הגדר והחומה, עוד מחשבונת
ספיח שאני חייב לכולם מהפוסט מיום נפילת החומה.

אם אתם זוכרים, דיברנו על ההבדל האטימולוגי בין Wall - סתם קיר בבית - לבין walls - חומות של עיר. אבל 'גדר' זה בכלל משהו אחר לגמרי. גדר היא משהו שממוקם מחוץ לבית, עם אותה פונקציה כמו קיר: למנוע מדברים רעים להיכנס. אבל גדר היא דבר מרוחק יותר, משהו שאחריו עוד יש גינה וכיסאות-חצר וחניה וקיר חיצוני - עוד הרבה דברים שיפרידו בין הפנים לחוץ. ומי שלא שייך, קוברים אותו 'מחוץ לגדר' - הרבה מעבר ל'מעבר לקיר' או 'מחוץ לחומות'.

כי 'גדר' בעברית היא גם השורש שממנו נגזרת המילה 'הגדרה'. נדמה שפעם כבר אמרתי ש'להגדיר' פירושו 'לשים גדר' (ואז הבעתי אנטי להגדרות חיצוניות באשר הן). אבל זה עובד גם בכיוון ההפוך: 'לשים גדר' פירושו 'להגדיר' - כל גדר מגדירה את הגבול בין הפנים והחוץ, צד א' וצד ב', אנחנו והם. אם נקשר זאת לפלסטינים, נוכל להיזכר שהם - כמו כל המדוכאים עלי אדמות - אומרים שהם מבקשים 'הגדרה עצמית' - וזו מהות הבעיה עם הגדר: זו הגדרה, אבל לא עצמית. ממשלת ישראל מגדירה את הגבול באופן חד-צדדי, ומפקיעה מהפלסטינים את יכולתם להשתתף בהגדרה (ובגידור) של שטחם.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/11/2009 00:53, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, סטיות אישיות
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קוץ ב-5/12/2009 03:34

---

דם ואש ותמרות עשן
בין הפילוסופיה לסטטיסטיקה, הבלוג הזה קצת איבד מתחושת הכיף ששרתה עליו לפעמים, וזו ההזדמנות לתקן זאת. ממתק-הטראש הנוכחי שלנו הוא הסדרה 'דם אמיתי', שעברנו במהירות דרך עונתה הראשונה ועכשיו אנו צופים בהנאה רבה בשנייה. הסדרה, אותה יצר אלן בול ('עמוק באדמה'), מבוססת על רעיון מגניב: אי-שם בעתיד או במציאות חלופית פיתחו היפנים (אלא מי?) תחליף מושלם לדם אנושי, המכיל את כל החומרים הדרושים לערפדים לשרוד מבלי לתקוף בני אדם. כתוצאה החליטו הערפדים 'לצאת מארון הקבורה' (משחק המלים הראשון ובפירוש לא האחרון שמרמז להקבלה בין הקהילה הערפדית להומוסקסואלית) ולהשתלב - לפחות באופן חלקי - בחברה האנושית. הסדרה עוקבת אחרי עיירה קטנה בלואיזיאנה, שם פוגשת סוקי סטקהאוס (אנה פאקווין, שיש לה כבר אוסקר בארון), שגם לה יש יכולת מיוחדת המבדילה אותי משאר בני האדם הרגילים, את ביל קומפטון הערפד, ומתפתח ביניהם רומן girl meets vampire קלאסי, שנראה מוכר מאוד למי שפגש את באפי ואנג'ל.
יש לסדרה כמה חסרונות - למשל הדמויות הראשיות, שנוטות לטמטום קל, או ספירות הגופות הגבוהה, שלא היתה מביישת סדרות כמו 'הסמויה' או '24' והפכה כמעט לעניין קומי בעונה הראשונה - אבל על אלה מחפים הרבה יתרונות מרשימים. למשל העובדה שיש מה לראות בגזרת החתיכים והחתיכות (ובגלל שמדובר ב-HBO, גם רואים לא מעט); וגם סדרה של דמויות-משנה מטורללות-במידה-מקסימה; ומעל הכל, שיר פתיחה שמשלב באורח מושלם - הן במלים והן במנגינה - את הקאנטרי של הדרום העמוק עם הקינקיות, הסקסיות ותחושת הסכנה המאפיינים את הסדרה. גאון מי שחפר במעמקי אלבום די שכוח מ-2005 ומצא:



מה שכן, הפתיח הזה הזכיר לי עוד פתיח שראינו ממש לא מזמן, שגם הוא:
1. משלב אווירה קינקית ומאיימת במוסיקה בעלת אלמנט 'עממי'
2. כולל דימויים מעוררי-אימה מהטבע הפראי באזור שבו מצולמת הסדרה
3. לא מכיל תמונות מובהקות של הדמויות בסדרה עצמה.

למעשה, אפילו הקצב בהתחלה מאוד מאוד דומה:



מעניין לדעת מי הושפע ממי (ואולי מקורות ההשראה רחוקים יותר ומוקדמים יותר)... אבל בינתיים, אנחנו נהנים.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/11/2009 11:54, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות, אופטימי
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-7/11/2009 00:45

---

נרמול האנושות
מבוא: סטטיסטיקה ללא-סטטיסטיקאים, או מה זה בעצם נורמלי
(אנשי המדע וכל מי שמכיר התפלגויות סטטיסטיות מוזמנים להצטרף בפרק הראשון)

בשנת 1733 גילה החוקר הצרפתי אברהם דה-מואבר שהרבה מאוד תכונות מתפלגות באוכלוסייה (אנושית או לא אנושית) בדרך מסוימת; עם השנים, הדרך הזו קיבלה את השם 'התפלגות נורמלית'. ההתפלגות הנורמלית היא הדרך שבה מתחלקות תכונות כמו גובה, אינטליגנציה, ציונים במבחנים (בדרך כלל) ועוד הרבה דברים. מבחינה גרפית, ניתן להמחיש את ההתפלגות הנורמלית באמצעות 'עקומת הפעמון' המפורסמת:




יש כאן כמה עקומות, ואת ההבדל ביניהן אסביר עוד רגע, אבל מה שחשוב בינתיים הוא המשותף לכל העקומות בציור, שהוא אולי התכונה החשובה ביותר של ההתפלגות הנורמלית: רוב התוצאות מתרכזות קרוב לממוצע, ומספר הפרטים הולך וקטן ככל שמתקרבים לשוליים. רק כדי לסבר את האוזן, צריך לזכור שלא הכל מתפלג בצורה כזו; ימי הולדת, למשל, מתפלגים בצורה אחידה לאורך השנה ולא מתקבצים יחד באמצע.
ההבדלים בין העקומות - שכולן שייכות להתפלגות נורמלית - נובעים משני פרמטרים, שקובעים יחד את ההתפלגות. הראשון הוא הממוצע, כלומר הערך שסביבו מתקבצות התוצאות (לעקומה הירוקה בציור יש ממוצע אחר מלאחרות); השני הוא סטיית-התקן, הקובעת את רוחב העקומה. בכל התפלגות נורמלית, מתרכזות כשני שליש מהתוצאת במרחק של עד סטיית תקן אחת מהמרכז, וכ-95% - במרחק של עד שתי סטיות תקן.
הציור הבא עשוי להבהיר את העניין:



המונחים המתמטיים האלה - ובראשם 'נורמלי' ו'סטייה' - יופיעו מחדש (בתחפושות אחרות לחלוטין) בפרקים הבאים.

פרק ראשון: סטייה כמונח יחסי
אחת ההשלכות המידיות של ההתפלגות הנורמלית היא שחלק ניכר באוכלוסייה - או במלים אחרות 'רוב משמעותי' - ממוקם בטווח מסוים של תוצאות. מאחר שבני האדם הם היוצרים את החברה, הטווח הזה יוגדר אוטומטי בתור 'הטווח הנורמלי', או 'הטווח המתאים לחברה', ואילו מי שמחוצה לו (ולאור ההתפלגות, תמיד יהיו כאלה) יוגדרו כ'בשולי הנורמה', 'מחוץ לנורמה' ואולי אפילו 'סוטים'.
החלוקה הזו נראית ממבט ראשון מזעזעת-משהו, אבל אנחנו מנחמים את עצמנו בכך שמדובר רק בהקשרים השליליים שנתנה השפה למונחים כמו 'סטייה' ו'לא נורמלי'. אנחנו יוצאים מהנחה שהגדרות בעלות משמעות אינן מסתמכות על מבחנים יחסיים כאלה.
ואז אנחנו קוראים ב'הארץ' על עלייה משמעותית בשיעור האוטיזם בארה"ב. אלא שהניסוח הזה מטעה: אין שום היגיון - סביבתי או גנטי - שיכול להסביר עלייה כה משמעותית במספר הסובלים מאוטיזם בזמן כה קצר; הניסוח הנכון הוא 'עלייה משמעותית באחוז *המאובחנים כאוטיסטים*'.
יש הטוענים (אפילו בכתבה עצמה) שהעלייה באבחונים נובעת משינויים בתהליכי הבדיקה או מאינטרסים של המאבחנים. אף כי איני שולל אפשרות כזו, הייתי רוצה להציע רעיון אחר: שיעור האוטיזם הולך וגדל מאותה סיבה שגדל בהתמדה שיעור המאובחנים כלוקים בהפרעות קשב ובכל מיני הפרעות מסוג זה: ככל שהמושגים האלה הופכים לשגורים בציבור, יותר ויותר אנשים (והורים) ניגשים לאבחונים (מאבחנים את ילדיהם) ולכן מאובחנים הרבה מקרים שבעבר לא היו מדווחים.
הרעיון הזה נשמע הגיוני, אבל הוא מוביל לתובנה מפתיעה. בניסוח אחר, ההשערה שלי לעיל טוענת ששיעור האוטיסטים באוכלוסייה לא קפץ פתאום, אלא היה תמיד גבוה יותר משחשבו החוקרים. אבל - וכאן מגיעה הנקודה המעניינת - עצם ההגדרה של אוטיזם (ושל 'הפרעות' רבות אחרות) מבוססת על מבחנים התנהגותיים ושאלונים שונים; בהנחה (הסבירה) שהציונים האלה מתפלגים נורמלית (ומכאן מונחים כמו 'הספקטרום האוטיסטי'), הבחירה בציון מסוים שהחל ממנו ומטה נאבחן 'הפרעה' היא למעשה שרירותית. במקרים רבים נוהגים לבחור את ציון-הסף באופן שאחוז מסוים מהמקרים - לרוב מי שמרוחקים שלוש-ארבע סטיות-תקן מהממוצע - יסווגו כ'הפרעה' (יהיה זה לא הגיוני להגדיר משהו המשותף ל-40% מהאוכלוסיה כהפרעה; מצד שני, הפרעה שרק שלושה אנשים בעולם סובלים ממנה לא מעניינת אף אחד). אם אכן זה המצב, לפנינו דוגמה מושלמת לחשיבה מעגלית - הגדרנו הפרעה א' כך ש-0.5% מהאוכלוסייה סובלים ממנה; כעת אנו מגלים שכ-1% מהאוכלוסייה עוברים את ציון הסף ואז מצהירים בריש גלי ש'שיעור הסובלים מההפרעה הוכפל' - במקום להודות בטעותנו ולתקן את ציון הסף (זה בעייתי לאבחן מישהו כ'נורמלי' אחרי שכבר אישרת את ה'הפרעה').
[הערה: במהלך הדיון עברתי מאוטיזם ל'הפרעה' בכלל מטעמי זהירות: הידע שלי על אוטיזם מוגבל והנחתי כאן כמה הנחות שנראו לי סבירות אבל עלולות להיות לא מדויקות].
יתר על כן, חלק ניכר מה'הפרעות' המאובחנות באמצעים פסיכולוגיים או התנהגותיים מכניסות את ההגדרה היחסית של הסטייה בדלת האחורית - ע"י התבססות על שיפוט מצד גורמים 'מוסדיים' ונורמטיביים (מורים למשל) או בניסוחים שקושרים את הגדרת התופעות כ'הפרעה' לכך שהיא 'מפריעה לתפקוד השוטף בבית הספר/בעבודה/בחברה'. כל אבחוני ההפרעות תלויים בעצם לחברה שבה מתפקד המאובחן, וקשורים אליה קשר הדוק; התנהגות מקובלת בחברה אחת עלולה להפריע מאוד לתפקוד השוטף באחרת.

פרק שני: התיקונים
בימים עברו, תחושת השונות הפכה לפחד, וזה הפך לשנאה כלפי השונה. אנשי-השוליים - אם לא הצליחו להסתיר את סטייתם - נרדפו, הורחקו מהחברה או הפכו למוצגי-קרקס ('האיש הגבוה ביותר בעולם' וכו'). אבל היום אנחנו חכמים יותר, וברור לנו שיש לקבל את השונה - שהרי אין הוא יכול לשנות מה שהוא. למרות זאת, בחברות רבות יסבול בכל זאת השונה מיחס לא נעים, וחייו יהיו קשים יותר מאשר האדם ה'נורמלי' (זה שנמצא במרחק סטיית תקן אחת או שתיים מהממוצע); זה נכון במיוחד בקרב ילדים, שלוקח להם זמן לפתח אמפתיה ו/או להפנים עקרונות של סובלנות. וכך, גם ההורה הליברלי לא יתלהב מכך שבנו/בתו יהיה בין הסוטים מהנורמה - משיקולי טובת הילד (כפי שנתפסת ע"י ההורה הנורמטיבי): אם מי שבשוליים סובל - גם אם אין זה באשמתו - יש משהו מעציב בהכרה שהסבל הזה צפוי להיות מנת חלקו של הילד, גם אם אי אפשר לשנות את זה.
אבל חכו רגע! מה אם אפשר לשנות?
כיום לא מקובל, לפחות בחברות ליברליות, 'לרפא' חלק מהסטיות מהנורמה. רבים הגיעו למסקנה, למשל, שאי אפשר 'לרפא' הומואים ולסביות, ושעדיף לקבל את השונות שלהם. אבל אם משהו מוגדר כ'הפרעה', ונערכים עליו מחקרים ע"י רופאים, טבעי להניח שאפשר לרפא או לתקן אותו. ואם הדבר גורם ללגלוג מצד החברה הנורמלית או לחוסר יכולת להסתדר בה - מי לא ירצה לחסוך את הסבל הזה מעצמו או מצאצאיו?
הבעיה בלוגיקה הזו היא שהכל יחסי. אם וכאשר כל ה'חריגים' יתוקנו, התתפלגות תצטופף למרכז (במלים מתמטיות - סטיית התקן תקטן). ואז, כמובן, מה שהיה פעם במסגרת הנורמה יהפוך לחריג החדש, לדבר שצריך 'לתקן'. למעשה, התהליך הזה כבר קרה: החברה קיצצה מעצמה את הלא-נורמליים, את הבלתי-שפויים ואת הלא-מתאימים, ושלחה אותם לכל מיני 'מסגרות מיוחדות'; מבין אלה שנותרו, מי שפעם היו 'בשולי הנורמה' הם עכשיו אלה שמעבר לשוליים, אלה ש'שונים' וסובלים מכך. כתוצאה, לצד עלייה מתמדת בגיוון של החברה במובנים מסוימים, מצטמצם הגיוון בצורות החשיבה ובדרכי התפיסה - ולו, לטעמי, יש תפקיד חשוב בהתפתחות החברה (אבל האמת שזו הערת שוליים שדורשת בעצם פוסט שלם משלה).
אם נחזור לתיקון עצמו, הרי שבהתחשב בכך שהנורמה והסטייה יחסיים לחברה, קשה מאוד לדעת האם התיקון הוא באמת תיקון, או שמא רק התאמה של האדם לסביבה מסוימת (ובמקרה של ילדים - לסביבה יחסית מצומצמת, שהילד לא בחר בעצמו). האם לא ייתכן שצורת מחשבה הנחשבת למופרעת בחברה אחת, תהיה הנורמה באחרת? ובהתחשב בגיוון הרבה בעולם, האם לא עדיף שאדם ימצא את עצמו בקרב הדומים לו, במקום לנסות להתאים את עצמו לשונים ממנו?
ומעל לכל - האם אין חשיבות לגיוון בצורות חשיבה כערך בפני עצמו?

(המשך יבוא: על נרמול חד-צדדי, על הנדסה גנטית ועל מגבלות התיקונים)
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/10/2009 09:54, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, סטיות אישיות
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של eln ב-24/10/2009 12:33

---

פוסטלוויזיה (וגם שנה טובה. ובכלל)
מאז שביטלתי את טבלת הצפייה משמאל (בגלל שראיתי שאני לא עומד בעדכונים קבועים שלה) כאילו אבד נדבך מסוים לתקשורת עם קוראי הבלוג, או לפחות המכורים-לטלוויזיה שבהם. אז כדי לא לקפח את קו התקשורת הזה, להלן עדכון קטן ומשולב במיני פרפראות.

אז קודם כל, סיימנו את העונה החמישית של 'אבודים', וכולם מוזמנים לדון בתגובות (בסימון ספוילר מתאים) בהשלכות של הסיום המוזר של העונה ובמה עלול לקרות בעונה השישית.

אחרי שהשארנו את האי מאחורנו, רצינו להישאר בתחום ה'קצת משונה', וניסינו את הסדרה 'על טבעי' (Supernatural). אין לנו מושג מי המליץ לנו עליה, וזה טוב - כי זה חוסך את הצורך לשאול את אותו ממליץ אלמוני מה עבר לו בראש. באופן יוצא דופן החלטנו כבר אחרי הפרק הראשון - שהיה שבלוני, צפוי להפליא ומעצבן ברמות - להפסיק לראות את הסדרה ולעבור למשהו אחר.

'משהו אחר' היה 'תמרות עשן' הישראלי, סדרה שהוכיחה שאין לתסריטאי ארצנו שום סיבה להתבייש לעומת אחיהם בגולה. 'תמרות' היא משהו בין מערבון קלאסי ל'טווין פיקס' (אם כי בניגוד לדייוויד לינץ', כאן לא ויתרו לגמרי על החקירה הראשית לטובת אינספור דמויות המשנה ההזויות). נדמה לי שזו גם הפעם הראשונה שאנחנו רואים סדרה ישראלית שבה נגמרת העונה בקליפהאנגר ולא בסגירת קצוות כוללת - סיכון משמעותי במדינה שבה לא הרבה סדרות מגיעות לעונה שנייה.

מה שכן, 'תמרות' היא סדרה די כבדה מבחינת הנושאים, מה שהיה קצת מעיק כשראינו במקביל אליה את העונה השלישית (המצוינת) של 'דקסטר'; איכשהו כל עונה אני חושב שאין להם עוד לאן לקחת את הדמות הזו, ומייקל סי. הול מוכיח לי כמה אני טועה. תחושה דומה, יש לי אגב גם עם העונה השנייה של Breaking Bad (נדמה לי שבארץ קוראים לזה 'שובר שורות') - אחד הסדרות היותר-קיצוניות מבחינה גרפית שנראו על המסך.

את הצד הקליל מספקת לנו כרגע הסדרה Fringe ('על הקצה'), שבהחלט מספקת לנו את המוזרות שחיפשנו (ולא מצאנו) בעולם של 'על טבעי'. פרינג' היא הפקה של ג'יי ג'יי אברמס, שאחראי גם ל'אבודים', אבל היא מצליחה להיות קוהרנטית (גם אם מופרכת לחלוטין מבחינה מדעית) בלי להיות צפויה מדי. הסדרה עוסקת ביחידה של אפ.בי.איי שעוסקת בכל מיני מקרים משונים - אבל בניגוד לתיק-עם-באפלה הוותיקה, הפרקים מתחילים משונים ומטורפים להפליא ונעשים יותר ברורים והגיוניים ככל שמתקדמים. זה קורה בעיקר בזכות וולטר בישופ, מדען שבילה 20 שנה במוסד לחולי נפש אבל לפני כן היה איכשהו קשור לכל מיני תחומי מדע מתקדמים שמאפשרים לגיבורים לעשות דברים שנראים כמו קסם. לזה אפשר להוסיף מקבץ משעשע של שחקנים שראינו ואהבנו בסדרות קודמות (פייסי מ'דוסון קריק', מיגל אלווארז מ'אוז' ולאנס רדיק, שהיו לו תפקידים נהדרים גם ב'אבודים' וגם ב-The wire). יוצא טעים.

עוד סדרה שאנחנו רואים בקצב איטי (בעיקר כשאנחנו מרגישים מאושרים ובטוחים בעצמנו מספיק) היא Sensitive Skin הבריטית, סדרה צינית ומדכאת להפליא על... המממ... חוסר מיצוי, חוסר סיפוק, אמנות, צביעות, עשירים ועניים ובכלל. בתפקיד הראשי מככבת ג'ואנה לאמלי הנפלאה, שהייתה פאטסי ב'אב-פאב'. מומלץ אך ורק למי שמרגישים בטוחים בבחירות שבחרו בחייהם. ולחובבי בריטים.

זה היה עדכון מהיר מחדר החדשות - קווי הטלפון פתוחים לתגובותיכם. בהזדמנות זו נאחל גם לכל קוראי הבלוג ולשאר גימל ישראל שנה טובה ומתקתקה להפליא; אנחנו, אגב, חגגנו עם תפוח בדבש, לחמניות שומשום שאסנת אפתה בעצמה והסרט 'נערי הכרך' מ-1983 (מחווה לפטריק סווייזי ז"ל), אבל לזה מגיע פוסט עצמאי (וגם לשמונה דברים שעוד ממתינים בקנה).


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/9/2009 01:02, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
23 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אסנת ב-22/9/2009 17:35

---