כפתור ופרח
זה התחיל כשחיפשתי עם אסנת דוגמאות לחשיבות הניקוד לפוסט בבלוג השני, ואיכשהו עלה לדיון הביטוי היפה 'כפתור וָפרח'.
"לא כפתור וּפרח?", שאלה אסנת, "הרי אנחנו יודעים שלפני אותיות בומף מנקדים את הו"ו בשורוק."
"לא נראה לי," אמרתי, "אבל בואי נשאל את אבן."
אבן הוא אבן שושן, המילון הגדול שהוא אחד מכלי העבודה החשובים שלי ככותב וכמתרגם. אסנת קנתה לי אותו פעם ליום ההולדת, ולמרות משקלו היה ברור שסוחבים אותו גם לגרמניה. במקרה הזה הוא הכריע לטובתי - בערך 'כפתור', הופיע הביטוי, מנוקד בקמץ.
"אבל למה," תהתה אסנת, "מה הסיבה?"
"אין בעיה," עניתי, "נבדוק."
לא כולם יודעים את זה, אבל בעמודים האחרונים של מילון אבן שושן מופיעה בצורה מסודרת ומקוצרת כל תורת הניקוד, כולל הכלי השימושי לסיטואציה זו - סדרת טבלאות המפרטות את ניקודן של אותיות השימוש. שם, בקטע העוסק בו"ו החיבור, גיליתי שהכלל השישי (והאחרון) קובע כי "וו החיבור לפני הברה מוטעמת (בסוף פסוק, ובזוגות מלים גם באמצע המשפט) מנוקדת על-פי-רוב בקמץ גדול". כמו-כן הובאו שם כמה דוגמאות לאותם "זוגות מלים" המקיימים את הכלל, ביניהן 'בשר וָדם' ו'יום וָלילה'; ולכן, בגלל שהמילה 'פרח' מוטעמת במלעיל, גם 'כפתור וָפרח'.
התגלית המפתיעה שעשעה אותנו מאוד, ומיד התחלנו לחפש עוד צמדים בהם מתבטא הכלל. הופתענו עוד יותר לגלות שצירופים אלה כלל אינם נדירים בעברית כפי שאפשר לחשוב. רובם היו אמנם כאלה שמקורם תנ"כי (נע וָנד; שמיר וָשית) או בטקסטים דתיים אחרים (שאו שלום תודה וברכה, חן וָחסד ורחמים), אבל נתקלנו בהם גם בשירים עבריים (ימין ושמאל רק חול וָחול), בשירי ילדים (נד נד, נד נד, רד עלה עלה וָרד) ואפילו בביטויים יומיומיים ופרוזאיים (עובר וָשב; שכונת בית וָגן).
עם התרחבות החבורה, התחלנו לתת בהם סימנים: במקרים רבים, גילינו, מדובר בביטויים המורכבים משתי מלים דומות מאוד במשמעותן, כשהמטרה היא לחזק את המשמעות באמצעות החזרה; כך 'שאו ציונה נס וָדגל', 'אין לו אח וָרע' או סתם 'שוד וָשבר', 'שיג וָשיח' או 'עצום וָרב'. החזרה בולטת במיוחד בביטויים שבעצם מורכבים מאותה מילה פעמיים, כמו 'לדור וָדור' או 'מכל וָכל'. במקרים אחרים, מדובר בשתי מלים מתחומים שונים, שיוצרות יחד ביטוי חדש, למשל 'עיר וָאם בישראל'. בכל מקרה, איכשהו נראה שהביטויים האלה מופיעים בכל אושיות התרבות הישראלית, מ'חזיז וָרעם' (שהוא בעצם סוג של תרגום לביטוי הגרמני Donnerwetter), דרך 'שלמת בטון וָמלט' הציוני-עד-כאב ועד 'אלף גון וָצבע' מהוולס להגנת הצומח.
ראוי לציין כי הכלל נשמר היטב, ושבביטויים שמילתם השנייה מוטעמת מלרע (הוד והדר; אבי כל תופס כינור ועוגב) מנוקדת הו"ו בשווא הרגיל. למעשה כמעט ולא מצאנו יוצאי דופן, וגם כשמצאנו, אפשר היה להתווכח עד כמה מדובר באמת בצמד מלים בלתי-ניתקות. השעשוע ניקר במוחנו במשך כל ראש השנה, כשמדי פעם קופץ אחד מאתנו עם איזה "יש לי יש לי יש לי" ומוסיף עוד ביטוי לרשימה, בבחינת 'שאל בני וָנען'.
מקווה שנהניתם כמונו, וברוח החג לא נותר לי אלא לאחל "שנה טובה ומתוווווקה/ לכל ילדה וָילד'.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/9/2007 21:10, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, הומור, אסנת, סטיות אישיות
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-15/9/2007 15:08

---

precious things
אתמול הושלמה שרשרת האירועים העיקרית שבגללה קצת נחמץ לבי שאני לא בישראל בקיץ הזה. טרנט רזנור ולהקתו המשתנה-תדיר ניין אינץ' ניילס, הופיע לראשונה בישראל (והרביץ הופעה מצוינת), וזאת פחות מחודש וחצי אחרי שהג'ינג'ית הלוהטת טורי איימוס נתנה גם היא הופעה גדולה ברעננה. שני אמנים אלה, שאני עוקב אחריהם כבר שנים, הופיעו דווקא הקיץ לראשונה בישראל, ואני פספסתי.
אפשר לטעון שאני מיילל סתם ככה, שהרי ברור שאמנים גדולים מופיעים בלי הפסקה באירופה, ומה יש לקנא בפרובינציה כמו ישראל. העניין הוא לא שקשה למצוא הופעות באזור זארברוקן, אלא שקשה לי אפילו לחשוב על הליכה לאחת ההופעות הללו בלי החברים הקרובים שלי, אתם צברתי במשך שנים סדרה של חוויות בלתי-נשכחות המקושרות בעבותות כבדים לשיריהם של הג'ינג'ית והמסמרן הבועט.

אז אם - בצער רב - לא היה ביכולתי ליהנות מאווירת סוף הקיץ ברעננה או ממחוות שיש רק בהופעות חיות, אין ברירה אלא לפנות לידידנו הטוב אתה-צינור (יוטיוב בשמו הלועזי) ולצאת למסע נוסטלגי בעקבות כמה תחנות חשובות בהכרותי עם השניים (שגם מכירים ומחבבים זה את זו, אגב).

תחנה ראשונה: בניין אורנשטיין, אוניברסיטת תל אביב, 1991. אני ממהר לספרייה, להספיק לגמור את התרגיל בפיזיקה קלאסית לפני שהשיעור יתחיל, אבל אין סיכוי: ידידי א"ג, שכבר הכיר לי כמה חודשים קודם לכן את קייט בוש ואת ג'ת'רו טאל, משך באכזריות בידי, סחב אותי לאחת הפינות, הניח עלי זוג אוזניות ואמר, "אתה חייב להקשיב לזה". היה זה האלבום הראשון של טורי, ובדיוק הסתיימו הצלילים האחרונים של Girl; ואז, בדיוק כשהתכוונתי להעיף את א' לכל הרוחות ולהתקדם לעבר הספרייה, בקע קול נשי עדין ונפלא, וביקש סליחה, אם היא יכולה להישאר כאן רגע....



תחנה שנייה: ראשון לציון, 1995. אני נוחת בביתו של א"א, ידיד חדש דאז שהפך מאוחר יותר להיות אחד החברים הקרובים ביותר שלי, ואנחנו מנהלים שיחת הכרות ראשונית. די מהר הוא מגלה שאני אמנם מכיר את טורי, אבל לא יצא עוד לשמוע את האלבום השני, Under the pink, שלא לדבר על עשרות השירים הנוספים, ה-b-sides הביצועים מהופעה חיה ושאר ממתקים שרק מעריצים אמיתיים (טורי קראה להם "אוזניים עם רגליים") מכירים. א"א לא ויתר, והקליט לי קסטה של סינגלים וקטעים נדירים של הג'ינג'ית, ביניהם השיר הבא, שלדבריה "הוא השיר האהוב עלי מ-under the pink, למרות שהוא בעצם לא נמצא ב-under the pink, כי הוא הלך לאיבוד ברגע האחרון בעריכה". ובתור מי שעבר לאחרונה עריכה, אני מזדהה מאוד.



תחנה שלישית: קרית-חיים, 1997. א"א היה אמנם מעריץ נלהב של טורי, אבל את האובססיה האמיתית לג'ינג'ית פיתחתי במהלך החברות הקצרה-אך-אינטנסיבית שלי עם מ' הירושלמית. זו היתה התקופה שבה תרגמנו את מילות השירים, פירשנו אותם באלפי דרכים שונות והיגגנו עליהם בלי הרף, תוך שאנו מצפים בכליון עיניים לאלבום השלישי; אותו אלבום, Boys for Pele, העוסק לכל אורכו בפרידה כאובה, יצא - כמה אירוני - רק כמה חודשים אחרי שאני ומ' נפרדנו באבחת גרזן. שנינו נשארנו עם הפרידה ועם "אף אחד לא מרים את השפופרת, כנראה זה רק אני".



תחנה רביעית: 1998, קרית ביאליק/חיפה/מחנה צבא בדרום הארץ.
לאלבום הרביעי של טורי קצת פחות התחברתי. א"א, שהיה באבטחת יישובים אי-שם בדרום הארץ, ניסה אמנם לשכנע אותי שהכיוון החדש, הרועש והרב-ערוצי, לא בא על חשבון המוזיקה המרגשת והטקסטים המפותלים שלמדנו לאהוב, אבל אני הייתי סקפטי. עד לאותו לילה, בו ניהלתי במקביל שיחות טלפון אתו ועם חברתנו המשותפת ע', בהם שימשתי כפרקליט וכאוזן לראשומון מסובך ומבורדק של מערכות היחסים של השניים זה עם זו ועם עוד בחור שנכנס באמצע. כשירדתי להתרגע בקומה הראשונה והשותף הרוסי שלי הצליח לנפץ לרסיסים בקבוק יין לבן כשניסה לפתוח אותה בשבילי, ידעתי ששינה לא הולכת להיות חלק מהלילה הזה, חזרתי לחדר ושמתי את הרצועה הראשונה מהדיסק על ריפיט. "6:58, האם אתה יודע איפה הניצוץ שלי? כאן? כאן?? כאן????"



תחנת מעבר: ראשון לציון, 1999-2000.
אבל צדקתי. למרות שעשינו מזה מסיבה גדולה, האלבום החמישי של טורי כבר לא היה כזה מרגש. דווקא כשעברתי לגור עם א"א בראשון, כשתיאורטית היינו אמורים לחגוג על טוריאיזם מפה עד להודעה חדשה, לא הצלחתי לגרום לעצמי להתלהב. במקום הג'ינג'ית הלוהטת תפסה דמות חדשה את תשומת הלב שלנו (אני, א"א ואסנת שהצטרפה בדיוק באותה תקופה למשוואה) - הרוקר האניגמטי וחסר הפשרות טרנט רזנור, הלא הוא Nine inch nails. דווקא כשהחיים שלי היו בתקופה הכי מסודרת שלהם (תואר שני באוניברסיטה, מגורים בראשון, אפילו אוטו משלי) הזדהיתי עם הטקסטים ההרסניים ומלאי התשוקה-היא-תשוקה-היא-תשוקה, הנזרקים אל החלל בקול צווחני.
אני זוכר היטב את הנקודה בה נכנסתי לספירלה: דרך הפסקול המופלא שכתב רזנור לסרט 'רוצחים מלידה'. אסנת גרמה לי לצפות בו ולהתרכז, ואני נסחפתי ללא קושי. אחרי הכל, "אני רק רוצה משהו... שלעולם לא אוכל לקבל."



מאז עוד היו לטורי עוד השפעות עלי, למשל באלבום הקאברים שסייע לי ליהנות מהשקט, וטרנט עזר לי להיותקרוב יותר לעצמי, אבל השיאים של חמש התחנות האלה לא חזרו על עצמם בהמשך. השירים האלה עוד מרגשים אותי, אבל היצירות החדשות של הג'ינג'ית והרוקר, שעברו כבר את גיל 40, לא עושות לי את אותו דגדוג בגב. מהבחינה הזו, הקיץ הנוכחי בא באיחור של חמש שנים בערך, והעובדה שהחמצתי אותו היא לא אסון קולוסאלי אלא סתם עילה לפוסט ארוך ויצירתי. מה שפעם היה יקר, עשוי היום להיראות כמו דברים שאפשר להשאיר מאחור; כפי שציינה טורי, "הדברים היקרים האלה, תן להם לדמם, תן להם להישטף ממך."
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/9/2007 23:51, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, סטיות אישיות, מעברים 10-20-30
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-9/9/2007 13:20

---

שנה לבלוג!
חשבתי שפספסתי את התאריך, אבל בדיקה מהירה הראתה שהפוסט הראשון נכתב כאן ב-4/9/06, מה שאומר שהיום בדיוק, הבלוג חוגג שנה להיווסדו. ומאחר שלא מצאתי יותר מדי נרות לקישוט, אחגוג בדרך המקובלת על בני מזל מאזניים (למרות שהבלוג דווקא בן מזל בתולה) - סיכומים וסטטיסטיקות!

ובכן, מאז היווסדו עברו בבלוג 9,299 מבקרים (לפחות לפי הקאונטר למטה). זה כמובן לא אומר הרבה, כי אין לי מושג אם מדובר ב'מבקרים לרגע' או בהרבה-הרבה ביקורים של אותם אנשים (אני מהמר יותר לכיוון השני). לבלוג גם 25 מנויים (יישר כוח לכם!) ו-11 קישורים מבלוגים אחרים בישראבלוג (אם נדייק, מחמישה בלוגים אחרים בישרא).
החודש הלוהט ביותר בבלוג היה... החודש האחרון, אוגוסט, עם 1,074; זו היתה גם הפעם הראשונה שמד הכניסות החודשי עבר את האלף... נראה שבלוגנו החמוד מצליח סוף סוף ליצור קשרים חברתיים, להכיר אנשים חדשים ולא לשבת בפינה בודד וגלמוד כמו בחודשים הראשונים.
מצד שני, החודש המוביל מבחינת מספר הפוסטים היה דווקא אוקטובר 2006, ממש בתחילת הדרך, כשעוד הרגשתי מחויב לעדכן (כמעט) כל יום; את השפל בפעילות רשם ינואר 2007, חודש הביקור (הראשון) שלי בישראל. וכדי לתבל את הססטיסטיקה במעט פלפל (ולהביט בנוסטלגיה על השנה שחלפה), אלך בדרך החביבה על תחנות הרדיו בישראל ובעולם ואחשוף כאן, על במה זו, את מצעד התגובות השנתי - עשרת הפוסטים שזכו להכי הרבה תגובות השנה.

במקום העשירי, עם 27 תגובות, מככב דברים שרוצים ודברים שצריך, גמגום התשוקה מימיה הראשונים של המלחמה בקוהרנטיות, ואחד הפוסטים עם השמות היותר-ארוכים השנה. קדימה מכאן משתחלים לרשימה oofness, ש-28 התגובות שלו עוסקות פחות בעצמו ויותר בדיוני באפי-אנג'ל (משהו שחוזר על עצמו משום מה בבלוג הזה), וחורבות מעגליות הפרויקטנטי. במקום השביעי, עם תגובה אחת יותר, ממוקם עוד פוסט עם שם באנגלית ובראש החמישייה השנייה מתנוססת מחוות האנטי שלי להונג קונג, שגם היא הגיע למקומה הרם בזכות איזה ערפד מעצבן מלוס אנג'לס.
מכאן הכל מתחיל להיות יותר מעניין: הפוסט החמישי בסדר התגובות הוא אין לי ארץ אחרת, הניסיון שלי להבין את היחסים המסובכים בין מדינת ישראל לאזרחיה הרחוקים ממנה (32 תגובות). ל-34 תגובות זכה הפוסט הממש-חדש סימני התרגשות, על הספר שלי וצאתו לחנויות. במקום השלישי והשני ממוקמים שניים מהפוסטים הכי לא-קוהרנטיים ומבולבלים שכתבתי אי-פעם, אחד על נרקיסיזם ואחד על תשוקה; ובראש הרשימה, פוסט ישן נושן על הגדרת המושג משורר, שעיקרו דיון ארוך ביני ובין 'הנכד של סבא' (מעניין אם הוא עדיין כאן).

מעבר למצעד (שמוכיח מעל לכל שקוהרנטיות היא אכן פאסה), אפשר לומר שהבלוג אכן עבר שינויים רבים בשנתו הראשונה. ממקום שנועד להיות ערוץ תקשורת עם החברים הישנים בארץ לנוכח מחירים מפחידים של שיחות טלפון, הוא הפך לבית חדש, שהתמלא נושאים מורכבים - יצירה, אהבה, אמנות, חופש וכל מיני דברים אחרים - והתקהלו בו אורחים חדשים, כאלו שמכירים אותי, בעצם, רק מכאן, והבלוג הוא עבורם הפנים היחידות שלי. וכך, בין השאר בגלל הבלוג, אני לא באמת מרגיש שעברתי מישראל לגרמניה, אלא שעברתי מתל אביב לסייבר-ספייס - בית חדש ווירטואלי לחלוטין אבל נגיש בהקלקת עכבר.

אני רוצה להודות בהזדמנות זו לקוראים הקבועים, לקוראים השקטים, למנויים ולמגיבים; שהרי תקשורת אינה יכול להיות חד-צדדית, ואלמלא הפכה לדו- ולרב- צדדית במהלך השנה הזו, לעולם לא היתה שורדת. ואם יורשה לי רק לבקש דבר אחד עם כיבוי הנרות על העוגה הווירטואלית, הרי שהייתי רוצה שהתקשורת הזו - ישירה, עקיפה ורב-ערוצית - תימשך גם בשנה הבאה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/9/2007 00:46, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, המחשב ואני, סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של שרה ב-7/9/2007 18:06

---

הקלחת הרותחת
לקחתי לעצמי כמה שניות לעצמי בתוך הקלחת הלוהטת שקוראים לה 'ישראל באוגוסט'. הימים האחרונים היו עמוסי חוויות כל-כך, שנדמה לי שכבר חודשים ארוכים עברו מאז שבאנו לכאן לחופשונת. מצד שני, אותה תחושה היתה לי בימים הראשונים בגרמניה - כנראה שזה אפקט נפוץ של ימים עמוסים.
מצד שני, משום מה לא רק אני, אלא גם כמעט כל מי שנפגשתי אתו היה נתון באיזו תזזיתיות, שרוי באיזו דרמה חשובה או סתם נוטה לאיחורים, שינויים ושיפוצים בלוח הזמנים. אפילו מזוודה תמימה שלקחתי אתי לתל-אביב החליטה שזה הזמן הנכון להיפטר מהידית שלה (ולשרוט אותי באותו זמן. מזוודה bad). גם הנטייה לצירופי מקרים במעגלי הכרות (המלצר בקפנטו למד אצלי מתמטיקה, התלמידה בכיתת האנימציה היתה אתי בתיכון וכו') כבר כמעט ונשכחה ממני אחרי שנה שבה צירוף המקרים הקיצוני ביותר הוא לפגוש עוד דובר עברית בזארברוקן.
כפי שאולי כבר כתבתי, נראה שהכל כאן מתקיים קצת יותר ברעש (ואני נזכר בעמיחי: "עכשיו, ברעש שאחרי הדממה; אני יכול לכתוב את כל הדברים/שבדממה אחרי הרעש לא יכולתי" - ציטוט לא בהכרח מדויק). המכוניות רועשות יותר, האנשים רועשים יותר, ואפילו מזג האוויר - אולי בגללל המזגנים - רועש יותר. יוצא שרגעי השלווה יקרים ומתוקים יותר, אולי גם בגלל העייפות המצטברת, ועשכיו כשאני כותב אני נזכר דווקא בהם: בריזה של חצות בקיבוץ בצפון, נוף חשוך ברכס הכרמל, טבילה של בוקר בחוף בת ים. זיכרונות לטווח קצר, אבל יש תחושה שיהפכו לזכרונות ארוכי טווח.
ויחד אתם - אם בגלל האינטנסיביות של הביקור, המולת החיים פה או העובדה ששחרררתי לעולם את "סימני הנשיכה" שלי (ראיתי את הספר במספר חנויות בת"א והיו דיווחים גם בקריות; אבל בחנויות רבות מחזיקים רק עותק יחיד, לכן כדאי לבקש שיזמינו לכם אם אין) - אני חווה צונאמי חדמשמעי של יצירתיות מחודשת, ומלים נשפכות ממני ללא הפסקה, בכל מיני טקסטים טרום-שיריים בעברית ובאנגלית, שחלק מהם אולי ימצאו את דרכם לבלוג בימים ובשבועות הקרובים.
ואולי בגלל זה, אני חש שהביקור חסר הנשימה הזה אף מוצלח יותר מהקודם, בגלל שלמרות שטוב לי במקום החדש, יש משהו רב עוצמה בזריקה מרוכזת של הטירוף שממנו באתי, שמכניסה אותי לאמביציות, לרצונות ולמלים שישתחררו בזמנם החופשי עם השיבה לקרירות האירופית. רררררר.....


(ויסלחו לי פרנסי ישראבלוג שאני לא מצטרף למסיבת ההמלצות של 'בלוגדיי 2007', וזאת למרות שיש לי בהחלט רעיונות למומלצים. זה פשוט לא מתחבר טוב עם התוכנית הפרטית שלי להיום. קחו צ'ק-גשם)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/8/2007 08:49, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, מעברים 10-20-30
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-3/9/2007 21:42

---