על ייאוש ונואשוּת
אחד הדברים שירון, המורה של אסנת, מזכיר לפעמים כתנאי לאמנות הוא 'נואשוּת'. אבן שושן ורב-מלים לא מכירים את המילה הזו, אבל בשבילנו המשמעות שלה די ברורה: נואשות היא תכונתו של מי שרוצה משהו נואשוֹת, שצריך משהו באופן נואש - תרגום עברי למונח desperation, שהתפצלה בשלב מסוים מהמילה despair.
תקציר ההיסטוריה: despair נוצרה לתיאור מצב של חוסר תקווה, וזה המקור הלטיני. בשלב מסוים החל התואר שנגזר ממנה, desperate, להתייחס לא רק למי שאיבד תקווה אלא גם למי שמתוך ייאושו מוכן לעשות דברים מסוכנים וקיצוניים כדי להשיג את מה שהוא רוצה. השם שנגזר ממנה, desperation, החל בשלב מסוים לא לתאר את אובדן התקווה אלא דווקא את אותו רצון עז של מי שאין לו מה להפסיד, והולך על כל הקופה.
המשמעות הזאת חלחלה לעברית, גם אם לא למילונים; תמצאו אותה בבלוגים של רווקים מחפשי בני/בנות זוג כתכונה של מי שכבר לחוץ למצוא שידוך. המשמעות שלה עבורי דומה אבל שונה: היא מדברת על הרצון העז, הנכונות להסתכן, ההעזה, ההימור 'על כל הקופה'.
אבל מה הקשר בין הייאוש, שמוביל אותנו לשבת בצד ולוותר, לנואשות, שמובילה אותנו לקפוץ למים?
ליליאנה חברתנו סיפרה לנו שהיא הגיע לאודיציה לבית הספר בזארברוקן, אצל ירון, אחרי שכשלה במספר אודיציות אחרות, וכשהיא כבר בעצם ויתרה על השאיפה להיות זמרת. היא באה לאודיציה רק בגלל שהיא רצתה לסיים את הסבב בכבוד ולחזור לקרואטיה. ואז, כשהיא באה מוכנה לוותר על הכל, יצאה ממנה הנואשות להיות בכל זאת זמרת, והיא עברה את האודיציה בהצלחה רבה.
כי הקו בין הייאוש והנואשות הוא דק כמו הקו בין המלים האלה. כי לפעמים המקום הבטוח ביותר הוא מתכון לאסון, ואילו ההימור האחרון, זה שמתייאש לגמרי מלשחק לפי החוקים הבטוחים ולכן מנסה משהו חדש, הוא שמאפשר לי לזנק החוצה ולעשות משהו אמיתי. אני מתייאש הרבה, כמעט כל יום, בין השאר בגלל שאני זקוק לנואשוּת שתניע אותי.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/5/2007 01:04, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, אמנות, מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ד.ט ב-15/5/2007 14:01

---

קולרבו (לך עם הכעס)
היום בבוקר עברנו חוויה קשה. אחרי שנראה כי באדיבות חברת הכבלים הגענו אל המנוחה והנחלה האינטרנטית, ויחד עם האח הלינוקסאי פתרנו גם את בעייית הרשת האלחוטית והפכנו את וודאפון לפיסת היסטוריה עצובה, ראינו לפתע - ללא כל אזהרה - את האינטרנט שלנו, משוש עינינו, שובק חיים לכל חי, בשני המחשבים גם יחד. מספר נסיונות עקרים להיאבק בטכנולוגיה הובילו אותנו אל מקור התקלה - הכבלים עצמם: המודם המהבהב הודיעו כי אין לו שום קשר עם החוץ וגם התמונה בטלוויזיה היתה איומה ונוראה.
במסגרת המערך המקובל של חוקי מרפי, התברר במהרה ש:
1. יום שבת בצהריים הוא המקבילה הגרמנית של יום ו' בצהריים - היום בו נוטה הכל להתקלקל, בגלל שרוב המתקנים ואנשי השירות כבר נמצאים בדרכם אל מנוחת הסופ"ש.
2. הדרך לשירות הלקוחות של חברת הכבלים רצופה הודעות מבלבלות בגרמנית, וכשחוצים אותן מגלים ששיטת השירות שלהם היא 'תשאיר לנו מספר טלפון וטכנאי ייצור אתך קשר." "מתי?" "אנחנו לא יודעים."
3. בשל כל מיני שינויים שעשינו לקנפג את המערכת, אינטרנט-הגיבוי שלנו (וודאפון המקוללת) לא עובד.
4. כל זה קורה בדיוק 24 שעות אחרי שהאח הלינוקסאי נעלם לעבר אמסטרדם.

התגובה הנכונה לכל העניין הזה, במיוחד אחרי שמצאנו דרך להפעיל אינטרנט מהנייד ובהתחשב בכך שלא הייתי במיוחד צריך אינטרנט לעבודה הבוקר, היתה צריכה להיות להמשיך לעבוד בשלווה עד הטלפון מהטכנאי, או במקרה הגרוע להרים שוב טלפון לכבלים ולשבת להם על הראש עד שיתקנו. אבל אותי זה הוציא מהכלים, ועורר אצלי מפלצת של כעס שהיה קשה מאוד להסתיר, וקשה מאוד לעקוף, וקשה מאוד להתעלם ממנה. גרוע מכל, הכעס נותר כמו גוש קשה בתוך הבטן, חסר אובייקט אבל שריר וקיים, גם אחרי שפתאום באמצע הצהריים האינטרנט חזר והכל (כך נראה) שב על מקומו בשלום. "אז מה נעשה עם הכעס הזה?" כמו ששואל ברי סחרוף.

וזה מביא אותי לגיבור הפוסט הזה, קוּלֶרבוֹ, שהוא דמות במיתולוגיה הפינית, וגם גיבור האופרה הפינית שראינו אתמול. עלילת האופרה שונה במקצת מהמיתוס, אך לשניהם קווים משותפים. קולרבו הוא בנו (או נכדו) של קאלרבו, והסיפור מתחיל כאשר יריבם המושבע אוּנטוֹ תוקף את הכפר, שורף את ביתו של קאלרבו והורג את כל בני המשפחה, פרט לקולרבו הקטן, אותו הוא אוסף לביתו ומגדל כעבד מושפל. קולרבו גדל כשבלבו כעס ורצון לנקמה, ובהגיעו לגיל בגרות מוכר אותו קאלרבו (שלא מוצא בו שימוש) כעבד לנפח אילמארינן. אלא שבניגוד לגיבורים-יתומים אחרים הגדלים אצל משפחה מרושעת וצמאים לנקמה, קולרבו אינו הופך לאביר אציל-נפש כאיניגו מונטויה, או לגיבור בעל נפש רגישה כהארי פוטר, אלא נעשה אדם גס, מר נפש ואלים (במלים אחרות - וילדע חייע). כך יוצא שכאשר ארוסתו הצעירה של הנפח משתעשעת ומכניסה אבן ללחם אותו היא אופה לו כצידה למרעה, הוא מאבד את צלילות דעתו ושוחט תחילה את העדר ואחר-כך אותה. כעת, כשהוא משוטט בעולם כרוצח, נודע לו שמשפחתו לא מתה אלא חיה מוסתרת בבקתה ביער, אך מזגו הפראי והכעס הבוער בדמו אינם מאפשרים לו לחיות בקרבתם בשלווה (מה גם שאביו מסרב להכיר בו בהיותו רוצח). כשהוא מתודלק בכעסים ישנים וחדשים, יוצא קולרבו לנקמתו באונטו, ושורף את ביתו ואת הכפר כולו; השנאה והכעס מכלים את נשמתו לגמרי, כך שגם כשהוא שומע שמשפחתו מתה (אביו יצא מדעתו, הרג את אמו והתאבד) אין בלבו מקום לצער. לבסוף, כשאש הנקמה עולה אל על, לא נותר לקולרבו אלא לשחוט גם את עצמו.
יש במיתוס (ובאופרה המבוססת עליו) הרבה דברים מרתקים, למשל ההכרה בכך שילד שגדל בקרב הורים שונאים ומתעללים עלול להפוך לאדם המונע בידי שנראה בחייו הבוגרים; אבל מה שפורט עכשיו על המיתרים שלי הוא הדחף של קולרבו, כשהסיבה לכעסו ולנקמתו ניטלו ממנו, ליצור לעצמו סיבות חדשות לנקמה, כי ככה הוא רגיל. הדחף הזה מכניס את קולרבו למאבק פנימי, בין הקול הקורא לו לנדוד ולהרוג לבין זה המחפש את האנושיות שבו, את העדינות, קול ששואל 'למה כל הקושי הזה?' (באופרה יוצג המאבק הזה היטב באמצעות דמות בשם קימו, לכאורה חברו הטוב של קולרבו, המשמש כשיקוף החלק העדין בנפשו). נדמה לי שסיפורי נקמה רבים - מהרוזן ממונטה כריסטו ועד איניגו מונטויה - אינם נותנים דין וחשבון על ההשפעה שיש לחיים בכעס ובשנאה על הנפש, ועל חוסר היכולת של מי שהתמכר לכעס לחיות עוד בתוך החברה.
כמובן, אין כעס על חברת הכבלים ככעס על רצח-אב, ואצלי נשארו עוד אי-אלו פינות (נו, טוב, הרבה פינות) שהכעס והמרירות לא השתלטו עליהן; אבל בכל כעס, גם קטן וגם גדול, יש אינרציה, והוא מנציח את עצמו גם אחרי שהגורם לו נעלם. לכעס כזה, שאין לו מקור ויעד, קוראים אלימות; איך מכירים באלימות שבפנים מבלי לתת לה להשתלט?


לקוראים שאוהבים פוסטים קלילים: אל תדאגו, הם עוד יחזרו.
לקוראת יעל: לא שכחתי אותך; הולכות ומתבשלות לי מחשבות על יחסי למדינות ישראל על רקע המעבר לכאן, בתשובה לשאלתך מלפני כמה פוסטים. זה תהליך אטי, אבל אני מקווה שבסוף יביא לתוצאה מוצלחת.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/4/2007 20:14, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, אמנות, המחשב ואני, שחרור קיטור
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רוני ב-29/4/2007 22:46

---

לקפוץ מהרכבת סצינות 5-6
{לינקים לסצינות הקודמות - ברשימות משמאל} כותרת: חודש אחר כך 5. חוץ. גינה קדמית של בית בפרדס חנה - יום בגינה של בית פרטי חד-קומתי נאה יושבת מירב על כסא נדנדה וסורגת. גליה, בתה בת החמש, משחקת בכדור לא רחוק. למרות גילה הצעיר, לגליה יש פנים עם אופי, משורטטים בקווים חזקים, והיא גדולה יחסית לגילה. הסלולרי של מירב מצלצל. היא מניחה את הסריגה בצד ועונה. אלעד על הקו. מירב הלו. אלעד (O.S.) הי מותק, איך בבית? מירב אתה יודע... כרגיל. אני סורגת סוודר. אלעד (O.S.) כן, כדאי. שמעתי שבבוסטון קר. מירב חשבתי שאמרת קיימברידג'? אלעד (O.S.) (מצחקק) זה ליד. <ביט> תגידי, הדואר כבר הגיע? מירב לא, אני יושבת בחוץ ולא ראיתי אותו. אלעד (O.S.) אז תקשיבי לי טוב. חשוב מאוד כשהוא מגיע לבדוק אם יש חבילה בשבילי מקיימברידג'. זה חשוב ממש. ותודיעי לי ברגע שקיבלת. הכדור שזרקה גליה מתעופף מול עיניה של מירב ונוחת בדשא לידה. היא מרימה אותו וזורקת לגליה חזרה. אלעד (O.S, ממשיך) שמעת אותי? מירב כן, כן. אלעד (O.S.) אה, וקבעתי עם האינסטלטור שהוא יבוא עוד מעט ויבדוק מה קורה עם הברז. אבל תעשי לי טובה, אל תתני לו להתחיל לעבוד לפני שהוא נותן הצעת מחיר, ואם זה יותר מארבע מאות תתקשי אלי ואני אבדוק עם עמי. אוקיי? בסדר? מירב מתמסרת עם גליה בכדור אבל מסמנת לה להיות בשקט. כשאלעד מסיים לדבר היא מהנהנת, ואז תוספת את עצמה ומחייכת. מירב הכל בסדר. אל תדאג. אלעד (O.S.) מה את עושה? מירב אמרתי לך, יושבת בחוץ וסורגת. אלעד (O.S.) נשמע גן עדן. הלוואי עלי. טוב, כשתתעייפי מלסרוג תנסי לתפוס את העירייה בקשר למים, טוב? זה לא ייתכן שכל השכנים משלמים על הגינה לפי תעריף לחקלאים ורק אנחנו לא. גליה זורקת את הכדור למירב ומירב מפספסת. גליה מביטה במירב בכאילו-כעס. מירב (בפיזור נפש) כן, כן. אני מצטערת. אלעד (O.S.) טוב, אני חייב לעבוד. צ'או. נדבר. אלעד סוגר את הטלפון לפני שמירב עונה. מירב אמ... כן. נדבר. היא ממשיכה לשבת, הסריגה על ברכיה, מביטה בעייפות בחצר. היא רואה את גליה רצה לעבר הכביש ומתעוררת. מירב גליה! גליה נעמדת במקום, חצי מטר משפת המדרכה. מירב (ממשיכה) אמרנו שלא רצים לכביש. גליה (מחייכת) טוב. אבל הדוור בא! היא מצביעה להמשך הכביש ואכן הולך ומתקרב דוור על אופניו. מירב קמה מהכיסא וניגשת אליו. מירב משהו בשבילנו? הדוור נבדוק. הוא מחטט בין המכתבים בתיק שלו ושולף חבילה עטופה בנייר חום. גליה מביטה בה בתשוקה. גליה מה זה? מישהו שלח לנו שוקולד? מירב אני לא חושבת שזה שוקולד. (לדוור) זה מאמריקה? אנחנו, כלומר, בעלי, מחכים לחבילה משם. הדוור לא, זה דווקא לא דואר אוויר. הוא מציץ בכתובת שעל החבילה. הדוור (ממשיך) האמת שזה בשבילך בכלל, גברת נאור. מירב באמת? הדוור כן, דואר רשום. תחתמי כאן, בבקשה. מירב חותמת, מהורהרת, והדוור עולה על אופניו ומנופף לשלום. גליה ומירב מנופפות חזרה. גליה בפעם הבא תביא לי ממתקים! מירב לוקחת את החבילה לכיסא הנדנדה ובוחנת אותה. כתובת השולח אינה מוכרת לה. היא פותחת את החבילה ומגלה יומן עב-כרס ופתק בכתב יד, שנופל על הארץ. מירב מניחה את היומן על שולחן קטן לידה ומרימה את הפתק. אורנה (V.O.) (קוראת את המכתב) הי מירב. את לא מכירה אותי, אני ידידה של תומר. הוא ביקש ממני, לפני שהוא מת, לדאוג לחפצים שלו, לפי הצוואה. על היומן הזה היה כתוב במפורש לשלוח למירב, ואת הכתובת שלך. אני לא יודעת יותר מזה, ולא איכפת לי. תעשי עם זה מה שאת רוצה. מירב מקפלת את המכתב כך שרק החתימה נראית. אורנה (V.O.) שלך, או לא שלך, אורנה. מירב מכדררת את הנייר לכדור ומניחה לידה. היא מרימה את היומן ומביטה בו. על הכריכה לא כתוב דבר. גליה קוראת לה מקצה החצר. גליה (O.S.) אימא, אני רוצה קרטיב! מירב מניח את היומן בצד וניגשת לגליה, שפניה התלכלכו מחפירה בבוץ. מירב אי אפשר קרטיב. את יודעת שתיכף צהריים. גליה אבל בגן מקבלים קרטיב לארוחת עשר. מירב לוקחת את ידה ומובילה אותה אל הבית. מירב אבל היום רצית להיות בבית, לא? גליה אבל אבל... מירב אבל זהו. בואי נלך לשטוף את הפנים שלך ואז נראה מה אוכלים לצהריים. גליה אני רוצה שניצל עם אורז. הן נכנסות לתוך הבית. היומן נותר בחוץ, סגור. 6. פנים. משרד באוניברסיטת חיפה - יום. המשרד עירום למדי מקישוטים. על קירותיו מספר כונניות העמוסות לעייפה ספרי היסטוריה וסוציולוגיה ותיקיות מלאות דפים. על הקיר תצלום ממוסגר של כפר ים תיכוני. אלעד יושב ליד המחשב, מאחוריו תריס ונציאני חצי-סגור המעביר פנימה רק מעט אור. הוא מקליד ואוכל סנדוויץ' במקביל. נשמעת דפיקה על הדלת, ואלעד מרים את עיניו. לפני שהוא מספיק להגיב, הדלת נפתחת ונכנסת מיה, בת 24, רזה ופרועת שיער, לבושה חצאית וחולצה מכובדת, אבל עם נזם באף. מיה הי. אלעד (בחיוך) מַיצ'וּק. מה קורה. מיה מה כבר יכול לקרות? בא לי הביתה. היא נכנסת ומתיישבת בכיסא שמול השולחן של אלעד. על השולחן מונחים מספר ספרים ומסמכים, וגם תצלומים של מירב ושל גליה. אלעד מסתכל על שעון הקיר שמעל הדלת. אלעד עוד שעתיים ועשרים דקות. וממילא את לא עושה הרבה. מיה יש לך מיונז על השפם. אלעד מנקה במהירות במפית את השפה העליונה ומניח בצד את הסנדוויץ'. אלעד יותר טוב? מיה מהנהנת. מיה ראש החוג רב עם אשתו היום. ומוטי שוב יצא מוקדם. אה, וגם הגיעה לך איזה חבילה. אלעד (כובש את סקרנותו) חבילה? מיה כן, מאמריקה. נדמה לי קיימברידג'. שאני יביא? אלעד (מופתע) כן, כן... בעצם, אולי אני אבוא אתך לקחת את זה. מיה בי מיי גסט. ממילא לבד לי במשרד. היא מחייכת לעבר אלעד, מופתעת מחוסר הביטחון שבקולו. הוא קם, מכבה את מסך המחשב ומביט בה בחקרנות. אלעד תגידי... מוטי ראה את זה? מיה את מה? אלעד את החבילה הזאתי. מקיימברידג'. מיה אין סיכוי. אמרתי לך שהוא הלך מוקדם. היא קמה גם היא ועומדת מולו. רק השולחן מפריד ביניהם. מיה (ממשיכה) למה זה חשוב? אלעד זה... זה לא חשוב. מיה אלעד, אתה שקוף כמו הבגידות של ראש החוג. דבר אתי. אלעד בוחן אותה ומתלבט, אבל עיניה המתחננות משפיעות עליו לבסוף. הוא מקרב את פניו לפניה עוד יותר, ומדבר בשקט, כמו קושר. אלעד בעיקרון, ביקשתי שישלחו לי את החומר מקיימברידג' הביתה. כנראה התבלבלו. אני לא רוצה שמוטי יראה, כי גם הוא הולך על אותו ג'וב. זה מאוד יוקרתי. אני חייב שאף אחד לא ידע שקיבלתי את החבילה הזאת. הוא נושף בבת אחת, מרוקן. עיניו מתרוצצות בלחץ על פניה וגופה של מיה, שלא בדיוק מבינה מה הוא רוצה ממנה. מיה (באי נוחות) אמממ... אל תדאג. אני כמו ג'ק באוור. בעינויים לא יוציאו ממני. אלעד מהנהן. הוא שובר את המבט עם מיה, יוצא מאחורי השולחן וניגש לדלת. אלעד תודה. מיה מושכת בכתפיה ולא עונה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/4/2007 21:27, ושייך לקטגוריות אמנות, סיפרותי
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של _LiBERTiNE_ ב-27/4/2007 12:46

---

שנאה עצמית בשנאה עצמית
מהי הצלחה?
קשר הדוק, סבוך ומבלבל קיים בין הצלחה לבין פרסום. כמעט כל הצלחה שמגיע אליה אמן קשורה בפרסום כלשהו - שיר שראה אור בכתב עת, הופעה, דיסק שיצא ועוד. מצד שני, פרסום כשלעצמו אינו מדד להצלחה אמנותית, אחרת כולנו היינו עוסקים בניתוח מלודי של המוזיקאית בריטני ספירס. אמנים רבים רואים ב'יחסי הציבור' נטל נלווה ליצירה עצמה, אותה הם רוצים לחשוף; אחרים מסתירים ככל האפשר את היצירה ומכסים עליה בהו-הא תקשורתי. והרי לפרסום מתקשרים סלבריטאי-צעצוע, סלוגנים, מכונות שכפול דורסניות, פרובוקציות, כסף - כל מיני דברים שמה להם ולאמנות?

אבל הדחף להתפרסם קיים. הקישור האוטומטי בין פרסום להצלחה קיים. הנטייה הטבעית למדוד את עצמך לפי כמה אנשים יודעים את שמך קיימת. היא טבעית. היא בסיסית. היא קיומית. הרי המכירים את שמך הם קוראים פוטנציאליים. הם מבינים פוטנציאליים. שותפים פוטנציאליים לדיאלוג.הם כמובן גם פוגעים פוטנציאליים, מקנאים פוטנציאליים, טרולי אינטרנט פוטנציאליים, אבל דחף הפרסום לא חושב עליהם.

במקרים רבים, הצלחה באמנות נמדדת בהכרה מהממסד, איזושהו ממסד, ולאו דווקא מהקהל הרחב. אבל גם במקרה הזה מדובר בפרסום, רק סוג אחר שלו - ממוקד לשומעים הנכונים במקומות הנכונים. הבעיה היא שערכה של הצלחה כזו תלוי בערכו של הממסד המכיר, ולכן היא גורמת ללחצים המעודדים אותך לשמור על נאמנות לממסד אמנותי מסוים. התוצאה, המוכרת בתחומים אמנותייים רבים, היא של 'קליקות' הנאבקות זו בזו ומפרסמות את עצמן בקרב הקהל ובקרב המבקרים במטרה לשמר את מעמדן.

המאבקים האלה מעצבנים אותי, כי אין בהם שום אמנות או תקשורת. גם אם יש מסווה של דיון בערכי היסוד של האמנות, זה מהר מאוד גולש לוויכוח עקר על פרסום ועל כסף. אני בעד מגלומניה ביצירה, כזאת שיוצרת שירים מפוצצים ("שירה חייבת לעמוד ולדבר" - חזי לסקלי, "מכל העשבים" - סיון בסקין ועוד ועוד), בגלל שהיא מבטאת את היצר הזה, של התאווה להיות ידוע, מוערך וכו', בתוך האמנות עצמה, בתוך היצירה, וכל מה שאנושי ראוי להיות ביצירה. אבל קשה לי עם תאוות הפרסום ככוח מפעיל מחוץ ליצירה. קשה לי עם מי שנראים כנדחקים בתור, כמנסים לקדם את עצמם בפרובוקציות או באמצעות המטרה בלתי פוסקת של תשבוחות וטפיחות על השכם לעצמם.

בגלל שגם לי יש אגו מסוים, ועוד לא הפכתי להיות נזיר בודהיסטי, אני מוצא את עצמי לפעמים נגרר אחרי הפרובוקציות ומגיב אליהן. אני שונא את עצמי ברגעים האלה, בהם אני מנתק את עצמי מהיצירה עצמה ועובר לעסוק בעצמי כסובייקט ובפרסום שלי כמדד. אני שונא עוד יותר את הפרובוקציות, בגלל שהן גורמות לי לשנאה העצמית הזאת. אלא שזה גורם לי לשנוא את כל הצד הפרסומי הכרוך ביצירה, וזה כלשעצמו לא טוב - כי אין הצלחה ללא פרסום, כי אי אפשר להישמע ולהיקרא בלי לשלוח לכתבי עת, בלי להופיע, בלי לפרסם.

לגוסטב קלימט יש תמונה שנקראת goldfish. כותרת המשנה של התמונה היא 'to my critics'. קלימט מגיב למבקריו בחשיפת תחת במרכז התמונה, מעין 'נה באוזן'. זו בעיני 'תגובה הולמת' לביקורת לא-לגיטימית, להתקפות של קנאים ותאבי-פרסום. מצד שני, קשה מאוד לשיים תגובה כזאת. אני יכול להחליט שכל פעם שינסו לדקור אותי אני אכנס לחדר ואכתוב שיר חדש (מממ... זה מזכיר לי את ההתעקשות של המתנחלים להקים יישוב בכל מקום שהיה פיגוע), אבל זה פשוט יהיה מאולץ.

נדמה שיש בי שתי ישויות: זה שעוסק בפרסום וזה שעוסק בפחד. זה שחושף לעולם ומתגאה וזה שמסתיר ומתכנס. הפרדוקס הוא שהאמנות היא בלחשוף לעולם, ולהתגאות, במקומות הרגישים ביותר של הישות המתכנסת, החשופית, הבוכה.

אולי הייתי צריך להישאר במתמטיקה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/4/2007 19:53, ושייך לקטגוריות אמנות, שחרור קיטור
תגיות בטכנורטי: אמנות, שחרור קיטור
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של F ב-19/4/2007 16:40

---