משוט בברלין א': מטוסים וציירים

זה שאתה מדריך תיירים, לא אומר שאתה מפסיק להיות תייר. אחרי הכל, התחלתי להדריך בברלין בערך חצי שנה אחרי שעברתי לעיר, וגם את חצי השנה הראשונה בעיר לא ביליתי בגילוי צפונותיה, אלא בעיקר בהתמודדות עם דיכאון חורף ועם חורף בכלל. ובקיץ, בשיא העונה, בטח שלא היה לנו זמן לטייל בעיר בעצמנו.

כתוצאה, יצא שבשבועות האחרונים - סוף החורף, זמן שבו כבר לא הכל מושלג וקפוא אבל בכל זאת עדיין אפשר לראות את אונטר דן לינדן מתחת לתיירים - יצאנו לכמה וכמה סיורים קטנים בעיר, וטעימות מתוכם (בתמונות כמובן) יופיעו להלן.

 

טִמְפֶּלהוּף

הטיול הראשון דווקא קשור בטבורו לעבודתנו כמדריכים: לקראת סוף החורף ותחילת העונה ארגנו בחברה למדריכים (העובדים בעברית, אנגלית, ספרדית ואיטלקית) סיור מיוחד בעיבוריו של נמל התעופה לשעבר טֶמפֶּלהוֹף, אתר היסטורי רב-חשיבות ששיחק תפקיד הן בתקופה הנאצית והן במלחמה הקרה. נשמע מפתה, לא?

למרבה הצער, מישהו לא טרח לדאוג לכך שמי שידריך את מדריכי התיירים יהיה מדריך תיירים. במקום זה, קיבלנו מהנדס גרמני, שעבד בנמל התעופה שנים רבות והיום - כפנסיונר - מדריך קבוצות באתר. בהיותו גרמני, האנגלית בפיו היתה מאולצת, מפותלת ובלתי מובנת בעליל; בהיותו מהנדס, הוא התעניין הרבה יותר בלציין בפנינו את המידות המדויקות של כל פרט ופרט בשדה התעופה מאשר בסיפורים פיקנטיים שיכולים לשמש אותנו בהדרכת התיירים (או למנוע מאתנו לטפס על קירות הטרמינל ולגרד אותם בציפורניים מרוב שעמום). בשלב מסוים, כשנמאס לנו לנסות לעקוב אחרי המשפטים של המהנדס הנלהב (שהחלו תמיד בקול תרועה רמה, ברחו לאיזו פסוקית בלתי חשובה ואז הלכו לאיבוד בה במלמול), טבענו את הפועל 'לטמפלהף' - שפירושו "לקחת נושא מעניין ולהפוך אותו למשמים ע"י התמקדות בפרטים תפלים ולא מעניינים". כמו-כן החלטנו לצלם בווידיאו את המדריך על מנת להפיק סרט הדרכה 'איך *לא* להדריך'.

עם זאת, למרות ההדרכה, אי אפשר היה לקחת מנמל התעופה לשעבר את מראהו המרשים, ומאחר שלהקשיב לא היינו מסוגלים, בילינו את רוב הזמן בצילום תמונות.

 

זה, למשל, בניין הטרמינל של נמל התעופה, מהתקופה שבה הוא שימש נמל תעופה אזרחי, בשנות ה-60:

(שימו לב לעמודים בסגנון הנאצי מאחור)

 

ואם היו חסרים לנו אולמות מאיימים, הנה עוד חלק מהלובי, שהופרד מחלל הכניסה עצמו רק כדי שלא תתקבל תחושה שמזכירה את האדריכלות הנאצית - ואז פשוט הידרדר עם השנים, כי אף אחד לא ידע מה לעשות אתו:

למרבה השמחה (ולמזלו של הבוס), בנוסף לסיור המשמים זכינו באותו יום גם לארוחת ערב נהדרת במסעדה איטלקית, על חשבון הברון, ועם יין כמים. כמעט ושכחנו את הטמפלהוף (-:

 

אל המאה ה-19

איכשהו, בכל שיטוטי המוזיאונים שלנו בברלין (והיו בהחלט כאלה) לא יצא לנו - עד ממש לא מזמן - להגיע לגלריה הלאומית הישנה, וזאת למרות העובדה ששנינו כבר יודעים לציין בביטחון שהיא מוקדשת לאמנות מהמאות ה-18 וה-19 ושיש בה אוסף נהדר של הצייר היהודי מקס ליברמן. אלא מאי, בכל המדריכים והספרים לא נורא מתלהבים ממנה, והיא לא נחשבת שייכת לליגה הראשונה של מוזיאוני ברלין. אז תמיד היה משהו מלהיב יותר לראות.

ובכל זאת, לפני מספר שבועות הגיעה תורה של הגלריה הישנה, ואם נקצר - היא תפסה אותנו בסערה. החוויה היתה כל כך מלאה, עד שלבסוף הצלחנו לעבור רק שליש מהגלריה, ואפילו לא הגענו לאותו אוסף מהולל של מקס ליברמן. זה התחיל עוד בחוץ, עם פסל מודרני שהוצב ליד הגלריה לפני שנה, בשם המשעשע 'מכונת המפטי דמפטי':

 

(שימו לב לאכסדרת העמודים היפהפייה ברקע)

 

בפנים, עקבנו אחרי התפתחות הריאליזם לאורך המאה ה-19, בייחוד אדולף מנצל - צייר החצר הפרוסי, שצייר הרבה את המלכים ואת השליטים (בהם פרידריך הגדול, ידידנו הוותיק כמדריכים), אבל אותנו הדליק יותר ציור צנוע למדי, שבו עסק האמן בנושא יותר אישי ופרטי - כף רגלו:

 

 

אבל האמת שהרבה יותר התלהבנו כשהמאה ה-19 התקרבה לסיומה, ומול ההגמוניה הריאליסטית של האקדמיה לאמנות בברלין פרצו ועלו אמני הזצסיון, שפרשו מהאקדמיה ויצרו משהו חדש - בסיס עתידי לסוריאליזם ולכל מיני איזמים אחרים. מבין הציורים האלה היה קשה לבחור אחד, ובכל זאת היפה מכולם היה ציור מאת פרנץ פון שטוּק, של שחקנית תיאטרון מפורסמת בשם טילָה דוּריֶיה, במהלך חזרות למחזה שבו היא מגלמת את המכשפה סירקֶה:

גררר.....

 

(בפרקים הבאים: אמא רוסיה, קרם בוואריה ועוד)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/3/2012 22:52, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות, משוט בברלין 2012
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של יענקי ב-15/5/2012 02:37

---

אופרה אחרת

כמי שנשוי לזמרת אופרה יצא לי ב-12 השנה האחרונות ללמוד לא מעט על התחום, ולצפות בלא מעט אופרות, הן בהופעה חיה והן בווידיאו. אחד העניינים שהתמודדתי אתו היה הדימוי (המאוד מקובל) של אופרה כצורת אמנות שמרנית, משעממת, לא מרגשת. התמונה שהיתה לי בראש (ואני מניח שגם לאחרים) היא של זמרים שעומדים ושרים, בלי לעשות דבר פרט לכך (או מקסימום כמה תנועות מוגזמות כדי לצאת ידי חובה). לכך יש להוסיף את העובדה שבאופרות רבות העלילה לא רק ידועה מראש אלא גם מופרכת, קיטשית ו/או עוסקת בעלילות אדונים ומשרתים שלא ברור מה הרלוונטיות שלהן לשנות האלפיים; את זה שהשירה מתבצעת בשפה זרה ובטכניקות שלפחות בחלקן זרות מאוד לקול האנושי הטבעי (אותם סלסולים מהירים המכונים 'קולרטורות'); ואת החזרה המייגעת על אותם טקסטים (לפחות אצל מוצרט) באופן שנועד להפגין את יכולתו המוסיקלית של המלחין ולאו דווקא לקדם את העלילה.

כל הבעיות האלה מרחיקות את האופרה מאוזניו של הקהל הרחב (בעיקר הצעיר), גם זה שנוהר לתיאטרון ולמחזות זמר.

במאי האופרה והמנצחים מודעים לכך כמובן, ולכן מנסים בדרכים שונות לקרב את האופרה לקהלים חדשים. במהלך השנים שהלכתי לאופרות ראיתי כל מיני 'ניסויים' מהסוג הזה, מוצלחים יותר ופחות. השיטה המעצבנת ביותר בעיני, ומשום מה זו שנקטה יותר מכל האופרה הישראלית, היא לעשות 'מודרניזציה' של הסיפור על ידי העברה שלו לימינו-אנו [תפאורה, תלבושות וכיו"ב], מבלי לשנות בעצם שום דבר אחר. מה לעשות, קיומו של מכשיר פקס של הבמה לא הופך אופרה למודרנית. שיטה אחרת היא לקצץ את החלקים ה'אופראיים' למינימום, וליצור מעין מיקס של אופרה, תיאטרון ואלמנטים אחרים - שיטה שנקטה הפקה עצמאית בהמבורג, שבה השתתפה אסנת בתפקיד מדיאה באביב האחרון. במקרה כזה צריך להיזהר שלא יווצר מיש-מש של סגנונות, שהאופרה משחקת בו תפקיד של סרח עודף ואולי היה עדיף בלעדיה.

בשבועות האחרונים יצא לי לחוות שני פתרונות מעניינים לדילמה הזו, בשתי הפקות שונות בתכלית, כאן בברלין. לראשונה הגענו דרך ידידה שבכלל גרה בהמבורג ובאה לברלין לראות ידיד שלה מנגן - ושכנעה אותנו לבוא גם. התיאור הראשוני לא נשמע מבטיח: המופע נקרא 'אופראפ' ותואר כשילוב של זמרי אופרה, ראפר ודיג'יי שאמורים ליצור ביחד. יתרה מזאת, כדי לצפות היינו צריכים להרחיק לוֶדינג - שכונה ענייה למדי בצפון ברלין, שבתקופת חיפוש הדירה פסלנו אותה מכל וכל כאזור מגורים. וֶדינג היא גם אחת השכונות שבהם מתרכזים המהגרים הטורקיים בעיר, אבל רק לאחר שהגענו לאירוע הבנו שהוא מתקיים במסגרת של איזה פסטיבל גרמני-טורקי, ושרוב המשתתפים בהפקה מקורם באותה ארץ-גשר בין אסיה לאירופה.

מזל שלא היו לנו זמן לפתח סטריאוטיפים, כי אם היינו, הם היו מתנפצים כבר עם פתיחת המופע. בקטע הראשון, שזכה לכינוי 'אוברטורה', הופיעו על הבמה שלושה נגנים מוכשרים - פסנתרנית, כנר וצ'לן - וביצעו מחרוזת מקסימה של מוטיבים מתוך אופרות מפורסמות, שהולחמו זה לזה בדרכם מעניינות ומקוריות. כבר בקטע הפותח שמנו לב לפסנתרנית, שהיתה לא רק צעירה ויפה באורח יוצא דופן אלא גם מוכשרת להפליא ומלאה באנרגיה תוססת, שבה הדביקה את כל מי שהיה אתה על הבמה.

המופע היה מורכב מכמה וכמה קטעים, אחדים מהם מתוך אופרות מפורסמות ואחרים מתוך אופרה חדשה שמוצגת (כך מתברר) החל מלפני שנתיים באופרה של נויקלן (בית האופרה הרביעי, והכי פחות 'ממסדי', בברלין). לא כל הקטעים היו באותה רמה - בהתחלה, למשל, שרה זמרת הסופרן אריה של מצו והטנור שר אריה של בריטון, בניסיון ליצור 'הזרה' (כך טענה התוכנייה) אבל לא בהצלחה מרובה - אבל דווקא השילוב המבהיל בין אופרה, די.ג'יי ורקדני ברייקדאנס התברר כמוצלח. באחד הקטעים הטובים ביותר נוצר דיאלוג בין הצלילים האלקטרוניים שהשמיעה הדי.ג'יי לבין הכלים הקלאסיים, שעקבו אחריהם. היה גם מרתק לשמוע את הקטעים מתוך האופרה החדשה, ששמה (כך מתברר) 'עיר הכלבים', ולפחות לפי מה שראינו עוסקת במאבקים בין חבורות-רחוב (של כלבים, כנראה) בברלין של היום.

כבר בהפסקה היינו סקרניים לדעת מיהו המלחין המבריק, שיצר את העיבודים המחברים בין הסגנונות השונים וגם אחראי לאופרה של הכלבים. השם הטורקי בתוכנייה לא גילה לנו הרבה, וכך יצא שרק אחרי מחיאות הכפייים גיליתי, על ידי עיון מעמיק יותר בתוכנייה, שהמלחין הוא בכלל מלחינה - ושזו אותה פסנתרנית צעירה ומלהיבה שמשכה את עינינו ואוזנינו מהשנייה הראשונה. גיגול מהיר בבית גילה שאותה פסנתרנית-מלחינה, כיום בשנות השלושים המוקדמות לחייה, הגיעה מטורקיה לברלין בגיל 11, לאחר שעמדה (בגיל צעיר זה) בבחינות הכניסה לבית הספר הגבוה למוסיקה בברלין במגמת הלחנה וניצוח. כיום היא משמשת מזה כחמש שנים מלחינת הבית בבית האופרה של נויקלן. רשמנו ביומן לעקוב אחריה.

שבועיים אחר-כך, גם הפעם בעקבות חברים ומבקרים בעיר, מצאנו את עצמנו שוב באופרה - אבל הפעם במקום קצת יותר 'ממוסד': הקומישה אופר, שם שקצת קשה לתרגם לעברית, כי פירושו לא בדיוק 'אופרה קומית' אלא יותר משהו כמו 'אופרה מוזרה' או 'אופרה יוצאת דופן'. בית האופרה הזה ידוע בבימוי יצירתי ובכך שאת כל האופרות מבצעים בו בגרמנית (שפת המדינה) ולא בשפת המקור. בניגוד גמור לאירוע של שבועיים קודם לכן, הפעם הציפיות היום בשמיים: שמענו כה רבות על הקומישה אופר, עד שכבר ממש פחדנו מניפוץ המיתוס. מה גם שהאופרה שהלכנו אליה - 'ריגולטו' של ורדי - נחשבת קלאסית-עד-כדי-קיטש, ונשאלת השאלה איך עוד אפשר לחדש בה.

הרשו לי להרגיע אתכם - לא חזרנו הביתה עם שברי מיתוס בתיק. קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק הלהיב אותי: אולי זו היתה הבכחנליה הפרועה על הבמה, שהקשתה עליה להתיק את העיניים מהמתרחש שם פאילו לרגע כדי לקרוא את הכתוביות [1]; אולי הבימוי החצוף והאכזרי, שהדגיש את העובדה שריגולטו, מי שאמור להיות הגיבור הטראגי של האופרה, הוא בעצם אדם די מאוס שבאיזשהו מקום מגיעות לו כל הצרות שנופלות עליו; או שאולי זו העובדה שהבריטון ששיחק את ריגולטו הפגין נוכחות ורגש בכל רגע (גם כשהיה חבוי מאחורי ראש ענק וקרינולינה), עד הסוף הטרגי (או במלים אחרות, משהו שחסר הרבה באופרה - זה שרוב הזמרים על הבמה גם ידעו ממש לשחק). ההפקה, אמנם, לא היתה מושלמת (התזמורת לא הלהיבה והזמרת שביצעה את ג'ילדה צריכה כנראה לקחת שיעורי משחק מחבריה לקאסט) אבל, בניגוד להרבה הפקות אופרה בכל מיני מקומות מכובדים, הצליחה למצות מהסיפור המיושן (על בתולין, כבוד ונקמה) את תמצית הרגשות האנושיים שוֶרדי מצא בו לפני מאה וחמישים שנה (לוודא).

 

 

אגב, כשאני כותב 'כל מיני מקומות מכובדים', כוונתי בין השאר לאופרה המובילה בברלין - השטאטסאופר אונטר דן לינדן, שם ברנבוים מכהן כמנהל מוזיקלי.  זאת מכיוון ששם צפינו באופרה הראשונה שראינו בברלין - 'החטיפה מן ההרמון' של מוצרט - והתאכזבנו מאוד מהבימוי הסטטי וחסר ההשראה, שהתסכם באנשים העומדים ומפגינים מול הקהל את יכולתם לשיר יפה. האירוע היה כה משמים עד שבאמת מיותר להכביר עליו מלים, ועדיף להתעודד משתי הדוגמאות האחרונות שחווינו, ושמוכחות שיש - למרות הכל - אופרה אחרת.

 

 [1] בניגוד לאופרה בארץ, הכתוביות לא הוקרנו על ריבוע בחלק העליון של המסך, אלא הופיעו על גב הכיסא שלפניך, מה שאיפשר לבחור את שפת הכתוביות (גרמנית, אנגלית, צרפתית או טורקית).

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/10/2011 19:16, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, סטיות אישיות, תמונות
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אסנת ב-1/11/2011 10:23

---

הנה משהו מדליק, ואחריו כמה מלים משלי.

 

 

(ויה יאיר רווה).

 

מה קורה כאן? רווה כתב על כך שהאטת השיר ושינוי סגנון השירה - מהסגנון המזרחי לזה של לאונרד כהן - היא זו שמשפיעה על השיפוט שלנו בנוגע לשיר. אבל אני חשבתי על משהו אחר, והוא המלים.

לאונרד כהן נחשב כותב אינטליגנטי, שבוחר חומרים מעניינים ומעבד אותם לטקסטים מורכבים יחסית למוסיקה פופולרית. אפילו התעסקתי בכך בבלוג השני שלי, שם דיברתי על שיר של לורקה שעבר את העיבוד הכהני. המוסיקה המזרחית, לעומת זאת, לא ידועה בטקסטים חכמים במיוחד (או לפחות כך הסטריאוטיפ). לכן אפשר היה לצפות שבמהלך המקפיץ את 'רקדי' מהמזרח למערב ידאג עידן אלתרמן גם להעלות את המשלב המילולי - לא דבר מסובך במיוחד כשמתרגמים משפה לשפה ולמעשה תרגיל שאני וידידים מאוד אוהבים לעשות (החל מתרגום של טורי איימוס כך שתישמע כמו יואל הופמן, דרך עיבוד של מוצרט למחזמר שכונתי ועד 'תרגומים' של 'יונתן' מאת וולך להיבליש תל-אביבית ולפרוזה עממית - שלושת האחרים חבויים אי שם בדפי הבלוג הזה ומקבילו). אבל המלים המקוריות, המוקרנות בקליפ לצד השירה, מעידות שלא כך הדבר - למעשה, אלתרמן *הוריד* את המשלב של השיר המקורי בכמה מקומות, והשתמש באנגלית דיבורית יותר מזו של ישי לוי ('how beautiful' במקום 'מה יפו' וכן הלאה).

מה אפשר להסיק מכך? ראשית (ופחות מעניין), שהסטיגמה הקובעת ששירים מזרחיים משתמשים בשפה קלוקלת אינה בהכרח נכונה; אבל יותר מעניין לשים לב שאם מתרכזים בשיר, המלים *באמת* לא מגיעות לרמה המקובלת אצל ליאונרד כהן - וזה מעלה את האפשרות העצובה ש'שירים של ליאונרד כהן' מזוהים ככאלה לא בגלל איזו מורכבות טקסטואלית אלא בגלל אלמנטים חיצוניים קלים לחיקוי. במלים אחרות, שמה שאנחנו בסופו של דבר זוכרים זה לא את הטקסט המורכב אלא את הפזמון הפשוט והסוחף - Dance me to the end of love או Everybody knows או  משהו דומה - ואלה לא באמת שונים במהותם מ-So dance/and lift your hand up/ you're in the rhythm/you're in the rhythm.

 

 

(ובהזמנות זו: יש גם פוסט קודם שמשום מה ישרא לא התריע על קיומו וכשגיליתי זאת לא היה לי כוח לשלוח הודעה מנג'סת למנויים. בתקווה שהפעם המערכת האוטומטית תפעל באופן... אה... אוטומטי)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/3/2011 21:55, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, סטיות אישיות, אמנות
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גורו יאיא ב-29/3/2011 13:06

---

סימפוניית המתכת
זה תמיד כיף (ונדיר יחסית) לגלות מוזיקאי/ת חדש/ה, שלא היכרת קודם, ולהתחבר מידית למוזיקה שלו/שלה. מה שעוד יותר כיף (והרבה יותר נדיר) הוא לגלות סגנון מוזיקלי שלם שפשוט לא ידעת שאתה אוהב, כי מעולם לא חיפשת בפינה הזו. אבל זה בדיוק מה שקרה לי לפני מספר ימים.
למאורע המשמח אחראי האתר מיוזיקאברי, אחד מאתרי הרדיו האינטרנטיים החביבים עלי ביותר. האתר מאפשר להגדיר קומבינציה של ז'אנר, תקופה ו'מצב רוח' (שליו או אנרגטי, אופטימי או אפל) ומשמיע שירים בהתאם; ניתן גם להירשם, ואז האתר גם 'לומד' את הטעם שלכם ומאפשר לכם להגדיר רדיו של 'אמנים דומים' (לאלה שאהבתם) או לצאת למסע תגליות עם אמנים מוכרים פחות.
היה זה באחד ממסעות אלה ששמעתי קול נשי מרשים, שהצליח לחדור את מעטפת ה'לא איכפת לי' שאני עוטה בזמן העבודה וגרם לי לעצור לרגע ולבדוק 'מי זאת?' אחרי שגיליתי שהשם לא מוכר לי כלל (וגם נשמע זר), לא התעצלתי והתחלתי לברר יותר. למרבה המזל, ידידינו ויקי ואתה-צינור עושים את החיים היום הרבה יותר קלים מפעם; במקום להסתובב בחנויות דיסקים ולקוות שהמוכר קצוץ-השיער שמע את השם וידע על מה אתה מדבר, צריך פשוט להקליד. תוך דקות הספקתי לשמוע עוד כמה שירים של הגברת, לגלות לאיזו להקה היא השתייכה בעבר ולדעת באיזה סגנון הלהקה הזו מנגנת.
ואז קרו שלושה דברים מעניינים.
ראשית, גם השירים האחרים של הזמרת מצאו חן בעיני (וזה לא עניין פעוט; במקרים רבים, כשאני מתלהב משיר של להקה מסוימת, מסתבר שהאחרים הרבה פחות עושים לי את זה), ואחד מהם הפך להמנון הבלתי-רשמי שלי בימים האחרונים:



שנית, עיון בערן הוויקיפדי המוקדש לשיר (בוויקיפדיה האנגלית יש ערכים ספציפיים לשירים) הבהיר שהוא 'מבוסס על מוטיב מהרקוויאם של מוצרט' - ואני חייב לציין ששילובים כאלה חביבים עלי להפליא.
שלישית, להפתעתי הרבה גיליתי שאותה טאריה טורונן היא סולנית-לשעבר של להקת המטאל (?) הפינית (??) Nightwish. השתוממותי גדלה עוד יותר כשגילית שגם השירים של נייטוויש די חביבים עלי, והפכה לתדהמה של ממש כשהבנתי שמדובר על תת-זרם משמעותי במטאל, שמכונה מטאל סימפוני ומשלב אלמנטים של מטאל, גותיקה ומוזיקה קלאסית. יתר על כן, הסגנון מתאפיין במקרים רבים בזמרות בעלות הכשרה אופראית או חצי-אופראית, ששרות בפאתוס עצום ומתגברות על הרבה 'רעש' מסביב. בקיצור, דיוות כמו שאני אוהב - וכל זה תחת הכותרת 'מטאל' שעד לפני שבוע נשמעה לי כשוות-ערך ל'לא מוזיקה'.
נרעש, החלטתי לצאת למסע בשביליהסגנון ולראות עם הפינים היו הברקה חד-פעמית. החיפוש התקיים במקביל בשלושה ערוצים: קליפים 'קשורים' באתה-צינור, לחיצה על לינקים כחולים בוויקיפדיה והזנת האמנים המוכרים לי כבר במנוע של 'מיוזיקברי', כדי שימצא לי 'עוד מזה'.
לא הייתי צריך לחפש יותר מדי: כמעט מיד נפלתי על Within Temptation ('בתוך תשוקה'), להקה הולנדית שהרבה מגיבים ביוטיוב השוו ל-Nightwish. השם שלהם נשמע לי מעניין, והסתבר שלא טעיתי. בשירים שלהם, גיליתי, יש משהו מעודן (באמת לא חשבתי שאני אגיד 'מעודן' ו'מטאל' באותו הקשר), גם כשהם מלאים עוצמה. והזמרת, שרון דר אדל, מרשימה - למשל כאן, ב'פנינים של אור':



עם זאת, יש לציין ששני השירים בפוסט עד כה שייכים בפירוש יותר לצד ה'סימפוני' בסגנון מאשר לזה של ה'מטאל'. אז נכון שבכללי (עוד מימי בון ג'ובי ויורופ, או הרוק הכבד של שנות ה-80) אני מעדיף את הבלדות השקטות-יחסית ופחות את הצד הפרוע והצרחני; אבל אני חייב להודות שבז'אנר המטאל הסימפוני מצאתי גם כמה שירים אנרגטיים-יותר שסחפו אותי, למשלCry to the moon (יללה לירח?) של Epica (עוד להקה הולנדית). הוא מתחיל שקט, עובר דרך קטע מקהלתי שמוכיח שמישהו הקשיב הרבה לקרל אורף, וממשיך לזיקוקי די-נור נפלאים, שם אפילו ה'גראולינג' (שירה צרודה, אופיינית למטאל) לא הפריע לי ליהנות.



גם בקומבינות מטאליות-קלאסיות, אגב, אפיקה ממש לא פראיירים. הסולנית שלהם, סימונה סימונס, למדה שירה קלאסית ושרה כמה שנים במקהלה; והם-עצמם הוזמנו ב-2008 להופיע בפסטיבל אופרה קלאסי בהונגריה, שם עלו על הבמה עם תזמורת קלאסית שלמה וביצעו מגוון יצירות קלאסיות (בחלק הראשון) ושירים שלהם (בחלק השני). ההופעה הוקלטה לאלבום בשם The classical conspiracy, וברגע שהבנתי את הקונספט רצתי מיד לחפש קטעים ביוטיוב. הסתבר שהקטעים הקלאסיים-פרופר פחות מרשימים אותי (בכל זאת, יש לי זמרת אופרה בבית). אבל נהניתי במיוחד מהעיבודים ה'קלאסיים' לשירים של הלהקה, למשל הקטע האינסטרומנטלי הבא, שמכונה 'שילוש לא-קדוש':



יש עוד קליפ שהגעתי אליו במסעותי, שמציג להקה נוספת וזמרת נוספת עם סיפור יוצא דופן - אבל משהו קטן שקשור אליו שלך אותי לסיפור ארוך ומפותל, שמגיע לו פוסט משלו, ועל כך - בקרוב.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/8/2010 10:39, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, אמנות, המחשב ואני
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Ef ב-4/9/2010 23:55

---