ביער ביער
יום א' האחרון היה מקסים במיוחד. 15-16 מעלות ושמש מרהיבה קידמו את פנינו, מפיגים את הדיכאון של היום הקודם, שבו ירד גשם מהבוקר עד הערב. מצב הרוח הטוב נבע מכך שלצירוף של הרבה גשם והרבה שמש יש משמעות חד-משמעית בסתיו הגרמני: פטריות!
וכך ארזנו עצמנו, תיקינו וכריכינו, ועשינו את דרכנו לאחד היערות המקיפים את העיר. זה לא ממש קשה - לאן שלא תזרוק אבן בעיר, יש יער בסביבה - אבל הפעם החלטנו להתרחק מפיסת היער הקטנה יחסית הצמודה לביתנו וללכת ליער העירוני (מה שדורש נסיעה של כמה תחנות באוטובוס). מכיוון שהפעם לא התכוונו רק להתפעל מיופיין של הפיט-פיט-פיטריות, לקחנו אתנו מדריך לזיהוי פטריות, בגרמנית, שקנינו עוד לפני שנה ומשהו אבל לא יצא לנו ממש להשתמש בו.
למצוא את הכניסה ליער לא היה קל, אבל מרגע שנכנסנו היה ברור שזה המקום הנכון. פטריות מכל המינים קרצו לנו מצדי השביל; הראשונה שזיהינו באורח ודאי היתה פטריה בצורת אלמוג, שלצערנו הזהיר אותנו המדריך שאינה אכילה בשום אופן. אבל החגיגה האמיתית החלה כשסטינו כחמישה מטר מהשביל, ומצאנו את עצמנו בגן פטריות קסום לצד אגמון/בריכה/ביצה בלב היער:





כאן, במקום המשלב היטב את כל יתרונות היער, נפוצו הפטריות כמו... פטריות אחרי הגשם. עד מהרה ראינו סביבנו לא פחות מ-20 סוגים שונים של פטריות, מכל המינים והצבעים: חומות, לבנות, ורודות, צהובות, סגולות ומה לא. בשלב הראשון רק עסקנו באיסוף אחת מכל סוג, כדי לנסות לזהות אותן באמצעות המדריך.









שלב הזיהוי, לעומת זאת, הסתבר כמתסכל ומפרך. הפטריות הכי מיוחדות, אלה שלא היתה שום בעיה לזהות מול תמונתן ותיאורן במדריך, היו כמובן הרעילות או הלא-אכילות, בהן למשל הפטריה ההזויה הבאה, שהשווינו בהתלהבות מול תמונתה במדריך:





הגרמנים קוראים לה Hundsrute, שזה במלים פשוטות 'זין של כלב' ופרט לצורה, קל לזהות אותה גם בגלל ריחה האיום. זרקנו.
למזלנו מצאנו שלושה סוגים של פטריות שנראה היה לנו שזיהינו בוודאות (או כמעט-בוודאות) במדריך. המובהקת ביותר היתה פטריה חומה-כתומה, שהספר קרא לה Orange Milchlinge ('חלבית כתומה'?). זו צמחה בכמויות אדירות גם ליד אותו אגמון וגם סמוך לשולחן פיקניק בכניסה ליער, ומתאפיינת במעין 'חלב' לבן המטפטף מתחת לכיפתה. ככה הן נראות אחרי האסיף:





כמובן, לא הסתמכנו רק על הספר ועל יכולתנו המוגבלת לפענח את הגרמנית שבו. את שלושת הזנים הבאנו למומחה הפטריות של הקהילה הישראלית, הלא הוא האופה הרוסי שנהג לחפש פטריות עם אביו ביערות אוקראינה. בנוסף, כשחזרנו הביתה חפרנו את האינטרנט לאורכה ולרוחבה, גילינו שזיהוי פטריות הוא סיפור מורכב למדי, ולמדנו איך ליצור 'הדפס נבגים' לפטריות שאספנו. עם כל המידע הזה, רק החלביות צלחו את הבחינה וזכו לזיהוי 99.9% ודאי הן באינטרנט דובר-האנגלית והן ברשת החברתית הרוסית. כדי לכסות את ה-0.1% הנותרים, נהגנו על פי הוראות הבטיחות לפטריות שהושתו עלינו מטעם האופה:

1. יש לנקות את הפטריות בקפידה, לעבור עליהן עם סכין ולבדוק אם יש בהן תולעים, על ידיד חיתוך פרוסות מהגזע (תולעים באות מהאדמה).
2. יש לבשל את הפטריות במלח כחצי שעה.
3. אחד מבני הבית צריך לטעום *קצת*, מפטריה אחת, בשעות הבוקר, ולתפקד כשפן ניסיון. אם לא קורה לו כלום, אפשר להמשיך.

רשת המידע הרוסית גם ציינה שמדוב בפטריות בדרגה רביעית מבחינת טעמן, ושמומלץ במיוחד לכבוש אותן בחומץ. מאחר שחומץ ואסנת הם ידידים טובים מזה שנים, זה מה שהחלטנו לעשות.

בישלנו:





(אחרי הבישול טעמתי. המרקם היה נהדר ולא היה שום טעם. ושום תופעות לוואי).

הוספנו חומץ ותבלינים והכנסנו לכלי (לא אטום, כי הפטריות מוציאות אוויר וצריך לתת לו לצאת איכשהו):





אחרי זמן מה הוספנו עוד ועוד משקל על מכסה הכלי, לפי ההוראות, מה שיצר ביום השני את יצירת האמנות הסוריאליסטית הבאה:





(מלמטה למעלה: אדן החלון, פיסת נייר ניגוב, הכלי עם הפטריות, צנצנת בצלצלים שהחמצנו לפני כמה חודשים, דלעת).

היום - שלושה ימים אחרי תחילת התהליך - אמור התהליך להסתיים, וסוף סוף נהנה מתנובת היער. זו תהיה חוויה שאין להחמיצה, ואני כבר מתקשה לכבוש את התרגשותי. דיווח מלא על הטעם - בפוסט הבא.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/9/2008 09:22, ושייך לקטגוריות עונות השנה, סטיות אישיות, תמונות
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-20/9/2008 23:47

---

עוד על פרסום.
מתישהו במהלך השבוע הבא בטח אעלה לכאן פוסט תמונות מטיול היער האחרון שלנו, שהיה פחות טיול ויותר קטיף פטריות. אבל לפני זה, משהו אחר.

השאיפה להיות מפורסם מלווה אותי מגיל צעיר. עוד כשלמדתי מתמטיקה ופיזיקה בתיכון, תכננתי לזכות בפרס נובל, או להמציא משהו שישנה את העולם. כשהצטרפתי בצליעה לכמה תנועות פוליטיות, כבר דמיינתי את עצמי בכנסת, וכשהתחלתי לכתוב - סיפורים, שירים, מאמרים, מה לא - כבר ראיתי את עצמי כותב רב-מכר עצום או זוכה בפרס פוליצר.

ביני לבין רודפי-פרסום מובהקים, מהסוג שרואים בתוכניות הריאליטי של ערוץ 2, יש שני הבדלים עיקריים: ראשית, כשאני גדלתי עוד לא היו תוכניות ריאליטי; ושנית, יש איזשהו סוג של דחף שאין לי, סוג של קילר אינסטינקט של מי שמוכן לעשות הכל כדי להתפרסם וגם יודע מתי כדאי לעשות מה כדי שדווקא אותך יהפכו לסלב אינסטנט.

ובכל זאת, נותרה הפנטזיה, זו שרואה את הפרסום כסוג של שינוי חדפעמי, ולא מוניטין הנצברים אט אט. זו שלא מעריכה את ההצטברות האיטית של קורא-אחר-קורא, ורוצה לפרוץ לקהל ההמונים. היא מנוגדת להיגיון, מנוגדת אפילו לקנאות שלי לפרטיות ולעצמאות. ובכל זאת, קיימת.

והיא מתעקשת לטעון שיש נוסחה סודית, מתכון לכתיבת השיר השולט במצעדים. מעקב אחרי להיטי הרדיו מגלה שמצד אחד, יש בוודאי מערכת גדולה ומשומנת של פרסום מאחורי סינגל ש'פתאום' כל המדינה מזמזמת; מצד שני, במקרים רבים לא ברור למה דווקא שיר אחד, אמן לא מוכר אחד (ולא מכוכב נולד) פת-אום מתפוצץ ומצליח. האם הכל תלוי בהתחבבות על אדם אחד או שניים (איש חברת התקליטים, זה שקובע את הפלייליסט, מי לא?). בכלל, כל הנושא הזה מורכב וראוי לפוסט משלו.

יהיה אשר יהיה המכניזם של הפריצה הזו לתודעה, יש משהו מרטיט ברגע הזה. משהו מדהים במעבר המהיר-כל-כך מאנונימי (חסר-שם) למפורסם (בעל שם). ואולי הרטט הזה, ולא ההגעה, הוא שגורם לי כל-כך לרצות להיות שָם.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/9/2008 00:54, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, קוהרנטיות זה פאסה, סטיות אישיות
33 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מסק_ ב-18/9/2008 11:12

---

remember my name
בהתחשב בעמדות הדי-סוציאליסטיות שלי, אני מתעסק יחסית הרבה מאוד בעניין הזה של פרסום. לא במובן של הפרסומות הקופצות בוויינט או 'טעם החיים' של קוקה קולה, אלא במובן של fame - איך דברים ואנשים מתפרסמים והופכים לידועים בעולם כולו, ומה קורה להם אז.
זה נושא ארוך ומוסבך ובא לי דווקא לתקוף אותו מזווית שולית לחלוטין: עניין השֵם. בשפה העברית (וגם אחרות) יש קשר בין הפרסום לבין השם - 'שמו נודע למרחוק', 'עשה לו שם', 'אנשי שם' וכו'. הצירופים האלה רומזים למשהו מעניין, גם אם די ברור: ככל שאדם מפורסם יותר, כך יותר סביר שאנשים יזהו את שמו. בעולם אידיאלי, שבו לכל אחד היה שם שונה, מספר האנשים שמזהים שם מסוים היה מדד מוחלט לפרסום. בעולמנו, שבו שמות פרטיים ושמות משפחה רבים משותפים לאלפים ולעשרות אלפים, יש תחרות בין כל האנשים בעלי אותו שם על רובריקות הזיכרון במוחנו. כשאני אומר 'אלי כהן', האם מדובר במרגל, בשחקן הכדורגל, במאמן? מי שיעלה במחשבה ליותר אנשים, הוא המפורסם יותר.
למרבה המזל, פרט לאלי כהנים וג'ון סמיתים וכד', בדרך כלל מאפשר הצירוף של שם ושם משפחה זיהוי כמעט מוחלט של אדם מסוים. ולבטח אין הרבה צירופים כאלה שמציינים יותר מאדם מפורסם אחד. אבל יש מפורסמים שעומדים באתגרים קשים יותר. למשל, להיות היחיד שיעלה בזיכרון כאשר מזכירים רק את שם המשפחה, ללא השם הפרטי. יש הרבה אנשים ששם משפחתם 'רבין', 'רייגן', 'שומאן' או 'וגנר', אבל כל אחת מהשמות האלה מעלה אצל רובנו רק אסוציאציה אחת. עד כדי כך שבד"כ העיתונים כותבים רק את שם משפחתו של אדם בכתבות על מפורסמים. יזהו אותו ממילא.
דרגה גבוהה עוד יותר של פרסום מתרחשת כאשר האדם מזוהה באורח ודאי או כמעט ודאי ע"י שמו הפרטי בלבד. יש הרבה פחות שמות פרטיים משמות משפחה, והשתלטות כזו על שם פרטי היא מטלה לא קלה בכלל. ובכל זאת, אף אחד לא יטעה אם אזכיר את שֶר, את מדונה, את ריטה או לחלופין את נינט (איכשהו התופעה הזו בולטת בעיקר במוזיקה, אולי בגלל שמוזיקאים עשויים להחליט בנקודה מסוימת שיש להן רק שם אחד, כמו מיקה, רייאנה או רוני). עד לא מזמן, גם להגיד 'אריק' בישראל היה חד משמעי. להבדיל, גם 'אדולף' מתקשה להיפטר מאסוציאציות מסוימות. בשיא הפרסום של מייקל ג'קסון, למשל, הרשו לעצמם אנשי היח"צ שלו להוציא חוברת בשם Michael, עם סימן קריאה ותו לא. איזה מייקל? באותה תקופה היה רק אחד.
תופעה דומה ומקבילה מתרחשת לגבי אירועים חשובים, אבל כאן הקוד הוא התאריך. ה' באייר תש"ח הוא אירוע חד משמעי לכל ישראלי; 1 בספטמבר 1939 אמור להיות גם (אם לימודי ההיסטוריה לא התפוררו לחלוטין). 6 ביוני 1967, כנ"ל. בארה"ב, ה-7 בדצמבר 1941 יזכיר לרבים אירוע חד-משמעי, וכך גם ה-22 בנובמבר 1963. אבל האירועים הגדולים באמת הם אלה שכמו נינט לא צריכים אפילו את ציון השנה. ה' באייר עובד גם כאן, ה-4 בנובמבר יהדהד לכל ישראלי, אבל המנצח הגדול הוא כמובן האירוע שכדי להזכיר אותו בערך לכל בן אדם בעולם המערבי צריך פשוט להזכיר שני מספרים (נסו להקליד בוויקיפדיה האנגלית 9/11. לא תגיעו לערך על התאריך).

כפי שציינתי, זה היה הרהור שולי (ודי 'פנקסני') בעניין הפרסום. אבל פטור בלא זווית אישית אי אפשר, והזווית האישית היא כמובן ה-Ego search - חיפוש עצמי בגוגל. תמיד מעניין לדעת אם יש עוד אנשים שנושאים את השם שלי, ואם כן, למי יש יותר תוצאות. בינתיים גיליתי שיש איזה רונן אלטמן שמנגנן בנדולינה בדרום אמריקה, ויש לו בערך אותו מספר אזכורים כמוני. וגם עוד אחד שמתעסק בשבילי אופניים או משהו, עם תוצאה וחצי. 'רונן אלטמן קידר', יש לציין, אין אחר, לפחות לא עד כמה שגוגל יודע (וגוגל כזכור יודע הכל).





שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/9/2008 10:24, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות
60 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיכליקה ב-19/9/2008 22:16

---

ספטמבר

שבוע ראשון בשנת הלימודים, והדיווחים שמגיעים אלי נשמעים די רע. הנה, את שעות ההוראה הרגילות מחליפים מדריכים חסרי ניסיון בשכר נמוך (שההורים מממנים. כל מי שיש לו ילדים, וגם מי שאין לו צריך לקרוא את הפוסט החשוב הזה של שרה) ואת המורים לאנגלית מחליפים - בריש גלי - בעלי תואר ראשון עם הכשרה של שבועיים. אם נראה היה שמעמד המורים לא יכול לרדת עוד, כנראה שנמצא הפטנט גם בשביל זה.

יש שיר נפלא של גלי עטרי, 'אמצע ספטמבר' (מלים ולחן: אסתר שמיר), שבשנים האחרונות של התיכון תיאר מבחינתי היטב את התקופה הזו, בין הקיץ לחגים, כשעוד חם ולוהט אבל כבר לומדים. "כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב/מתחתיו האדמה בוערת", מסתיים השיר הזה, שהתאים תמיד היטב לחמסינים שלפני ראש השנה.
אצלנו, לעומת זאת, מתאימות שורות אחרות מאותו שיר: "רוחות סוערות הולמות מכל עבר/החורף ממית וקובר". היום, למשל, לבשתי טרנינג, חולצה ארוכה וגרביים, ובכל זאת היה לי קר כשישבתי על ההגהות של מדריך גרמניה. פה ספטמבר הוא לא שלהי קיץ אלא תחילת סתיו, ולא רק בגלל שהמורה בשיעור מולדת מראה חצב (וזאת בהנחה שלא קיצצו את הטיול המסורתי בשדות ארצנו, ולא קיצצו את שדות ארצנו כדי לבנות בהם מתחם ריאליטי).

ספטמבר הוא שיא עונת ההוריקנים, כפי שלמדתי על בשרי ב-1985, עת עברנו לגור בידית-המחבת של פלורידה, מקום מועד לפורענות, ואת סוף השבוע של יום העבודה בילינו במקלטים, מפחדים מזעמה של סופת ההוריקן אלנה. מאז אני עוקב אחרי המפלצות הללו, במיוחד אחרי שהעונה של 2005 שברה את כל השיאים (ואת כל הסכרים של ניו אורלינס). עכשיו, למשל, האקשן בזירת ההוריקנים בעיצומו: גוסטב כבד-הגוף לא הצליח להתעלות לרמת ההרס של קתרינה, אבל כיבה את האור ברוב לואיזיאנה וקיצר למק'קיין את החגיגה; חנה המבולבלת הציפה את האיטי ומתכוונת לטייל בכל החוף המזרחי בטיול מאורגן (שעתיים בכל אתר חשוב, והלאה לאוטובוס); ואילו אייק שממתין בסבלנות לתורו נראה כמו מוחמד עלי - קטן, עוקצני ורב-עוצמה. מתח! דרמה! רוחות של תשוקה!

אבל איכשהו, בכל מקום - ישראל, אמריקה, גרמניה - ספטמבר בשבילי הוא חודש של מתח מתגבר, של משהו שעומד לקרות, של איזה 'בקרוב'. אולי בגלל שהוא החודש-שלפני-היומולדת. אולי בגלל שמגיל שש ואפילו לפני כן, ככה סופרים את השנים, מספטמבר עד ספטמבר, משנת 'לימודים' לשנת 'לימודים'. משהו צריך להתחיל, להתחדש, "אחרי החגים". משהו צריך להישרף.

השנה מתחילה באמצע ספטמבר
בזעם עצום וגובר
רוחות סוערות הולמות מכל עבר
החורף ממית וקובר

אומרים שסוף העולם מתקרב
בלילות החשכה גוברת
כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב
מתחתיו האדמה בוערת

ובינינו נכנס שיגעון ויוצא
החיים משטים גם בנו
מחפש בי את השקט אבל לא מוצא
לאן זה מוביל אותנו

השנה מתחילה באמצע ספטמבר
החורף קשה מכל
כל שירי נמלטים הרחק מקו האש
אולי הם לא רוצים לסבול

אומרים שסוף העולם מתקרב
בלילות החשכה גוברת
כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב
מתחתיו האדמה בוערת

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/9/2008 01:59, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, סטיות אישיות, אקטואליה, עונות השנה
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Ari ב-9/9/2008 05:30

---