אחת אותי השנייה ירדן
[אציין מראש שאיני דובר ערבית ושכל התעתיקים והתרגומים כאן מבוססים על העברה מהתעתיק לאנגלית של לונלי פלאנט; לכן, אם אתם מבינים טוב ערבית ונראה לכם שמצאתם טעות כלשהי, אנא ציינו אותה בתגובות או במייל כדי שאוכל לתקן - גם בפוסט וגם במדריך]

אחת ההנאות הקטנות במסגרת עבודתי כמתרגם ספרי טיולים נעוצה דווקא בחלק הקשה ביותר של כל תרגום - המפגש הראשון עם השיחון ועם האינדקס. כדי ליצור סטנדרטיזציה בתרגום של מדריך שעובדים עליו לפעמים חמישה-שישה מתרגמים, נהוג אצלנו לתרגם את פרק השפה (שיחון + אינדקס) בתחילת העבודה, למרות שהוא מופיע בסוף הספר; כך אפשר לפתור את בעיות התעתיק אחת ולתמיד ולתת לכל המתרגמים מקור יציב להישען עליו בשאלות שיצוצו במהלך העבודה.
הצד הבעייתי הוא כמובן שכל ההחלטות נופלות על כתפו של המתרגם שצריך להתמודד עם הפרק הזה, כשהוא חדש לגמרי לחומר ואינו מכיר כלל את המדינה ואת השפה. הוא צריך קודם כל לברר את כללי התעתיק לשפה, למצוא אתרים המכילים מידע עליה, להבין את הבעיות המיוחדות בהעברת כל הצלילים לעברית ולהחליט מה לעשות איתם. שהרי, לך תדע איך הוגים את שמם של כל מיני מחוזות בסין, מבשלות וויסקי בקישינב או כפרים בֶּרבֶּריים בהרי האטלס.
איפה ההנאה, אתם ודאי שואלים, והתשובה פשוטה: תוך כדי ההיכרות עם השפה החדשה (או לפחות עם חלקיה השימושיים לתייר, כמו 'איפה השירותים' וכמה זה עולה') נחשפים לעיני פתאום קשרים שלא ידעתי עליהם בינה לבין שפות שאני מכיר, ונוצר 'קליק' בלשני מספק. כך, למשל, אני מזהה באפריקאנס של דרום אפריקה מלים גרמניות (דרך ההולנדית), נדהם לגלות כמה הרומנית דומה לספרדית (שתיהן באו מהלטינית), מזהה מלים בודדות ברוסית בתוך המולדובנית ומתענג על איך סקוטית נשמעת כמו שילוב מטורף של אנגלית וגרמנית. כמובן, כל שפה חדשה שאני נחשף אליה מגדילה את כמות ההשוואות הפוטנציאליות בעתיד.
מאחר שעד כה תרגמתי בעיקר מדריכים לאירופה, ברוב המקרים התבססו החיבורים על השפות האירופיות שאני מכיר, ולא על שפת האם שלי, העברית. עקרונית, חוויה כזו היתה אמורה לעבור עלי כשתרגמתי את מדריך מרוקו, אבל בגלל שהערבית המרוקנית המדוברת רחוקה מאוד מזו המדוברת באזורנו מצאתי שם (פרט לקוסקוס ולטאז'ין הברורים מאליהם) יותר הקשרים לספרדית ולצרפתית מאשר לעברית. אבל עכשיו, כשהונחו לפני השיחון והאינדקס של ירדן, הנושקת לישראל באי-אלו אזורים וחולקת אתה חלק ניכר מההיסטוריה המודרנית, החלו נוירוני-הזיהוי במוחי לפעול בקצב מוגבר.
לא הופתעתי כשנתקלתי במלים מוכרות מהטלוויזיה בערבית (סבאח אל-ח'ייר, כיף חאלאכ) או בכל מיני מלים וביטויים בערבית שחדרו לסלנג העברי פחות-או-יותר במשמעותם המקורית (אהלן וסהלן, תפדל, אינשאללה, שוּף וכו'). אבל קצת יותר משעשע היה לפגוש מלים שמקורן בבירור באותם שורשים שמיים (מתרגם הוא מותארג'ם, כסא זה כורסי, קרוב זה קאריב וכו'). והכי נחמד היה לגלות מלים שהגיעו מהערבית לסלנג העברי אבל שינו את משמעותן בדרך (כמו שהקאטֶר - החתול הגרמני - הפך לקוּטֶר בעברית, דרך האידיש).
שלוש כאלה תפסו את עיני במיוחד. אני למשל יודע שישראלים אוהבים לדבר דוגרי, כלומר 'לעניין, בתכל'ס, בלי חוכמות'; אבל הופתעתי לגלות בפרק ההכוונה (המסביר לתיירים איך לשאול איפה השירותים, המסגד, השוק) את המילה דוע'רי, שפירושו ישר קדימה (ומכיוון שע'ין היא אות כזו שנמצאת אי-שם בין עין, גימל וריש, זה גם מאוד הגיוני). אני גם יודע שיש אנשים שלא מדברים לעניין, ומתעסקים בכל מיני שטויות מעצבנות, הצקות קטנות, ובקיצור ווג'ראס (או וואג'אראס). מה שלא ציפיתי הוא למצוא את הצירוף וואג'א-ראס תחת הפרק הרפואי, בהיותו פשוט 'כאב ראש' ('ראס' הוא 'ראש'). ואם אותם אנשים שמתעסקים בווג'ראס ולא מדברים דוגרי עושים לנו חארארה, צריך רק לעבור שורה אחת באותו מדריך רפואי ולגלות ש'חארארה' זה בסך הכל 'חום'. מישהו צריך אסבּירין?

חוויה מסוג אחר ציפתה לי כשעברתי מהשיחון לאינדקס. לתומי חשבתי שפרט לעמאן, עקבה ופטרה אני לא יודע כלום על אתרים בירדן, אבל מסתבר שהמדינה מלאה אתרים ארכיאולוגיים מתקופות קדומות, ורבים מתוכם מתחזים לפחות לאתרים מתקופת התנ"ך. הדבר הציב אתגר מעניין, כי לצד השמות המודרניים (בערבית מתועתקת לאנגלית) נכתב במדריך גם השם ה'עתיק' - באנגלית שהגיעה מהשם העברי בנתיב המפותל של תרגומי כתבי הקודש. משימתי היתה לעשות את דרך החתחתים חזרה, מהשמות הערביים או האנגליים אל השם העברי.
אז נכון, לא היה קשה להבין ש-Mount Nebo הוא הר נבו, משם צפה משה על ארץ כנען (יש אפילו רחוב באותו שם ברמת השרון). קצת יותר השקעה ופשפוש בזיכרון נדרשו כדי להבין ש-Mesha Stele היא 'מצבת מישע' המפורסמת (אסטלה=מצבה). אבל איך אני אמור לדעת ש-Madaba היא מידבא, Gadara היא גדר המקראית ו-Machearus היא עיר חשמונאית בשם 'מכוור'? מזל שיש ויקיפדיה, אחרת בחיים לא הייתי מנחש ש-Bethany-Over-the-Jordan הוא כפר-תאום טרנס-ירדני ל'בית עניה' הסמוכה לירושלים ומוזכרת בברית החדשה. גם בשמות הערביים, אגב, ניתן לזהות סימנים עבריים ותנ"כיים מובהקים: תל-חסבאן הוא חשבון המקראית ועג'לון (למשל) קרויה על שם עגלון מלך מואב.

וכך, למרות מכשלות רבות, הצלחתי לחצות את הנהר המפריד בין השפות הקרובות להפליא, ולמדתי כמה מלים בערבית (מה שבאורח מופלא הצלחתי לא לעשות בשנות לימודיי בתיכון ועד כה). אז מעא סאלאמה ואללה מאעכּ!




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/6/2009 17:04, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, סטיות אישיות
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של F ב-26/6/2009 22:28

---

דברים טובים
אתמול בערב העלינו זכרונות מההתנסויות הראשונות שלנו עם האינטרנט, ודיברנו על איך מישהו שהיה נרדם ל-20 שנה ב-1989 היה מתעורר בלי לדעת מה זה בכלל. בנקודה מסוימת אסנת אמרה משהו כמו 'צריך לעבור אחד-אחד על כל העמודים באינטרנט ו...', מה שהוביל לפרץ צחוק בלתי-נשלט מכיווני. החלטנו שזה יכול להיות איום מצוין לדור החדש: "אם לא תכין שיעורי בית, תצטרך לעבור אחד-אחד על כל העמודים באינטרנט".

אז לא, לא עברתי על *כל* הדפים באינטרנט, אבל בהחלט שוטטתי לאחרונה בכל מיני מקומות ומצאתי כמה דברים כיפיים.
שני הראשונים הם דברים שבעיקר כיפיים לי אישית - פרסום שני שירים שלי במדור השירה של Ynet (הראשון היה פעם כאן בבלוג, השני מאוד ישן אבל זה פרסומו הראשון). השני היא הגיליון הטרי של זוטא, 'לחש', שלטעמי האישי הוא הטוב ביותר שפרסמנו עד כה. אולי בגלל כל הלחשים האלה היה לנו גם יום מוזר, שבו כל מיני דברים נפלו, נשברו, התנפצו והסתבכו, אנשים נתקעו בקירות וחתולים התחרפנו.
כדי להרגיע את כולם רצינו להזמין את ד"ר זיגמונד פרויד, חוקר ותיק בענייני חרדות, טאבואים ועניינים קמאיים, אבל בגלל איזה בלבול בחברת התעופה הוא נתקל בדרך בגיל ונטורה, ש שלח אותו אל זוג הורים ישראלים לחוצים במקום אלינו. אבל לפחות זכינו להרבה צחוקים, וצחוק יפה לבריאות.
צחוק בצד, אפרופו דברים שהשתנו מלפני שנים, זה די מפתיע שאף אחד לא מרים קול צעקה משמעותי יותר מהעובדה שג'נרל מוטורס, אחת מחברות הרכב הגדולות ביותר בעולם ואבן דרך בהיסטוריה של ארה"ב, הגישה בקשה לפשיטת רגל. אף אחד, זאת אומרת, פרט לבמאי השנוי במחלוקת מייקל מור, שניצל את ההזדמנות כדי לכתוב את החזון שלו לאמריקה החדשה, שתחליף את הכרייזלרים והשברולטים זוללי הבנזין במכוניות היברידיות ובמערכות להסעת המונים. שווה לקרוא רק כדי לראות כמה מפגרת ארצות הברית של אמריקה בתחום.
כדי לא להיות מדוכאים מהאסון האקולוגי שבפתח, אפשר תמיד לצאת לשבוע הספר, לא? אז זהו,שלא. ועמיחי שלו גם יגיד לכם למה, בווידיאו קורע מצחוק. אם כבר פרסום סמוי, אז ככה:



ואם עדיין יש לכם זמן לאחר הקריאה, הצפייה וכתיבת המון תגובות נלהבות בוויינט ובזוטא, ואתם אוהבים כמוני לשמוע איך נשמעות שפות שונות, תוכלו לשחק שעות ארוכות
באתר הזה, שבו דמויות ממוחשבות ומשעשעות יגידו בשבילכם שמות, טקסטים ומה שתרצו בכל מיני שפות ומבטאים.

ואזהרה לסיום: כותב הבלוג עבר היום מתרגום המדריך-הלא-מעודכן לברלין אל מדריך לונלי פלנט החדש והמפונפן לשכנתנו ממזרח (לא, לא פולין - ירדן). כתוצאה, יש סיכוי סביר שאוצר המלים חסרות-המובן בגרמנית, ששירת אותו היטב, יומר בימים הקרובים באוצר חדש של מלים חסרות-מובן בערבית. עם קוראינו דוברי הערבית הסליחה]
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/6/2009 21:24, ושייך לקטגוריות רשימת קריאה, סטיות אישיות, הומור
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-5/6/2009 09:54

---

קשב וריכוז
יש שני עולמות של תקשורת, פנימי וחיצוני.
הריכוז הפנימי הוא עמוק, הוא רב עוצמה, הוא ממכר. אני יכול לנהל שיחות ארוכות עם עצמי, לכתוב מונולוגים, דיאלוגים, משחקים רבי תפקידים. אני יכול לקחת קווי מחשבה עד שעמום לפני שבכלל אמרתי עליהם מילה, להתחשב בכל הצדדים (מזל מאזניים שכמוני), לשקול ולדון ולהתמודד. לרוץ קדימה, כשמה שאמרתי/כתבתי נשאר הרחק מאחור. ובמקום הזה, הריכוז מושלם, שום דבר לא הולך לאיבוד. כשאני למשל מצליח להביא את הריכוז הפנימי הזה להתמקד במלונות של ברלין, אני טס בעבודה בלי לשים לב כמעט, גומא עמודים ופרקים.
אבל זה נדיר. הריכוז הפנימי חזק, וקשה לרמות אותו. הוא יודע מה הוא רוצה, והאנגלית הקלוקלת של מדריך ברלין זה פשוט לא זה. הריכוז הפנימי בוחר באיזה גירוי - חיצוני או פנימי - להתמקד, והוא בוחר רק במה שמעניין אותי. אחרת יוק: עשר דקות ריכוז, שתי דקות גלישה, דקה וחצי להכין קפה, חמש דקות בהייה בחצר האחורית (משהו שם פתח את הדיון הפנימי, הריכוז הוסט. זהו).
את עולם התקשורת החיצוני למדתי. צעד צעד. וגם היום, אחרי שנים של התעסקות בו, הוא קשה לי. אם הריכוז הפנימי שלי לא בחר להתעסק במשהו, אני צריך באופן רצוני לאסוף את המוח מאיפה-שזה-לא-יהיה-שהוא-מטייל-עכשיו ולהתמקד במטרה שלפני: לפתוח את המקרר, להוציא גבינה, לפרוס, לשים על הלחם. אם אני לא מכריח את הריכוז להתעסק במעגל החיצוני, אני עלול למצוא את עצמי בוהה במקרר פתוח בלי לדעת למה בעצם פתחתי אותו. כל מה ש'משעמם', כלומר שנעשה כבר בעבר אינספור פעמים ואין בו מורכבות כלשהי, דורש איסוף מכוון של הריכוז ורתימתו למשימה. אפשרי? כן. קל? לא.
הדרך הטובה ביותר היא כמובן לרתום את הריכוז הפנימי לעבודה, ולשם כך צריך לגרות את התעניינותו. בגלל זה אני אף פעם לא מבשל אותו תבשיל בדיוק אותו דבר. תמיד צריכה להיות בזה איזושהי המצאה, איזה טוויסט חדש שיעניין את עולם-התקשורת-הסגור-על-עצמו שבתוך הראש. אפשרות אחרת, בעיקר למשימות פשוטות, היא להפוך את זה לאוטומט; המוח אולי לא מרוכז, אבל השרירים זוכרים. ככה למדתי לרכוב על אופניים או לנהוג. ויש כמובן עזרים חיצוניים, רשימות, תוכניות מפורטות, אמירה של דברים בקול כדי שיחדרו את החומה וימצאו את דרכם לריכוז הפנימי.
חשוב להבהיר שאני מתאר את הכל כתיאור ולא כטרוניה או כ'בעיה'. התקשורת הפנימית המורכבת הזו היא כנראה הדבר שמאפשר לי לכתוב - הן כבלוגר, הן כמתרגם והן כסופר. זה שהדברים מהדהדים ארוכות בחלל הראש, זה חלק מהיכולת לעבד, לחבר, לקשר הקשרים זה לזה וליצור דברים חדשים. מזה באה היצירתיות שלי, ומזה בא גם הדחף (ה'דרייב') שלי להוציא את היצירה החוצה. כשהמשימה העיקרית היא תרגום של ההדהודים האלה למשהו שניתן לתקשורת החוצה; וזו מקבילה בעצם למשימה היומיומית של תרגום המשימות החיצוניות לשפה שהריכוז הפנימי מבין.

(האם הבנתם?)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/5/2009 22:54, ושייך לקטגוריות אמנות, סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-2/6/2009 13:28

---

אירו-ביזיון
אני באמת לא יודע למה אנחנו עושים את זה לעצמנו ולחברינו, אבל אחרי ששמענו בגלגל"צ את השיר הישראלי (הלא-רע) לאירוויזיון, לא רק שביררנו איפה בגרמניה משרדים את התחרות, כדי לצפות בה גם השנה, אלא אפילו הזמנו את ידידינו סבסטיאן הפסנתרן וסנצ'יר המונגולית לצפות אתנו. הם הודיעו לנו שהם כבר התחילו להכין אספרגוס ברוט הולנדז, ושאולי עדיף שנבוא אליהם ונצפה אצלם. השניים לא הכירו היטב את התחרות וסמכו עלינו, מה שהתברר כטעות בהתחשב בהמשך.
אחרי הרמת כוס יין לבן הבהרנו לידידינו שלא יצפו לרמה מוזיקלית מי-יודע-מה, ולמעשה שבדרך כלל השירים באירוויזיון מגרדים את תחתית החבית. אבל כן הכרנו להם את הספורט הלאומי הישראלי - להעיר הערות ציניות על המשתתפים, לבושם (או אי-לבושם), תכונותיהם הקוליות וכו'. בנוסף הבטחנו מתח, דרמה ונפנוף עז בדגלי ישראל בכל פעם שנקבל דוז פואה.
באורח מדהים, השירים הצליחו להיות גרועים אפילו יותר משציפינו, וברגעים רבים ברח סבסטיאן למטבח או למרפסת בקריאות 'אֶס טוּט וֶה' (זה כואב). כך היה כבר בשיר הראשון, כשליטאי עם כובע חשב שהוא פרדי מרקורי. ההתרגשות גאתה לקראת השיר הישראלי, אבל ידידינו סירבו להתלהב (מה גם שאחינועם די התרגשה ובמת הענק לא עשתה צדק לשיר בשום מובן של המילה). יש לציין שאחרי סיום הזוועתון הם חזרו בהםם והודו שהשיר הישראלי היה הטוב ביותר, לפחות מבחינה מוזיקלית.
מיד אחר כך עלתה פטריסיה קאס הצרפתייה, וסבסטיאן סיפר שהיא נולדה לא רחוק מכאן ושלפני עשר שנים היא היתה נהדרת. מה שאנחנו חווינו היה בעיקר קול הרוס לחלוטין ועיניים שהעידו שיש במוסקבה קוק מצוין. זה בסדר, בשיר של פורטוגל עברו לאל.אס. די. סבסטיאן בהה בעיניים פעורות בתלבושות ובגימיקים שנעשו קיצוניים יותר ויותר, ואסנת פתחה פה גדול מול האולם הענק, שנראה כמו איצטדיון כדורגל.
בהמשך, הזמר היווני חשף פטמה והתנהג כאילו הוא בטברנה עם שמעון פרנס, התאומות הארמניות עשו צחוק ממורשתן המסורתית, ולמדנו כל מיני מלים ברוסית שהצחיקו מאוד את סנצ'יר (הידעת שברוסית 'שיק' פירושו 'אופנתי'? לא יאומן, נכון?). אחר כך עלתה נבחרת הברייקדאנס האולימפית של אזרבייג'אן, ואיתה דידי הררי וזמרת שגרמה לי לתהות אם יש נמר מאחורי הקלעים, ולמה לא מנעו ממנו לקרוע לה את כל הפרונט של השמלה. שני שירים אחר-כך עלתה על הבמה להקתץ המחול הקיבוצית, שמשום מה ייצגה את מולדובה ואפשרה לנו להסביר לסבסטיאן מה זה הורה.
בשלב הזה הוא הביא את האספרגוס מהמטבח ונכנס יופי למצב הרוח; כשקיארה האלמותית עלתה לייצג את מלטה הוא תהה כמה זמרות כבר יש להם באי הקטנטן והאם יש לבחורה כרטיס קבוע לאירוויזיון. מה שכן, מאותה נקודה הכל הידרדר: הדנים נראו כמו חיקוי גרוע של להקה בריטית משנות ה-90 (בכלל, כל המופע נראה כמו שחזור של שנות ה-90 המוקדמות, שכבר סיכמתי עם אסנת שהיו אחת התקופות הגרועות ביותר במוזיקה העולמית); הגרמנים גרמו לסבסטיאן לחזור בו מכל הירידות על מדינות אחרות ולהסכים שזה אולי המופע המטומטם ביותר שראינו עד כה (אבל לפחות היתה בחורה עם שוט); ומופע המחשופים של הטורקים העלה תהיות, כי משום מה זכרתי שזו ארץ מוסלמית.
בהידרדרות הכללית הספקנו לציין לעצמנו שהלהיטים השנה הם כינורות מצד אחד ואש על הבמה מצד שני, מה שאומר שלאונרד כהן והכינור הבוער שלהם היו יכולים לתת פייט. הכינורות של הנורבגים הזכירו לי את חיים טופול והעיצוב הזכיר את מרק שגל, אבל הזמר לא שר 'לו הייתי רוטשילד' אלא סתם רצח את השפה האנגלית. תוך שחוסלו האספרגוסים ותפוחי האדמה שהוכנו איתם, המשיך המופע אל סופו כמו רכבת הרים שירדה מהפסים, עם אוקריאנית שחיקתה את בריטני ספירז, בריטית שחושבת שהיא זמרת סול, ואסון טבע בספרדית.
כשהשירים נגמרו, חשבנו שהרע מכל כבר מאחורינו, סבסטיאן הכין קפה ואנחנו הוצאנו את פאי הפקאן שהבאנו. סלחנו אפילו למופע המוזר של 'רוסיות מתפתלות במים' ששימש כדי להעביר את הזמן עד בוא התוצאות, והתיישבנו בסקרנות, עם דגל וקפה, לשלב התוצאות.סבסטיאן אמר שהשיר הכי טוב הוא הישראלי, אני אמרתי שהטורקים ייקחו, ואסנת החזיקה אצבעות לזמרת האיסלנדית, אולי היחידה שהצליחה באמת לשיר.
תוך דקות התבררה עוצמת מפח-הנפש. השיר הנורבגי, שאף אחד מאתנו לא הצליח בדיוק להיזכר מה מעניין בו, קיבל דוז פואה אחרי דוז פואה והוכיח שכינורות הם אכן טרנד לוהט, ויחד עם ההצבעה האזורית המסורתית (פינלנד-דנמרק-שבדיה-נורבגיה-איסלנד; קרואטיה-בוסניה-סרביה; מקדוניה-יוון-אלבניה; רומניה מלקקת למולדובה ומולדובה מלקקת חזרה; וכן הלאה) והוויתור על ההקראה המסורתית של כל הנקודות (טוב, היינו עלולים לשבת שם עד מחר) גם של התוצאות הפך לפארסה מעצבנת. המתח היחיד היה בשאלת מיקומו של השיר הישראלי (האם בחצי הראשון של הטבלה או השני) והגרמני (האמנם אחרון, כפי שרצה סבסטיאן, או קצת גבוה יותר). בשני המקרים נכון לנו מפח-נפש. נשארנו רק כדי לשמוע שוב את השיר הנורבגי, להסכים שאין בו שום דבר מיוחד ולהתנצל מאה פעם בפני מארחינו. "לא נורא, היה מצחיק," סיכם סבסטיאן, "ולפחות אכלנו פאי פקאן."

(משום מה הזיכרון שלי הוא שפעם היה יותר טוב. אבל יכול להיות שאני טועה).



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/5/2009 23:38, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-20/5/2009 12:42

---