התרגשות
הגיליון השני של זוטא עלה היום לרשת, ומילא אותי שוב בהתרגשות. האם תהיה תגובה? האם תהיה התייחסות? הגיליון הראשון זכה אמנם ל-34 תגובות במהלך השבוע שהיה באוויר (וזה עוד שבוע של פסח, שכולם עסוקים בו באוכל ובטיולים ובכלל לא צמודים למסך), אבל כולם יודעים שהמבחן האמיתי הוא הגיליון השני, אחרי כל ההתרגשות של הראשון - לראות אם הקוראים חזרו, אם הם ממשיכים להתעניין.
הייתי מאוד במתח לוודא שהכל יעבוד - הפעם העליתי את הגיליון בעצמי, לא בסיוע הצוות הטכני שיצר את האתר. אפילו הקציתי לעצמי זמן לתקן טעויות (אבל לא היו). עכשיו ההמתנה המציקה לתגובות. נראה לי שאני אלך לשבת בסלון עד שהזמן יעבור. (-:
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/4/2009 12:32, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, סטיות אישיות
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Ari ב-15/4/2009 23:26

---

עימותים
אני כעיקרון לא טיפוס מתעמת. כמזל מאזניים קלאסי אני תמיד חושב על הצד השני, מנסה לדמיין את כל הסיבות הטובות למה הוא לא התקשר/לא עשה מה שסיכמנו/מתנהג מוזר. לצד חוסר האמון הבסיסי והדי-פסימי שלי בבירוקרטיות גדולות ובמכשירים אלקטרוניים, יש לי אמון הגובל בנאיביות בבני אדם פשוטים, אחד-על-אחד, בייחוד כאלה שאמורים להיות חברים. אני לא זוכר הרבה פעמים שפצחתי בשיחת 'את/ה כבר לא שם/ה עלי' או באיזשהו שיחת בירור בנוסח 'יחסינו לאן'. וגם אם אני כבר כועס, זה נדלק ונכבה כמו גפרור בתא זכוכית מלא מימן: פלאש אחד, וזהו, הכל חזר (כביכול לקדמותו).
חוסר הרצון שלי להיכנס לעימותים, והעובדה שאני תמיד רואה את הצד השני, גורמים לי להימנע הרבה פעמים מסיטואציות של ראש-בראש, ובמקרים רבים - לוותר מראש. לפעמים אני מעדיף להגיע להסכם במקום שקרוב ב-90% לעמדה של הצד השני, פשוט כדי לא להצטרך לעשות את כל תרגילי המניפולציה הכרוכים במשא-ומתן. כן, אני יודע שככה העולם נוהג, אבל לעתים רחוקות יש דברים שהם עבורי סיבה מספקת למלחמה מהסוג הזה. וכל פעם אני מתפלא כשהצד השני מבצע מהלכים שהם, באיזשהו מקום, מניפולציות שנועדו כדי שהתוצאה תהיה טיפ טיפה יותר בצד שלו. או שלה.
יש בזה משהו לא בריא, כי בלונג ראן אני רואה שמנצלים את הנאיביות שלי, ואני רואה איך המוכנות שלי להתחשב בכולם הופכת לחוסר התחשבות שלי בעצמי. וכל הראייה הזו מצטרפת לאיזשהו תסכול, הייתי אומר תסכול כמעט-צדקני, של זה שנמנע מעימותים ומנסה תמיד למצוא את הפשרה ואז חוטף בראש. התסכול הזה נקבר, ובסוף תוסס לפני השטח, כמו לבה, כל מיני דרכים, אם זה בהתפרצויות זעם על מי שלא מגיע להם, אם זה בחרדות שממלאות את הגוף, אם זה סתם בכל מיני מחלות שהגוף מפתח כי קשה לו להחזיק את התחושה שרימו אותו.

אין שורה תחתונה, ובכל זאת נדמה לי שמיציתי לבינתיים.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/4/2009 00:34, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה
25 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-7/4/2009 00:54

---

הכפיל
אז ככה:
בספר 'יותם הקָסַם' מאת יאנוש קורצ'אק יוצא הגיבור - הילד יותם, שהוא קוסם - כפיל לעצמו. הכפיל הולך לבית הספר, עושה שיעורים, ומתנהג כמו שהילד יותם אמור להתנהג, בעוד שיותם עצמו מטייל בעיר ועושה קסמים.
קיומו של כפיל כזה הוא שאיפה רבת עוצמה שלי - והייתי מנחש שגם של אחרים. אחד היתרונות הוא השחרור מעבודה שגרתית ומשעממת, כמו בסיפור 'שוליית הקוסם', וכמו שאמצעים טכנולוגיים רבים עושים. אבל זה מעבר לכך: היכולת לקחת הפסקה מהחיים, להיות מישהו אחר, לחיות באמת 'סאן סוסי' (ללא דאגות, כמו בפוסט הקודם) היא פנטזיה עצומה.
ואולי זה מסביר את השאיפה לעושר גדול. כי בעולם האמיתי, מי שבאמת יכולים להעביר את כמעט כל מטלות היומיום לאנשים אחרים (I have people who do it for me) הם רק עשירי-העשירים, אלה שכבר לא חייבים לעשות דבר, ויכולים לשכור אנשים שידאגו בשבילם (שימו לב לכפל המשמעות) לכל דבר.
אבל בניגוד לכפיל של יותם הקסם, החופש הזה של העשירים-באמת הוא רק תיאורטי. כי עם העושר באים המתעלקים-לנדבות, המעוניינים-להונות וצלמי הפפראצי. ואז היכולת 'להיות מיישהו אחר' או 'פשוט ללכת ברחוב' הופך להיות משימה בלתי אפשרית, וכל הפנטזיה הרומנטית מתפוגגת באבק.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/3/2009 01:31, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-26/3/2009 21:51

---

almost happy
האם את/ה מאושר/ת?

לכאורה שאלה פשוטה - אולי הבסיסית ביותר בסמינרי 'שפר את חייך בשלושה צעדים בלבד - שאל אותי כיצד'. למעשה, שאלה מורכבת בהרבה, בעיקר עבור מי שחושב שהסמינרים האלה משפרים בעיקר את חייהם של המנחים, וגם זאת - רק מהבחינה הכלכלית.
הבעיה הבסיסית היא לברר מה אופי השאלה, או יותר מדויק, מה אופי ההווה בשאלה (השאלה הזו נשאלת בזמן הווה, למרות שאין בה פועל.). האם זהו present progressive (כלומר, האושר הוא רגעי, השאלה נשאלת בזמן נתון ובודקת את רמת האושר באותה נקודה) או present simple (אמירה כללית, נכונה תמיד בזמן הבלתי-מוגדר שהוא 'ההווה' וכולל גם איזשהו עבר קרוב).
במקרה הראשון, התשובה משתנה (כמובן) מרגע לרגע, ובהחלט קיימים רגעים שבהם יכול כל אחד להצהיר 'אני מאושר עכשיו'. גם הרגעים האלה קשים מאוד להשגה: אושר (בניגוד לעונג או סיפוק או סתם תחושת 'הממ, טעים') דורש לא רק את ההנאה אלא גם הנחה בצד הדרך של המוּדעוּת, המלאה חששות, פרשנויות ודאגות, על מנת להתמקד באותו רגע פעוט של אושר. אני מניח שזו הסיבה לפופולריות הרבה של חומרי משני תודעה (אלכוהול ודומיו) שבעיקר מצמצמים תודעה, דהיינו מאפשרים למוח להיות במצב-תודעה אחד (שיכול, למשל, להיות אושר). זהו בעצם האידיאל הצרפתי העתיק של 'סאן סוסי' (ללא דאגות, וגם שם של ארמון בפוטסדאם) - ללא דאגות, או למעשה משוחרר מהמחשבה על הדאגות, מכיוון שבאותו רגע (ודגש על 'באותו רגע') המוח אינו עוסק - לא מתוך מחויבות ולא בטעות - בכל הדברים הרבים והשונים שיש לדאוג לגביהם.
אבל עצם אפשרות הקיום של אושר כתשובה ב-present progressive, שוללת במידה רבה את קיומו הלגיטימי ב-present simple. שהרי אחרי כל השתכרות יש הנגאובר, ואחרי כל רגע אושר מצליח המוח הרציונלי להשתלט שוב על המצב ולהציב בפני הנפש רשימת מטלות אפורה כשמי זארברוקן בחורף. בעצם, התשובות המקסימליות האפשריות לשאלה הזו הן אלה שנותנים בני הזוג בשירה של ריטה באותו שם: "לפעמים קצת מאושר, לפעמים הרבה מאושרת". אבל האם מ'לפעמים' אפשר בכנות לענות בחיוב לשאלה מחייבת כמו 'האם את/ה מאושר/ת' כשהיא נשאלת כתיאור מצב, בהווה הפשוט?
נדמה לי שלא. למעשה, הדעות מתחלקות לשני תיאורים אפשריים של החיים - כרגעים קטנים של אושר בים של סבל, או כרגעים קטנים של אושר בים של שגרה. שניהם לא נראים לי כעונים בחיוב על השאלה המקורית - לפחות לא בכנות.
נדמה שהמצב הטוב ביותר הניתן לתיאור בפרזנט סימפל הוא 'כמעט מאושר', מצב שבו יש הרבה (יחסית) רגעים של אושר, והנפילות מהן לא קיצוניות מדי ולא מגיעות למקומות איומים מדי. ויש גם שיר של k's choice עם הכותרת הזו, אבל לא בא לי לקשר אליו עכשיו.

(הפוסט הזה התחיל עם אנרגיה של 'יש הרבה מה להגיד' ואיבד אותה באמצע, מה שמעלה את הסיכוי שאחרי התגובות יהיה גם פוסט-המשך).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/3/2009 21:48, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה
34 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-17/3/2009 10:50

---