יומוזיקלי
הבוקר קמתי במצב רוח מוזר. השלג שוב שייט בחלון, כמו אורח קבוע, ואינדקס דרום אמריקה סירב לתרגם את עצמו, לא משנה בכמה שוקולדים שיחדתי אותו. עמד לפני עוד יום ארוך ומשמים, והשקט ששרר מסביב דיכא אותי אף יותר (שלג, גם כבד, יורד בשקט ולא ברעש; זה הבדל משמעותי מגשם).
היה לי ברור שאני זקוק למוזיקה, אבל כשעברתי במוחי על האפשרויות, אף אחד מהן לא קרצה לי. נכון, אפשר לשמוע באתה-צינור כל שיר שלבי חפץ, אבל זה דורש לעזוב כל שלוש-ארבע דקות את ארגנטינה ובוליביה ולבחור שיר חדש. כמה אני כבר יכול להיות יצירתי? מצד שני, בגלגל"צ כבר טחנו לי את כל הלהיטים וגם את הפרסומות של 88 אף. אם אני יודע בעל פה. ותחנות הרדיו האינטרנטיות תמיד איכשהו משמיעות את השירים שהם 'ליד' מה שאני מחפש ולא בדיוק-בדיוק.
אז כדי לקבל את מה שבדיוק רציתי, חזרתי אחורה מבחינה טכנולוגית וביליתי את היום בהקשבה לאלבומים - מהם כאלה שאספתי לדיסקייה שלי בזמנים שבהם עוד היו אנשים קונים דיסקים, ומהם כאלה שמצאו את דרכם למחשב שלי. התוצאה היתה מרעננת ומגוונת, והחלטתי לחלוק אותה עם קוראי הנאמנים, שבזמן האחרון יצאו קצת קרחים.

פתחתי את הבוקר עם דאר וויליאמס. אני לא בטוח שאני זוכר מאיפה אני מכיר אותה, אבל היא מקסימה, והאלבום שלה my better self פתח לי את הבוקר הכי נעים שרק אפשר.



אחר כך חיפשתי משהו טיפה יותר... מעורר, משהו שייקח אותי מחוץ לקליפה ויביא אותי אל הצהריים. לא הייתי צריך לחפש הרבה, וכבר כשניגשתי למדף הדיסקים ידעתי מה אני מחפש: 'מנועים שקטים' של אסף אמדורסקי, דיסק שמייצג עבורי תקופה מאוד ספציפית בחיים, והרבה הרבה תקוות לעתיד.



בשלב הזה ידעתי שהתוכנית עובדת, וכדי לא להרוב כלום הלכתי על קלאסיקות. אני נבוך להודות שהאלבום הבא היה דיסק אוסף של הפינק פלויד. נבוך, כי אני בהחלט מסכים שהגדולה שלהם מתבטאת באלבומים המלאים, ובדרך שבה הקטעים מתחברים זה לזה. אבל 'החומה' היה כבד לי מדי, את Wish you were here שמתי לעצמי לאחרונה ואין לי עוד דיסקים שלהם. אז אוסף. לפיצוי, שמתי אחר-כך את האלבום הכבד-יחסית של ה'אלן פרסונז פרוג'קט', turn of a friendly card. (אני מעדיף את eye in the sky שלהם, אבל שיר הנושא המקסים של האלבום הזה, שמשום מה לא מצאתי באתה-צינור, מאוד מתאים לי לעכשיו, לרצון שמשהו ממוזל יקרה).

בשלב הזה כבר היינו באחר הצהריים, ואני הייתי זקוק שוב להתעוררות. אז עם הקפה השני השחלתי לתוך מכשיר הדיסקים את הת'ר נובה (שמקושרת לתקופה פרועה-יחסית אחרת ומוקדמת יותר) ושרתי בקול רם את המלים:



בשלב הזה החלה בטני לקרקר והחלטתי לנצח את השלג עם אוכל. היה עוף מופשר ומיד עלה במוחי הרעיון להכין את אחת ממנות-הדגל שלי, עוף באננס (מקפיצים בצל, גזר ופלפלים, מתבלים בקארי ובג'ינג'ר, מוסיפים אננס, קצת אבקת צ'ילי, ומלח. מחכים שהאננס ייצור קצת מיץ ואז מוסיפים את העוף). לליווי הבישול, חיפשתי משהו מרגיע (כשאני מבשל אני סוג של פורפרה על אסיד) ומצאתי את אלכסיי מרדוק, שכבר כיכב כאן בבלוג עם don't forget to breathe. האלבום, לצערי, לא מתעלה לרמה של הטראק הזה ונוטה קצת לחזור על עצמו, אבל כרקע לבישול זה הספיק.

לסיום, כשהשמש כבר שקעה מזמן והחושך מבחוץ איים, והעוף באננס ממש רצה להרדים אותי ולמנוע ממני לסיים את מטלותיי בזמן, שתיתי שתי כוסות של 'חליטה לשיפור הקשב והריכוז' ונכנסתי לעולם הקסום של אינפקטד מאשרום, באלבומם האחרון vicious delicious (טעים אכזרי?). כן, אני יודע שיש ביניכם התוהים איך בכלל אפשר להתרכז בעבודה ולשמוע את זה, אבל מה לעשות, ככה אני - אם לא קורים עשרה דברים במקביל, אני פשוט אדאג שהם יקרו ובדרך אזנח את העבודה.

וכך השלמתי יומוזיקלי מספק... איזו מוזיקה ליוותה אתכם היום?

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/2/2010 21:22, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, סטיות אישיות, מתכונים
27 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-5/2/2010 11:33

---

לפני אותיות בום טראח
"במיטה שוכבת נורית
על ידה יושב דובון
וחתול וגם ארנבת
וכולם רוצים לישון"

(מרים ילן שטקליס, 'בובה זהבה')

"וכל הדרך,
כן כל הדרך"

(שלמה ארצי, 'כמו אז')

איך אתם הוגים את שירות השיר לעיל? בפרט, את המלים 'וכולם' בשיר הראשון, או 'וכל' בשני? כללי הניקוד של השפה העברית קובעים באופן חד וחלק שבשני המקרים אין דגש בכף - יש להגות 'וְכֻלָם' וגם 'וְכָל' (קמץ קטן). אבל אני בספק שזו תהיה ההגייה הרווחת בדיבור יומיומי, בייחוד במקרה השני. אפילו שלמה ארצי עצמו אומר 'וְכָּל' (חכו 0:26 דקות מתחילת הקטע); מה שכן, ג'וזי כץ דווקא הוגה נכון (למרות שעברית היא לא שפת האם שלה), אולי בגלל שמרים ילן-שטקליס פשוט ניקדה נכון.

אני מנסה בדרך לדבר עברית נכונה, אבל חייב להודות שאפילו אני מתקשה להגות נכון 'זהב וכסף', 'כדורסל וכדורגל', 'חתול וכלב' (כן, בכולם אין דגש בכף!). זה פשוט נשמע לא טבעי. וכדי להבין למה, יצאתי למסע אל כללי הניקוד, אותם חוקים מוזרים שדני רובס אהב להפוך לפארודיה ('לפני אותיות בום טראח לא יבוא בגד לפת בראש פילה').
האובייקט שאחריו התחקיתי במסעי היה הדגש, יצור קטן ופרדוקסלי: מצד אחד, זהו אחד הכלים המגוונים ביותר בארסנל הלשוני, וממלא לפחות שלושה תפקידים שונים (דגש קל, דגש חזק לסוגיו ומפיק); מצד שני, הדגש הוא גם אחד מסימני הניקוד הפחות-מורגשים בדיבור, כי ברוב המקרים אין הבדל בין הגרסה הדגושה של אות לגרסתה הלא-דגושה (ותיכף נראה איך הדיכוטומיה הזו באה לידי ביטוי). אם אני לא טועה, במקור היו שש אותיות שבהן שינה הדגש את ההגיה (זוהי חבורת בג"ד כפ"ת המפורסמת, שבאורח לא מקרי כלל מקבלת דגש קל בראש מילה); אבל העברית איבדה קצת מעושרה, וכיום נותרו רק ב', כ' ופ'.
הנקודה המעניינת לגבי השלישייה הזו היא שמבחינת כללי השפה, מדובר בכל מקרה על אותה אות, שלפעמים מקבלת דגש ולפעמים לא (במלים אחרות, הגרסה הלא-דגושה היא הגרסה ה'טהורה' של האות); ואילו מבחינת דובר העברית הממוצע, מדובר למעשה בשתי אותיות שונות ('בֵּית' ו'בֵית'; בין השאר בגלל שבאנגלית, למשל, אלה אכן שתי אותיות שונות) ואם כבר, הגרסה הדגושה היא האבטיפוס והלא-דגושה היא יוצא-הדופן (משתי סיבות: כי הגרסה הדגושה נפוצה יותר, וכי שם האות, כמו שנלמד בבית הספר, הוא בגרסה הדגושה - פֵּא, למשל). התחושה הזו, שהצורה הדגושה היא 'סטנדרטית', עשויה להיראות מוזרה בהתחשב בכך שבעברית נהוג להוסיף הרבה מאוד 'תחיליות' למלים (אותיות שימוש, חיבור, יידוע וכו'), ואמורים להיות מקרים רבים מאוד שבהם ייתקל דובר העברית במילה שהאות הראשונה שלה הופכת מדגושה ללא-דגושה מכיוון שכבר אינה 'בתחילת המילה'.
אלא שכאן נכנס למשחק התפקיד הכפול של הדגש. במילה 'הכפול', למשל, האות כ' כבר אינה מנוקדת בדגש קל - כי אינה בראש המילה - אבל היא מנוקדת בדגש חזק, בגלל הא הידיעה שלפניה. במילה 'מִבַּיִת', האות ב' כבר לא בדגש קל - אבל יש דגש חזק, בגלל האות נ' שנפלה (צריך היה להיות 'מן בית'). אותו דבר קורה עם 'שֶׁפִּלֵּג' (ש' השימוש מחליפה את המילה 'אשר' ולכן דגש חזק משלים) ועם 'בַּכִּסֵא' ('בַּ' הוא בעצם ב' השימוש + ה' הידיעה, ויש דגש חזק בגלל ה-ה'). הלשונאים מבינים שכל אלה אינם אלא מקרים פרטיים, שבהם האות מקבלת דגש חזק מכל מיני סיבות, ושיש מקרים אחרים (אחרי ו' החיבור או אותיות השימוש בכ"ל ללא יידוע) שבהן האות אינה דגושה ('אז בְּבֵית הספר', 'לכֻלנו כתר על הראש') - אבל הדובר הילידי הממוצע, שמסיק את כללי השפה מהניסיון, יראה את ההגייה הדגושה ככלל הברזל, ואת הלא-דגושה - כיוצא דופן.
את העניין מסבכת עוד קבוצת אותיות עם שם חמסבא"י, הלוא היא חבורת בומ"ף. הבומ"פים שייכים בכלל לסוג אחר של כללים, שנועדו לסייע להגייה, ובמקרה זה להקל על ההגייה של ו' החיבור לפני עיצורים מסוימים, בכך שהוגים אותה כמו שהיא נהגיית לפני שווא - בשורוק (וּמתי, וּבננה, וּפילים). [בהערת אגב כדאי לציין שגם ההגיה הזו כבר ממש לא טבעית, ואפילו מי שעברית נכונה בפיהם שוגים בה שובו ושוב]. מה שמעניין לגבי אותיות בומ"ף הוא ששתיים מהן שייכות גם למועדון בג"ד כפ"ת הישן והטוב, ולמעשה מהוות שתיים משלוש האותיות שהגייתן משתנה בתוספת דגש. יחד עם העובדה ש-ו' החיבור משנה את ניקודה באותה צורה גם לפני שווא, נוצר תיאום כמעט-מושלם בין המקרים שבהם ו' החיבור מנוקדת בשורוק לבין 'השמטת' הדגש (אני כותב 'השמטה' במרכאות, כי יש כאן השמטה רק למראית-עין, מנקודת מבטו של הלומד-משמיעה, ולא מבחינת כללי השפה), ועלול להתגבש מעין 'כלל אצבע' הקושר את האות הלא-דגושה ל-ו' החיבור המנוקדת בשורוק (חתולים וּכלבים, אבות וּבנים, לשוננו וּפינו ועוד). 'כלל' שגוי זה הוא לדעתי הסיבה שאפילו דוברי עברית טובה מתקשים לזכור שבאות כ' *לא* בא דגש אחרי ו' החיבור, גם אם היא לא מנוקדת בשווא - ולכן אומרים 'וכָּל הדרך', 'וכּבש את בירות' ועוד (או מתקנים תיקון-יתר ואומרים 'חתול וּכֶלב', גם את זה שמעתי).

כל זה, אגב, נוגע לאנשים שמדברים עברית נכונה בדרך כלל; בשפה הישראלית היומיומית אף אחד לא מתייחס לאותיות בומ"ף, והחבר'ה של בג"ד כפ"ת מקבלים דגש מתי שהם רוצים. זה קורה 'בְּכָּל מקום', 'ברחוב וְבְּבֵּית-הספר', בּפּינת רחוב (אפילו רונה קינן נפלה בפח!), בין 'חתולים וְכְּלבים' ועוד ועוד. יחסית לתהליך הזה, המקרה הפרטי של 'המשטרה וְכֹחוֹת הביטחון' (נסו להגות את זה!) הוא באמת בגדר לא-כְלוּם.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/1/2010 20:38, ושייך לקטגוריות דגש קל שבקלים, סטיות אישיות, דברים שמצאתי ביוטיוב
26 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של נ*גה ב-2/2/2010 11:44

---

חופש וטריטוריה
'להיות עם חופשי בארצנו,
ארץ ציון ירושלים'

נדמה שזהו אחד מקווי המחשבה הנפוצים ביותר: כדי להיות 'עם חופשי', כזה שאינו נכנע לשליטים מבחוץ ולא ניתן להטמיע אותו בעמים אחרים, צריך 'ארצנו' - ארץ של העם, או במלים אחרות, טריטוריה. הפרדוקס הוא שהמאבק המתמיד לשימור הטריטוריה ולהרחבתה (שהרי אם טריטוריה נותנת חופש, יותר טריטוריה נותן יותר חופש) כרוך בהשתעבדות לחובת ההגנה על מה ששלך - גיוס כללי, עם-צבא, פטריוטיזם. הטריטוריה, שבמקור נועדה לאפשר את החופש, הופכת מאמצעי למטרה, ותמורת המטרה הזו נפגע אותו חופש שעבורו ביקשנו לנו טריטוריה מלכתחילה.
הפרדוקס מתעורר לא רק ברמה של מדינות ועמים, אלא גם ברמה האישית. בעולם של היום, החופש לטייל וליהנות מהחיים כרוך במידה רבה בצבירת כסף ו/או רכוש; אבל כמו שאמרו כבר חכמים בעבר, 'מרבה נכסים - מרבה דאגה', ואותה רדיפה מתמדת אחר הכסף מגבילה את החופש שלנו, משעבדת אותנו לעבודה, מכריחה אותנו לספור ולמדוד כל חוויה ב'כמה היא מכניסה' או 'כמה היא עולה'. אנחנו נעשים טריטוריאליים בנוגע לרכוש שלנו, והטריטוריה הזאת מגבילה את היכולת שלנו לשוטט במחוזות אחרים. לפעמים נראה אפילו שהחופש נמצא בהישג יד, רק אם נוותר על הטריטוריה הזו - הנזיר מוכר את הפרארי, בוגר הקולג' בסרט Into the Wild עוזב את ביתו ושורף את כספו כדי לצאת למסע באלסקה.
וברמה האישית עוד יותר, הרצון לחופש והשמירה על טריטוריה נפגשים בצורה הכי ברורה במערכות יחסים זוגיות. הרצון לשמור על בן/בת הזוג כטריטוריה בלעדית שלך מתנגש ברצון לאפשר לו/לה כמה שיותר חופש אישי. אם נצמדים, שומרים על טריטוריה ומגנים על כל צעד, הזוגיות הופכת לכלא; אם מוותרים ומאפשרים חופש, מסתכנים באובדן הטריטוריה, המקום הבטוח שמאפשר לאדם להיות חופשי במקום שמוגן ומכיל אותו עד הסוף.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/1/2010 17:53, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, סטיות אישיות
29 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-14/1/2010 07:01

---

ברררררררררררררררר
אחרי עשרה ימים מושלגים, בא היום הגשם ושטף את הכל, אבל עדיין אפור להפליא, והרחובות מלאים איכס-שנשאר-אחרי-השלג. אנחנו מתנחמים בנסיעה הצפויה לארץ (פירוט בסוף הפוסט) ומנסים להתמודד עם עומס העבודה לקראת הנסיעה. זו גם אחת הסיבות שהפוסטים היו נדירים וקצרים בזמן האחרון. אבל זו גם הזדמנות לחזור למסורת הרשימות האהובה עלי כל-כך, ולהציג את עשרת חוויות-הקור הקשות ביותר שעברתי בחיי.
מה שמעניין בקור, זה שזוהי חוויה סובייקטיבית, שאינה קשורה בהכרח לטמפרטורה כפי שהיא מופיעה בתרמומטר. בנוסף למעלות עצמן, על תחושת הקור משפיעים גם גורמים סביבתיים כמו עוצמת הרוח, הלחות והיובש, גורמים אנושיים (כמו רעב, ביגוד, רטיבות וכד') ואפילו גורמים חברתיים.. על היחסיות של הקור יכולה להעיד גם העובדה שלמרות מגוריי באירופה, הרשימה לפניכם כוללת שלוש (!) חוויות בישראל... וחוויה אחת שאירעה באוגוסט. את הרשימה אגב, החלטתי לסדר לפי הסדר שהיא עלתה לי בראש, ולא לפי החומרה, המיקום, הזמן או הטמפרטורה.

1.
המקום: קמפטן, בוואריה, גרמניה
הזמן: דצמבר
הטמפרטורה: מינוס 8 עד מינוס 14
הסיטואציה: פסטיבל זמרה שאסנת שרה בו, אחרי ההופעה, אמצע הלילה. העיר מכוסה שלג שירד לפני שבוע ומשהו ומאז ממאן להפשיר (חוויה שלא הכרנו עד אז). אנחנו יוצאים מאולם החזרות ומחכים למונית שהזמנו. אחר-כך אנחנו מגלים שהטמפרטורה היתה אי-שם במינוסים הקיצוניים. המתנה זה אולי אחד הדברים הכי גרועים לעשות בקור - חוסר התנועה משתק תוך שניות את רוב האברים הקיצוניים. למרות שהיינו לבושים היטב, החוויה היתה לא נעימה.

2.
המקום: בסיס צבאי, קצת דרומה למצפה רמון, ישראל
הזמן: תחילת אפריל
הטמפרטורה: פלוס ארבע
בבסיס שבו קיבלנו את הציוד אמרו שקר בלילות והציעו לקחת חרמונית. ויתרתי. הדובון נראה לי מעל ומעבר, והרי באתי מאפריל של חולצות קצרות בתל אביב. בלילה הראשון קיבלתי את המשמרת של שתיים עד שש בבותקה בחוץ. היה שם מדחום, ולכן יכולתי לראות את הטמפרטורה יורדת ויורדת, עד שהתייצבה על ארבע מעלות. גם בשמירה לא זזים הרבה, והצבא אמנם מספק דובון - אבל לא כפפות.
פרפראה יפה היא שאותו שירות מילואים של שבועיים, שהחל בארבע מעלות, הגיע ביומו האחרון ללא פחות מ-40 מעלות, באותו תרמומטר, באותה עמדה. אין לזלזל במדבר בעונת המעבר.

3.
המקום: גבעות זארברוקן
הזמן: אוגוסט
הטמפטורה: בערך פלוס שש
כשעברנו לכאן, תכננו לבוא בקיץ. סוף אוגוסט. לקחנו אתנו אמנם ג'קט אחד לכל אחד, אבל את הבגדים החמים שלחנו במשלוח הימי. זארברוקן קידמה אותנו באוגוסט סוער, עם טמפרטורות-יום של סביבות 15 מעלות וגשם - לא נעים, אבל איכשהו סביל. הבעיה החלה בלילה, כשהטמפרטורה ירדה לשש מעלות, ואנדריאה - הגרמנייה שאצלה התארחנו - לא חשבה להדליק את ההסקה, כי הרי אוגוסט. יש משהו מייאש במיוחד בלשכב במיטה, עם פיג'מה, מתחת לשמיכה, ולהרגיש שקר לך ואין לך איך להתחמם. אני חושב שזה היה אחד הלילות הבודדים שישנו כל הלילה מחובקים.

4.
המקום: האנטסוויל ובירמינגהם, אלבמה, ארה"ב
הזמן: חג ההודיה
הטמפרטורה: בסביבות אפס
האמת, לא הייתי מוכן. גדלתי באזורים חמימים (הקריות) ומשם עברנו לפלורידה הלוהטת. הייתי בן 13, ויצאנו לטיול הגדול הראשון שלנו באמריקה - מסע של ארבעה ימים למדינות השכנות ג'ורג'יה, טנסי ואלבמה. יצאנו למסע בבגדים קצרים, שהתאימו לחום ששרר, אבל לקחנו מעילים על כל מקרה. ביום הרביעי לטיול התעוררנו לטמפרטורה של סביבות אפס מעלות ורוח עזה; אני זוכר שבבירמינגהאם היינו אמורים לצאת למסע באיזה שביל בעקבות הדינוזאורים, והיה ברור שזה לא ילך; הסתפקנו רק בעמידה מול הרוח במעילינו המתנופפים, בתחילת השביל, לתצלום למזכרת.

5.
המקום: ירושלים, ישראל
הזמן: מתישהו בחורף
הטמפרטורה: לא ידועה, אבל בהחלט מעל האפס
הכל התחיל מזה שאני וחברתי דאז מ' הגענו למסקנה שאנחנו יותר מבלים בבית. אמנם היה לנו טוב בבית, ונהנינו מאוד זה בחברת זו, אבל לא רצינו להשתבלל יותר מדי ושנינו זכרנו בערגה את עברנו כמטיילים ברגל (היא בחוגי סיור, אני עם הורי באמריקה). וכך החלטנו שבשבת בבוקר נצא מוקדם-מוקדם לטיול רגלי באחד העמקים של ירושלים (אין לי מושג איפה). לא היה איכפת לנו שמזג האוויר קר וסגרירי, או שהשביל בעמק אבד לנו... באומץ פסענו בין העלים והעצים, אוספים טיפות טל למכנסינו הרטובים, שהפכו את ההליכה לסיוט. עד שהחלטנו לוותר וצעדנו את הדרך חזרה הביתה (שבת, ירושלים, אין אוטובוסים) כבר היו ירכינו במצב קפיאה מתקדם. זו היתה הפעם הראשונה שבה התברר לי שאם שופכים מים חמים מאוד על רגל קרה מאוד, התחושה הראשונית היא דווקא של קור עז.

6.
המקום: תחנת רכבת במינכן
הזמן: ינואר, שתיים וחצי בלילה
הטמפרטורה: מעל האפס, אבל לא הרבה
הרעיון נראה בהתחלה מושלם: במקום לנסוע ברכבת לפרנקפורט ולטוס לארץ, לטוס בטיסה זולה ממינכן, המתואמת יפה עם טיסה מזארברוקן למינכן. ראינו אמנם שבדרך חזרה נצטרך לנסוע ברכבת, אבל יש רכבת מהירה של 5-6 שעות וזה היה שווה. עד, כמובן, ש-TUI שינו את שעת הטיסה חזרה והכריחו אותנו לקחת רכבת לילה. הרכבת עצמה לא היתה בעייתית במיוחד, אבל כדי להגיע אליה היה עלינו לבלות שעה בתחנת רכבת הזויה במינכן, בין שתיים וחצי לשלוש וחצי. כשהגענו, גילינו בשמחה שהבורגר קינג עוד פתוח, וקנינו צ'יפס רק כדי לשבת שם בחום; אבל בשלוש גם הוא נסגר, ואת חצי השעה האחרונה בילינו אומללים וקפואים ברציף. לחכות בקור אחרי טיסה ארוכה, עם מזוודות ועוד שש שעות עד הבית זה בפירוש לא כיף.

7.
המקום: זארברוקן
הזמן: דצמבר שעבר
הטמפרטורה: סביבות מינוס 8
על גל הקור של החורף שעבר, זה שבו קפא הנהר, כבר סיפרתי כאן. לקראת סופו של הגל, כהשטמפרטורות עלו ממינוס 13 לסביבות מינוס 8, יצאנו לסיבוב קצר של הליכה על הנהר הקפוא וסשן תמונות. היינו פחות משעה בחוץ, יותר מזה לא היה ביכולתנו, ומשום שהיינו עטופים במיטב בגדינו, כמעט ולא קפאנו - אבל בדרך הביתה הבנו מאוד את המשפט ממופע הקולנוע של רוקי, even smiling makes my face ache.

8.
המקום: פראג
הזמן: נובמבר
הטמפרטורה: קצת מעל האפס
דיל חלומי לפראג, לא ניסע? אז מה אם נובמבר ואמור להיות קצת קר. לא שאני מתחרט על הנסיעה - היא היתה כייפית להפליא - אבל אז לא היינו ערוכים לחורף האירופי, הכפפות לא עמדו בסטנדרט והכובע-צמר לא היה שם כלל. כך שהחזרה מהמרכז למלון בסביבות חצות, אחרי רקוויאם של מוצרט שנוגן מהר מדי, לא היתה נעימה - אפילו לפני ששתי מסוממות ניגשו אלינו במטרה להשיג קצת כסף למנה הבאה.

9.
המקום: ירושלים
הזמן: מרץ
הטמפרטורה: נדמה לי ש- 4-5 מעלות
יש שורה בשיר של 'שפיות זמנית', שאומרת 'ובגשם קר להיות ביחד'. גשם קר זה אולי רומנטי, אבל זה גם אחד הצירופים הכי לא-נעימים שיש, כפי שגיליתי באותו ערב. אחרי הקרנה מאוחרת של 'מופע הקולנוע של רוקי', כשהבנו שאין מספיק מכוניות לקחת את כולם לאפטר-פארטי, התנדבנו - אני ועוד כמה - ללכת ברגל. מרחק של עשרים דקות, לא בעיה בכלל.
אלא שזו כן בעיה, כשמתחיל לרדת גשם זלעפות, כשהקור הוא ירושלמי והבגדים מתאימים לתל אביב. וזו בעיה, כשצריך להמשיך להתקדם, בלי לדעת כמה עוד נשאר, אבל הגוף רק רוצה לעצור ולקרוס איפשהו. מזל שהחבר'ה האחרים לפנינו הבינו שאנחנו הולכים להגיע הרוסים, וארגנו בגדים יבשים, מגבות והרבה חיכוך.

10.
המקום: זארברוקן
הזמן: יום שבת האחרון
הטמפרטורה: מינוס 17, שיא של כל הזמנים
גל הקור שהיכה באירופה השבוע היה נדיר בכל המובנים. זקני פרנקפורט לא זוכרים קור כזה, ובדרום צרפת נגרמו נזקים אדירים. בדרך כלל לא קר כל-כך או מושלג כאן בסביבות חג המולד (הקור והשלג נשמרים לינואר-פברואר). אפשר לחשוב שצריך להיות מטורף אמיתי כדי לצאת מהבית במצב כזה, אבל יש לנו תירוץ טוב - אורחים מצרפת, שבאו במיוחד כדי לראות את שוק חג-המולד בעיר, ורצון עז לחוות בעצמנו אותה חוויית חג-מולד-מושלג מהאגדות. חוצמזה, לא ידענו עד כמה באמת קרררר.
יחד אתנו יצאו לרחובות המוני בית זארברוקן, והם חיממו מעט את האווירה והקלו קצת על החוויה - אבל ללכת במגפיים על שלג-קרח קפוא זה בהחלט לא נעים. מה שכן, כאן פעלו הגורמים הסביבתיים והחברתיים לטובתנו: יין חם חימם את ליבנו, לביבות (עם רסק תפוחים קפוא) ונקניקיות מסורתיות (בלי חרדל, המכונה קפאה) מילאו את בטננו, האורחים היו מקסימים ובכל פינה היו חנויות פתוחות, שבהן יכולנו להמיר את הקור העז בחימום נעים ובכל טוב של הקפיטליזם. רק מה, כשצעדנו חזרה הביתה ויצאנו ממרכז העיר, לא הצליחו אפילו בגדינו הסיביריים ביותר להפיג את תחושת הקור (האובייקטיבית לחלוטין במקרה זה); מזל שבמהרה שבנו לביתינו החם.

אחרי כל הקור הזה, אנחנו בהחלט מקדמים בברכה את הנסיעה השנתית לארץ, החל ממחר (ה-24/12) ועד ה-6/1. הבלוג, כרגיל, יהיה בשימוש מאוד מינימלי בתקופה זו -ן היו שלום, ותודה על השלגים.

(לפחות ברוסיה יותר קר)






שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/12/2009 13:25, ושייך לקטגוריות עונות השנה, לפחות רוסיה, סטיות אישיות
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מעין ב-26/12/2009 22:45

---