איתות בערפל
דורה מספרת בכתבה ב-ynet על xkcd - קומיקס פשטני להפליא שהפך להצלחה עולמית ויש לו מעריצים נלהבים. רוב הקטעים בו לא מצחיקים במיוחד (והרבה מהם דורשים הרבה יותר מדי ידע במתמטיקה ובמחשבים) אבל יש גם כמה נוגעים ללב ממש, שלא צריך אפילו שלוש יחידות במתמטיקה בשביל להבין, להזדהות ולאהוב. והכל בלי ציורים מורכבים ובלי יותר מדי 'תחכום'. משהו בסגנון אמריקן ספלנדור לגיקים.
מהראיון בכתבה, היוצר מזכיר מאוד כמה חברים שהיו לי לפני שנים, כשהיינו לומדים בעל פה שירים של מונטי פייטון וטום לרר וממציאים בדיחות מילוליות מורכבות שכמעט אף אחד לא הבין בשמיעה ראשונה. סוג של ציניות קלילה ריחף מעל המפגשים האלה, משהו שהסווה את תחושת הזרות הנואשת שכל אחד זיהה אצל האחרים.
ולמרות שהלכתי משם רחוק, במקום הזה יש לי עדיין תחושת בית מסוימת, תחושה של ביטחון.

עולם הבלוגים גם הוא שפה, אבל שפה אחרת. היה לי קשה מאוד לכתוב את הקטע הזה, הוא דרש תרגום בין מקומות זרים זה לזה במוח שלי. כמו סוגים של כתיבה שרבים ביניהם ולא ניתן להכליא ביניהם. קצת כמו כפיות ומזלגות.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/5/2008 01:14, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה, מטאבלוגיקה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-1/6/2008 14:06

---

זו עם הסרט האדום על הצוואר
אחרי שזכיתי לכבוד אפלטוני (שזה בטח יותר טוב מאהבה אפלטונית), קלטתי שבמקרה דווקא הפוסטים האחרונים עוסקים בכל מיני מיני עניינים ושירים וטריילרים, אבל לאו דווקא משופעים בתובנות על גרמניה ובכלל. ובמקרה, בדיוק כדי להשלים את החסר, הזדמנה לנו אתמול בערב מסיבה גדולה - אולי הגדולה ביותר שהיינו בה מאז המעבר - אצל ידידנו הפסנתרן הגי'נג'י סבסטיאן. אם נדייק, זו בעצם היתה המסיבה הראשונה שלנו פה פרט לשני סילבסטרים (שבהם העיקר היה הזיקוקים) ולכמה מסיבות יום הולדת שהיו בעצם ארוחות ערב מורחבות. וגם בזה אין הרבה חדש, כי גם בשנים האחרונות שלנו בתל אביב לא היינו הולכים הרבה למסיבות; החל מנקודה מסוימת (אני חושב שזה היה בסביבות החתונה, אולי קצת לפני) התרבות של 'חיים ממסיבה למסיבה' התרחקה מאתנו, החבר'ה שהיו מגובשים להפליא התפרקו, ומי שנשארו העדיפו מפגשים קטנים ואינטימיים בהרכב של 2-3 זוגות פלוס איזה גלגל חמישי או שביעי, ולא מסיבות המוניות, פרועות יותר או פחות.
[כל זה מעלה כמובן את השאלה, 'למה?', וזו באמת שאלה מעניינת, אבל אם אתחיל להתחבט בה לא אגיע לסבסטיאן וחבל. אז אולי נשאיר את זה כשאלה פתוחה לתגובות - למה אנשים בגיל מסוים מפסיקים ללכת למסיבות?]

בכל אופן, סבסטיאן הוא עדיין מהסוג שהולך למסיבות, וכמעט כל פעם שאנחנו נפגשים הוא מתעקש לספר חוויות ולהראות קליפים ממסיבות פרועות שנכח בהם בפרייבורג ובכלל. והוא זה שהחליט - לפני כחודש - שהגיע הזמן לעשות מסיבה כזו אצלו. ההזמנה נשלחה כמובן באימייל (מה היינו עושים בלעדיו? אה, שולחים בדואר. עשינו את זה פעם) ואליה צורף קטע מוזיקלי שאמור היה לייצג את אופייה של המסיבה ואף העניק לה את שמה - Die mit dem roten Halsband (זו עם סרט-הצוואר האדום). מדובר בקטע אהוב על סבסטיאן בגלל המופרכות המושלמת שלו - מעין פרומו פארודי בסגנון ערוץ הקניות על סרטי פורנו משנות ה-70. ראו כאן (לא לילדים!). במסגרת הנושא, נדרשו כל המוזמנים לבוא עם משהו אדום על הצוואר - צעיף, מחרוזת, סרט או מה לא. הזוג הישראלי הנוסף, שקיבלו גם הם את ההזמנה, מכירים פחות את סבסטיאן ולכן ברגע הראשון נחרדו מהאפשרות שמזמינים אותם לאורגיה המונית. הרגענו אותם (שהרי מדובר בכל זאת בגרמנית) אבל בהחלט היינו במתח לראות מה מסתתר מאחורי ההזמנה. בנוסף, תהינו איך תיראה מסיבה גרמנית ומה מייחד אותה לעומת מה שאנחנו מכירים מהארץ.

כדי להתאים את עצמנו לכל אפשרות, הלכנו על חגורות-צוואר קינקיות שקנינו בזול בחנות בפסז', התלבשנו בהתאם (שחור-לבן-אדום) והבאנו קורנפלקס עם שוקולד על כל צרה שלא תבוא. פחות מדקה מכניסתנו לדירה, מיד הזדקר לעין מאפיין גרמני מס' 1, ובידי הימנית הופיע יש מאין בקבוק בירה. בהמשך הערב נצפה במסיבה אותו קסם אופייני שחווינו לראשונה בפאב בפראג - מספיק היה להזכיר את המילה 'בירה' או להחזיק את היד פרושה קדימה, ועוד בקבוק הופיע, פתוח ומוכן לשתייה. כולם שתו, פרט לבחורה אחת שטענה שהיא נוהגת, ואני חשבתי שזה בהחלט מפשט את העניינים: בעוד שבארץ קונים כל מיני טקילה, וודקה וויסקי ושאר מיני אלכוהול, כאן כל מה שצריך הוא לדאוג לכמה ארגזים של בירה. הבחירה היחידה היתה בין הסוגים (שלושה).
עם הבירה ביד חציתי את חדר האוכל והצטרפתי לכולם במרפסת. מאפיין גרמני מס' 2: משום מה, בעל הבית חשב שערב סגרירי בטמפרטורה של 16 מעלות הוא הזמן האידיאלי למסיבת-קיץ במרפסת הפתוחה. לא נותר לנו אלא להישאר עם הז'קטים ו/או להתחמק כמה שיותר פנימה, לחדר המחומם בו היה ערוך המזנון. המזנון, אגב, היה מאפיין גרמני מס' 3, אותו ניתן לתמצת במשפט 'אוכל הוא בסך הכל תוספת לבירה'. בעוד שבארץ תמיד אפשר לדעת כמה המארחים עשירים/בשלנים ע"י בחינת החטיפים (נתחי סושי או ביסלי? בגטים עם סלמון או ערגליות?), אצל סבסטיאן כיכבו נקניקיות קטנות, נתחי גבינת אמנטל על קסמים בצורת דגלים קטנים, מלפפונים חמוצים ומקלות גריסיני - שומני ומלוח, מה שהולך הכי טוב עם אלכוהול. בגזרת המתוקים היה פופקורן (מאפיין גרמני מס' 4, שכבר עמדנו עליו כשיצאנו לקולנוע: הפופקורן תמיד מתוק).
ומה לגבי המסיבה הפרועה שהובטחה? אה... בערך. את גווארדיית ההשתוללות הוביל מקס, מתופף פרוע וידידו הטוב ביותר של סבסטיאן, שהתחבר באורח מושלם להומור הנונסנס שלי ולאנרגיה הבלתי נדלית של האופה (ידידנו הישראלי). וכך התעסקנו ארוכות בסכנות הנשקפות לעולם מצריכה מוגברת של מים; ניהלנו קרב אגרוף תוך שימוש בבקבוקי בירה ככפפות; הקמנו דת חדשה, הסוגדת ל'זו עם הסרט האדום על הצוואר'; ובשיא המסיבה, אחרי שהסתבר שמוסיקה אמריקנית היא המכנה המשותף הטוב ביותר לישראלים ולגרמנים, לימדנו את כל החבר'ה לצעוק 'אבטיח בשקל' בקטעי השיא של killing in the name of (לא לרגישים לווליום!) - מסורת ותיקה מהחורבה שהרוקיסט המקומי גילה בה עניין רב.
אבל למרות כל זאת, היו במסיבה הרבה יותר מדי רגעים מתים, שבהם כולם עמדו עם בירה ביד במרפסת, פטפטו וחיכו שמשהו יקרה. כפי שאסנת אמרה, מזלם שבאנו ועשינו להם שמח. במסיבות שלנו (אלה שהיינו הוגים, מתכננים ומארגנים בקפידה לפני שנים) זה לא היה קורה. לפחות ניצלנו את ההזדמנות ללמד את סבסטיאן להגיד בעברית "שעות אני מחפש פה את הים. לא יכלו לשים שלט קטן: ים?" תודו שזה קריטי.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/5/2008 23:06, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, הומור, הגרמנים האלו..., סטיות אישיות
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-27/5/2008 21:00

---

שני תרגילים והודעונת
תרגיל באחוזים

אחד הדברים שהדהימו אותנו בגרמניה הוא העובדה שהגבינות כל-כך שמנות. הכוונה לא רק לגבינות הצהובות הקשות, שהתמקמו איפשהו באזור ה-45-70% שומן, אלא גם לרכות: כמה שהתאמצנו, לא מצאנו גבינה לבנה 5% או 9%. ה'קווארק', תיאורטית הגבינה דלת-השומן, באה בשלוש גרסאות על מדפי הסופר - 0% (לא טעים), 20% ו-40%. משהו לא הסתדר לנו בכל הסיפור הזה, אבל אחרי שעברנו לסופר הקרוב לביתינו הצלחנו למצוא גם 'פילדפיה לייט' מיובאת מארה"ב עם 5% וצזיקי מיובא מיוון עם 9%, אז נרגענו.
שנה וחצי אחר-כך, לפני יומיים, איתרנו אי-התאמה מוזרה על חבילה של אמנטל מגוררת. בעוד שמלפנים היה כתוב בגדול 45% שומן, בפירוט הערכים התזונתיים בצד השני נרשם במפורש שיש רק 29 ג' שומן למאה גרם. בניסיון להבין את הבלבול שמנו לב שליד המספר 45% מופיעות האותיות i.Tr, שגם ראינו על כל מיני גבינות אחרות. חיפוש קצר הוביל אותנו לוויקיפדיה הגרמנית, ושם חטפנו שוק.
מסתבר שפירוש הקיצור הוא in der Trockenmasse, כלומר 'במסה היבשה'. פירוש הדבר הוא אחוז השומן שהיה בגבינה לו היו מייבשים ממנה את כל הנוזלים. מאחר שבגבינה יש הרבה נוזלים, התוצאה היא שאחוזי השומן האמיתיים נמוכים בהרבה ממה שחשבנו: בגבינות קשות יש להכפיל את האחוז הנ"ל ב-0.6-0.7 ובגבינות לבנות - בסביבות 0.3 ואף פחות. כך התברר שסתם הוצאנו את דיבתם של הגרמנים: הקווארק של 40% התבררה כגבינה 10%, וזו של 20% התבררה כ-5% לערך.

תרגיל בבלשנות
לפני כמה ימים דיברה אסנת טלפונית עם ידיד בישראל ומסרה לי ד"ש חמה. תחילה זה נשמע לי משונה להפליא, כי אני רגיל למאזיני הרדיו המוסרים ד"ש חם, אבל במחשבה שנייה הבנתי שהם טועים והיא צודקת, שהרי ד"ש הוא 'דרישת שלום' בנקבה, ורק בגלל המילה 'דש' אנחנו מייחסים לקיצור מין שונה.
אבל את רכבת המחשבות אין להפסיק, ומיד תהיתי איזה מין ביטוי זה 'דרישת שלום'. בתרגום ישיר לאנגלית זה יוצא a demand for peace, משהו שנשמע כמו מדיניות החוץ של ג'ורג' וו. בוש (תעשו שלום או שנתקוף). חשבתי שמקור הביטוי הוא מ'דרש בשלומו', אלא שלפי מילון אבן שושן הסדר הפוך, ו'דרישת שלום' בא קודם (בימי הביניים). אבן שושן היקר היה גם זה שהאיר את פני וציין שהמשמעות הראשונה של המילה 'דרישה' היא לא המובן הרגיל שלנו (אני דורש ש...) אלא 'חקירה, בדיקה, הצגת שאלות לשם קבלת ידיעות'. וכך 'דרישת שלום' היא דווקא כן פעולה אקטיבית - חקירה ובדיקה כדי לברר מה שלומו של אדם אדם מסוים. וכשמוסרים למישהו דרישת שלום (לא משנה באיזו טמפרטורה) המחויבות שלו היא לענות - לאו דווקא בדרישת שלום נגדית, אלא בפירוט של 'מה שלומו'.

הודעונת
השבוע שוב צפוי לנו ביקור רב משתתפים מהארץ, הפעם של הענף שלי במשפחה, ולכן תדירות העדכונים והתגובות-לתגובות תהיה כנראה נמוכה יותר. עם הקוראים הקבועים הסליחה...
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/5/2008 09:20, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, הגרמנים האלו..., סטיות אישיות
20 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-19/5/2008 10:23

---

קשיי עבודה

הבטחתי ללי פוסט על הקושי לעבוד, והנה הוא.
הקושי לעבוד מתחיל בקושי להתלונן. הרי אנחנו לא חיים בימי הביניים או בעולם השלישי, ולא עובדים בשדה בשמש הקופחת 15 שעות ביממה, אלא יושבים מול מחשבים במשרדים ממוזגים/מחוממים, או אפילו בבית, ומתעסקים במילים או במספרים או בשניהם גם יחד. אז איך אנחנו מרשים לעצמנו להתלונן על הצורך הזה?
ובכל זאת. בלי לפגוע בכבודם של העובדים-קשה-באמת, תרשו לי להיות מפונק ולדבר על זה. כי המוח בורח. המוח לא רוצה להיות בסד, מתנגד באורח טבעי לדברים שנדמים כמו כפייה מבחוץ. זאת הסיבה שעבודות חדשות נעשות ביתר חדווה: המוח עדיין לא התרגל לראות בהן משהו שהחוץ כופה עליו, ואפשר לרמות אותו לחשוב שזה משהו שרצינו לעשות. ואז, כמובן זו לו עבודה, ולא משנה כמה חשיבה מאמצת נכנסת לכך, זה נכנס תחת הכותרת 'כיף'.
וזה לא שאני טיפוס עצלן. נהפוך הוא, אפשר לומר שאני סובל מאיזו פעלתנות נוירוטית, שמקשה עלי לנוח גם בזמנים של חופש, סוף שבוע או מה שלא יהיה שצריך בעטיו לנוח. הרעיון של ישיבה או שכיבה בלי לעשות כלום מעולם לא קסם לי במיוחד. כך שהאנטי לעבודה אינו עידוד לעצלנות אלא משהו אחר, שנובע דווקא מהפעלתנות: הרצון לקדם בזמן הזה אחד מההמון פרויקטים האחרים, שדורשים גם הם זמן והשקעה ותשומת לב, וההבדל היחידי הוא שמשום מה אף אחד לא מוכן לשלם לי עליהם.

מבחינת כסף, כבר מזמן הגעתי למסקנה שמבחינת ניהול הכסף הייתי כבר מעדיף לחיות בחברה קומוניסטית, שבה יש לי עבודה מסוימת לעשותה וכשהיא נשלמת אני יודע בוודאות שאזכה לקבל את צרכי הקיום ולחיות ברמת חיים מסוימת, קבועה, בלי לדאוג שיש מספיק כסף בבנק ולנסות לחשוב מאיפה תבוא ההכנסה הבאה לכסות את ההוצאה הבאה. בשיטה הוז יש כמובן חסרונות במובן הגלובלי (ייצור פחות יעיל, צורך במשטר טרור כדי לשמור על חלוקת הרכוש וכו') אבל במובן הלוקאלי היא מתאימה יותר לצורת המחשבה שלי, שממילא מנתקת לגמרי בין העבודה לבין התגמול.
אבל זה לא היה משנה (ואולי דווקא מחריף) את ההתנגדות הבסיסית של המוח, של הרוח, לעסוק בשאלות טריביאליות כשדברים אחרים בוערים, סוערים, עומדים בפתח.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/4/2008 00:40, ושייך לקטגוריות עבודה, סטיות אישיות
31 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-7/4/2008 22:35

---