רעיונות מצוינים לתסריטים שלעולם לא אכתוב


*
Frissuer.com: סדרה קומית המתרחשת במספרה שהיא גם מרכז אינטרנט, בלב ברלין. הבעלים הוייאטנמי חשב שזה שילוב מצוין: בזמן שהן מחכות לתורן או לצבע שיתבייש, הלקוחות יכולות לגלוש חינם באחר המסופים. המקום מושך קהל ססגוני, הן בזכות השילוב המעניין והן בזכות בתו המקסימה, שהיא גם הספרית הראשית.

**
Unknown contact: סרט אקשן. גבר צעיר ונאה מגיע לעיירה קטנה בדרום מערב ארה"ב ומתקבל לעבודה באחת מבארות הנפט. תוך זמן קצר הוא מתחבר עם הקהילה המקומית ורוכש את אמונם. במקביל, המודיעיון האמריקני מחפש סוכן חשאי ותיק, שהיה מעורב בכישלון מודיעיני בוטה אי שם במזרח התיכון. הם מגלים שהוא הגיע לדרום אריזונה ושם אבדו עקבותיו. בגלל איזו מגבלה טכנית (צמיד על הרגל?) הם יודעים שהוא חייה להישאר באזור, אבל לא מצליחים לאתרו. שורת המחץ :

.Sir, we looked at every known contact and we still can't find him
Than he must be using an unknown contact!

שתי העלילות מתפתחות במקביל ומתנגשות בסיום המפתיע.(עוד לא חשבתי איך)

***
Love me four times: רומנטיקה אמנותית. שני חייזרים מנסים להבין את חיי הרגש והמין של בני האדם (או שסתם מתערבים ביניהם). לצורך כך הם מנסים לחיות מחדש אותה מערכת יחסים, באותה סיטואציה כלכלית וחברתית, אבל בכל פעם הם מחליפים מינים: פעם אחד גבר והשני אישה, אחר כך להיפך, אחר כך שניהם גברים ובסוף שניהם נשים. למרות שהסיטואציה הבסיסית זהה, דברים משתנים בגלל ההבדלים בין המינים, ובשלבים מאוחרים גם כי החייזרים זוכרים במקום מסוים מה שהיה בקטע הקודם. לבסוף, מצוידים בתובנות מכל צירופי המינים, הם חוזרים לסידור המקורי, אלא שמשהו משתבש והם נאלצים להמשיך לחיות בו ולנסות למנוע מסיפור האהבה להגיע לסוף המר.
[או גרסה מופרעת יותר, שבה יש ארבע אפשרויות לכל אחד - גבר או אישה וסטרייט או גיי, ולכן יש 16 קומבינציות ולא ארבע]


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/9/2007 23:01, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-27/9/2007 16:15

---

לרוחב היער
כבר הרבה זמן לא העליתי פוסט תמונות, בין השאר בגלל שהרבה זמן לא יצאנו לטיול שמצדיק את זה. אבל יום א' האחרון היה הזדמנות שאין להחמיצה: שמש חמימה ו-24 מעלות, אולי בפעם האחרונה לפני שהחזיתות הקרות שולחות אותנו לעומק הסתיו, ואחריו החורף. אלא שעם התוכניות לצאת לטייל הציגה את עצמה בפנינו בעיה קטנה. מסתבר שבדיוק ביום א' הזה נערך קונצרט חגיגי שבו מנגן סבסטיאן, הפסנתרן שמנגן עם אסנת כצמד כבר זמן מה, קונצ'רטו לפסנתר של רחמנינוב, עם תזמורת. מדובר באירוע שלא רצינו להחמיץ, גם כי זהו צעד חשוב בקריירה של סבסטיאן ידידנו וגם כי רחמנינוב בדרך כלל עושה לי צמרמורות בעצבי המוזיקה. אלא שהקונצרט אפילו לא היה בעיר, אלא בעיירה קטנה בשם Creutzwald, מעבר לגבול צרפת, שאין אליה רכבת ושירות האוטובוסים אליה ביום א' מינימלי עד אפסי. יצא שכל ניסיון להגיע לקונצרט נידון להרבה תסבוכות תחבורתיות, שישללו מאתנו את טיול יום א' שתכננו.
אלא שאז עלתה אסנת על רעיון: למה שלא נשלב את הדברים, וניסע לעיירה הנ"ל באופניים? בירור מהיר הראה שאמנם באופניים בלבד המרחק הוא קצת מעבר ליכולתנו, אבל שאפשר לנסוע ברכבת עד עיירה בשם Völklingen, אי שם באמצע הדרך, ומשם לדווש 18 ק"מ (מרחק סביר לפי הערכתנו) עד האולם.
נכון, זה נשמע מטורף, אבל מהרגע שהבנו שזה אפשרי לא יכולנו לוותר. ארזנו מים, סנדוויצ'ים, בגדים יפים לקונצרט ומפה מגוגל, ויצאנו לתפוס את הרכבת. מה שעזר, כמובן, הוא שבגרמניה יש ברוב הרכבות קרונות מיוחדים לאופניים, ובתוך הזארלאנד, מסתבר, זה אפילו לא בתוספת מחיר. ראו:






הכל הלך חלק ברכבת, חלק כל-כך שהיינו חייבים לסבך את זה, ובמקום להישאר על המסלול שתכנן בשבילנו גוגל, לאורך הכביש הראשי, סטינו לשבילי אופניים. משום מה חשבנו שטבעי יותר, בהיותנו על אופניים, לעקוב אחר שלטים שכיוונו לשבילי אופניים, הנוסעים לכפרים שלאורך המסלול. מה שלא חשבנו עליו הוא שמדובר בשבילים לטיולי אופניים, שתוכננו כדי להתרחק מכבישים ראשיים ולראות את הנוף, ולאו דווקא כדי להגיע הכי מהר שאפשר מנקודה א' לנקודה ב'. השביל, כך התברר, היה לא רק ארוך יותר בשלושה ק"מ מהדרך שתכננו, אלא גם מלא וגדוש עליות מטורפות וירידות מטורפות לא פחות, ובקטעים ארוכים גם לא סלול. מצד שני, הוא עבר כולו לאורך היער והוביל אותנו למקומות יפהפיים, כמו זה למשל:






לא נגיד שלא חששנו - מושב האופניים שלי השתחרר קלות במהלך הנסיעה ולא הייתי בטוח אם ישרוד את הדרך, ולאופני העיר של אסנת נשקפה כל הזמן סכנה מאבנים ומחצץ - אבל איכשהו התגברנו, וזכינו לחוויות כמו רכיבה במורד שביל לא-סלול בלב היער תוך לחיצה מתמדת על הברקסים כדי להתגבר על כוח המשיכה, או עקיפה של סוס ורוכבו בהמשך אותה דרך. כל הזמן הצצנו בשעון, כי אמנם לקחנו זמן ספייר אבל העיקוף הלא-צפוי כירסם בו בעקביות, וטעות ניווט אחת גרמה לנו לחזור פעמיים על אותה עלייה מעצבנת. אלא שהדרקון הגדול ביותר המתין לנו ממש-ממש בסוף, כשחזרנו למסלול כפי שייעץ לנו גוגל וכשנותרו רק עוד שני ק"מ אל היעד.
הסימנים הראשונים היו מסוג שכבר למדנו להכיר: שלטי 'הדרך חסומה בהמשך', ו'אין כניסה אלא לתושבי האזור' למיניהם. למודי ניסיון מטיולים קודמים, קיווינו שמדובר בחסימה העוצרת מכוניות אבל לא רוכבים נחושים כמונו, והמשכנו (ולו בגלל שלא היה לנו מושג מה עוד אפשר לעשות). ואז הגענו ל.... זה:





לא באמת ניסינו להבין מה בונים בנקודה הזו, בדיוק במקום בו חוצה הכביש את גבול צרפת-גרמניה. גם לא היה לנו זמן להיזכר שזו לא הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בבעיה כזו. ידענו רק שיש לנו קונצרט להגיע אליו, ולכן סרקנו את השטח בכל הכיוונים, איתרנו מסלול סביר והולכנו את אופנינו לרוחב המכשול.
בהמשך למדנו שצרפת הרבה פחות ידידותית לרוכבי אופניים מגרמניה, שהאקוסטיקה באולם זוועתית, שסבסטיאן נהדר ושהתזמורת לא משהו. יותר מכל למדנו שעל 20 פלוס קילומטרים באופניים משלמים בעייפות שרק כוס קפה עם עוגה צרפתית יכולים לפצות עליה. ובבית הקפה למדנו שתוכניתנו החדשה, למצוא אוטובוס ולעלות עליו עם אופנינו חזרה הביתה, לא תצלח בידינו. "הדרך היחידה לצאת מכאן ביום א' היא מונית," לחשש המלצר, ואנחנו החווינו בצער על שני זוגות אופנינו הקשורים לעמוד התאורה.
אלא שקפה הוא באמת משקה פלאי, ובעזרתו הצלחנו לעשות את הדרך חזרה, דרך אתר הבנייה שעל הגבול, והפעם בלי התברברויות ועל הכביש הראשי (שהסתבר כפשוט בהרבה לרכיבה ולניווט). אסנת הכתיבה קצב מטורף, הן בגלל שהיא תמיד מרביצה קצב בדרך חזרה והן בגלל שרצינו להגיע לרכבת לפני השקיעה כדי לא לדווש בחושך. התוצאה היא שלא צילמנו בדרך חזרה, אבל כן תפסנו את השקיעה מתחנת הרכבת, מראה סוריאליסטי משהו עם מפעל הפלדה של פולקלינגר (הנחשב, אגב, לאתר מורשת עולמית):





דווקא קטע הנסיעה האחרון, מתחנת הרכבת בזארברוקן עד הבית, היה זה שכמעט הכניע אותנו. אחרי יותר מ-40 ק"מ של רכיבה בעליות ובמורדות, על מהמורות ואבנים ובין מדרכות ואתרי בנייה, היו אלה שרירי הירכיים שבאותו ערב, ולמעשה עד עכשיו, לא הפסיקו ללחוש, "בפעם הבאה, מונית". ולי לא נותר אלא לספר להם איזו חוויה זו תהיה כשנסתכל עליה אחורה בעוד שנה (או כשאכתוב עליה בבלוג). עוד לא החלטנו מי צודק, אבל בינתיים הם צועקים יותר חזק. (-:
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/9/2007 21:50, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., תמונות, סטיות אישיות
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אסנת ב-28/9/2007 09:31

---

עם תחושה
כל היום התפוקקה מועקה בוורידים ובבטן. אפשר למצוא לה המון סיבות - אם זה המחשב שהחליט להשמיע קולות משונים ולא לחדול מהם גם אחרי שנוקה מאבק, או הקור שהחליט לשוב למחוזותינו, או סתם חוסר ריכוז מתמשך ונטייה של סופרי לונלי פלנט ללהג שטויות על קישינב (קישינאו) בירת מולדובה - אבל כמו שאסנת ציינה בחוכמה, הסיבה העיקרית היא שיש לי לפעמים מצבי רוח כאלה, בלי סיבה.
כל היום חשבתי שדברים יוציאו אותי מזה. חשבתי שניקוי המחשב יעזור, חשבתי שכוס קפה, שהתעקשות על סיום העבודה, שפיצה תוצרת בית, שטוני סופרנו. אבל אחרי כל זה עדיין מצאתי את עצמי עם פה הפוך ויללה של חתלתול שהפסיד בפוקר. ואז, כשכבר נואשתי, ראיתי שהפרק הבא שלנו בבאפי הוא פרק 7 של עונה 6, וידעתי שזה מה שאני צריך.
מי שמכיר יודע, מי לא מכיר, לא נורא. מספיק לומר שמדובר בפרק שבנוי כמחזמר, ושבערך באמצע אני כבר הייתי שלולית דמעות סמרטוטית, וחלק ניכר מהמועקה ברח החוצה בדמות מים מלוחים. אפשר לתהות אם זה מצב טוב, אבל אני בטח מעדיף אותו על מועקה כזו שמעבירה את הזמן ממקום למקום ורק נזהרת לא להעלות אבק.
חרדה איננה רגש, היא העדר רגש, ורגש דוחה חרדה. אצלי זה ממילא תמיד עובד יותר טוב עם מוזיקה. אז מה הפלא שזה מה ששיחרר אצלי את הברזים? כי לחיות זה תמיד יותר קשה מכל פנטזיה, ולפעמים זה באמת דורש ללכת דרך האש.



(דוגמה למי שלא מכיר, תזכורת למי שכן)

מחר גם כן יום, וגם לתוכו צריך ללכת.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/9/2007 23:20, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, סטיות אישיות, דברים שמצאתי ביוטיוב, טלוויזיה וקולנוע, המחשב ואני
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-24/9/2007 12:57

---

השאירו אותי לבד עם הדבש (אסנת)
רונן צדקת, יקירי, באמת הגזמתי לגמרי בכמויות הדבש שקניתי לארוחת ראש השנה. לא יכולתי להתאפק מלנסות כל מיני סוגים ובסוף גם התעקשתי לקנות עוד צנצנת רק בגלל שהיתה בה חלת דבש בפנים. יערה זאת אחת המילים האהובות עלי בכל השפה העברית.
אז נוצר מצב שבו יש לנו המון דבש בבית. נכון שזה נשמר שנים, אבל בעצם, מי רוצה לשמור דבש כשאפשר לאכול אותו?... אז התקף היצירתיות הנוכחי גרם לתוצאות מדובשות במיוחד. או בקיצור, אנחנו בצרות קשות. וגם יש ארוחת ערב.
נכון, לא לכל אחד יש אבא רופא, אבל לי יש ואני יודעת איך לנצל את זה. זאת הסיבה שיש לי, במגרת הכלים המוזרים במטבח (מחוסר בשם אחר), מזרק פלסטיק ענקי, עם בוכנת גומי, שיכול לשאוב ולהזריק, לשאוב ולהזריק, דבש...
כאן זה נהיה גראפי, אז מי שקשה לו עם בשר בצורתו המקורית (חלקי-עוף כמו שבאפי אמרה) מוזמן לדלג לסוף. אז שאבתי את כל הדבש שנותר מצנצנת הדבש אל המזרק והזרקתי אל מתחת לעור של כמה כרעי עוף מופתעות. הזרקתי בכמה איזורים שונים ומיסז'תי. בכל זאת הרוויחו משהו הכרעיים. וסידרתי יפה בתבנית בצל בטבעות טבעות, פיזרתי מלח והנחתי את הכרעיים מסביב. שמתי באמצע ראש של שום (מבחינתי יכול להיות ראש הממשלה החל ממחר בבוקר) ופיזרתי מלמעלה עוד קצת מלח. ואז באמת יצאתי מדעתי וקלפתי 3 תפוחים חמוצים. פיזרתי אותם בפרוסות באופן אקראי מלמעלה. קשה להשיג אקראיות אמיתית, נסו ותראו.
אחרי 20 דקות בתנור נהיה ריח כזה שטריסטאן דרש מייד את ארוחת הערב שלו. לא התווכחתי, אבל לעומת זאת הכנתי בעצת חברתי הטובה אורז צהוב עם כל מיני שטויות שנפלו פנימה מכל מיני מדפים במטבח.
לא מדדתי בדיוק, אבל לא נראה לי שהשקעתי יותר מ20 דקות עבודה נטו כולל הכל.
יאללה ביי, אני הולכת להוציא מהתנור!...



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/9/2007 19:32, ושייך לקטגוריות אסנת, הומור, סטיות אישיות, תמונות, אופטימי
24 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-21/9/2007 16:00

---