יחי המלך

מספרים על פרידריך השני מלך פרוסיה, שהיה הראשון שציין שהמלך אינו מעל החוק, וכמו כולם כפוף גם הוא לחוק.

 

יום אחד, בשנת תרפמב"ם, ניסה אזרח פשוט לברר מה הן עלויות האחזקה של ארמונו המפואר של פרידריך בסנסוסי ועד כמה הן מעיקות על הקופה הציבורית. פרידריך סירב,  אבל האזרח לא ויתר ודרש ממנו ללכת לבית המשפט - שהרי אם המלך אינו מעל החוק, עליו לעמוד בהחלטות בית המשפט.

הלכו השניים לבית המשפט, שפסק לטובת האזרח. הוצאות הארמון נחשפו ברבים, וראו זה פלא - התברר כי דווקא בשנה הקשה 1763, כאשר אזרחי פרוסיה נדרשו לקצץ בהוצאותיהם על מנת לממן את מלחמת שבע השנים, ולאכול רק תפוחי אדמה קרים, תפחו הוצאות האחזקה של הארמון המלכותי כמעט פי שניים, ברוב הסעיפים: גם הוצאות הניקיון של הטראסות, גם הוצאות התספורת של כלבי הציד ואפילו הוצאות האיפור (מה שגרם לאי אילו הרמות גבה, שכן היה זה ידוע שאשתו של פרידריך אינה מתגוררת אתו בארמון).

אבל מה שזעזע את תושבי פרוסיה יותר מכל - אפילו יותר מהעובדה שפרידריך החל לבנות עוד (!) ארמון בסנסוסי - זו העובדה ששנה קודם לכן, כשהצארינה של רוסיה הלכה לעולמה, נסע פרידריך להלווייתה עם אשתו בספינה אישית - ושבספינה הותקן אולם שינה מפואר וחדר משרתים, בעלות עצומה שמומנה כולה מהקופה הציבורית.

 

הסערה שהתעוררה שככה במהרה. אחרי הכל פרידריך הוא מלך, וזכותו לעשות בארמונותיו כרצונו. אם הוא היה ראש ממשלה במדינה דמוקרטית אולי הבושה היתה גורמת לו להתפטר, ואולי בבחירות הבאות לא היה נבחר; אבל בפרוסיה לא היו בחירות, ופרידריך שלנו מלך עד יומו האחרון.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/5/2013 22:05, ושייך לקטגוריות הומור, סטיות אישיות, בחירות וכן להיות
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של נ*גה ב-14/5/2013 11:23

---

אופרה אחרת

כמי שנשוי לזמרת אופרה יצא לי ב-12 השנה האחרונות ללמוד לא מעט על התחום, ולצפות בלא מעט אופרות, הן בהופעה חיה והן בווידיאו. אחד העניינים שהתמודדתי אתו היה הדימוי (המאוד מקובל) של אופרה כצורת אמנות שמרנית, משעממת, לא מרגשת. התמונה שהיתה לי בראש (ואני מניח שגם לאחרים) היא של זמרים שעומדים ושרים, בלי לעשות דבר פרט לכך (או מקסימום כמה תנועות מוגזמות כדי לצאת ידי חובה). לכך יש להוסיף את העובדה שבאופרות רבות העלילה לא רק ידועה מראש אלא גם מופרכת, קיטשית ו/או עוסקת בעלילות אדונים ומשרתים שלא ברור מה הרלוונטיות שלהן לשנות האלפיים; את זה שהשירה מתבצעת בשפה זרה ובטכניקות שלפחות בחלקן זרות מאוד לקול האנושי הטבעי (אותם סלסולים מהירים המכונים 'קולרטורות'); ואת החזרה המייגעת על אותם טקסטים (לפחות אצל מוצרט) באופן שנועד להפגין את יכולתו המוסיקלית של המלחין ולאו דווקא לקדם את העלילה.

כל הבעיות האלה מרחיקות את האופרה מאוזניו של הקהל הרחב (בעיקר הצעיר), גם זה שנוהר לתיאטרון ולמחזות זמר.

במאי האופרה והמנצחים מודעים לכך כמובן, ולכן מנסים בדרכים שונות לקרב את האופרה לקהלים חדשים. במהלך השנים שהלכתי לאופרות ראיתי כל מיני 'ניסויים' מהסוג הזה, מוצלחים יותר ופחות. השיטה המעצבנת ביותר בעיני, ומשום מה זו שנקטה יותר מכל האופרה הישראלית, היא לעשות 'מודרניזציה' של הסיפור על ידי העברה שלו לימינו-אנו [תפאורה, תלבושות וכיו"ב], מבלי לשנות בעצם שום דבר אחר. מה לעשות, קיומו של מכשיר פקס של הבמה לא הופך אופרה למודרנית. שיטה אחרת היא לקצץ את החלקים ה'אופראיים' למינימום, וליצור מעין מיקס של אופרה, תיאטרון ואלמנטים אחרים - שיטה שנקטה הפקה עצמאית בהמבורג, שבה השתתפה אסנת בתפקיד מדיאה באביב האחרון. במקרה כזה צריך להיזהר שלא יווצר מיש-מש של סגנונות, שהאופרה משחקת בו תפקיד של סרח עודף ואולי היה עדיף בלעדיה.

בשבועות האחרונים יצא לי לחוות שני פתרונות מעניינים לדילמה הזו, בשתי הפקות שונות בתכלית, כאן בברלין. לראשונה הגענו דרך ידידה שבכלל גרה בהמבורג ובאה לברלין לראות ידיד שלה מנגן - ושכנעה אותנו לבוא גם. התיאור הראשוני לא נשמע מבטיח: המופע נקרא 'אופראפ' ותואר כשילוב של זמרי אופרה, ראפר ודיג'יי שאמורים ליצור ביחד. יתרה מזאת, כדי לצפות היינו צריכים להרחיק לוֶדינג - שכונה ענייה למדי בצפון ברלין, שבתקופת חיפוש הדירה פסלנו אותה מכל וכל כאזור מגורים. וֶדינג היא גם אחת השכונות שבהם מתרכזים המהגרים הטורקיים בעיר, אבל רק לאחר שהגענו לאירוע הבנו שהוא מתקיים במסגרת של איזה פסטיבל גרמני-טורקי, ושרוב המשתתפים בהפקה מקורם באותה ארץ-גשר בין אסיה לאירופה.

מזל שלא היו לנו זמן לפתח סטריאוטיפים, כי אם היינו, הם היו מתנפצים כבר עם פתיחת המופע. בקטע הראשון, שזכה לכינוי 'אוברטורה', הופיעו על הבמה שלושה נגנים מוכשרים - פסנתרנית, כנר וצ'לן - וביצעו מחרוזת מקסימה של מוטיבים מתוך אופרות מפורסמות, שהולחמו זה לזה בדרכם מעניינות ומקוריות. כבר בקטע הפותח שמנו לב לפסנתרנית, שהיתה לא רק צעירה ויפה באורח יוצא דופן אלא גם מוכשרת להפליא ומלאה באנרגיה תוססת, שבה הדביקה את כל מי שהיה אתה על הבמה.

המופע היה מורכב מכמה וכמה קטעים, אחדים מהם מתוך אופרות מפורסמות ואחרים מתוך אופרה חדשה שמוצגת (כך מתברר) החל מלפני שנתיים באופרה של נויקלן (בית האופרה הרביעי, והכי פחות 'ממסדי', בברלין). לא כל הקטעים היו באותה רמה - בהתחלה, למשל, שרה זמרת הסופרן אריה של מצו והטנור שר אריה של בריטון, בניסיון ליצור 'הזרה' (כך טענה התוכנייה) אבל לא בהצלחה מרובה - אבל דווקא השילוב המבהיל בין אופרה, די.ג'יי ורקדני ברייקדאנס התברר כמוצלח. באחד הקטעים הטובים ביותר נוצר דיאלוג בין הצלילים האלקטרוניים שהשמיעה הדי.ג'יי לבין הכלים הקלאסיים, שעקבו אחריהם. היה גם מרתק לשמוע את הקטעים מתוך האופרה החדשה, ששמה (כך מתברר) 'עיר הכלבים', ולפחות לפי מה שראינו עוסקת במאבקים בין חבורות-רחוב (של כלבים, כנראה) בברלין של היום.

כבר בהפסקה היינו סקרניים לדעת מיהו המלחין המבריק, שיצר את העיבודים המחברים בין הסגנונות השונים וגם אחראי לאופרה של הכלבים. השם הטורקי בתוכנייה לא גילה לנו הרבה, וכך יצא שרק אחרי מחיאות הכפייים גיליתי, על ידי עיון מעמיק יותר בתוכנייה, שהמלחין הוא בכלל מלחינה - ושזו אותה פסנתרנית צעירה ומלהיבה שמשכה את עינינו ואוזנינו מהשנייה הראשונה. גיגול מהיר בבית גילה שאותה פסנתרנית-מלחינה, כיום בשנות השלושים המוקדמות לחייה, הגיעה מטורקיה לברלין בגיל 11, לאחר שעמדה (בגיל צעיר זה) בבחינות הכניסה לבית הספר הגבוה למוסיקה בברלין במגמת הלחנה וניצוח. כיום היא משמשת מזה כחמש שנים מלחינת הבית בבית האופרה של נויקלן. רשמנו ביומן לעקוב אחריה.

שבועיים אחר-כך, גם הפעם בעקבות חברים ומבקרים בעיר, מצאנו את עצמנו שוב באופרה - אבל הפעם במקום קצת יותר 'ממוסד': הקומישה אופר, שם שקצת קשה לתרגם לעברית, כי פירושו לא בדיוק 'אופרה קומית' אלא יותר משהו כמו 'אופרה מוזרה' או 'אופרה יוצאת דופן'. בית האופרה הזה ידוע בבימוי יצירתי ובכך שאת כל האופרות מבצעים בו בגרמנית (שפת המדינה) ולא בשפת המקור. בניגוד גמור לאירוע של שבועיים קודם לכן, הפעם הציפיות היום בשמיים: שמענו כה רבות על הקומישה אופר, עד שכבר ממש פחדנו מניפוץ המיתוס. מה גם שהאופרה שהלכנו אליה - 'ריגולטו' של ורדי - נחשבת קלאסית-עד-כדי-קיטש, ונשאלת השאלה איך עוד אפשר לחדש בה.

הרשו לי להרגיע אתכם - לא חזרנו הביתה עם שברי מיתוס בתיק. קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק הלהיב אותי: אולי זו היתה הבכחנליה הפרועה על הבמה, שהקשתה עליה להתיק את העיניים מהמתרחש שם פאילו לרגע כדי לקרוא את הכתוביות [1]; אולי הבימוי החצוף והאכזרי, שהדגיש את העובדה שריגולטו, מי שאמור להיות הגיבור הטראגי של האופרה, הוא בעצם אדם די מאוס שבאיזשהו מקום מגיעות לו כל הצרות שנופלות עליו; או שאולי זו העובדה שהבריטון ששיחק את ריגולטו הפגין נוכחות ורגש בכל רגע (גם כשהיה חבוי מאחורי ראש ענק וקרינולינה), עד הסוף הטרגי (או במלים אחרות, משהו שחסר הרבה באופרה - זה שרוב הזמרים על הבמה גם ידעו ממש לשחק). ההפקה, אמנם, לא היתה מושלמת (התזמורת לא הלהיבה והזמרת שביצעה את ג'ילדה צריכה כנראה לקחת שיעורי משחק מחבריה לקאסט) אבל, בניגוד להרבה הפקות אופרה בכל מיני מקומות מכובדים, הצליחה למצות מהסיפור המיושן (על בתולין, כבוד ונקמה) את תמצית הרגשות האנושיים שוֶרדי מצא בו לפני מאה וחמישים שנה (לוודא).

 

 

אגב, כשאני כותב 'כל מיני מקומות מכובדים', כוונתי בין השאר לאופרה המובילה בברלין - השטאטסאופר אונטר דן לינדן, שם ברנבוים מכהן כמנהל מוזיקלי.  זאת מכיוון ששם צפינו באופרה הראשונה שראינו בברלין - 'החטיפה מן ההרמון' של מוצרט - והתאכזבנו מאוד מהבימוי הסטטי וחסר ההשראה, שהתסכם באנשים העומדים ומפגינים מול הקהל את יכולתם לשיר יפה. האירוע היה כה משמים עד שבאמת מיותר להכביר עליו מלים, ועדיף להתעודד משתי הדוגמאות האחרונות שחווינו, ושמוכחות שיש - למרות הכל - אופרה אחרת.

 

 [1] בניגוד לאופרה בארץ, הכתוביות לא הוקרנו על ריבוע בחלק העליון של המסך, אלא הופיעו על גב הכיסא שלפניך, מה שאיפשר לבחור את שפת הכתוביות (גרמנית, אנגלית, צרפתית או טורקית).

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/10/2011 19:16, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, סטיות אישיות, תמונות
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אסנת ב-1/11/2011 10:23

---

היפהופ ציוני בברלין

אז חזרנו מישראל, אבל לא התנתקנו לחלוטין. סאגה מעצבנת ובלתי-פתורה-עדיין אמנם צמצמה משמעותית את אפשרויות האינטרנט שלנו בימים האחרונים, ובכך הקשתה עלינו להתעדכן במהומות בקהיר, ברוטשילד ובזירה הדיפלומטית; אבל לפחות בהקשר התרבותי המשכנו באורח חלק כמעט את הביקור בארץ בהופעה חיה של 'הדג נחש', שבאו לברלין במסגרת פסטיבל לתרבות יהודית. מה לדג נחש ולתרבות יהודית לא ברור לגמרי, אבל אנחנו לא שאלנו שאלות וקפצנו על ההזדמנות לראות במו עינינו את מי שרק ימים קודם לכן נהנינו מאוד מהופעתם המטולווזת באחת ההפגנות ההמוניות בארצנו. לכך גם נוסף הרצון להכיר מקומות ומתחמי בילוי חדשים בעיר לקראת החורף הממשמש ובא (כנאמר ב'משחקי הכס', Winter *is* coming), ולא פחות חשוב, לבלות ערב עם ידידתנו החדשה ש' - שחקנית, תסריטאית, עיתונאית ומדריכת טיולים בהתהוות, המרחיבה באורח חד-משמעי את ארסנל החברים המקומיים המוזכרים בבלוג. ש' נשואה לעיתונאי גרמני מקסים ובעל טעם מצוין ביין, אבל הוא נאלץ לצערו לוותר על האירוע לנוכח התחייבויות קודמות, ואנחנו הסתפקנו הפעם בש' עצמה - וכמובן, בתשעת הדגים-נחשים (דגנחשים?) שצפו עלינו מהבמה.

אבל עוד חזון למועד. ראשית היה עלינו להגיע למתחם שבו נערכה ההופעה, אי-שם בפרידריכסהיין - שכונה של בתי דירות קומוניסטיים, מפעלים שהוסבו למועדונים אנרכיסטיים וישראלים שהתמקמו כאן כי זה החלק של ברלין שהכי מזכיר את תל אביב. קבענו עם ש' ליד תחנת וארשאואר שטראסה (שאולי נקראת ככה בגלל ששטחה גדול מזה של העיר ורשה כולה), אבל גודלה של התחנה, שלטים דו-צדדיים והמוני האנשים שמשום מה מילאו את הרחוב היקשו עלינו להיפגש (עם זאת, ש' היתה מרוצה כשהתברר שהקושי לא נגרם מחוש הכיוון הבעייתי שלה, כי אם מגורמים אובייקטיביים לחלוטין).

בכל מקרה, נפגשנו בשמחה גדולה ושמנו פעמינו למועדון. למרבה השמחה, גם בברלין מתחילות הופעות חיות בשעה שאין שום קשר בינה לבין השעה הרשומה על ההזמנה, כך שלמרות האיחור הגענו בין הראשונים ("כיאה לחנונים שכמותנו", סיכמה ש') ומצאנו את עצמנו כמעט לבד בחלל הענקי שבו היתה צפויה להתקיים ההופעה. אותו חלל, אגב, היה בערך השלישי בסדרה של חללים הולכים וגדלים, שכל אחד מהם היה בולע בשמחה מועדון בינוני בחיפה. שטח לא חסר בפרידריכסהיין.

את הזמן שנותר עד ההופעה מילאנו בשיחה ערה על הנעשה בברלין ובישראל, ובניסיון להעריך כמה מבאי האירוע (לא נותרנו לבד לזמן רב) הם ישראלים וכמה גרמנים. זאת משום שהחבר'ה מירושלים לא עמדו להופיע לבדם, אלא יחד עם להקה מקומית בשם Ohrbooten, שהמוסיקה שלה מתוארת את המוסיקה שלה כשילוב של רגאיי, ראגה והיפ-הופ אלטרנטיבי. התשובה לשאלה, אגב, התגלתה מאוחר יותר, כשהדגנחש ביקשו מכל מי שמבין עברית להרים ידיים ונענו על-ידי כ-40 או 50 אחוזים מהמשתתפים. במקביל הלכה הרחבה והצטופפה, וכשההופעה החלה היה כבר האולם צפוף למדי (אם כי, הודות לממדיו האימתניים, היו בו מספיק אזורים לא-מאוכלסים למניעת קלאסטרופוביה).

יש לציין שאני מעולם לא הייתי מעריץ נלהב של הדג נחש, פרט אולי ללהיטם הגדול 'גבי ודבי', שנהגתי לצטט לאסנת בכל הזדמנות ('הופ! נחתנו בבאזל'). לקראת ההופעה השבעתי את עצמי להתכונן על ידי האזנה לשירים באינטרנט, אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד - הימים הראשונים בגרמניה התאפיינו גם באינטרנט מקרטע וגם בהמון עבודה בסקציית הטיולים, מה ששם לאל את רצוני לבוא מוכן. למרבה המזל, זה לא היה נורא: את רוב השירים בהופעה היכרתי מהרדיו (ומבמות ההפגנות), ואלה שלא היו מאוד קליטים.

הדג נחש עלו ראשונים (עניין משמח למדי) ותוך שתי שניות הקפיצו את כולם על הרגליים. ההרכב היה מרשים: לא פחות מתשעה, כולל נגני חצוצרה ומשהו שנשמע כמו סקסופון עם דיסטורשן. אני חושב שרק בהופעה הזו הבנתי סוף סוף מה יכול להיות אמנותי בהיפהופ; הדרך שבה הטקסטים והמלודיות עברו בין חברי הלהקה היתה וירטואוזיה לשמה, והקריצות למנגינות מוכרות גירו היטב את הזיכרון המוזיקלי. אבל מעל הכל, התקשורת עם הקהל היתה נהדרת, וכשהדג נחש קראו לכולם ל-זוז-זוז, הקהל הישראלי-גרמני קפץ כאיש אחד בקצב שאיים למוטט את רצפת המועדון אל תוך הביצה שמתחת לברלין.

בשלב מסוים הזמינו הישראלים את הלהקה הגרמנית אל הבמה וכולם ביצעו במשותף קטע שהיה כנראה מיקס בין שירים של שתיהן, ואז שלחו אותנו להפסקה. מפוצצי אדרנלין כרימון, ניווטנו אל הגינה הפתוחה של המועדון, שהזכירה לי יותר מכל את הגג של מועדון 'החורבה' בחיפה, שם ביליתי אי-אילו לילות קסומים לפני עשר שנים ויותר. שם התיישבנו לשיחה כיפית עם ש', שהיתה כל-כך מרתקת עד שדי החמצנו את העובדה שחלקו השני של המופע החל, וחזרנו אל האולם כש'אורבוטן' (סירות משוטים?) היו כבר באמצע. די מהר התברר שפרט לסולן כריזמטי עם יכולת קולית מרשימה, הגרמנים לא הציבו תחרות לדגנחשים כמעט באף קטגוריה. בנוסף למחסום השפה, הם גם היו הרבה פחות יצירתיים בהרכב הכלי, וכל השירים שלהם נשמעו דומים זה לזה. השיא היחיד נרשם כאשר אחד השירים ציטט משפט מוזיקלי מרייג' אגיינסט דה משין והחזיר אותי (שוב) לימי החורבה העליזים. אחרי כמה שירים ויתרתי על כל ניסיון לפענח את המלים (פרט לשיר אחד ששורת המחץ שלו היתה Feuer, feuer  - אש, אש) ואחרי עוד אחד פשוט פרשנו שוב אל הגינה הנחמדה בתחושת עליונות של היפהופנו על זה של הגויים.

כשהקהל החל לזרום החוצה, ליווינו את ש' לתחנת הטראם שלה ויצאנו ברכבת התחתית (שפועלת בסופי השבוע כל הלילה) אל ביתנו, קצת מאוכזבים (או לפחות אני) מזה שהדגנחש ויתרו להפעם על גבי, דבי והמג'יק סטיק, אבל בסך הכל גאים ומרוצים. אני ניסיתי לחשב מתי בפעם האחרונה הייתי בהופעה חיה והאם זה היה כשהתאומים עדיין עמדו על תילם או לא, אבל לפחות נראה שאנחנו עדיין יכולים ליהנות מאחת כזו (גם אם הווליום היה ברגעים מסוימים קצת יותר מדי על האוזניים, וכוס מים קטנה בשניים וחצי אירו זו בפירוש גניבה). בפעם הבאה אולי ננסה גם משהו קצת פחות ציוני.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/9/2011 14:27, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, אופטימי, בשבילנו זו אירופה אירופה
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של contrite ב-27/9/2011 17:36

---

בלוח השנה של מדריכי הטיולים בעברית, פסח הוא תקופה של עומס (וכך גם שבועות, סוכות, וכל חג אחר שנופל בתקופה שהיא בקירוב זה או אחר קיץ). ומאחר שאני משתייך לאחרונה לקבוצה הקטנה-אך-סלקטיבית הזו, הרי ש'עומס' הוא עכשיו שמי השני. ואם נוסיף לכך שאת העובדה שאני כעיקרון חדש בתחום, ולכן צריך ללמוד את כל הטיולים לפני שאני מבצע אותם (ו'ללמוד טיול' כולל לא רק חרישת האינטרנט לאורכה ולרוחבה [אני תוהה באמת מה זה 'הרוחב של האינטרנט'] אלא גם הצטרפות אליו כמודרך כמה שיותר פעמים וחרישת המסלול פיזית ברגליים), הרי שאני שוקל לשנות אליו גם את שמי הראשון (אם כי 'עומס עומס אלטמן קידר' לא נשמע כמו שם מוצלח במיוחד למדריך טיולים).

אם נעשה סיכום מקוצר של הימים האחרונים והבאים, נספר שבשבוע וחצי האחרונים עשיתי את הטיול הראשון שלי לפוטסדאם (עם מטיילת פזיזה שנטשה את הרכבת מוקדם מדי והלכה לאיבוד בוואנזה), טיול יהודי באנגלית, גם הוא ראשון עבורי (עם שלושה אנשים, בהם אמריקאי שהתרגש כל-כך עד שהוא נתן לי טיפ של חמישה דולר. לא אירו, דולר. בשטר. אפשר למסגר ולתלות על הקיר) וטיול לדרזדן באוטובוס באנגלית (שבו התגברתי על מוכרת כרטיסים שלא הגיעה, פגשתי אמריקאים נדיבים יותר וסטודנט עיראקי שתקן וגיליתי שכל העולם איכשהו מכיר את גרליץ). בין לבין הספקתי להתלמד בטיול האופניים, לקרוא עוד ספר לטיול היהודי ולהדריך את אחותה של אשתי בגרסה משופצרת ומיוחדת של טיול 'הטוב שבטוב של ברלין'. וזה, ייש לציין, נחשב עדיין 'טרום-טירוף': מחר אני מדריך את טיול האופניים הראשון שלי, ומאותו רגע - בהנחה שצפי המטיילים יתממש - אני אמור להדריך כל יום, עד יום שני הבא (כולל).

כפי שאתם יכולים להבין מהנימה המהותלת-קמעא שבה נכתב פוסט הקיטורים הזה, אני לא באמת באמת סובל מהעומס הנ"ל, אלא בסך הכל די משועשע ממנו - בייחוד אם מזג האוויר האביבי להפליא יימשך בימים הקרובים.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/4/2011 21:11, ושייך לקטגוריות הומור, סטיות אישיות, אופטימי
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של זאתי, משם ב-1/5/2011 13:07

---