לייב
הדעות הסותרות לגבי ההופעה של דפש מוד בארץ עשו לי דז'ה וו. איכשהו, זה תמיד כך בפרובינציה הישראלית: המופעים הגדולים מגיעים אלינו אחרי שנים, והקהל מצפה להופעה מסכמת עם 'מיטב הלהיטים'. אבל אף אחד (פרט אולי לשלמה ארצי) לא אוהב להופיע עם 'מיטב הלהיטים', ולהקות וזמרים שמגיעים לארץ נוטים לשכוח את ההיסטוריה ולבצע הופעה 'רגילה', שפירושה בעיקר שירים מהאלבום האחרון (ולא בהכרח הלוהט ביותר) ושניים-שלושה שירים נבחרים מהעבר. פלא שהקהל מתאכזב, בהתחשב בך שכולם בנו ציפיות על פי ההופעות של הסיבוב הקודם והקודם-הקודם (שלא כללו את ארצנו הקטנטונת)?
יתר על כן, הופעה חיה היא כמו הגרלת הלוטו. כל עוד לא זכית והיית בהופעה גדולה באמת, קשה להבין למה שאנשים יידחסו כמו סרדינים וישלמו הון תועפות כדי לראות (מרחוק ובקטן) את האמן האהוב עליהם ולשמוע אותו באיכות שהיתה מביישת סטריאו קוריאני משנות ה-80. אבל יש כאלה - ספורות ומעטות - שבהן האמן יוצר איזו תקשורת אמיתית עם הקהל, איזה חשמל שאפשרי רק בהופעה חיה, ומסביר למה אלה שורדות גם כשיכולת ההקלטה הפכה כבר לכמעט מושלמת.
[הכוונה כמובן להופעות רוק/פופ, וזאת משום שבמוזיקה קלאסית זה קצת אחר: ראשית, עדיין יש פער (קטן) בין איכות ההקלטות לאיכות ששומעים בלייב (באולמות טובים); שנית, תנאי ההאזנה בהופעה חיה טובים בהרבה מהמקובל במוזיקה פופולרית]
אני חושב שאני יכול לציין אולי שתיים או שלוש הופעות שבהן הרגשתי כך, ובאופן מפתיע, על שתיים מהן לא שילמתי גרוש.
הראשונה היתה הופעה של ריקי גל ביום הסטודנט בטכניון, מתישהו ב-1994. אף אחד (כולל הזמרת) לא היה מוכן למה שקרה שם, כי הופעות באירועים כאלה בדרך כלל מתקשות לייצר אווירה (לא כולם מעריצים את האמן והרבה אנשים סתם באים בשביל הכיף). אבל איכשהו התקבצו בשתי השורות הראשונות (אליהן גררה אותי ידידתי ר') הרבה אוהדים שרופים, והדיאלוג שנוצר עם הבמה היה מחשמל. היינו מספיק קרובים כדי שריקי תיתן לידידתי ר' לשיר שורה אחת במיקרופון, וכדי לראות את הסט-ליסט ולדעת שתוכננו רק שני הדרנים, כך שריקי *באמת* לא ידעה מה לשיר כשעלתה להדרן שלישי (ר' צעקה 'בני, בני ילד רע', אבל ריקי אמרה שהיא לא זוכרת את המלים). בהדרן הרביעי הסבירה הזמרת שהיא היתה מוכנה להישאר אתנו כל הלילה, אבל הנגנים צריכים ללכת הביתה וזה לא הוגן כלפיהם, והודתה לקהל שמחא כפיים ממושכות.
השנייה היתה הופעה שלא הייתי בה בשורה הראשונה, אלא חצי-מאחורי-הקלעים, וזאת בגלל שהייתי אחד המארגנים. זו היתה הופעה מיוחדת של רונה קינן במסגרת פסטיבל 'שער' ב-2005. קינן היתה אמורה להופיע בפסטיבל שנה קודם, אבל ביטלה ברגע האחרון בגלל מחלה. באותה שנה התעקשנו, והעניין קרם עור וגידים. מה שהיה מיוחד בהופעה הזו - למרות אורכה המינימלי - הוא שזו היתה הזדמנות כמעט יחידה במינה לשמוע את קינן מבצעת מול קהל כמה שירי משוררים שמופיעים ברפרטואר שלה אבל לא מבוצעים בדרך כלל בהופעות. 'קסיוס' ו'ההכרה שלי נמוגה' של יונה וולך, 'מיהו המיילל ברוח' של אורלנד ו'חמסין' של לאה גולדברג נמנים בעיני עם הלחנים היפים ביותר של רונה, אבל נדיר כל-כך לשמוע אותה מבצעת אותם in the flesh. הקהל, שהיה שילוב מרתק של חובבי-שירה מבוגרים ונערות שבאו לשמוע את רונה, הוסיף פלפל למדורה, ויצר משהו יוצא-דופן, למרות הפורמט הקצר (בערך חמישה-שישה שירים שביניהם התארחו משוררים).
דווקא הופעות של אמנים ידועים מחו"ל אכזבו אותי בדרך כלל, והפעם היחידה שהתקרבתי לאקסטזה של 'וואו, זה לייב' היתה דווקא בהופעה המשותפת של קיי'ז צ'ויס וגארבאג' בהאנגאר 11 בתל אביב (1999? 2000? לא זוכר בוודאות). שתי הלהקות היו אז בשיאן, מה שאומר שהשירים מהאלבום האחרון היו גם בדיוק מה שהקהל רצה, והשילוב ביניהן גרם לכך שכל 'חצי-הופעה' היתה ממוקדת ולא איבדה לרגע את המומנטום. והאווירה בהאנגאר יצרה שילוב מעניין של צפיפות ללא המוניות (תמיד אפשר היה לברוח מכולם הצידה), שהקל עלי להתמקד בשירים הנפלאים.

פרט לאלה ראיתי בהופעה את דייוויד ברוזה במצדה (נפלא, אבל צפוי מדי); את שינייד או'קונור בקיסריה (נהדרת, אבל לא ביצעה כמעט שום שיר מאלבומים מוקדמים); את רדיוהד (קצר מדי); את סוזן וגה (ממוסד מדי); ומגוון אמנים ישראליים בפסטיבל ערד (ההופעה הזכורה לי ביותר היא של אתניקס ונקמת הטרקטור בבריכה) ובמקומות אחרים (אביתר בנאי היה די מרגש על הפסנתר, אבל זה לא היה זה). ואני מניח שהיו עוד. אבל תחושת התקשורת-עם-האמן היא כזו נדירה שלא יצא לי ממש לחוות אותה הרבה. מצד שני, גם בלוטו לא יצא לי לזכות מי-יודע-מה.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/5/2009 09:36, ושייך לקטגוריות אמנות, סטיות אישיות
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Esti ב-17/5/2009 08:53

---

לך, לך למטבח
אחת הפעולות המהנות ביותר שאפשר לעשות בזוג היא לבשל. למעשה, אני חושב שזו הפעילות המדורגת אצלי במקום השני בקטגוריה הזו. בישול הוא פעולה יצירתית (בניגוד למשחקי מחשב) ואינטראקטיבית (בניגוד לצפייה משותפת בטלוויזיה), שמשאירה אחריה תוצר ממשי (בניגוד לשיחות נפש ארוכות ו/או שיחות שטויות חסרות תוחלת). עם זאת, יש כמה כללים חשובים שצריך להכיר לפני שנכנסים ביחד למטבח, על מנת שהבישול המשותף לא יהפוך לקרב סכינים ולא יוציא אף אחד מהכלים.
הכלל הראשון, החשוב ביותר, ויש אומרים אפילו היחיד שחשוב הוא היררכיה. שוויון זה טוב מאוד בחלוקת עבודות-הבית ובהצבעה בבחירות, אבל במטבח צריך שיהיה שף (בגרמנית, אגב, פירוש המילה chef הוא 'בוס'). אחד מבני הזוג חייב להיות זה שמחליט את ההחלטות, זה שקובע לאן התבשיל ילך. השף יכול כמובן להתייעץ בסו-שף, לבקש חוות דעת, אפילו להאציל סמכויות מסוימות - אבל כמו בצוות של ד"ר האוס, ההחלטה הסופית היא שלו ושלו בלבד.
כמובן, אין שום צורך שהשף יהיה תמיד אותו אחד מבני הזוג. אפשר לשנות את ההירכיה בכל בישול משותף, ואפילו בתוך אותה ארוחה. לכל אחד יש את הספציאליטט שלו, שהוא/היא הביאו מהדודה/הסבתא/החבר מקמצ'טקה, והוא יודע איך להכין הכי טוב. אם מכינים ארוחה גדולה, אין שום סיבה שלכל אחד לא תהיה אחריות על מנה אחת, או שתיים או שלוש. העיקר הוא להגדיר מראש מי השף בכל תבשיל, כי הכלל הידוע לגבי 'יותר מדי טבחים' נכון לכל מספר טבחים שגדול מאחד.
הכלל החשוב השני בבישול משותף קשור לניצול נכון של המשאבים, ולמעשה מגדיר מהו המשאב החשוב ביותר בכל מטבח. הכוונה היא לא לכלים (גם אם אלה מאוד חשובים), לא לחתול (כבודו במקומו מונח, הרחק מהאוכל אם אפשר) ואפילו לא לשום (שהוא אמנם קדוש אבל...) אלא לדבר פשוט בהרבה וחמקמק הרבה יותר. המשאב החשוב ביותר במטבח הוא מרחב. או במלים אחרות: מקום.
לא סתם היה לנו חשוב מאוד שגידו, הענק הלוחש, יתקין לנו משטח עבודה רחב מאין כמוהו מיד שנכנסנו למטבח. קשה להפריז בחשיבות של מרחב עבודה כשמבשלים, ועל אחת כמה וכמה - כשמבשלים ביחד, ועל אחת כמותיים וכמותיים - כשמבשלים ביחד ארוחה בת מספר מנות. קשה להפריז במורכבותו של התכנון המדויק הנדרש כדי לא לדרוך אחד לשני על האצבעות, למנוע אסונות כמו 'אני לא מאמינה שטיפטפת מיץ שום על העוגה', ולאפשר לבצקים לתפוח, לבשרים לשבת במרינדה, לירקות להיחתך ולצנוברים להיקלות מבלי שיפריעו זה לזה. הבעיה, אגב, לא מוגבלת למשטחים בלבד; חלוקת המקום (והזמן) על הכיריים, בתנור, בכיור, ובגרמניה - גם במקרר ובפריזר (שקטנים הרבה יותר מהמקובל בארץ) היא שיקול חשוב לא פחות בתכנון ארוחה בת חמש מנות במטבח ממוצע של זוג צעיר שעדיין לא זכה בלוטו.
מה שמסבך את העניין הוא שמשטחים נוטים להיותר חסרי תועלת אם אינם נקיים, מה שמחייב (במקרה של ארוחה רבת-מנות) לנקוט באסטרטגיית 'בשל ורוץ לנקות'. יש לציין שדווקא הבישול ביחד מאפשר שימוש יעיל באסטרטגיה הזו: השף/ית מבשל/ת, מערבב/ת וטועמ/ת את כף העץ, ואילו העוזר/ת מכינ/ה במקביל את המשטח להכנת המנה הבאה. עם זאת, יש לזכור שסבון זה לא טעים, ולכן מומלץ להרחיק בשרים במרינדה ועוגות מתקררות מאזור הכיור בשלב זה.
הכלל השלישי והאחרון בבישול משותף הוא ביחד, אבל לחוד. זה אולי נשמע פרדוקסלי, אבל אין הרבה פעולות במהלך הבישול שדורשות בהכרח ארבע ידיים. שלא תבינו אותי לא נכון, יש מצבים שבהם עוד זוג ידיים הם ברכה משמיים ('פתח לי את התנור', 'תחזיקי את הקערה בזמן שאני מבלנדר' וכו'), אבל אלה בדרך כלל רגעים חולפים, ורוב העבודה המטבחית (כמו רוב הקונצ'רטי לפסנתר) דורש זוג ידיים אחד בלבד. ה'לחוד' הזה חשוב גם פסיכולוגית (כדי שהסו-שף לא ירגיש כמו פועל שחור) וגם מעשית (עוד עשר אצבעות ליד מי שקוצץ ירקות פירושן עוד עשר אצבעות שעלולות להיחתך בטעות).
כדי להגשים את הכלל הזה, חשוב לנסות להימנע משימוש משותף באותם כלים, גם אם פירוש הדבר עוד סכין לרחוץ בסוף הארוחה. איכשהו, תמיד שני המבשלים צריכים אותו כלי באותו זמן, ואם יש אפשרות שלכל אחד יהיה משלו, למה לא? לעניין זה, 'כלים' פירושם גם 'מרחב'; הדרך הכי טובה לריב במטבח היא להיכנס כל הזמן אחד למרחב של השנייה ולהיפך.

(וכל הדברים האלה עלו לי בראש בסוף-שבוע שבו אירחנו פעמיים, ובצורה מוצלחת להפליא. מה שכן, בישול זו חוויה נהדרת אבל גם דרך מעייפת להעביר סוף-שבוע. בפעם הבאה, אנחנו מתארחים).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/5/2009 17:10, ושייך לקטגוריות אסנת, הומור, סטיות אישיות
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של gentzo ב-7/5/2009 14:37

---

חזרת השיפועים ושאר טירופים
כולם כבר שמעו על הניסיון הכושל של יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות, להפוך את 'שפעת החזירים' ל'שפעת מקסיקו'. כעיקרון, השר צודק: השם הנהוג בעולם אינו מדויק, ולו בגלל שזן השפעת החדש מורכב מארבעה זנים ישנים, שרק אחד מהם נפוץ בחזירים. יתר על כן, השם גורם לאמונה השגויה שהשפעת עוברת באכילת בשר חזיר (אמונה שכפי הנראה שותפים לה גם סין, רוסיה ומגיבי ynet). עם זאת, קשה להאמין שליצמן חשב על זכויותיהם של אוכלי בשר החזיר, וזה מעלה שאלה מעניינת - האמנם החזיר טמא כל-כך שאפילו אמירת שמו היא חטא? ואם זה כך, האם לא חטא ליצמן כשאמר (ועוד לציטוט') "לא נקרא לה שפעת החזירים'?
או שאולי בעצם, מה שליצמן חושש הוא שאדם דתי יידבק במחלה, ויוחרם בגלל שאנשים מקשרים את המחלה לחזירים? האם זוהי מכת-מנע כנגד הפרימיטיביות של החברה החרדית עצמה?
כמובן, כפי שציין שגריר מקסיקו בישראל, גם 'שפעת מקסיקו' זה לא פוליטיקלי קורקט, ואולי צריך פשוט לחזור למקור ולקרוא למחלה 'חזרת'.

מה שכן, אם המחלה כן החלה להתפשט בישראל, אירועי יום העצמאות נתנו לה הזדמנות מצוינת לקפץ מאדם לאדם ומבמה לבמה. מספיק שאחד מאמני ישראל הנגררים בכל הארץ ביום העצמאות יידבק בנגיף במהלך חלוקת חתימות, וההפצה החלה. בינתיים זה לא קרה, אבל שמעתי שהשנה אף בנק או עיתון לא חילק דגלים חינם. קיצוצים. למרות שבעיני היה עדיף לעשות את זה בשלבים, וקודם לקצץ רק חמישים אחוז. להשאיר פס כחול אחד ומשולש אחד. זה מסביר גם למה אף אחד לא מוכן להקשיב להצעה של דוב חנין להוסיף לדגל שני ענפי זית. זה גם צבע שלישי. יקר מדי.
את יום העצמאות שלנו בילינו בקהילה היהודית, שם אסנת הוזמנה לשיר כמה שירים עבריים בליווי פסנתר. אבל לפני כן ייבש אותנו ראש הקהילה בנאום של שעה שלמה על השעון (מדדתי זמנים) שעסק רובו ככולו בטרור, בתושבי שדרות, במליצותיו של נשיא איראן ובמגוון ציטוטים של בן גוריון. אותו ראש קהילה התגלה גם כעורך וידיאו חובב (מאוד חובב) שיצר מצגת 'יש לי אדובה פרימיר ואני מאוד מתלהב מזה' על בסיס תמונות עתיקות של הנגב, כיפת הסלע, הגן הבהאי בחיפה, מצדה, גמלים, עוד גמלים, המון-המון גמלים, וכמה סרטוני הפחדה של המטה ללוחמה בטרור. מה שכן, נגינת ההמנונים בסוף האירוע הובילה אותי למחשבה שבכל ההמנונים שאני יודע את מילותיהם (הישראלי, הגרמני והאמריקני) מופיעה המילה 'חופש' או 'חופשי' בהטייה כלשהי. הממפפפף.
אחרי זמרתה הנפלאה של אסנת ושאר הירקות שנלוו אליה בילינו עוד כחצי שעה בהתמנגלות עם הקהילה, ופגשנו יהודי שנולד בזארברוקן, ברח לארץ עם משפחתו בגיל 5 וחזר לעיר בגיל 27, בשנת 1952. הוא דיבר אתנו עברית והעלה זכרונות מבת-ים. וטוב שכך, כי אחרת היינו צריכים לבלות יותר זמן עם נציג אגודת הידידות ישראל-גרמניה, שהיה close talker בלתי נלאה ולא הפסיק לקשקש על חלומותיו לנורמליזציה ביחסי ישראל-גרמניה. היה צפוף.

'צפוף' גם מתאר יפה גם את לוח הזמנים שלנו בימים האחרונים, שלצד ההכנות לקונצרט (ועוד קונצרט לפני שבוע) כלל עוד כמה עניינים מקצועיים וכן טיפול יומיומי בעריכת 'זוטא', אוזבקי שהלך לאיבוד (אל תשאל), ברז שהחליט להשפריץ מים על כל רצפת המטבח וארגון לינה ואטרקציות לזוג עם שתי תאומות (דפנטלי אל תשאלו). למזלנו, שמרנו על קור רוח לעת משבר; ובגלל המשבר הכלכלי העולמי אנחנו גם יודעים איך להגיד 'משבר' בגרמנית: קריזֶה. כן, זה כמו crisis באנגלית, אבל לי זה פשוט נשמע כאילו 'העולם בקריזה' (מה שלא לגמרי שגוי).

ואגב - שפעת החזירים בגרמנית זה שְוָויינֶה-גְרִיפֶּה.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/4/2009 23:55, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה, הומור, אקטואליה
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-4/5/2009 15:48

---

תל אביב שלי (2)
אחד הדברים היפים בתל אביב, הוא שהגיאוגרפיה שלה אינה רק פיזית. הפוסט הקודם עסק ב'אתרים': רחובות, מבנים עתיקים, חופים ושאר ירקות, שלא זזים מהמקום ולא משתנים (עד כדי שיפוץ); אבל חלק ניכר מהקסם של תל אביב הוא ה'מקומות' - מסעדות, פאבים, חנויות ואפילו סופרמרקטים, שנפתחים ונסגרים חליפות אבל לפעמים נשארים מספיק זמן כדי להיות חלק בלתי-נפרד מהמרקם העירוני. לכל אחד יש את המקומות שלו, שהם לא בהכרח הידועים, המפורסמים או היוקרתיים ביותר; עשרת הבאים הם שלי. יש בהם מסעדות, מועדונים, חנויות ומזנונים מהירים; כמה מהם עוד קיימים ואחרים נסגרו מזמן; הם פזורים בכל העיר - מהצפון ועד יפו; אבל כולם חרותים מבחינתי בגיאוגרפיה של תל אביב, לא פחות מהים ומנתיבי איילון.

רוקסן
את ימי הזוהר של שנות ה-80 האלטרנטיביות בתל אביב פספסתי, והמועדונים החדשים בנמל נראים לי מבהילים; אבל בין לבין, בתפר של שנות ה-90 המוקדמות, לא היה צריך הרבה כדי לשים את ה'רוקסן' על מפת תל אביב שלי. הנקודה המציינת את המועדון ממוקמת כמובן הרחק מכל שאר המפה, אי-שם בספר הרחוק של קריית עתידים, ברחוב הברזל (זכרונות של תעשייה ופרשים דוהרים), סמוך לקיר שאליו סחב אותי ל' כדי לכתוב גרפיטי ענק שרק הוא הבין ('פוגו ברוקסן - סיוט שהתגשם'. תודה, ל'). ברוקסן רקדנו, הכרנו להקות עם שמות משונים כמו 'הקבצן ואשת המכסה', ניסינו לברר איך תופסים טרמפ הביתה וכמעט פתחנו בקלפים לאביב גפן. סוף הדרך, לפחות בגרסת 90 וקצת.

סופר באבא (והאזור)
אם הייתי כתב של 'העיר' הייתי ודאי קורא לפינה הזו 'מתחם הנביאים', בגלל שנפשגים בה ישעיהו, ירמיהו ויואל (וגם אושיסקין, שאולי לא נביא אבל יש אנשים שאומרים שהוא קדוש). זוהי גם הפינה שבה שבק חיים האוטו הראשון והיחיד שהיה אי-פעם בבעלותי, סובארו חצי-אוטמטית שענתה לשם 'לאצי'. מה לא היה כאן? סופר באבא עצמו, סופרמרקט שלא רק פתוח 24 שעות ביממה אלא גם מחזיק במלאי כמה וכמה מוצרים שאין בשום מקום בעיר (בזכותו, למשל, הכנו פסטה ברוטב שבלולים); קולנוע 'פאר', לא מפואר במיוחד אבל בהחלט לא קוטל קנים; פאב מהוה, ממש מול הסופר, לשם גררתי פעם שני ידידים מהצפון שחיפשו משהו לאכול ביום ג' בשעה 3:30 בבוקר והוכחתי להם שתל אביב היא באמת 'עיר בלי הפסקה'; הבלינצ'ס ההונגרי המקורי, כל מילה מיותרת; וחומוסייה מוצלחת למדי, ששימשה אותנו כל פעם שהקדמנו נואשות לסרט (זה קרה משום מה הרבה מאוד). רחוב ירמיהו, אגב, מקשר את הפינה לאזור שאני אוהב לכנות Lower dizengoff, או הסוף של דיזנגוף ובן יהודה, שם מתנקזים כל הצירים כמעט לנקודה אחת וחבויה מסעדת יאקימונו, שבה זכיתי לראשונה להכיר את טעמם האלוהי של סושי וסשימי טריים.

תיאודור
הכל התחיל בסתם יום של חול, בתקופה שעוד גרתי בצפון אבל ביליתי בתל אביב לא מעט. עומס ופקקים גרמו לי להחמיץ רכבת לצפון, וכשהבנתי שלא אספיק החלטתי לרדת מהאוטובוס מהאונברסיטה באמצע הדרך ולנסות לחטוף משהו לאכול בשעה שנותרה עד הרכבת הבאה. למרבה המזל, ירדתי בדיוק ברחוב יהודה המכבי, ולמרבה העוד-יותר-מזל, הגעתי לסנדביץ'-בר עם השם הלא-תיאורי-במיוחד 'תיאודור' כשהוא פתוח ואין בו תור (צירוף אירועים שרק שנים אחר-כך למדתי להעריכו במלואו). כהרגלי מהסנדביץ'-ברים של חיפה [1] ציפיתי לבגט חם וזול, ממולא עד גדותיו בכרוב במיונז, רוטב אלף האיים ונקניק פשוט. מה שקיבלתי, לעומת זאת, היתה חקירת שתי-וערב - שגרמה לי לתהות אם לא אפספס גם את הרכבת הבאה - לגבי כל פרט ופרט בסנדביץ' שלי, כולל דברים שלא חשבתי מעולם שיכולים למצוא את דרכם לסנדביץ' ועוד להתאים יחד (כמו פלפל קלוי, קישוא אפוי, בצל סגול אפוי בתנור, אבוקדו, רכז רימונים, בלסמי איכותי ועוד היד נטויה). מיותר לציין שהטעם היה שמיימי..
בשנים הבאות עשיתי מאמץ לקפוץ ל'תיאודור' בכל פעם שאני באזור, ונרשמו עוד כמה חוויות נפלאות כאלה, לצד מפחי נפש בנוסח 'אוי, סגור', או 'תראו איזה תור' (זה מה שקורה כשמקדישים עשר דקות לכל לקוח). מאוחר יותר אפילו גרתי במרחק שתי דקות משם, מה שהוביל להגדלה משמעותית של תדירות הביקורים ושל היקף המותניים (מי יכול להגיד 'לא' לברי כחולה ואבוקדו עם רוקט ורכז רימונים?).
אין לי מושג אם המקום עדיין פתוח, ואם כן - באלה שעות; אבל לו הייתי כותב מדריך לונלי פלאנט לתל אביב, זו היה ללא ספק 'המלצת המחבר'.

תולעת ספרים והכוסית
לא, זה לא גרסה לא-נכונה-פוליטית של 'היפה והחנון', אלא פשוט הנוף השכונתי בתקופה שבה גרנו ברחוב גורדון, בדירה המשקיפה לכיכר. 'תולעת ספרים' הוא הבית-קפה-חנות-ספרים האהוב עלי, למרות האווירה הסנובית-משהו והעובדה שבפנים מותר לעשן. איכשהו, בכל פעם שהתיישבתי שם כדי לעבוד על כוס קפה ו'איטלקי קישואים' נתפסה אוזני לאיזושהי פגישה או שיחה שהתנהלה בסמוך, ותמיד נראה ששם נחרצים גורלות ומתוכננים אירועי תרבות וספרות שישנו את גורל המדינה. ובסמוך, ההיפך הגמור - ה'כוסית', שם לא נחרץ שום דבר חשוב אלא רק שותים בירה בכמויות אדירות (לפחות כך חשבתי עד שהגעתי לגרמניה) ומדברים שטויות בקצב רצחני. לא אשכח איך ישבנו שם בארבע בבוקר וצפינו על הכיכר המכוסה קונפטי אחרי חגיגות הניצחון של אהוד ברק בבחירות לראשות הממשלה (אז, בתקופה שעוד יכולתי לחגוג משהו שקשור באהוד ברק).

כל דבר בדולר וחנות הרהיטים הסקנדינבית
הכותרת הזו אולי נשמעת כמו שם של להקה צעירה מתחילת שנות ה-90 ב'רוקסן' (ראו לעיל), אבל למעשה זוהי אחת הפינות החביבות עלינו בדיזנגוף סנטר (ראו פוסט קודם). אי שם בנבכי הסנטר חבויה אחת מהחנויות הרבות המתהדרות בכינוי 'כל דבר בדולר' (מה שלמעשה צריך להיות 'כל דבר בסכום מסוים בשקלים שהיה מתישהו קשור לדולר אבל בשלב מסוים פרש כנפיים והשתחרר ממנו, או בכל כפולה שלמה של הסכום הזה'). אלא שבחנות הזו היה באמת אוסף יוצא דופן של שניקנקים ושמיד'גקינים ות'ינגאמג'יגים מהסוג שתמיד צריך ואף אחד לא יודע איפה לקנות, לצד כל מיני טריקים מטבחיים שנותנים פתרון לבעיות שלא ידעת שיש (אבל פתאום הן נעשות בוערות וחשובות) וגם כלים, סיכות לשיער, קלטות וידיאו (אלה היו הימים) ואפילו צורכי אמנות. ומול אימפריית השניקנקים-בזול ניצבה פעם חנות שהמשיכה את הקונפסט, רק בלי מחירים קבועים. אני באמת לא זוכר את השם שלה, כי אצלנו היא זכתה רק לכינוי 'הסקנדינבית', ושם היינו קונים את כל הכלים, הקישוטים והטריקים-של-מטבח שהיו יקרים מכדי לככב בדולרייה השכנה. (לצערנו, הנ"לית עברה מאז מקום ונדמה לי שבסוף גם נסגרה; אסנת מציינת ששמה היה Viking). אם אני לא טועה (ובדיזנגוף סנטר תמיד קיים סיכוי שאני טועה), ממש בסמוך ממוקם קפה נטו - הקפה האהוב עלינו בסנטר - ובאותה קומה אפשר למצוא גם את המעדנים הלא-כשרים של מזרע, חנות מדליקה של רהיטים ומזכרות מאפריקה ובימים חמישי ושישי גם את שוק האוכל, פתרון מושלם לרעב פתאומי.

משוגעת
אפשר לומר שזה המקום הראשון שאליו הייתי לוקח תייר בתל אביב, אבל אין צורך להשתמש בזמן המיוחד למשפטים היפותטיים (בעצם בעברית אין זמן כזה), כי כבר לקחתי כמה וכמה פעמים תיירים בעירנו למסעדה הקטנה באָפֶּר אבן גבירול, אחרי קפלן, שמוציאה שם רע לתפריטים המנופחים והיקרים של מסעדות אחרות בסביבה. אוכל ביתי, יחס אישי, מלצר מקסים שמפטפט עם הלקוחות, מרק קובה סלק to die for והעסקית המשתלמת ביותר בעיר הם ללא ספק סיבות טובות לציין את ה'משוגעת' כאחת המסעדות הטובות ביותר בעיר; אבל מה שממקם אותה בוודאות במפת 'תל אביב שלי' היא האווירה-שאי-אפשר-ממש-לתאר-במלים - ישראלית, ביתית, חמימה.... אולי הכל מתסכם במשפט שמופיע בסוף התפריט (באלתור מהזיכרון) - 'אם מתחשק לכם משהו שאין בתפריט, אמרו לנו ונעשה כמיטב יכולתנו'.

הנקניקיה בקינג ג'ורג'
מזון מהיר ייחודי הוא עמוד השדרה של כל עיר מודרנית, ובתל אביב יש כמה וכמה פלפליות ופיצריות שזכו לקהל לקוחות גאה ונאמן. אבל אצלי שמורה פינה חמה דווקא למקום קטנטן באמצע רחוב קינג ג'ורג', שם נפתח יום אחד מזנון נקניקיות. היום, מנקודת מבטי הגרמנית אני עשוי אולי ללגלג על המבחר הקטן של נקניקיות בקר ועוף (איפה השינקן??) שנמכרו שם, אבל אז זו היתה תחושה של אירופה: נקניקיה חמה מהגריל, בתוך לחמניה, עם רטבים וכרוב חמוץ ובצל שאפשר למלא לבד כמה שרוצים. החיוך המקסים של המוכרת הקבועה, העיתונים שהיו פזורים תמיד לקריאה חופשית במקום, והעובדה שלקראת הבחירות נוצר שם מטה מאולתר של 'עלה ירוק' השרו אווירה של חופש ושל אפשרויות לא מוגבלות (למרות שהאפשרויות היו מוגבלות רק לבקר, הודו, עוף ומרגז חריפה).

האוזן
עצם העובדה שאין צורך להוסיף 'השלישית' רק מוכיחה את חשיבותה של האוזן בתחום הבידור בתל אביב. עם השנים התקדמנו מחנות הדיסקים - שהיתה מקום מועדף לשיטוטים באגף המציאות כדי לחפש בוטלגים נדירים של טורי איימוס ו/או דיסקים בועטים של להקות ישראליות שאף אחד לא שמע עליהם חוץ ממני ומר. ג. - לספריית הוידיאו והדי.וי.די מאחור, עם המנוי המשונה שלא מתיישן לעולם וסידור חצי-אינטואיטיבי וחצי-אסוציאטיבי של הסרטים לפי ז'אנרים, במאים ומה לא. הפספוס היחיד הוא שמעולם לא גרתי במתחם שיינקין והסביבה, ולכן הגיחות לאוזן היו עניין של פעם ב ולא מנהג קבוע. אבל אם כבר, עשיתי מזה טקס: מסלול קבוע במורד קינג ג'ורג', הפסקה קצרה בנקניקיה (לעיל) ואז חותכים דרך הסמטאות לגינת שיינקין ושמאלה, אל המנוחה והנחלה.

תהל
בנחלת בנימין יש משהו מאוד תל-אביבי - אבל גם מאוד חיצוני, כאילו מישהו מנסה להוכיח משהו. החלקים המעניינים מתחילים בעומק הנחלה, כשהמדרחוב נגמר והרחובות מתמלאים רפדיות, סוחרי בגדים ומוכרי רהיטים. ובסביבה משונה זו חבויה תהל, סתירה פנימית מושלמת: מסעדת גורמה עם ארוחות-טעימות משתלמות גם לסטודנטים ולאמנים תפרנים, מקום מלא אווירה אבל נטול כל יומרנות, וקוקטיילים שמסובבים לי את הראש עד היום. הפאייה לזוג היא הר של אורז ופירות-ים, שמתאים למעשה יותר לשלושה. שמועות אומרות שהמסעדה נסגרה בינתיים, אשמח לעדכון. ולא רחוק משם יש גם חנות מקסימה לכל-מיני-טריקים-של-מטבח, אליה סחב אותי פעם אחי ההרצליאני (במובן הרצליה, לא רחוב הרצל).

קפה תיאו
עוד מקום שכבר אינו אתנו, וחבל. בלילנבלום פינת פינס פתח אילן שיינפלד שילוב ייחודי של בית-קפה אמנותי ובר לגייז, שלקח לו זמן להבין מה הוא בדיוק רוצה מעצמו. היו ערבי הקראת שירה שכללו רק עשרה אנשים סביב שולחן, ואירועים אחרים שבהם היה צריך לשכור נערי גומי כמלצרים מרוב צפיפות. ודווקא כשהדברים קצת הסתדרו, התפריט בהרצה התייצב ואפילו לי יצא לקרוא על הבמה הקטנה והמאולתרת - דווקא אז החליטו השכנים שגייז שקוראים ספרים זה לא כוס הקפה שלהם, התאגדו ודאגו לסגור את המקום ולהרוס עוד פינה מתל אביב שלי.

חומוס ביפו
זה לא מקום אחד, אלא כמה, כי לכל אחד יש את ה'חומוס ביפו' שלו, וכולם מעדיפים את הפרטי שלהם (גם אם אף פעם לא זוכרים בדיוק את שמו). היה אחד ליד אצטדיון בלומפילד, שם היינו אוכלים 'משוואשה' ומספרים סיפורים; ועוד אחד בהמשך של יפת, במסעדה שמפוצלת לשתיים משני צדי הרחוב. בצפון יטענו כמובן שהחומוס של עכו לוקח, אבל ליפו יש יתרון חשוב אחד: עשרים דקות אחרי, אתה בתל אביב.


[1] שגם להם מגיע כבוד משלהם, אבל עכשיו תור תל אביב.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/4/2009 23:22, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, מונולוגים מהאמבט, אופטימי
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של פ.פ. ב-3/5/2009 13:28

---