00:18

---