Glory of the 80's - המופרעויות
מזג=האוויר מופרע חלקית (סערת ברקים עצומה אתמול בלילה ואז שמש מלטפת כל היום); האף מקפצץ על גבול ההתנזלות ומערפל את הסינוסים; ואין לי שום מושג אם הספר שלי כבר בחנויות או לא (אם אתם רואים אותו - דווחו!). אין ספק, זה הזמן האידיאלי לעוד פוסט אייטיז מקפיץ.
והפעם - בניגוד לפעמים הקודמות - לאו דווקא שירים שאהבתי בריל טיים או אפילו גם היום, אלא מגוון תופעות, קטעים, קליפים ומוזרויות שנתקלתי בהם בדרך אל הפוסטים הקודמים והושארו בצד מסיבות שונות ומשונות. וכמובן, כל אחד עם סיפור אישי קורע-לב (או סתם קשקוש).

הקליפ הראשון היה אמור להיות בחלק הקצבי, אבל נשמט משום מה. הנה הוא:




ב-1984 זה היה השיר הכי רקיד בסביבה, והוא הקפיץ את כל השכבה שלי (מי שבגילי בטח זוכר), ולורה בראניגאן היתה הכוכבת הכי חמה בעיר. הקטע העצוב הוא שכשניסיתי לברר מה קורה איתה היום, התחוור לי שגברת בראניגאן מתה משבץ מוחי ב-2004. ככה, פתאום, בלי להתכונן, הסתבר לי שאחת מפיסות הילדות שלי לא איתנו כבר כמה שנים.

מי שכן איתנו, ולא מתכוון ללכת לשום מקום, הוא ג'ורג' מייקל. הבחור מעולם לא היה חביב עלי במיוחד, ובכל זאת יש לי סיפור חביב על הקליפ הבא.



אז ככה. אי שם בחורף 1984-5 הוחלט שנערוך בביתנו מסיבת יומולדת לאחי, הקטן ממני בשנתיים. באותה תקופה מסיבות היומולדת היו 'ערבי כיתה', בשכבה של אחי היו גם כמה חברים שלי (שיחקנו יחד כדורגל בהפסקות), והיה חשוב לנו לא לעשות מעצמנו צחוק. אבא שלי כבר הכין את קלטת הריקודים מ-83, שהיתה כזו הצלחה בפעם הקודמת שערכנו מסיבה, אבל אז הגיע דרישה חד-משמעית מהחבר'ה של אחי: בלי careless whisper, הם לא באים. במהירות ובנחישות מצאנו מישהו להקליט ממנו את השיר.
התוצאה המשעשעת היתה ש'לדרישת הקהל' אותו שיר הושמע פעם אחר פעם במסיבה, בעוד שאר הקלטת נותרת מיותמת ומושמעת פעם אחת בקושי. כולם קצו לרקוד סלואו, וכולם רצו את הסלואו של ג'ורג' מייקל. זו הנקודה בה פתיחתי איבה-מהולה-בפחד כלפי טעם הקהל, יחס שגם אחרים (כך מתברר) חולקים כלפי השיר הזה; במצעד העשור של גלי צה"ל, בו הגיע השיר למקום ה-13, הקדים הקריין וציין שבשלבים המוקדמים של המצעד היתה בגל"צ חרדה עצומה ממצב שבו השיר הזה יגיע למקום הראשון.

ואחרי ששלחתי אתכם לשני קליפים עם כל הרעות החולות של האייטיז (תסרוקות מזעזעות, נשים פסאודו-יפות, תמונות של ערים בחשיכה), הגיע הזמן למשהו קצת יותר מקורי.




הקליפ הזה היה מהראשונים שראיתי באם. טי. וי., אחרי שעברנו לארה"ב ב-1985. אולי בגלל זה לא התלהבתי ממנו אז כמו שמגיע לו - הוא רק מיצה את 'חוויית הקליפ' עבורי. אבל גם אז וגם היום לא עושים הרבה מדי קליפים כאלה, שמשתמשים בכל האפשרויות של הז'אנר. צריך לזכור שזה בן 21 שנה! (ואפילו התסרוקת של גייבריאל לא כזאת איומה).

את השיא-של-כל-השיאים השארתי לסוף. השיר (והקליפ) הבא מייצגים בעיני באופן מושלם את כל מה שטוב ורע באייטיז. מצד אחד - הדרמה המוזיקלית רק הולכת ומתגברת, באיטיות שמגיע לשיא אחר שיא ולא חוזרת אחורה; מצד שני - הקיטש מגיע לשיאים שאין כמוהו, הקליפ הוא סמטוכה של דמויות משונות, רוחות רפאים תפאורות פסאודו-אפלות ותסרוקות שהיו גורמות לשוקי זיקרי לשלוח יד בנפשו, והכל לוקח את עצמו בכזו רצינות שזה מצחיק. אתם חייבים את זה לעצמכם, אין מה לעשות, זה ליקוי מלא של הלב:



מאחר שקשה להתעלות על הקליפ האחרון ברמת האייטיזיות, אני מכריז בזאת על פרישה (זמנית) מהתחום. לפחות עד שהשגרה תשעמם אותי שוב.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/8/2007 20:11, ושייך לקטגוריות האייטיז, סטיות אישיות
17 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-15/8/2007 18:29

---

רעש בחיי
"קשה לי לשמוע את עצמי ברעש הנורא"

(רפי פרסקי)

העולם המודרני דורש כל מיני טכניקות-תפעול. רוב האנשים, למשל, חייבים לעבוד למחייתם, אבל העבודות מגוונות וכל אחת מהן דורשת סוג אחר של יכולת, כישרון, והשקעה. עבודה אפשר לנסות לפחות לבחור לפי הכישורים, לפי מה שמעניין אותך.
דרישות-תפעול אחרות הן יותר אוניברסליות: אדם צריך לתפעל את כספו (השקעות, הוצאה נבונה, חיסכון, מכירה עצמית), לתפעל את גופו (צחצוח שיניים, ויטמינים, אימון כושר), לתפעל את ביתו (תיקונים, קניות, ריסוס נגד ג'וקים), לתפעל את החברה מסביבו (קשרים, אירועים, מסיבות), לתפעל את המכשירים המקלים על חייו (או לא). אפשר לחלוק את האחריות לכל התפעולים האלה עם בן זוג, אבל אז צריך גם לתפעל את הזוגיות, וזה לפעמים קשה לא פחות.
את רוב טכניקות-התפעול לא לומדים בבית הספר אלא מגלים באיטיות מתוך החיים עצמם, בהשקעה של זמן, כסף, אנרגיה ורגשות. בכל שלב הן נעשות מסובכות, ושוב יש לעשות צעדים ראשונים בשדה המוקשים של התפקוד היומיומי. ואם נמשיך את המטאפורה הצבאית, זה בעצם יותר לצעוד בתוך מטח של כדורים הנורים אליך כל הזמן מכל הכיוונים.
לפני שנים חשבתי שבשלב מסוים זה פשוט ייגמר, באחת משתי דרכים - או שאדע כבר כל מה שצריך לשעת ואהיה 'מבוגר', חכם ובטוח בעצמו, או שאחד הקליעים המטאפוריים ימצא אותי, ואני אשאר מחוץ למסלול, אגיע סופית למצב של חוסר יכולת לתפקוד יומיומי. אלא שזו היתה רק הגזמה דרמטית; עם השנים התבהר לי שהמצב הקיומי הוא איכשהו ביניהם - עם הראש מעל המים, אבל כל הזמן מפרפר בידיים שלא ליפול. מיישם את טכניקות התפעול, ובכל זאת מרגיש שאין לי מושג איך זה עובד. מפסיד כל הזמן אבל נשאר בליגה.
יש נחמה בהכרה שלמדתי יכולות מסוימות לתפעל את העולם, ובביטחון המסוים (מאוד מסוים) שהאדמה לא הולכת ליפול לי מתחת לרגליים. אבל המחיר, מבחינתי, הוא מצב של כיבוי שריפות תמידי, שבו תמיד משהו זקוק לתשומת לבי כדי לפעול. בקיצור - רעש. וברעש קשה לשמוע ולזהות את העצמי, שלא לדבר על לתת לו להתבטא. וכשיש רעש בחוץ קשה לייצר שקט בפנים, ואי אפשר אפילו לזהות אם הרעש בפנים הוא אמיתי או רק השתקפות של הרעש בחוץ.
שמחה מעורבת בעצב מעורבת במציאות מעורבת בשער הדולר מעורבת בבחילה מעורבת בארוחת ערב מעורבת ביללת החתול מעורבת בפרק של באפי מעורבת בחלומות ובמזג האוויר ובאתרי אינטרנט קיקיוניים ובמה לא. אני נזכר במשפט נפלא של הסופר הרלאן אליסון:
"החי ברעש מתמיד מקיץ בשל הדממה"

האם בחיים המודרניים תיתכן דממת-יקיצה?

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/8/2007 01:19, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה, שחרור קיטור
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-7/8/2007 15:10

---

העיר האילמת

אתה הולך ברחוב בעיר, זרה או מוכרת, בדרך לבית של חברים. בדרך אתה עובר חמישה בנייני דירות בני שלוש קומות ו-12 דירות, כלומר 60 דירות ובהן לפחות מאה בני אדם שונים, שכולם ברגע זה חיים, אוהבים, ישנים, חולמים, מדברים. יש סיכוי סביר שכמה מהם היו יכולים לנהל אתך שיחה מעניינת, אולי אפילו יותר מזו שתנהל מאוחר יותר עם החברים. ייתכן בהחלט שלאחד מהם יש משהו שאתה מאוד צריך, ואחר צריך מאוד משהו שיש לך ואתה מתכוון לזרוק מחר לפח. ואם לא בין המאה האלה, אז בטח בין האלפים שחלף על פניהם האוטובוס שהביא אותך לכאן. שלא לדבר על האנשים שראית באוטובוס - ראית, ממש, בעיניים, אחד או שניים מהם אפילו נראו לך מוכרים, אבל הם לא, וגם אם יש להם משהו חשוב להגיד לך, או לך להם, הוא כנראה לא ייאמר, ויישאר תלוי ועומד באוויר, במקום אליו הולכים כל המשפטים הבלתי-נאמרים שעבר זמנם.
זו אילמותה של העיר, אילמותן של הערים כולן: כל-כך הרבה סיפורים וחיים, אבל אתה, מסיבה לא מובנת כלשהי, מתמקד במוכרים לך, באלה שיש לך קשר קודם אליהם. אתה הולך להביא את הפרחים לחברים, ומי שיביט בחלון יראה סתם עוד בחור עם פרחים ולא יחשוב עליך רגע נוסף, כי אתה בשבילו כמו שהוא בשבילך - רקע בלבד.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/7/2007 00:28, ושייך לקטגוריות אמנות, סטיות אישיות, מעברים 10-20-30
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-13/7/2007 11:23

---

חורבות מעגליות
"מה הטעם בכבישים ללא מוצא?"

פעם עשיתי רשימה (שוב הוא והרשימות שלו, אוף) של פרויקטים אמנותיים שהתחלתי ואף פעם לא השלמתי. כולם נתקעו בשלב כלשהו, בדרך כלל בין שניים לשלושה שלבים מההתחלה, לפעמים יותר. מדובר ברשימה מכובדת - כשמונה-תשעה רומנים, ארבע נסיונות להקמת קבוצת תיאטרון (עם אותה הצגה אבל לא באותו הרכב), מחזה אחד, תסריט לסדרת טלוויזיה, סרט קצר, פרויקט צילומים ושירים לתייר בתל-אביב, פרויקט צילומים בייתים על פי שיר של טל ניצן, מערך סדנאות יצירה ואמנות, אנתולוגיה של קבוצת משוררים, ערב שירה תיאטרלי קבוצתי, ערב תיאטרלי המבוסס על שירים שלי ושל ידידה, תערוכה, תרגום ספר של סילביה פלאת', כתב עת לספרות וחיים טובים (שאת שמו המתוכנן גנב לנו מאוחר יותר כתב עת אמיתי), ועוד ועוד. חלק מהפרויקטים גוועו בגלל חוסר מחויבות של שותפיי לעניין, אבל במקרים רבים מדובר בפרויקטים אישיים לגמרי שפשוט איבדתי את הרצון להמשיך אותם הלאה, למרות זמן רב שהשקעתי בהם. כמה מהם הותירו שרידים מפוארים בדמות כמויות עצומות של מלל בקבצי מחשב ובכלל, ואילו אחרים רק שמורים בזיכרון. וכולם ביחד הביאו אותי בשלב מסוים לתהות למה אני אף פעם לא מסיים שום דבר עד הסוף.
כמו כל שאלות ה'אף פעם', גם זו היתה שאלה מכשילה: לא יכולתי להתמודד אתה עד שהודיתי בפני עצמי שיש בהחלט דברים שאני כן מסיים, ולא רק דברים שיש להם דדליין (כמו התזה שלי לתואר שני או תיכנון פסטיבלי שירה), אלא גם פרויקטים אמנותיים ואישיים - למשל שני רומנים, שהשני אמנם לא מצא הוצאה אבל בהחלט הושלם, תסריט אחד שסיימתי, ספר שירים שעומד לצאת, סדנאות כתיבה שתכננתי והוצאתי לפועל עד הסוף וכן הלאה. רק כשצמצמתי את השאלה, התחלתי לתהות מה יש בדברים האלה שאני לא מסיים אותם.
ואז היתה תקופה שלא הייתי מוכן להיכנס לפרויקטים שאני לא רואה את הסוף שלהם. ניסיתי להחליט שאני מקדיש את זמני רק למה שיכול לשאת פירות, ולא לחלומות באספמיה. כשהציעו לי פרויקט קבוצתי בדקתי בציציות לראות שכולם רציניים ורוצים לקחת את זה עד הסוף, שלא יתפוגג לי באוויר. וגם הרבה פרויקטים שהצעתי לעצמי דחיתי בגלל שחששתי שאאבד את ההתלהבות מהם. לא שזה עזר, יש לי כמה לא-גמורים מהתקופה הזו, אבל האחוז שלהם מכלל הפרויקטים בהחלט הצטמצם.
רק מה, הזמן שהתפנה מאי-עיסוק בפרויקטים ללא עתיד לא הוקדש, משום מה, לפרויקטים גדולים עם עתיד, או לעבודה היומיומית. הוא נשאב באיזושהי דרך לשודדי זמן כמו משחקי מחשב וטלוויזיה, או הוקדש - בלי שאשים לב - לפרויקטים-ללא-הגדרה כמו ויקיפדיה. התוצאה המתסכלת הזאת גורמת לי לחשוב שאולי יש טעם במיזמים ללא עתיד, כי הם מעסיקים את המוח והנפש בחוויה יצירתית תמידית, ומאפשרים לו להיות רענן ולא לשקוע בזומביות הנוחה של שהחיים הבורגנים-פלוס-מינוס. השעות שמוקדשות לבניית חורבות מפוארות אינן מבוזבזות כלל ועיקר: הן סוג של אימון יומיומי בבריחה מהשגרה.
בקיצור, אני מכריז בזאת שאני פנוי לפרויקטים. לא לכל פרויקט, כמובן, ורצוי כאלה שיש להם בכל זאת סיכוי להיגמר מתישהו, אבל אני מוכן גם ללכת כמה מטרים לתוך מנהרה לא מוארת ולראות מה יש שם. מה כבר יש לי להפסיד? עוד פרק של באפי?שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/7/2007 09:31, ושייך לקטגוריות אמנות, סטיות אישיות, שחרור קיטור
28 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של בלה ב-10/7/2007 10:46

---