חומות של אש
אתמול בלילה, רגע לפני השינה, החלטתי להיענות למחשב הנודניקי שלי ולתת לו לעשות ריבוט כדי להשלים את העדכון של הווינדוז. יש משהו מציק בזה שכל תוכנה ובת-תוכנה שמתעדכנת מיד דורשת ממני לסגור הכל ולהתחיל מחדש, אבל עדיף שזה יקרה בלילה, כשאני ממילא הולך לישון, מאשר בבוקר, כשאני צריך את המחשב, נכון?
לא נכון.
צפיתי במחשב עובר את כל השלבים המורכבים של כיבוי והידלקות מחדש (זה לוקח יותר זמן מלהעיר בן אדם, אבל לפחות לא דורש קפה). ואז, כדרכי בקודש, ניסיתי להדליק את הפיירפוקס ולהתחבר לאינטרנט.
לא הלך.
שועל האש יקירי סירב להגיע לגוגל, סירב להעלות את הבלוג, ואפילו וויינט לא משך את עיניו. כל האתרים נראו בלתי זמינים. הדבר היה מוזר להפליא בהתחשב בעובדה שהמודם הבהב בידידותיות והמחשב השני לא התקשה לנהל דיאלוגים מורכבים עם הרשת. מה שטוב, כי בזכות העובדה הזו (ואי-אלו הפרשי שעות) מצאתי את האח כהן-המחשבים זמין לצ'אט ושטחתי בפני את התקף החרדה המתבשל (זה הלך משהו כמו "אין לי אינטרנט! הכל בגלל ששדרגתי! איך אני מבטל את זה? איך יוצאים מכאן לעזאזל? איפה מייקל סקופילד כשצריך אותו?")
הוא לא התרגש.
השאלה השלישית שלו היתה אם אני מריץ Firewall. הודיתי שכן. הוא ביקש שאכבה אותו, וזה, מסתבר, הציל את המצב: בלי חומת האש חזרתי לגלוש כמו קליפורנאי שזוף. נראה שהחומה והשועל והחלונות לא מסתדרים כל-כך טוב יחד אחרי השדרוג האחרון (צריכים להיות גם איזשהם ענבים במשל הזה, אבל נדמה שאכלתי אותם). כדי לא להיות חשוף למוראות האינטרנט הפעלתי מחדש את חומת האש הפנימית של ווינדוז, אותה כיביתי כשהפעלתי את החומה הסופר-משודרגת שלי ('אזעקה אזורית' מתוצרת 'נקודת בדיקה'). רק אז הרגשתי מוגן וחופשי, ויכולתי ללכת לישון (כלומר, כשהאדרנלין שכך, בערך רבע שעה אחר כך).

מעבר למסרים הקבועים - אני תלוי יותר מדי באינטרנט, כל תיקון עלול להיות קלקול, צריך לשמור את המספר של האח במקום זמין - כל הסיפור הזה גרם לי לחשוב על המטאפורה הזו, של חומת אש גבוהה כל-כך שבמקרים מסוימים היא מונעת לחלוטין את התקשורת. האם יש דברים שאני פשוט לא מאפשר לעצמי לקבל, מתוך רצון להגן על משהו שכבר השגתי? או דברים שאני לא מאפשר לעצמי לתת, מפחד שישמשו נגדי (כמו כשעוצרים מישהו, "כל מה שתגיד עלול לשמש כראייה נגדך")?

או אולי זו סתם הארכיטקטוקה הדפוקה של חלונות. לא יכלו לעשות את זה קצת יותר בארוקי?

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/7/2008 01:08, ושייך לקטגוריות הומור, המחשב ואני, סטיות אישיות
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של יעל ב-13/7/2008 20:31

---

סאנקט ברנר
פעם היו מתייחסים לכל מה שקשור למחשבים בחרדת קודש. אני זוכר עוד את התקופה (שנות השמונים המוקדמות) שבה כדי להפעיל כל תוכנה שהיא היה צריך לטעון אותה מטייפ קסטות, שהשמיע יבבות של שועל מעונה, ולהחזיק אצבעות בתקווה שהתהליך יצליח ועל המסך יופיע ה-OK המיוחל. או הרבה מאוחר יותר, כשבכל התחברות לאינטרנט היה המודם משמיע צפצופים של חייזר במלכודת וכולם היו עוצרים את נשימתם. פעם, כשמחשבים היו מתקלקלים המון, פתאום ובלי סיבה נראית לעין, היו כללים מוסדרים לגיבוי: פעם בכמה זמן צריך להוריד הכל על דיסקטים. את הדברים החשובים ביותר עדיף גם לשמור בהארד קופי. או לכתוב על פתק.
הצירוף הזה, 'חרדת קודש', מכיל שני אלמנטים השלובים זה בזה, ומזינים זה את זה. החרדה - האימה שמטיל מכשיר מורכב ולא מוכר שמתנהג באופן בלתי צפוי שעלול להשפיע על גורלנו - גורמת ליצירת טקסים קבועים סביבו, לבניית כל מיני כלים שיצמצמו את הפגיעה, להרחקת גורמים מפריעים (כמו מים, קפה, בירה, אבק) מסביבתו. במלים אחרות - להתייחסות למחשב כגורם קדוש, שיש לטפל בתקשורת עמו בזהירות, ולנקוט כלפיו כל מיני התנהגויות שאנחנו אולי לא מבינים את ההיגיון מאחוריהן אבל עוקבים אחריהן לפרטים בכל זאת. נעשה ונשמע. אפילו נוצר מעמד של 'כוהנים', כאלה שמתמחים בתקשורת עם היישות הקדושה ויודעים להגיד לנו מה עשינו לא נכון ואיזו מנחה עשויה לפייס את האל הכועס.
כי הקודש - כמו שכתבתי פעם - מחזק בתורו את החרדה. הוצאתו של המחשב מעולם הרציונליה והכנסתו (לפחות גורמים מסוימים בו) למתחם האמונה הובילה (לפחות אצלי) לחרדה התמידית שמא עשיתי משהו לא נכון, הזנחתי את הטיפול בווירוסים, התקנתי משהו אסור על הרג'יסטרי, ניקיתי לא נכון את ההארד דיסק. ומתוך חרדת הקודש מתפתחת הוודאות שכל טעות כזו תוביל לעונש - מתישהו, אם לא עכשיו אז בזמן המתאים מבחינת היישות האלוהית.
אני מדבר על כל הקומפלקס הזה בזמן עבר, כי עם הזמן קרו כמה דברים שהחלישו אותו. ראשית, המחשבים נעשו יותר מהירים ואמינים, וכבר לא צריך לעשות טוטו כדי לנחש אם יצליחו במשימות הכי פשוטות. שנית, ציבור גדול יותר ויותר התחיל להשתמש במחשבים, מה שגרם לפישוט משמעותי של הממשקים וגם יצר מצב שבו אני אחד מ'היחסית מבינים' בתחום. במסגרת המטאפורה, אפשר לומר שסיימתי תואר בסמינר תיאולוגי, ויש לי הרבה יותר דרכים לנהל תקשורת ולהבין את דרכיה הנסתרות של האלוהות. כתוצאה, החרדה נחלשה מאוד, ואיתה גם הסייגים והגיבויים: כשהמחשב הפסיק להיות מקום קדוש, הרשיתי לעצמי להעביר אליו חלקים ניכרים מהחיים שלי - העבודה, הכתיבה, התקשורת עם אנשים ועוד. החול כבש את המחשב, והפחית את חרדת הקודש.
אבל לא בכל מקום. חרדת הקודש פשוט הצטמצמה לאזורים שבהם המחשב המשיך להתנהג כמו אל נקמות בלתי צפוי. למשל, בעניין הצורב.
צריבה (באנגלית burning ובגרמנית brennen) היא אולי הפעולה הפיזית ביותר שהמחשב עושה, או לפחות כך זה נראה מבחוץ. לפני שנים, כשהתחלתי לצרוב דיסקים, גיליתי שכאן הטוטו עובד היטב: לפעמים, במיטב המסורת הוותיקה, המחשב מפסיק באמצע הצריבה, פולט באכזריות את הדיסק החוצה ומוציא הודעת שגיאה לא מובנת בעליל. מיד נכנסו לפעולה מנגנוני החרדה וטקסי הקידוש: אחרי התייעצות בכהן המשפחתי, נקבע שבעת הצריבה יש להימנע מכל פעולה אחרת במחשב ('לא לזוז לא לנשום'), לצרוב במהירות נמוכה יותר מהמקסימלית, לנקות את המדיה מסימני אבק ולהחזיק אצבעות חזק חזק (תוספת של המאמינים הבורים). וכך עבדה חלקת הקודש הקטנה כמה שנים.
אלא שלא לעולם חוסן. אחרי שעברנו לכאן והתחלתי להשתמש בצורב על בסיס יומיומי, גם הוא איבד עם הזמן את קדושתו. טיפין טיפין גיליתי שאפשר לשחרר את האצבעות, לצרוב קצת יותר מהר, ואפילו (רחמנא ליצלן) להפעיל במקביל אפליקציות שלא דורשות יותר מדי זיכרון. אולי היה זה שיפור באיכות הצורבים או בכמות הזיכרון במחשב; אינני יודע. אבל איכשהו נדמה היה שהקדוש ירד מגדולתו.
לפני כחודש השתנתה התמונה. צריבה יומיומית נכשלה לפתע. בהיותי אמון על כתבי הקודש, ביצעתי את הפעולות הנדרשות: צרבתי לאט יותר, התרחקתי מהמחשב, לא נשמתי. השגיאה חזרה על עצמה. החלפתי מדיה, הקטנתי את מהירות הצריבה, עברתי לסימולציה והמשכתי לא לנשום. הטעות הופיעה שוב, בשלב אחר של הצריבה ועם הודעה קריפטית אחרת. החרדה עלתה על גדותיה (ללא ספק, גם בשל המחסור בחמצן).
במצוקתי חיפשתי את הכהן המשפחתי, אבל הוא לא היה אונליין. גם בכתבי הקודש האינטרנטיים לא נמצאה תשובה. חרדת הקודש התגברה והתחדדה, ומיד התחלתי לפשפש במעשי, לבדוק מה התקנתי לאחרונה, לנסות לראות אם היו סימנים מקדימים ולקשר את האסון לאותות ומופתים שונים. למזלי חזר הכהן לג'מיל ומסר את עצתו: "החליפו מדיה, נסו לצרוב סי די ולא דויד, ואם זה לא הולך - כנראה שהלך הצורב".
כמאמינים נאמנים פעלנו כעצת הרב ואף הוספנו עליה משלנו. קנינו מדיה, קנינו דיסק ניקוי, ניסינו לצרוב דברים אחרים, במהירויות אחרות, בסגנונות שונים. לשווא. צורבים מתים בקול דממה דקה. לפחות התעודדנו לשמוע שזה טבעי; שנתיים וחצי הם זמן חיים סביר לצורב עסוק, כמו ששלנו היה. הפתרון גם הקל על חרדת הקודש: זה סך הכל משהו טבעי, בלאי של רכיב חשמלי, לא החלטה מגבוה או התעללות לא מוסברת של אל המחשב בנתיניו הרכים.
על הליך הקנייה (אי-ביי) והמשלוח (די.אייץ'.אל.) הייתי יכול לכתוב סאגה שלמה; די לומר שהם היו מלאים התערבויות מעצבנות של חוקי מרפי ולכן מתחו את זמן ההמתנה כמו מסטיק. אבל דווקא כשהקופסא החדשה כבר נחתה בביתנו, הגיעה החרדה שלי למקסימום. כי החלפת הצורב הישן בחדש כללה פעולה שמבחינתי מוגבלת לכהנים בלבד - פירוק המחשב וחיטוט בקרביו.
כאן באה לידי ביטוי חרדת הקודש הישנה, ה'אל תחקור במופלא ממך', כשהיא מוכפלת עשרות מונים דווקא בעקבות ההסתמכות היומיומית על המחשב, דווקא בגלל שמרוב ביטחון וימי חול הזנחתי את מלאכת הגיבוי הקדושה, והעמסתי יותר ויותר דברים-שאין-להם-תחליף על האל שבתוך המכונה. ועכשיו לכבות אותו, לפתוח את קרביו, לגעת באצבעותי המשומנות בחוטים האוצרים בקרבם את כל הידע? לאוזני החרדות זה נשמע כמו חילול של קודש הקודשים.
לרוע המזל, האח הכהן גר כיום מעבר לאוקיינוס, ולא צפוי לבקר בקרוב. קול הרציונליות ניצח, ונקבע זמן לטקס. לפני השעה היעודה ביצעתי את כל ההכנות, גיביתי את המסמכים החשובים אצל ג'מיל ובדיסק המפתח, אמרתי שלוש פעמים 'הייל אינטל' וקראתי מחדש את הפרק המתאים ב'הלכות פתיחת מחשב'. או-אז, בנשימה עצורה, ביצעתי את השלבים שזכרתי במעורפל מפעולותיו של הכהן: כיבוי. הוצאת כל החוטים (החשמל ראשון). הוצאת המחשב למרכז החדר. ניקיון האזור (אם כבר אז כבר). פירוק שני ברגים קטנים מכל צד (לא לאבד! הוסיפו אינסוף לרמת החרדה). משיכת הכיסוי מעל קודש הקודשים (והתעטשות בגלל כל האבק שהצטבר שם). ניקוי האבק (במטלית יבשה, ללא מים לא-קדושים). פירוק ארבעה ברגים ושני חוטים המחזיקים את הצורב הגוסס. הכנסת החדש. ושוב לאחור, בסימטריה מוחלטת: החזרת הברגים, החוטים, הכיסוי, הברגים-של-הכיסוי. חיבור החוטים (לא לטעות ביניהם. החשמל אחרון). הדלקה.

חרדת הקודש נמשכה עוד דקות ארוכות, ונרגעה רק בשלבים. נראה שמנחתנו ריצתה את אל הנקמות: הוא העלה את החלונות בקצב הרגיל, טען את התוכנות, זיהה את הצורב החדש. לפחות לא הרענו, פרימום נון נוצ'רה. ואז: הבדיקה גדושת המתח של הצריבה עצמה. כל הטקסים, כל הוויה דולורוזה שעברנו, מוליכים לנקודה הזו. הדיסק. התוכנה. האצבעות הקפוצות. והנה מתחילה הצריבה עצמה. לאט לאט, כמו חול על האצבעות. צופה, מצפה, חרד מטעות. בכל שלב נמלטת אנחת רווחה קטנה. הנה הבשר הופך ללחם, הדם ליין, הצריבה הושלמה בהצלחה. עכשיו לוודא את החומר הכתוב. וידוא כמו וידוי, כל הלחצים עולים על פני השטח. אבל הנה, זה זה. הצרוב. עכשיו יש לנו אלפיים שנה ליהנות ממנו, לעשות ממנו סרטים, לקרוא על שמו כנסיות. מנחתנו נתקבלה, אפשר לחזור לשגרה.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/6/2008 10:34, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, סטיות אישיות, שחרור קיטור
38 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-28/6/2008 22:28

---

מקלל בסינית
הסינים אוהבים לקלל ב'שיהיו לך חיים מעניינים', אבל אני חושב שאני יכול ללמד אותם כמה דברים על מימוש הקללה הזו. קחו את אתמול, למשל: לכאורה כל מה שהייתי צריך הוא לנסוע למשרד לענייני זרים כדי לדאוג שאישור התושבות יוטבע בדרכון החדש, ומשם לקחת את האופניים, לפגוש את אסנת ולדווש לפאתי העיר כדי לראות צימר שאנחנו רוצים להזמין לביקור המשפחתי הבא. ולמעשה, מבחינת התהליך זה כל מה שהיה: במשרד הזרים לא היה תור, ואפילו לא הזדמן לי לקרוא את גרוסמן שלקחתי אתי, והצימר היה ממש מוצלח. אבל. אבל. אבל.

הכל התחיל כשהגעתי למשרד הזרים ולא מצאתי את התור. המשרד נפתח תמיד ב-8:30 על השעון, אבל כבר בשמונה ורבע יש בדרך כלל תור קטן ליד הכניסה. ולא היה. די מהר התברר שהתור לא שם כי המשרד לא שם: פתק חביב הודיע שהמשרד עבר כבר בינואר למקום אחר. הכתובת החדשה לא נשמעה מוכרת, אבל באמצעות גוגל מאפס איתרנו אותה לא רחוק, ליד תחנת הרכבת, מרחק די משמעותי אבל סביר באופניים.
כשהגעתי היה בדיוק 8:30, וכבר בעשרה לתשע יצאתי, דרכוני המוחתם בידי. המהירות המפתיעה הותירה חלל די משמעותי עד הפגישה בצימר בעשר, ומאחר שכבר הייתי די רחוק קבעתי עם אסנת שלא אחזור הביתה אלא אקנה לי כריך וקפה בדרך ואפגוש אותה על הנהר. וכאן התחילו הסינים להתערב.
בבואי לשלם על הכרטיס, הצצתי בארנק וגיליתי לפתע שכרטיס הבנק שלי נעלם. ברשימת גורמי החרדה אצלי, זה נמצא בשלישייה המובילה, לצד כל מיני דברים שאני מפחד אפילו להעלות על הכתב מרוב אמונות טפלות. מיד ניסיתי לחשוב איפה יכולתי להשאיר את הכרטיס והגעתי למסקנה שזה ודאי היה במספרה, יום קודם. ונסעתי לשם, מהר ככל שיכולתי. הכרטיס לא היה שם.
נותרה רק אפשרות אחת, לפני הפנייה לבנק לדיווח על אובדן. כי בגלל שלקחתי אתי את גרוסמן, ובגלל שנסעתי באופניים (שאין להם סל) לקחתי אתי תיק צד ולא את הפאוץ' הרגיל שלי. ייתכן, כפי שאמרה אסנת בטלפון מהנקודה שבה קבענו להיפגש, שהחזרתי אתמול את הכרטיס לפאוץ' ולא לארנק, והוא נמצא בבית.
כמובן שלא יכולתי לוותר על הרצון לדעת, וטסתי באופניים הביתה; כמובן שהכרטיס היה שם והחרדה היתה סתם; כמובן שטסתי במהירות לנקודת המפגש עם אסנת אבל כבר היה מאוחר; וכמובן שהטלפון של בעלת הצימר היה תפוס כל הזמן ולא יכולנו להודיע על איחור.
הסינים הוסיפו פלפל למדורה כשהתחוור שהדרך לצימר אולי נראית קצרה, אבל כוללת בתוכה כמה עליות הגונות. התוצאה הסופית היתה שהגענו באיחור של 40 דקות, עייפים אך מותשים, רק כדי לגלות ש... הכל בסדר, בעלת הצימר בכלל לא דאגה, וכנראה שהטלפון שלהם היה לא תקין או מנותק משום מה.
בדרך חזרה כבר התחלנו להרגיש את הרגליים, אני במיוחד - נסיעות חרדתיות זו לא הדרך הנכונה לטפל באופניים ו/או בשרירים. חזרתי הביתה בתחושה של יום טרוף ומטורף, למרות שהכל הסתדר. ככה זה כשהחיים מעניינים.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/6/2008 20:42, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, שחרור קיטור
32 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-16/6/2008 19:47

---

מצעד שירי הנואשות
למי שמכירים אותי - או קוראים את הבלוג הרבה זמן - הפוסט הבא עלול להיראות כמו שחזור וטחינה של דברים שכבר היו. אבל הוא לא. הוא יותר סיכום, ברמה האישית והפנים-אישית, וכשמסכמים חוזרים הרבה פעמים על החומר.

הוא עוסק בנושא החוזר-על-עצמו-בבלוג של נואשות, אותו מקום שהוא 'מעבר לייאוש' ושמניע לפעולה דווקא בגלל שכבר לא איכפת; ואת המקום הזה של הנואשות מתניעים אצלי יותר מכל שירים מסוימים המספקים פסקול לרגעי הנואשות הקשים ביותר. ומאחר שכבן מזל מאזניים אני גם מטורף על מצעדים ודירוגים (בטח כתבתי על זה באיזה פוסט אבל אני לא מצליח למצוא), באופן טבעי בא לי הרעיון ל'מצעד שירי הנואשות' - עשרת השירים שהכי מייצגים בעיני את המקום הזה, את עוצמת ההחלטה הנובעת מהוויתור על המרוץ. רבים מהם - כצפוי - כבר הוזכרו ולונקקו בבלוג הזה, אבל יש גם כמה חדשים, ובכל מקרה - החיבור של כולם יחד (כך נראה לי) יוצר איזו תמונה מלאה יותר.

לצורך העניין, אספתי שירים רק באנגלית - הן בגלל שקל יותר למצוא אותם באתה-צינור, והן משום שהשוואה של שירים באנגלית לאלה בעברית תמיד נראתה לי כמו איזה חילול קודש (השפעה של המצעדים המפוצלים ברדיו?). שנית, מאחר שאלה פלוס מינוס השירים הכי אהובים עלי ביקום, ברור שהדירוג הוא עניין של עכשיו-בערך, ועלול להשתנות שמונה פעמים עד מחר. ובכל זאת.

{הערה טכנית - כדי להקל על הקוראים ועלי, השירים מופיעים כלינקים ולא כיוטיובים משולבים}

10. Against all odds - פיל קולינס. השיר היחיד ברשימה שמסגיר את ההתמכרות שלי לקיטש, אבל אם כבר קיטש, דיס איז אס גוד אס אי גטס: המלים נואשות במידה, ולפיל קולינס אני משום מה מאמין כשהוא אומר שהוא חייב ללכת נגד כל הסיכויים.

9. You made me the thief of your heart - שינייד או'קונר: כדי להבין את הצד הזועם של הנואשות, אפשר פשוט לוותר על המצעד הזה ולשים ברצף את האלבום הראשון של שינייד או'קונור, 'האריה והקוברה', שכל שיר בו נואש בדרכן שלו. הבעיה היחידה היא שאז מחמיצים את השיר הנפלא הזה, שנכתב לפסקול הסרט 'בשם האב'. החיסרון היחיד שלו הוא שהוא קצת ארוך מדי (ולשינייד ממילא עוד נחזור בהמשך).

8. Angie - הרולינג סטונז: את ההיכרות עם השיר הזה אני חשב לגרסת הכיסוי הנהדרת שלח טורי איימוס, אבל במקרה זה השתלם לחפור ולמצוא את המקור. הוא מדגים את הקו הדק שבין היאוש לנואשות ויוצר שיר אהבה מ'אין כל אהבה בליבותינו'.

7. Shout - טירס פור פירס: לפני שאתם לוחצים את הלינק, היכונו להגביר את הווליום ולצעוק. אני חושב שכבר הכרזתי כאן על אהבתי ללהקה הנפלאה הזו משנות ה-80, אבל אם יש שיר שגורם לי לרצות לצאת לרחובות ולהפיל את הממשלה, זה זה (לצד Another Brick in the Wall הקלאסי של פינק פלויד).

6. Island - הת'ר נובה: נואשות, כמובן, לא חייבת לצאת לרחובות. היא יכולה להיות אישית, פנימית, הכרזת עצמאות וניתוק שיוצרת אי פרטי לברוח אליו, מקום שבו אפשר לקבור את חוסר האונים הזה. אני לא יודע אם כבר הזכרתי את הת'ר נובה בבלוג הזה, אבל אם לא, הגיע הזמן.

5. Jolene - דולי פארטון: הרשימה הזו לא מתייחסת לז'אנרים. יש פה פופ אייטיז, רוק, אלטרנטיב ועכשיו גם קאנטרי. נדמה לי שהזכרתי את השיר הזה בדיון על 'שיר הסמרטוטים', אבל הוא מתאים היטב גם למצעד.

4. Your ghost - כריסטין הרש: את השיר הזה אני בטוח שכבר הזכרתי כאן, ואני לא חושב שיש לי עוד הרבה מה להגיד עליו, אולי רק שזו דוגמה נדירה לדואט אהבה שבו שני הצדדים מפגינים נואשות איומה (מייקל סטייפ: "אבל... את היית בחלומות שלי!")

3. Northern Star - הול: שיר של סגידה ונואשות שרק הולך ונטרף ככל שהוא מתקדם, וכבר כתבתי על ההתמכרות שלי אליו ואפילו תרגמתי אותו כבר. אז עכשיו העליתי וידיאו עם קורטני לאב בביגוד מינימלי מבצעת את השיר לייב בפסטיבל בבריטניה.... enjoy.

2.
Weak - סקאנק אננזי: אוף, אני כזה צפוי לפעמים. אבל מה לעשות. לשיר הזה יש ביצוע שקט של k's choice וכל מיני קליפים אחרים באתה-צינור, אבל אני נאמן לביצוע ולקליפ המקורי, שכבר היה בבלוג (אני ממחזר את ההצהרה על כך שאני ממחזר את עצמי. נורא)

1. Troy - שינייד או'קונור: מה זה אומר, שמקומות 2-5 כבר היו בבלוג, אבל דווקא המקום הראשון שלא? או שבשני המקומות הראשונים מככבות נשים קרחות? אין לי מושג. אבל השיר הזה - לא, קבלו תיקון: יצירת המופת בת השש דקות בערך הזו - היא התמצית המוחלטת והטוטאלית של מושג הנואשות, כולל היאוש, השקט, והזעם. במשפט אחד:

I will rise, I will return/ The phoenix from the flame
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/6/2008 10:51, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, סטיות אישיות, אמנות, שחרור קיטור
27 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ברלינר ב-17/6/2008 10:04

---