משוט בברלין ב' - רוסים ובווארים

אם שני האתרים הראשונים בסדרה החדשה הזו היו מקומות סבירים לביקור עבור מי שגר בברלין שנה וחצי ומתיימר להדריך בה (אחרי הכל, הסיורים בנמל התעופה טמפלהוף לא פתוחים לקהל הרחב והגלריה הלאומית הישנה היא לא אחת מעשרת המוזיאונים הכי מוכרים בעיר), הרי שבשניים שבהם עוסק פרק ב' טמונים אי-אלו זרעים של אי-נוחות. ובכל זאת, כמו כל כוכב ריאלטי ממוצע, אני לא מהסס להישיר פנים למצלמה ולהודות בחורים מביכים בהשכלה ובכתיבה.

 

הרוסים על הרוסים

החור הראשון אמנם אינו שחור (יותר אפרפר ואדמדם), אבל ללא ספק גדול. מדובר על אחת האנדרטאות הגדולות והחשובות בעיר שאנדרטאות הן שמה השני, אתר שלא היססתי במשך כל הקיץ להמליץ עליו לתיירים - ובכל זאת, רק לפני מספר שבועות ערכתי בו את ביקורי השני (הראשון - לפני שנה - היה חטוף, לא מעמיק, ללא מצלמה וללא אסנת).

בכל מקרה, אולי הגיע הזמן להפסיק למשוך את הסיפור, ולהודות שמדובר באנדרטה הרוסית בפארק טרפטו - מבנה גרנדיוזי ומלא פאתוס שהקימו הקומוניסטים לזכר עשרות אלפי החיילים הרוסים שמצאו את מותם בקרב על ברלין בפרט ובקרבות מול גרמניה הנאצית בכלל. אם זוכרים שבמלחמת העולם השנייה נהרגו יותר מ-20 מיליון רוסים, אפשר אולי להבין את הפרופורציות המטורפות  - מדובר בשטח הגדול כמעט פי חמישה משטחה של אנדרטת השואה (שגם היא לא קוטלת קנים). אפילו השער לאנדרטה - למעשה לא חלק מהמתחם עצמו - מגמד בקלות כמה וכמה אנדרטאות שאני מכיר:

 

השער לאנדרטה. שימו לב לגובה היחסי של אסנת בתמונה.

 

הרוסים לא סתם רצו לחלוק כבוד לנופלים, אלא גם להדגיש את ניצחונם המובהק והחד-משמעי. בין השאר, הם לקחו את השיש האדום היוקרתי שהיה בלשכתו של אדולף היטלר והשתמשו בו לבניית אחד החלקים של האנדרטה. ובפסל הראשי, הניצב על גבעה טבעית וצופה על הפארק כולו, נראה חייל רוסי מציל ילדה קטנה בעודו רומס את צלב הקרס. מעודן? לא במיוחד. אפקטיבי? בהחלט.

 

לא יודע, לי הצורה הזו דווקא מזכירה את ההצבעה הנאצית, במועל יד. משהו משותף לסטליניזם ולנאציזם למרות הכל?


שימו לב לשמיים הכחולים. אביב הגיע ופסח כבר באופק.

 

הלומי פאתוס, לא נותר לנו אלא להתחרדן בספסלים הפזורים בשטח האנדרטה ולהתיר את רסן המצלמה. על התוכנית לחזור לעיר בטיול לאורך השפּרֶה ויתרנו - הפרופורציות של הרוסים היו מעל ומעבר ליום אחד.

 

משוט בשכונה

נקודת המבוכה השנייה היא אחרת: לא מדובר באתר עיקרי בברלין ולבטח לא בחור מביך בהשכלה התיירותית, אלא ברובע הבווארי, שכונת מגורים שלווה הממוקמת במרחק הליכה ממש מביתנו. מה שמביך הוא שאת האזור הזה, שבעצם מהווה חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו, לא תיעדתי עד כה בבלוג (פרט לתמונה בראש העמוד, שם נראית  תחנת הרכבת התחתית Rathaus Schoeneberg, קרוב למקום שבו הודיע קנדי על ברלינאיותו ולמסעדת הסטייקים הזולה החביבה עלינו).

העניין התיירותי העיקרי ברובע הבווארי הוא הקהילה היהודית שלו, או ליתר דיוק, זו שהיתה בו. זו בעצם השכונה שבה התרכזה האליטה הבורגנית של יהודי גרמניה - עורכי דין, רופאים, אמנים ואקדמאים, מאלברט איינשטיין עד אריך פרום. זכרם הונצח ב-1992 באתר זיכרון ייחודי, שהוא אולי אנטיתזה לגישה הסובייטית לאנדרטאות: במקום מבנה אדיר-ממדים הממוקם בפאתי העיר, במקום שצריך לנסוע אליו במיוחד, בחרו כאן להציב ברחבי הרובע 80 שלטים קטנים, שעל כל אחד מהם רשומה מצד אחד תקנה כלשהי שהוציא הנאצים נגד היהודים בשנים 1933-1945, ובצד השני יש ציור סמלי המייצג אותה. הנה אחד מהם, רק לצורך ההדגמה:

 

בעוונותיי איני זוכר מהי התקנה המיוצגת בידי שלט זה. תפסתי אותו במצלמתי

בגלל השילוב המעניין בין השלט המדבר על הרדיפות והגירוש של הנאצים

לבין המזוודה השעונה בנונשלאנטיות על העץ.

 

אבל ברלין היא לא רק אתרי תיירות, ובשכונה שלי אני מעדיף לצלם דברים שלא ימצאו את דרכם לאף מדריך של לונלי פלאנט. דבר אחד שאופייני לברלין, למשל, הוא הרבה מאוד 'קירות אש' - קירות חסרי-חלונות שהיו אמורים לעמוד בין בניין אחד לזה הצמוד אליו, אבל נחשפו בלית ברירה כשהבניין הצמוד נהרס בהפצצה, בשריפה או סתם כדי להעביר מסילת אס-באן באזור. קירות אלה, בהיותם חלקים וחסרי חלונות, הם כר פורה לאמנות רחוב מכל המינים; בקרויצברג או בפרידריכסהיין מציירים עליהם כל מיני חתרניים וחדשניים למיניהם (עוד על ברלין האלטרנטיבית בפוסט הבא בסדרה), אבל אצלנו מסתפקים בשיטת 'חיקוי המציאות' הוותיקה והחביבה:

 

Stairway to Heaven ?

 

בכלל, אני אוהב לשוטט בשכונה ולצלם דברים משונים, ייחודיים או סתם מרשימים:

מה עושה פסל שנראה עתיק בחצר האחורית של חנות לחלקי חילוף?

 

 

מרפסות באוהאוס עגולות וגדולות זה לא עניין שאופייני רק לתל אביב.

 

(וגם אדריכלות מודרנית 'חללית' לא)

 

ומה שהכי טוב בטיול בשכונה? אם מתעייפים, אפשר לחזור מיד הביתה.

 

(בפרק הבא: הפינג והפין של ברלין האלטרנטיבית)

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/3/2012 19:56, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות, משוט בברלין 2012
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל אשל כהנסקי ב-23/3/2012 22:41

---

משוט בברלין א': מטוסים וציירים

זה שאתה מדריך תיירים, לא אומר שאתה מפסיק להיות תייר. אחרי הכל, התחלתי להדריך בברלין בערך חצי שנה אחרי שעברתי לעיר, וגם את חצי השנה הראשונה בעיר לא ביליתי בגילוי צפונותיה, אלא בעיקר בהתמודדות עם דיכאון חורף ועם חורף בכלל. ובקיץ, בשיא העונה, בטח שלא היה לנו זמן לטייל בעיר בעצמנו.

כתוצאה, יצא שבשבועות האחרונים - סוף החורף, זמן שבו כבר לא הכל מושלג וקפוא אבל בכל זאת עדיין אפשר לראות את אונטר דן לינדן מתחת לתיירים - יצאנו לכמה וכמה סיורים קטנים בעיר, וטעימות מתוכם (בתמונות כמובן) יופיעו להלן.

 

טִמְפֶּלהוּף

הטיול הראשון דווקא קשור בטבורו לעבודתנו כמדריכים: לקראת סוף החורף ותחילת העונה ארגנו בחברה למדריכים (העובדים בעברית, אנגלית, ספרדית ואיטלקית) סיור מיוחד בעיבוריו של נמל התעופה לשעבר טֶמפֶּלהוֹף, אתר היסטורי רב-חשיבות ששיחק תפקיד הן בתקופה הנאצית והן במלחמה הקרה. נשמע מפתה, לא?

למרבה הצער, מישהו לא טרח לדאוג לכך שמי שידריך את מדריכי התיירים יהיה מדריך תיירים. במקום זה, קיבלנו מהנדס גרמני, שעבד בנמל התעופה שנים רבות והיום - כפנסיונר - מדריך קבוצות באתר. בהיותו גרמני, האנגלית בפיו היתה מאולצת, מפותלת ובלתי מובנת בעליל; בהיותו מהנדס, הוא התעניין הרבה יותר בלציין בפנינו את המידות המדויקות של כל פרט ופרט בשדה התעופה מאשר בסיפורים פיקנטיים שיכולים לשמש אותנו בהדרכת התיירים (או למנוע מאתנו לטפס על קירות הטרמינל ולגרד אותם בציפורניים מרוב שעמום). בשלב מסוים, כשנמאס לנו לנסות לעקוב אחרי המשפטים של המהנדס הנלהב (שהחלו תמיד בקול תרועה רמה, ברחו לאיזו פסוקית בלתי חשובה ואז הלכו לאיבוד בה במלמול), טבענו את הפועל 'לטמפלהף' - שפירושו "לקחת נושא מעניין ולהפוך אותו למשמים ע"י התמקדות בפרטים תפלים ולא מעניינים". כמו-כן החלטנו לצלם בווידיאו את המדריך על מנת להפיק סרט הדרכה 'איך *לא* להדריך'.

עם זאת, למרות ההדרכה, אי אפשר היה לקחת מנמל התעופה לשעבר את מראהו המרשים, ומאחר שלהקשיב לא היינו מסוגלים, בילינו את רוב הזמן בצילום תמונות.

 

זה, למשל, בניין הטרמינל של נמל התעופה, מהתקופה שבה הוא שימש נמל תעופה אזרחי, בשנות ה-60:

(שימו לב לעמודים בסגנון הנאצי מאחור)

 

ואם היו חסרים לנו אולמות מאיימים, הנה עוד חלק מהלובי, שהופרד מחלל הכניסה עצמו רק כדי שלא תתקבל תחושה שמזכירה את האדריכלות הנאצית - ואז פשוט הידרדר עם השנים, כי אף אחד לא ידע מה לעשות אתו:

למרבה השמחה (ולמזלו של הבוס), בנוסף לסיור המשמים זכינו באותו יום גם לארוחת ערב נהדרת במסעדה איטלקית, על חשבון הברון, ועם יין כמים. כמעט ושכחנו את הטמפלהוף (-:

 

אל המאה ה-19

איכשהו, בכל שיטוטי המוזיאונים שלנו בברלין (והיו בהחלט כאלה) לא יצא לנו - עד ממש לא מזמן - להגיע לגלריה הלאומית הישנה, וזאת למרות העובדה ששנינו כבר יודעים לציין בביטחון שהיא מוקדשת לאמנות מהמאות ה-18 וה-19 ושיש בה אוסף נהדר של הצייר היהודי מקס ליברמן. אלא מאי, בכל המדריכים והספרים לא נורא מתלהבים ממנה, והיא לא נחשבת שייכת לליגה הראשונה של מוזיאוני ברלין. אז תמיד היה משהו מלהיב יותר לראות.

ובכל זאת, לפני מספר שבועות הגיעה תורה של הגלריה הישנה, ואם נקצר - היא תפסה אותנו בסערה. החוויה היתה כל כך מלאה, עד שלבסוף הצלחנו לעבור רק שליש מהגלריה, ואפילו לא הגענו לאותו אוסף מהולל של מקס ליברמן. זה התחיל עוד בחוץ, עם פסל מודרני שהוצב ליד הגלריה לפני שנה, בשם המשעשע 'מכונת המפטי דמפטי':

 

(שימו לב לאכסדרת העמודים היפהפייה ברקע)

 

בפנים, עקבנו אחרי התפתחות הריאליזם לאורך המאה ה-19, בייחוד אדולף מנצל - צייר החצר הפרוסי, שצייר הרבה את המלכים ואת השליטים (בהם פרידריך הגדול, ידידנו הוותיק כמדריכים), אבל אותנו הדליק יותר ציור צנוע למדי, שבו עסק האמן בנושא יותר אישי ופרטי - כף רגלו:

 

 

אבל האמת שהרבה יותר התלהבנו כשהמאה ה-19 התקרבה לסיומה, ומול ההגמוניה הריאליסטית של האקדמיה לאמנות בברלין פרצו ועלו אמני הזצסיון, שפרשו מהאקדמיה ויצרו משהו חדש - בסיס עתידי לסוריאליזם ולכל מיני איזמים אחרים. מבין הציורים האלה היה קשה לבחור אחד, ובכל זאת היפה מכולם היה ציור מאת פרנץ פון שטוּק, של שחקנית תיאטרון מפורסמת בשם טילָה דוּריֶיה, במהלך חזרות למחזה שבו היא מגלמת את המכשפה סירקֶה:

גררר.....

 

(בפרקים הבאים: אמא רוסיה, קרם בוואריה ועוד)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/3/2012 22:52, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות, משוט בברלין 2012
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של יענקי ב-15/5/2012 02:37

---

אופרה אחרת

כמי שנשוי לזמרת אופרה יצא לי ב-12 השנה האחרונות ללמוד לא מעט על התחום, ולצפות בלא מעט אופרות, הן בהופעה חיה והן בווידיאו. אחד העניינים שהתמודדתי אתו היה הדימוי (המאוד מקובל) של אופרה כצורת אמנות שמרנית, משעממת, לא מרגשת. התמונה שהיתה לי בראש (ואני מניח שגם לאחרים) היא של זמרים שעומדים ושרים, בלי לעשות דבר פרט לכך (או מקסימום כמה תנועות מוגזמות כדי לצאת ידי חובה). לכך יש להוסיף את העובדה שבאופרות רבות העלילה לא רק ידועה מראש אלא גם מופרכת, קיטשית ו/או עוסקת בעלילות אדונים ומשרתים שלא ברור מה הרלוונטיות שלהן לשנות האלפיים; את זה שהשירה מתבצעת בשפה זרה ובטכניקות שלפחות בחלקן זרות מאוד לקול האנושי הטבעי (אותם סלסולים מהירים המכונים 'קולרטורות'); ואת החזרה המייגעת על אותם טקסטים (לפחות אצל מוצרט) באופן שנועד להפגין את יכולתו המוסיקלית של המלחין ולאו דווקא לקדם את העלילה.

כל הבעיות האלה מרחיקות את האופרה מאוזניו של הקהל הרחב (בעיקר הצעיר), גם זה שנוהר לתיאטרון ולמחזות זמר.

במאי האופרה והמנצחים מודעים לכך כמובן, ולכן מנסים בדרכים שונות לקרב את האופרה לקהלים חדשים. במהלך השנים שהלכתי לאופרות ראיתי כל מיני 'ניסויים' מהסוג הזה, מוצלחים יותר ופחות. השיטה המעצבנת ביותר בעיני, ומשום מה זו שנקטה יותר מכל האופרה הישראלית, היא לעשות 'מודרניזציה' של הסיפור על ידי העברה שלו לימינו-אנו [תפאורה, תלבושות וכיו"ב], מבלי לשנות בעצם שום דבר אחר. מה לעשות, קיומו של מכשיר פקס של הבמה לא הופך אופרה למודרנית. שיטה אחרת היא לקצץ את החלקים ה'אופראיים' למינימום, וליצור מעין מיקס של אופרה, תיאטרון ואלמנטים אחרים - שיטה שנקטה הפקה עצמאית בהמבורג, שבה השתתפה אסנת בתפקיד מדיאה באביב האחרון. במקרה כזה צריך להיזהר שלא יווצר מיש-מש של סגנונות, שהאופרה משחקת בו תפקיד של סרח עודף ואולי היה עדיף בלעדיה.

בשבועות האחרונים יצא לי לחוות שני פתרונות מעניינים לדילמה הזו, בשתי הפקות שונות בתכלית, כאן בברלין. לראשונה הגענו דרך ידידה שבכלל גרה בהמבורג ובאה לברלין לראות ידיד שלה מנגן - ושכנעה אותנו לבוא גם. התיאור הראשוני לא נשמע מבטיח: המופע נקרא 'אופראפ' ותואר כשילוב של זמרי אופרה, ראפר ודיג'יי שאמורים ליצור ביחד. יתרה מזאת, כדי לצפות היינו צריכים להרחיק לוֶדינג - שכונה ענייה למדי בצפון ברלין, שבתקופת חיפוש הדירה פסלנו אותה מכל וכל כאזור מגורים. וֶדינג היא גם אחת השכונות שבהם מתרכזים המהגרים הטורקיים בעיר, אבל רק לאחר שהגענו לאירוע הבנו שהוא מתקיים במסגרת של איזה פסטיבל גרמני-טורקי, ושרוב המשתתפים בהפקה מקורם באותה ארץ-גשר בין אסיה לאירופה.

מזל שלא היו לנו זמן לפתח סטריאוטיפים, כי אם היינו, הם היו מתנפצים כבר עם פתיחת המופע. בקטע הראשון, שזכה לכינוי 'אוברטורה', הופיעו על הבמה שלושה נגנים מוכשרים - פסנתרנית, כנר וצ'לן - וביצעו מחרוזת מקסימה של מוטיבים מתוך אופרות מפורסמות, שהולחמו זה לזה בדרכם מעניינות ומקוריות. כבר בקטע הפותח שמנו לב לפסנתרנית, שהיתה לא רק צעירה ויפה באורח יוצא דופן אלא גם מוכשרת להפליא ומלאה באנרגיה תוססת, שבה הדביקה את כל מי שהיה אתה על הבמה.

המופע היה מורכב מכמה וכמה קטעים, אחדים מהם מתוך אופרות מפורסמות ואחרים מתוך אופרה חדשה שמוצגת (כך מתברר) החל מלפני שנתיים באופרה של נויקלן (בית האופרה הרביעי, והכי פחות 'ממסדי', בברלין). לא כל הקטעים היו באותה רמה - בהתחלה, למשל, שרה זמרת הסופרן אריה של מצו והטנור שר אריה של בריטון, בניסיון ליצור 'הזרה' (כך טענה התוכנייה) אבל לא בהצלחה מרובה - אבל דווקא השילוב המבהיל בין אופרה, די.ג'יי ורקדני ברייקדאנס התברר כמוצלח. באחד הקטעים הטובים ביותר נוצר דיאלוג בין הצלילים האלקטרוניים שהשמיעה הדי.ג'יי לבין הכלים הקלאסיים, שעקבו אחריהם. היה גם מרתק לשמוע את הקטעים מתוך האופרה החדשה, ששמה (כך מתברר) 'עיר הכלבים', ולפחות לפי מה שראינו עוסקת במאבקים בין חבורות-רחוב (של כלבים, כנראה) בברלין של היום.

כבר בהפסקה היינו סקרניים לדעת מיהו המלחין המבריק, שיצר את העיבודים המחברים בין הסגנונות השונים וגם אחראי לאופרה של הכלבים. השם הטורקי בתוכנייה לא גילה לנו הרבה, וכך יצא שרק אחרי מחיאות הכפייים גיליתי, על ידי עיון מעמיק יותר בתוכנייה, שהמלחין הוא בכלל מלחינה - ושזו אותה פסנתרנית צעירה ומלהיבה שמשכה את עינינו ואוזנינו מהשנייה הראשונה. גיגול מהיר בבית גילה שאותה פסנתרנית-מלחינה, כיום בשנות השלושים המוקדמות לחייה, הגיעה מטורקיה לברלין בגיל 11, לאחר שעמדה (בגיל צעיר זה) בבחינות הכניסה לבית הספר הגבוה למוסיקה בברלין במגמת הלחנה וניצוח. כיום היא משמשת מזה כחמש שנים מלחינת הבית בבית האופרה של נויקלן. רשמנו ביומן לעקוב אחריה.

שבועיים אחר-כך, גם הפעם בעקבות חברים ומבקרים בעיר, מצאנו את עצמנו שוב באופרה - אבל הפעם במקום קצת יותר 'ממוסד': הקומישה אופר, שם שקצת קשה לתרגם לעברית, כי פירושו לא בדיוק 'אופרה קומית' אלא יותר משהו כמו 'אופרה מוזרה' או 'אופרה יוצאת דופן'. בית האופרה הזה ידוע בבימוי יצירתי ובכך שאת כל האופרות מבצעים בו בגרמנית (שפת המדינה) ולא בשפת המקור. בניגוד גמור לאירוע של שבועיים קודם לכן, הפעם הציפיות היום בשמיים: שמענו כה רבות על הקומישה אופר, עד שכבר ממש פחדנו מניפוץ המיתוס. מה גם שהאופרה שהלכנו אליה - 'ריגולטו' של ורדי - נחשבת קלאסית-עד-כדי-קיטש, ונשאלת השאלה איך עוד אפשר לחדש בה.

הרשו לי להרגיע אתכם - לא חזרנו הביתה עם שברי מיתוס בתיק. קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק הלהיב אותי: אולי זו היתה הבכחנליה הפרועה על הבמה, שהקשתה עליה להתיק את העיניים מהמתרחש שם פאילו לרגע כדי לקרוא את הכתוביות [1]; אולי הבימוי החצוף והאכזרי, שהדגיש את העובדה שריגולטו, מי שאמור להיות הגיבור הטראגי של האופרה, הוא בעצם אדם די מאוס שבאיזשהו מקום מגיעות לו כל הצרות שנופלות עליו; או שאולי זו העובדה שהבריטון ששיחק את ריגולטו הפגין נוכחות ורגש בכל רגע (גם כשהיה חבוי מאחורי ראש ענק וקרינולינה), עד הסוף הטרגי (או במלים אחרות, משהו שחסר הרבה באופרה - זה שרוב הזמרים על הבמה גם ידעו ממש לשחק). ההפקה, אמנם, לא היתה מושלמת (התזמורת לא הלהיבה והזמרת שביצעה את ג'ילדה צריכה כנראה לקחת שיעורי משחק מחבריה לקאסט) אבל, בניגוד להרבה הפקות אופרה בכל מיני מקומות מכובדים, הצליחה למצות מהסיפור המיושן (על בתולין, כבוד ונקמה) את תמצית הרגשות האנושיים שוֶרדי מצא בו לפני מאה וחמישים שנה (לוודא).

 

 

אגב, כשאני כותב 'כל מיני מקומות מכובדים', כוונתי בין השאר לאופרה המובילה בברלין - השטאטסאופר אונטר דן לינדן, שם ברנבוים מכהן כמנהל מוזיקלי.  זאת מכיוון ששם צפינו באופרה הראשונה שראינו בברלין - 'החטיפה מן ההרמון' של מוצרט - והתאכזבנו מאוד מהבימוי הסטטי וחסר ההשראה, שהתסכם באנשים העומדים ומפגינים מול הקהל את יכולתם לשיר יפה. האירוע היה כה משמים עד שבאמת מיותר להכביר עליו מלים, ועדיף להתעודד משתי הדוגמאות האחרונות שחווינו, ושמוכחות שיש - למרות הכל - אופרה אחרת.

 

 [1] בניגוד לאופרה בארץ, הכתוביות לא הוקרנו על ריבוע בחלק העליון של המסך, אלא הופיעו על גב הכיסא שלפניך, מה שאיפשר לבחור את שפת הכתוביות (גרמנית, אנגלית, צרפתית או טורקית).

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/10/2011 19:16, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, סטיות אישיות, תמונות
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אסנת ב-1/11/2011 10:23

---

היפהופ ציוני בברלין

אז חזרנו מישראל, אבל לא התנתקנו לחלוטין. סאגה מעצבנת ובלתי-פתורה-עדיין אמנם צמצמה משמעותית את אפשרויות האינטרנט שלנו בימים האחרונים, ובכך הקשתה עלינו להתעדכן במהומות בקהיר, ברוטשילד ובזירה הדיפלומטית; אבל לפחות בהקשר התרבותי המשכנו באורח חלק כמעט את הביקור בארץ בהופעה חיה של 'הדג נחש', שבאו לברלין במסגרת פסטיבל לתרבות יהודית. מה לדג נחש ולתרבות יהודית לא ברור לגמרי, אבל אנחנו לא שאלנו שאלות וקפצנו על ההזדמנות לראות במו עינינו את מי שרק ימים קודם לכן נהנינו מאוד מהופעתם המטולווזת באחת ההפגנות ההמוניות בארצנו. לכך גם נוסף הרצון להכיר מקומות ומתחמי בילוי חדשים בעיר לקראת החורף הממשמש ובא (כנאמר ב'משחקי הכס', Winter *is* coming), ולא פחות חשוב, לבלות ערב עם ידידתנו החדשה ש' - שחקנית, תסריטאית, עיתונאית ומדריכת טיולים בהתהוות, המרחיבה באורח חד-משמעי את ארסנל החברים המקומיים המוזכרים בבלוג. ש' נשואה לעיתונאי גרמני מקסים ובעל טעם מצוין ביין, אבל הוא נאלץ לצערו לוותר על האירוע לנוכח התחייבויות קודמות, ואנחנו הסתפקנו הפעם בש' עצמה - וכמובן, בתשעת הדגים-נחשים (דגנחשים?) שצפו עלינו מהבמה.

אבל עוד חזון למועד. ראשית היה עלינו להגיע למתחם שבו נערכה ההופעה, אי-שם בפרידריכסהיין - שכונה של בתי דירות קומוניסטיים, מפעלים שהוסבו למועדונים אנרכיסטיים וישראלים שהתמקמו כאן כי זה החלק של ברלין שהכי מזכיר את תל אביב. קבענו עם ש' ליד תחנת וארשאואר שטראסה (שאולי נקראת ככה בגלל ששטחה גדול מזה של העיר ורשה כולה), אבל גודלה של התחנה, שלטים דו-צדדיים והמוני האנשים שמשום מה מילאו את הרחוב היקשו עלינו להיפגש (עם זאת, ש' היתה מרוצה כשהתברר שהקושי לא נגרם מחוש הכיוון הבעייתי שלה, כי אם מגורמים אובייקטיביים לחלוטין).

בכל מקרה, נפגשנו בשמחה גדולה ושמנו פעמינו למועדון. למרבה השמחה, גם בברלין מתחילות הופעות חיות בשעה שאין שום קשר בינה לבין השעה הרשומה על ההזמנה, כך שלמרות האיחור הגענו בין הראשונים ("כיאה לחנונים שכמותנו", סיכמה ש') ומצאנו את עצמנו כמעט לבד בחלל הענקי שבו היתה צפויה להתקיים ההופעה. אותו חלל, אגב, היה בערך השלישי בסדרה של חללים הולכים וגדלים, שכל אחד מהם היה בולע בשמחה מועדון בינוני בחיפה. שטח לא חסר בפרידריכסהיין.

את הזמן שנותר עד ההופעה מילאנו בשיחה ערה על הנעשה בברלין ובישראל, ובניסיון להעריך כמה מבאי האירוע (לא נותרנו לבד לזמן רב) הם ישראלים וכמה גרמנים. זאת משום שהחבר'ה מירושלים לא עמדו להופיע לבדם, אלא יחד עם להקה מקומית בשם Ohrbooten, שהמוסיקה שלה מתוארת את המוסיקה שלה כשילוב של רגאיי, ראגה והיפ-הופ אלטרנטיבי. התשובה לשאלה, אגב, התגלתה מאוחר יותר, כשהדגנחש ביקשו מכל מי שמבין עברית להרים ידיים ונענו על-ידי כ-40 או 50 אחוזים מהמשתתפים. במקביל הלכה הרחבה והצטופפה, וכשההופעה החלה היה כבר האולם צפוף למדי (אם כי, הודות לממדיו האימתניים, היו בו מספיק אזורים לא-מאוכלסים למניעת קלאסטרופוביה).

יש לציין שאני מעולם לא הייתי מעריץ נלהב של הדג נחש, פרט אולי ללהיטם הגדול 'גבי ודבי', שנהגתי לצטט לאסנת בכל הזדמנות ('הופ! נחתנו בבאזל'). לקראת ההופעה השבעתי את עצמי להתכונן על ידי האזנה לשירים באינטרנט, אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד - הימים הראשונים בגרמניה התאפיינו גם באינטרנט מקרטע וגם בהמון עבודה בסקציית הטיולים, מה ששם לאל את רצוני לבוא מוכן. למרבה המזל, זה לא היה נורא: את רוב השירים בהופעה היכרתי מהרדיו (ומבמות ההפגנות), ואלה שלא היו מאוד קליטים.

הדג נחש עלו ראשונים (עניין משמח למדי) ותוך שתי שניות הקפיצו את כולם על הרגליים. ההרכב היה מרשים: לא פחות מתשעה, כולל נגני חצוצרה ומשהו שנשמע כמו סקסופון עם דיסטורשן. אני חושב שרק בהופעה הזו הבנתי סוף סוף מה יכול להיות אמנותי בהיפהופ; הדרך שבה הטקסטים והמלודיות עברו בין חברי הלהקה היתה וירטואוזיה לשמה, והקריצות למנגינות מוכרות גירו היטב את הזיכרון המוזיקלי. אבל מעל הכל, התקשורת עם הקהל היתה נהדרת, וכשהדג נחש קראו לכולם ל-זוז-זוז, הקהל הישראלי-גרמני קפץ כאיש אחד בקצב שאיים למוטט את רצפת המועדון אל תוך הביצה שמתחת לברלין.

בשלב מסוים הזמינו הישראלים את הלהקה הגרמנית אל הבמה וכולם ביצעו במשותף קטע שהיה כנראה מיקס בין שירים של שתיהן, ואז שלחו אותנו להפסקה. מפוצצי אדרנלין כרימון, ניווטנו אל הגינה הפתוחה של המועדון, שהזכירה לי יותר מכל את הגג של מועדון 'החורבה' בחיפה, שם ביליתי אי-אילו לילות קסומים לפני עשר שנים ויותר. שם התיישבנו לשיחה כיפית עם ש', שהיתה כל-כך מרתקת עד שדי החמצנו את העובדה שחלקו השני של המופע החל, וחזרנו אל האולם כש'אורבוטן' (סירות משוטים?) היו כבר באמצע. די מהר התברר שפרט לסולן כריזמטי עם יכולת קולית מרשימה, הגרמנים לא הציבו תחרות לדגנחשים כמעט באף קטגוריה. בנוסף למחסום השפה, הם גם היו הרבה פחות יצירתיים בהרכב הכלי, וכל השירים שלהם נשמעו דומים זה לזה. השיא היחיד נרשם כאשר אחד השירים ציטט משפט מוזיקלי מרייג' אגיינסט דה משין והחזיר אותי (שוב) לימי החורבה העליזים. אחרי כמה שירים ויתרתי על כל ניסיון לפענח את המלים (פרט לשיר אחד ששורת המחץ שלו היתה Feuer, feuer  - אש, אש) ואחרי עוד אחד פשוט פרשנו שוב אל הגינה הנחמדה בתחושת עליונות של היפהופנו על זה של הגויים.

כשהקהל החל לזרום החוצה, ליווינו את ש' לתחנת הטראם שלה ויצאנו ברכבת התחתית (שפועלת בסופי השבוע כל הלילה) אל ביתנו, קצת מאוכזבים (או לפחות אני) מזה שהדגנחש ויתרו להפעם על גבי, דבי והמג'יק סטיק, אבל בסך הכל גאים ומרוצים. אני ניסיתי לחשב מתי בפעם האחרונה הייתי בהופעה חיה והאם זה היה כשהתאומים עדיין עמדו על תילם או לא, אבל לפחות נראה שאנחנו עדיין יכולים ליהנות מאחת כזו (גם אם הווליום היה ברגעים מסוימים קצת יותר מדי על האוזניים, וכוס מים קטנה בשניים וחצי אירו זו בפירוש גניבה). בפעם הבאה אולי ננסה גם משהו קצת פחות ציוני.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/9/2011 14:27, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, אופטימי, בשבילנו זו אירופה אירופה
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של contrite ב-27/9/2011 17:36

---