הנה משהו מדליק, ואחריו כמה מלים משלי.

 

 

(ויה יאיר רווה).

 

מה קורה כאן? רווה כתב על כך שהאטת השיר ושינוי סגנון השירה - מהסגנון המזרחי לזה של לאונרד כהן - היא זו שמשפיעה על השיפוט שלנו בנוגע לשיר. אבל אני חשבתי על משהו אחר, והוא המלים.

לאונרד כהן נחשב כותב אינטליגנטי, שבוחר חומרים מעניינים ומעבד אותם לטקסטים מורכבים יחסית למוסיקה פופולרית. אפילו התעסקתי בכך בבלוג השני שלי, שם דיברתי על שיר של לורקה שעבר את העיבוד הכהני. המוסיקה המזרחית, לעומת זאת, לא ידועה בטקסטים חכמים במיוחד (או לפחות כך הסטריאוטיפ). לכן אפשר היה לצפות שבמהלך המקפיץ את 'רקדי' מהמזרח למערב ידאג עידן אלתרמן גם להעלות את המשלב המילולי - לא דבר מסובך במיוחד כשמתרגמים משפה לשפה ולמעשה תרגיל שאני וידידים מאוד אוהבים לעשות (החל מתרגום של טורי איימוס כך שתישמע כמו יואל הופמן, דרך עיבוד של מוצרט למחזמר שכונתי ועד 'תרגומים' של 'יונתן' מאת וולך להיבליש תל-אביבית ולפרוזה עממית - שלושת האחרים חבויים אי שם בדפי הבלוג הזה ומקבילו). אבל המלים המקוריות, המוקרנות בקליפ לצד השירה, מעידות שלא כך הדבר - למעשה, אלתרמן *הוריד* את המשלב של השיר המקורי בכמה מקומות, והשתמש באנגלית דיבורית יותר מזו של ישי לוי ('how beautiful' במקום 'מה יפו' וכן הלאה).

מה אפשר להסיק מכך? ראשית (ופחות מעניין), שהסטיגמה הקובעת ששירים מזרחיים משתמשים בשפה קלוקלת אינה בהכרח נכונה; אבל יותר מעניין לשים לב שאם מתרכזים בשיר, המלים *באמת* לא מגיעות לרמה המקובלת אצל ליאונרד כהן - וזה מעלה את האפשרות העצובה ש'שירים של ליאונרד כהן' מזוהים ככאלה לא בגלל איזו מורכבות טקסטואלית אלא בגלל אלמנטים חיצוניים קלים לחיקוי. במלים אחרות, שמה שאנחנו בסופו של דבר זוכרים זה לא את הטקסט המורכב אלא את הפזמון הפשוט והסוחף - Dance me to the end of love או Everybody knows או  משהו דומה - ואלה לא באמת שונים במהותם מ-So dance/and lift your hand up/ you're in the rhythm/you're in the rhythm.

 

 

(ובהזמנות זו: יש גם פוסט קודם שמשום מה ישרא לא התריע על קיומו וכשגיליתי זאת לא היה לי כוח לשלוח הודעה מנג'סת למנויים. בתקווה שהפעם המערכת האוטומטית תפעל באופן... אה... אוטומטי)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/3/2011 21:55, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, סטיות אישיות, אמנות
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גורו יאיא ב-29/3/2011 13:06

---

התפאורן, המברגה וארון הבגדים

(שם הפוסט קשור אסוציאטיבית בלבד לכמויות העצומות של חומר לבן הממלא את הרחוב ואת הבלוג)

 

1. פרדוקס האחסון

אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל במהלך האריזה (אם לא זוכרים, עיינו כמה פוסטים למעלה) קיטרתי שוב ושוב על הכמות האדירה של חפצים שצברנו בארבע שנים גרמניות בסך הכל. באותו זמן כבר ידענו שהדירה שנעבור אליה בברלין קטנה משמעותית מזו שהשארנו מאחורינו בזארברוקן, ולכן עשינו כל מאמץ לנהוג כאלימלך זורקין המיתולוגי ולהשליך כלאחר יד חפצים שימיהם הטובים כבר מאחוריהם, גם אם 'מתישהו זה בטוח יהיה שימושי'. למרבה הצער, גישה כזו דורשת מיון מדוקדק, וזה דורש זמן - משאב שהמעבר-בפאסט-פורוורד שלנו לא היה עשיר בו ממילא. כתוצאה, מצאנו את עצמנו בדירה קטנה ומלאה ארגזים. מצד שני - חשבתי לעצמי באותו זמן - זה לפחות אומר שבניגוד למעבר הקודם, לא יהיה עלינו לעשות מסעות ארוכים למרחבי איקאה והסביבה על מנת לרכוש חח"ח (חפצים חיונים חסרים).

אלא שטעיתי. מסתבר שדווקא המעבר לדירה קטנה יותר אילץ אותנו לצאת לכמה וכמה סיבובים במחוזות ה'קנה זאת בעצמך'. הסיבה היא אותו פרדוקס הנזכר בכותרת: הצורך להשתמש ביעילות רבה יותר בכל מטר מרובע מחייב מציאה של פתרונות אחסון חדשים ומתוחכמים, שיכולים להוציא מטבח מכליו (או במקרה שלנו: להכניס יותר כלים לאותו מטבח מינימלי). בהעדר פתרונות אחסון נוחים, שלבי הפריקה המאוחרים מזכירים פאזל מא-ג'ונג: כדי לפרוק ארגזים יש לשים את תכולתם ברהיט-אחסון כלשהו, שכדי לשים אותו על הרצפה במקום שלא יכשיל עוברים ושבים תמימים צריך לפנות מאותה רצפה את הארגזים (שאותם צריך לפרוק וחוזר חלילה).

את החידה התלת-ממדית הזו סיבכה החלטה חיונית-אך-מכרעת, שהותירה אותנו בפיגור מובהק מקו הזינוק: במעבר מזארברוקן החלטנו להשאיר מאחור (למעשה: למכור באי-ביי) את ארון הבגדים שלנו. הסיבה המוצהרת היתה דופן אחורי מתפרק שלא היה בהכרח שורד במעבר, אבל האמת היתה פרוזאית הרבה יותר - מחסור מובהק במקום לבגדים (בכל זאת, יש בבית זמרת אופרה) שמחייב קנייה של ארון 'כמו שצריך' ולא של הארון הזול ביותר שאפשר היה למצוא ב'פרקטיקר'. למרבה הצער, קנייה מאסיבית כזו אינה מעשה שניתן לעשותו כלאחר יד; ולכן, בעקבות הטלטלות המטורפות שבהן היטלטלו חיינו מאז שמצאנו את עצמנו בברלין, לא התפנינו לאתגר עד השבוע שעבר.

 

2. לֶט דֶן רֶטֶה קוֹמָה אִין

אין ספק בכך: אווירה שבדית עוטפת אותנו בזמן האחרון. זה התחיל בסרט ערפדים המתרחש בחורף השבדי (חושך. שלג. ילדים), המשיך בסדרת ספרים מותחת שהכירה לנו נערה שבדית ייחודית ועוד הרבה חושך ושלג, ונמשך בהתבוססות ארוכה בשלג עמוק בדרך ל'איקאה' הקרוב - מסלול שבסתיו היה קל ונחמד אבל במזג האוויר הנוכחי היה למסע מפרך. לרוע המזל, כל מי שניסה לקנות באיקאה יודע שההגעה היא רק חצי מהמסע; לא משנה אם אתה יודע בדיוק מה אתה מתכנן לקנות (את ארון-החלומות שלנו כבר עיצבנו בתיאוריה מראש באינטרנט), קנייה באיקאה היא טיול מתיש בין חדרים פסאודו-מעוצבים עם שמות שנשמעים פלצניים (אבל הם בסך הכל בשבדית).

כבעלי ניסיון עשינו כמיטב יכולתנו להשלים את המשימה (הזמנת ארון וקניית כמה פיצ'פקס) מבלי ליפול מהרגליים/לאבד את הדרך/לריב, והצלחנו איכשהו להגדיר ארון בגודל ובצורה הנכונים (לא לפני שגילינו שאת העיצוב שעשינו ברשת שכחנו בבית), לתפוס את אחת מהעובדות ולגרום לה אשכרה לענות על שאלותינו (ורק בניסיון השלישי! כבוד!) ולהגיע אחר כבוד למחסן הענקי, מצוידים בעגלה וברשימה של מספרים שנראים כמו הקודים של ויקיליקס. אלא ששם התברר שאם אנחנו רוצים להימנע משוטטות ברחבי המתחם ומהעמסת מספר רב של קרטונים כבדים ומלאים על עגלתנו המסכנה, עלינו לא רק לשלם עוד אי-אלה מעות אלא גם לטפס חזרה לקומה העליונה, להשיג שוב את תשומת לבה של המוכרת ולהזמין את הכל שם. עכשיו אני יודע איך מרגיש כלי המשחק שמגיע ל-98 ב'סולמות וחבלים' ומחליק חזרה ל-12.

נקצר ונאמר שפרט לעניין מרגיז זה, ולמחיר השערורייתי של ההובלה, הכל עבד די חלק, והחבר'ה אפילו הפתיעו והבהירו שהם יכולים להביא את הארון כבר למחרת היום. הדבר יצר אמנם לחץ מפתיע (ידידה מהמבורג הזמינה את עצמה אלינו לארוחה באותו סופ"ש ורצינו שהבית יהיה מאורגן בזמן) אבל שימח אותנו, שהרי למה לדחות למחרתיים מה שאפשר לעשות מחר (או בשבדית 'ואירום איגברמורשן סחיבן ואס די מורשן טיון קו').

 

3. סימטריה של הנדימנים

בכל סיפור הארון לעיל אולי שמתם לב שחסר אלמנט חשוב. לא, לא פוגי - אם כי בשלב מסוים תהיתי אם נמצא באיקאה מגירות מעוצבות המכונות לוגי גרסקו, אייצ'י פאפה ושלמה - אלא התשובה לשאלה החשובה, מי לעזאזל ירכיב את הארון הזה? שהרי לא מדובר באיזה בילי (ארון ספרים על שם בילי דה קיד) או בני (ארונית דיסקים על שם בני גודמן) אלא בתפלצת בגובה שני מ' ושלושים שישה סנטימטרים, עם דלתות הזזה כולל מראה מזכוכית, שעולה יותר מכל הפריטים שקנינו עד כה באיקאה יחדיו. אם כל הכבוד ליכולת הטכנית הדי-מוגבלת שלנו, המשימה נראתה גדולה מכדי שנוכל להתמודד אתה בעצמנו. הפתרון? כתמיד, The handyman can.

ותיקי הבלוג זוכרים ודאי את הכתרים שקשרנו לגידו, השיפוצניק אותו היכרנו מיד עם המעבר ודי מהר למדנו להסתמך על יכולתו הטכנית ועל תושייתו בקדיחת חורים, הרמת פסנתרים, הדבקת שטיחים לקיר ובכלל. רצה הגורל (והוא רצה זאת בדרכיו המפותלות, תאמינו לי) וגם בברלין היכרנו במהרה הנדימן חביב, ששמו ויליאם. לוויליאם ולגידו, כך מתברר, יש הרבה תכונות משותפות: שניהם עוסקים למחייתם בעיצוב תפאורות לתיאטרון, עובדים באיטיות מוקפדת, מדברים אתנו אנגלית (גידו כי היינו חדשים בגרמניה ו-וויליאם כי הוא בכלל וולשי במקור), הוגנים עד אימה ומוצאים תמיד איזה שבר-בורג באיזו פינה שיפתור איכשהו את הבעיה. עם זאת, יש ביניהם הבדל  תהומי אחד: בעוד שגידו הוא ענק מהסוג שלא רואים בדרך כלל מחוץ למגרשי הכדורסל, ויליאם הוא גבר נמוך להפליא - חיסרון משמעותי כשמנסים להרכיב ארון בגובה שני מטר שלושים ושישה.

למרבה המזל, על חסרונותיו בתחום הגובה מפצה ויליאם בחוש איזון מושלם ובהעדר מוחלט של פחד גבהים או פחד בכלל - מה שהוביל למספר סצינות הזויות, כשאנו מאלתרים מרהיטי הבית סולמות שיהיו יציבים מספיק לשאתו וגבוהים מספיק כדי שיהיה לזה טעם. מצד שני, גם התעריף של ויליאם נמוך משמעותית, והוא לפחות לא סנט בנו על ימין ועל שמאל. ובל נשכח את המברגה שהביא עמו - כלי-פלאים, שבלעדיו היתה הברגת מאה-ומשהו הברגים בארון האיקאי לוקחת לנו עד 2011 ומעבר לה. למרבה הצער, כשוויליאם הבריג בטעות כמה ברגים מוקדם מדי התברר ששימוש במברגה בבניית מוצרי איקאה עלול להפוך טעויות קטנות למעשים שאין להשיב, או יותר נכון, שכדי להשיבם צריך שעה וחצי של עבודה מאומצת ומשלוח של אחד מאתנו אל הכפור האיקאי כדי להשיג חלקי חילוף. סוף טוב הכל טוב - החלפים שבו בזמן, ויליאם ניכה מהחשבון את השעות שהתבזבזו ועד להגעת האורחים בחג המולד כבר עמד הארון על תילו - אבל רגעי האימה שחלפו כשהברגים השגויים סירבו להישלף יישמרו לעד בזיכרוני כאות אזהרה מפני נמהרות מברגית.

 

4. ואיך הארון?

יפהפה. קלט את כל בגדינו ועדיין לא מלא. משלים היטב את חדר השינה. זכה מהאורחים למחמאות שהתחרו באלה שקיבלה הארוחה שהכינה אסנת (לא משימה קלה כלל וכלל!). מגדיל משמעותית את הסיכוי שלא נזוז מהדירה הזו בעתיד הקרוב (לילה אחרי שהרכבנו את הארון התעוררתי שטוף זיעה מסיוט, שעיקרו היה שאנחנו צריכים שוב לעבור דירה). במלים אחרות, אין צורך לשפוך חלב על הרצפה (וממילא לא יראו את זה, בגלל השלג).

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/12/2010 22:48, ושייך לקטגוריות הומור, מעברים 10-20-30, אופטימי, סטיות אישיות
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-1/1/2011 15:57

---

יומן מעבר (2): לך, לך למטבח

אחד הדברים שמדהימים בכל עניין המעבר הוא חוסר הפרופורציה בין מה שאתה חושב שהוא 'החיים' לבין איך שהחיים שלך נראים בארגזים. אחרי שארזנו בקלות יחסית את הספרים, המשחקים, המסמכים וכל מה שיושב על הארונות, ואחרי שבסופ"ש הסתערנו על הקטגוריה 'קישוטים ופיצ'יפקס' (גדולה בהרבה ממה שאפשר לצפות) ועשינו מיונים בכל מיני פינות בבית שלא ראו סדר מזה ארבעה שנים בערך, חשבנו שאפשר לנוח על זרי הדפנה. הרי בסך הכל נותרה לנו קטגוריה אחת ויחידה, אמנם מאיימת אבל בודדת - המטבח.

בוקר יום ב' האיר את פניו לכוחותינו. עשינו כל מיני סידורים, קיווצ'וצים וטלפונים (בהם למשל פרוצדורה שלמה כדי שיתאפשר לנו לזרוק את הספה הישנה שלנו, מכיוון שבגרמניה אין דבר כזה להשאיר אותה ברחוב: צריך לתאם יום מסוים ללקיחה, להוריד את הספה לא לפני 18:00 בערב יום קודם ולא יאוחר מ-6:00 בבוקר ביום האיסוף, וגם לשלם על התענוג על פי מטר קוב. החשבון יישלח לכתובתנו בברלין) ובסך הכל (פרט לפרוצדורת הספה) הדברים הלכו יחסית לטובתנו. בין השאר גם צעדנו בגאון לחברה שממנה אנחנו קונים את קרטוני האריזה וקנינו עוד שמונה; בתמימותנו חישבנו חמישה למטבח, שניים לבגדים וניירות אחרונים, ואחד על כל מקרה.

למען האפקט אדלג מיד לסוף ואבהיר לצופים שמחר בבוקר אנחנו חוזרים לאותה חברה וקונים עוד ארגזים. זאת משום שהמטבח התברר כבן דמותו של אותו שק בעל תכולה אינסופית מסיפורי האגדות. ככל שגלגלנו אותו בעיתונים, ארזנו בבדים למיניהם, סגרנו בקופסאות, פצפצנו בפצפצים ודחסנו לארגזים, כן רבה וכן פרץ.שישה ארגזים כבר נחתמו ונסגרו, ועדיין נותרה עבודה רבה למחר. והזמן, הזמן מתקתק כמו השעון של ג'ק באוור, דקה אחר דקה.

האשמה הראשונה בפיאסקו המטבח היא כמובן הדירה, שבה אנחנו גרים.  העובדה שיש כאן מטבח בגודל של אולם נשפים ('מטבח מגורים' בסגנון הישן, אומרת בעלת הבית, או בזארלנדית ווֹהנְקוּש) היתה כמובן אחת הסיבות לכך שבחרנו בדירה הזו מכל האחרות; אבל אותה עובדה - יחד עם הנטייה של חומר קידרי להתרחב לכל מרחב שהוא מוצא את עצמו בתוכו - גרמה לכך שמילאנו את המטבח בכל הבא ליד (וכיוצא בזה). כאן נכנסת לתמונה גם האשמה השנייה, הלוא היא אשתי היקרה, שסובלת מהתמכרות קשה לצנצנות (אם כי יש לציין בשנים האחרונות החלה לאט לאט לצמצם את ממדי הטירוף) ואוהבת מאוד קערות, טריקים מטבחיים, קטניות יבשות ותבלינים. מה שכן, היא גם מלאת עזוז ויוזמה בשעות שבהן אני קורס עייף אל המחשב, ובדקות האחרונות לא רק שרוקנה את הפריזר על מנת להפשירו אלא גם פצחה ביוזמה אישית להכנת שטרודל דובדבנים. לילה ארוך צפוי לכוחותינו. עדכון מחר.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/9/2010 22:14, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, סטיות אישיות
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-15/9/2010 14:23

---

ברלין ואני (2)
חלל וזיכרון
ברלין-בירת-האימפריה מהפוסט הקודם כנראה לא היתה בשום אופן עיר כלבבי, ואולי זו הסיבה שהמבנים הגדולים שלה לא השאירו בי הרבה רושם. אבל הבירה הקיסרית הספיקה להיות כזו רק לזמן קצר - ומאז, במאה השנה האחרונות, עברה תהפוכות שיכולות להספיק לאלף שלם, וסיפורה התחיל ונקטע מחדש שוב ושוב. שנים סוערות של תרבות, קברטים וספרות חתרנית (בכיכובה של מאשה קאלקו הידועה לטוב) נקטעו בשלטון טרור אכזרי - שבעצמו נקטע בהפצצות כבדות. אחר-כך חולקה העיר, עמדה במצור, איבדה את מעמדה כבירה, הופרדה באמצעות חומה הולכת-ומשתכללת - ואז חוברה-לה-יחדיו בבת אחת, כאילו ארבעים שנה היו כלא היו.
לאור ההיסטוריה מלאת-הקיטועים הזו, לא מפתיע לגלות שברלין של היום מלאה וגדושה אתרי זיכרון; ויתר על כן, אף כי אתרים אלה נועדו להזכיר דברים שונים, יש קו משותף - ומאוד ייחודי - בדרך שבה הם מעוררים את הזיכרון.
שני דברים מאפיינים את הקו המשותף הזה. האחד, והברור יותר, הוא החלל הריק. איכשהו, ברלין כולה חוגגת את ההעדר. זה מתחיל באתרים שאינם אנדרטאות כלל ועיקר: בכיכר המקסימה ז'נדארמנמרקט, למשל, מזכיר פינה אחת של דשא ועצים את איך שנראתה הכיכר כולה לפני שהנאצים הורו לרצף אותה. שלא לדבר על כך שמרכז העיר מלא חללים שהתמלאו רק בשנים האחרונות, באזורים שהיו 'שטח מת' בין שני קווי החומה. החללים-שלא-נבנו-מחדש מלאים תזכורות ל'מה שהיה': שורות אבנים מרוצפות במקומות שבהם עברה החומה, 'אבני נגף' עם שמות במקומות שבהם גרו יהודים, ספרייה ריקה במקום שבו שרפו ספרים ומגרש חניה סתמי על שלט במקום בו היה בונקר שבו בילה היטלר את שעותיו האחרונות. המוטיב נמשך באתרי הזיכרון ה'רשמיים', שרבים מהם נבנו כחללים גדולים, מוארים בקושי, וריקים או כמעט-ריקים: ה'נוייה ואכה' - מבחוץ בית-משמר פרוסי ניאו-קלאסי מובהק - הוא חלל גדול ומהדהד, שבמרכזו פסל יחיד; בית התפילה החדש שהוקם ליד כנסיית הזיכרון ע"ש הקייזר וילהלם הוא מתומן ענקי עם קירות כחולים, גבוהים ומאיימים; ושיא השיאים, 'מגדל השואה' החשוך והקר במוזיאון היהודי - חוויה שלא תישכח במהרה.
במוזיאון היהודי גם נתקלתי לראשונה במאפיין השני של הזיכרון הברלינאי - היותו לא-לינארי, מקוטע, מבלבל. כשיצאתי אל 'גן הגלות' בקצה אחד הצירים המבלבלים של המוזיאון, קראתי שהאדמה בין העמודים נוטה בזווית של 12 מעלות, במטרה ליצור תחושה של דיסאוריינטציה. זה עבד. מה שכן, לגמרי לא ברור לי מי העתיק ממי, אבל אפקט מאוד-מאוד דומה מתרחש גם באנדרטת השואה - שבנוסף להיותה מבלבלת, גם 'פולשת' בחוצפה למדרכות שמחוץ לשטח שהוקצה לה. ובעצם, האנדרטה ממצה את שני המאפיינים, בהיותה גם חלל ריק ענקי הפעור בלב-לבה של העיר, מתחת לחלונות האחוריים של השגרירות האמריקנית, האקדמיה לאמנויות, בנק דה. צט. ומלון אדלון. העובדה שאותו שטח שימש גם את הווילה של גבלס ואת 'השטח המת' של החומה רק מחדדת את הדיס-אוריינטציה.

טו מאץ' אינפורמיישן
מה שכן, לא צריך אנדרטאות כדי לאבד כיוון בברלין: לאן שלא תלך, העיר מתקיפה אותך בעודף אינפורמציה, במגדל בבל של תקופות היסטוריות, בבלבול קונסטרוקטיבי. גם בתחום הזה בולט המוזיאון היהודי, שיש בו כל-כך הרבה דברים לראות, לשמוע, לקרוא ולעשות, עד שפשוט אי-אפשר להשתלט על כולם (ומכאן גם השאיפה הסודית לגור בעיר, לקנות כרטיס חופשי-שנתי למוזיאונים וולהצליח להשתלט על כל המידע המוצע בשפע). הרי אותה תחושה בדיוק היכתה בי במוזיאון לכלי נגינה, ובפרגאמון, ובשוק הפשפשים: לא מיציתי, כי אי אפשר למצות. מה הפלא, אם כך, שלמרות הידע הרב שלי על העיר (מכל המדריכים שתרגמתי) מצאתי את עצמי אחרי שבוע מתקשה לזכור איזה פרידריך ואיזה וילהלם אחראי לאיזו תקופה. ככה זה כשלכל בניין יש היסטוריה מבולגנת להפליא: הוקם, שימש למטרה מסוימת, שימש למטרה אחרת לגמרי, הופצץ, שוקם, היה עד לאירועים היסטוריים חשובים, הופצץ שוב, ננטש, פוצל לשניים ונפתח במקום אחר, הועבר למקום זמני עם האיחוד, חזר לבניין חדש לפני שנתיים, יועבר ב-2014 למבנה החדש ההולך ונבנה מעברו האחר של הכביש.
שלא לדבר על רשת האו-באן - הרכבת התחתית - שגם היא פוצלה ואוחדה-לה-יחדיו, ולבטח לא מקלה על התייר להתמצא (בפרט שיש גם אס-באן, חשמליות, אוטובוסים ומה לא). בכל פעם שנפלטנו ממעבה האדמה הייתי צריך לנסות לזהות שוב איפה אני נמצא, להתאים את העיר למפה ולהרכיב בראש כמה מפות מנטליות זו על גבי זו: האם עכשיו אנחנו במזרח, במערב או בדיוק על החומה? האם אנחנו בכפר דייגים קטן מהמאה ה-13, או בשדירה שהובילה את השליטים לשדות הציד שלהם? האם המבנה שלפני מקורי, משופץ, משוחזר-לצורתו-המקורית או בנוי-מחדש-מבחוץ-לפי-התוכנית-המקורית-אבל-בפנים-לא?
ידע הוא כוח, ולברלין יש את כל הכוח עליך. אמסטרדם מערסלת אותך ב'יהיה בסדר' גם אם כל התעלות נראות אותו דבר; פראג מבטיחה שמכל מקום תדע איפה הטירה; פאריז אומרת 'מה אתה צריך לנווט? בוא שב על כוס יין ותנוח קצת'; ורומא תמצא תמיד את הדרך לכוון אותך לאטרקציה התיירותית/מוכר התיקים הבא. אבל ברלין מדברת בלי הפסק, באלף לשונות ומדריכי אאודיו, בשווארמה ובקארי ובמרק תאילנדי. ומה שהצלחת לפענח - על אחריותך.

(בפוסט הבא: הומור ברלינאי; שיעור באוכל גרמני למתקדמים; וגם כמה תמונות}

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/5/2010 23:34, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, סטיות אישיות
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-30/5/2010 14:29

---