ברלין ואני (3)
פנים ושמות
את התובנה הבאה התחלתי לתפוס לבדי, אבל האישור הסופי אליה בא מידידתנו מ', שאירח אותנו בברלין. בנוסף לחללי זיכרון מבלבלים, עוד דבר שהברלינאים אוהבים הוא לתת שמות בלתי-רשמיים והזויים לכל מיני מבנים ונקודות ציון בעיר (טוב, מה אפשר לצפות מאנשים שקוראים לנקודת ציון מרכזית בעירם 'אלכס', משל היתה חייל רוסי או חולה אהבה ישראלי). כך, למשל, ניתן להיתקל בפרנצלאואר ברג במגדל-מים המכונה 'הרמן השמן' (שהוסב לבית כלא ואתר עינויים במלחמת העולם השנייה, ואז הוסב שוב לבית מגורים אליטיסטי ; שימוש חוזר נוסח ברלין). ואין כמו השמות הלא-רשמיים למבנים אדריכליים חשובים בבירה: לכנסיית הזיכרון ההרוסה על שם הקייזר וילהלם קוראים 'השן הרקובה', ואילו את המגדל המודרני ואתר התפילה הסמוך מכנים 'הפודרייה והשפתון' (ככה הם נראים ממבט אווירי). ואני תוהה עם הקנצלרית מרקל נהנית מכך שמשרדה מכונה בפי העם 'מכונת הכביסה', או אם האמריקנים שהעניקו לברלין במתנה את המבנה המשמש כיום כבית תרבויות העולם, היו מתלהבים מכך שהברלינאים מכנים את מתנתם 'צדפה בהריון'. מזל שלאנדרטת השואה לא מצאו איזה כינוי ציורי.





אנדרטת השואה (אפרופו)


המחלקה לסיוד עורקים
אחד הדברים האהובים ביותר עלינו, כשאנחנו מטיילים היכנשהוא, הוא לדגום את האוכל המקומי - פיצה, גלידה ואספרסו באיטליה, גבינות ויין בצרפת וכן הלאה. ואף כי אנחנו כבר די מכירים את האוכל הגרמני (או לפחות הזארלנדי), מאוד התאים לנו לאכול בברלין באיזו מסעדה גרמנית שורשית. כמי ששורשיו היהודיים נטועים עמוק בגרמניה (אסנת) או באירופה הקרה (אני), חשבנו שאין לנו מה לפחד מאופיו הכבד והשומני של המטבח הגרמני, שמרתיע רבים וטובים. ולפחות בפונדק הגרמני הראשון שהיינו בו, לא טעינו: השניצלים היו מעולים, האספרגוס היה טרי וקרם הערמונים נטרף בהתלהבות. מרוצים מהצלחתנו, שמנו פעמינו למסעדה עוד-יותר-ברלינאית ועוד-יותר-מסורתית, פונדק בשם 'צור לצטן אינסטאנץ' ('ברגע האחרון'; הפונדק ניצב מול בית המשפט ולפי הטענה קיבל את שמו כאשר שני סוחרים הצליחו 'ברגע האחרון' להגיע להסכם ביניהם לפני שהם נכנסים לקרב משפטי) שקיים כבר מאות שנים ובין השאר התארח בו הקיסר נפוליאון.
אז העיצוב היה מרשים, התפריט הכתוב בגותית ובדיאלקט של ברלין היה משעשע, אבל האוכל... המממ. כדי להיות ברלינאים אמיתיים, הזמנו 'אייסביין' - שוק חזיר מבושלת - שנראית בערך כך:





זה נראה אמנם כמו הרבה אוכל, אבל הבעיה העיקרית היא שמדובר בעיקר בשומן; מנה אחרת בתפריט, בעלת השם המשונה 'גרילהאקסה', היתה בדיוק אותו דבר, רק צלוי בגריל כך שהשומן ניגר ונשרף על הבשר. התפריט הזה היה כנראה מאוד יעיל בחורף הברלינאי הקר של המאה ה-18, אבל בכל זאת קצת יותר מדי עבורנו; למזלנו את החוויה הצילו המנה הראשונה (מרק אספרגוס שמימי) והקינוח (פלטה נפלאה של גבינות, ענבים ולחם ביתי).

ועוד כמה אלפי מלים
ולסיום, כפי שהבטחתי, עוד כמה תמונות מהחוויה הברלינאית, עם הסברים קצרצרים.




דוגמא לשקיפות ברייכסטאג




כריש בקרח, קומת האוכל בכלבו קה.דה.וה




פרט ממזרקת נפטון, בית העירייה האדום ברקע ושמש אחר הצהריים (הפריט האחרון היה נדיר מאוד במהלך ביקורנו)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/5/2010 14:29, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-2/6/2010 18:55

---

נרמול האנושות
מבוא: סטטיסטיקה ללא-סטטיסטיקאים, או מה זה בעצם נורמלי
(אנשי המדע וכל מי שמכיר התפלגויות סטטיסטיות מוזמנים להצטרף בפרק הראשון)

בשנת 1733 גילה החוקר הצרפתי אברהם דה-מואבר שהרבה מאוד תכונות מתפלגות באוכלוסייה (אנושית או לא אנושית) בדרך מסוימת; עם השנים, הדרך הזו קיבלה את השם 'התפלגות נורמלית'. ההתפלגות הנורמלית היא הדרך שבה מתחלקות תכונות כמו גובה, אינטליגנציה, ציונים במבחנים (בדרך כלל) ועוד הרבה דברים. מבחינה גרפית, ניתן להמחיש את ההתפלגות הנורמלית באמצעות 'עקומת הפעמון' המפורסמת:




יש כאן כמה עקומות, ואת ההבדל ביניהן אסביר עוד רגע, אבל מה שחשוב בינתיים הוא המשותף לכל העקומות בציור, שהוא אולי התכונה החשובה ביותר של ההתפלגות הנורמלית: רוב התוצאות מתרכזות קרוב לממוצע, ומספר הפרטים הולך וקטן ככל שמתקרבים לשוליים. רק כדי לסבר את האוזן, צריך לזכור שלא הכל מתפלג בצורה כזו; ימי הולדת, למשל, מתפלגים בצורה אחידה לאורך השנה ולא מתקבצים יחד באמצע.
ההבדלים בין העקומות - שכולן שייכות להתפלגות נורמלית - נובעים משני פרמטרים, שקובעים יחד את ההתפלגות. הראשון הוא הממוצע, כלומר הערך שסביבו מתקבצות התוצאות (לעקומה הירוקה בציור יש ממוצע אחר מלאחרות); השני הוא סטיית-התקן, הקובעת את רוחב העקומה. בכל התפלגות נורמלית, מתרכזות כשני שליש מהתוצאת במרחק של עד סטיית תקן אחת מהמרכז, וכ-95% - במרחק של עד שתי סטיות תקן.
הציור הבא עשוי להבהיר את העניין:



המונחים המתמטיים האלה - ובראשם 'נורמלי' ו'סטייה' - יופיעו מחדש (בתחפושות אחרות לחלוטין) בפרקים הבאים.

פרק ראשון: סטייה כמונח יחסי
אחת ההשלכות המידיות של ההתפלגות הנורמלית היא שחלק ניכר באוכלוסייה - או במלים אחרות 'רוב משמעותי' - ממוקם בטווח מסוים של תוצאות. מאחר שבני האדם הם היוצרים את החברה, הטווח הזה יוגדר אוטומטי בתור 'הטווח הנורמלי', או 'הטווח המתאים לחברה', ואילו מי שמחוצה לו (ולאור ההתפלגות, תמיד יהיו כאלה) יוגדרו כ'בשולי הנורמה', 'מחוץ לנורמה' ואולי אפילו 'סוטים'.
החלוקה הזו נראית ממבט ראשון מזעזעת-משהו, אבל אנחנו מנחמים את עצמנו בכך שמדובר רק בהקשרים השליליים שנתנה השפה למונחים כמו 'סטייה' ו'לא נורמלי'. אנחנו יוצאים מהנחה שהגדרות בעלות משמעות אינן מסתמכות על מבחנים יחסיים כאלה.
ואז אנחנו קוראים ב'הארץ' על עלייה משמעותית בשיעור האוטיזם בארה"ב. אלא שהניסוח הזה מטעה: אין שום היגיון - סביבתי או גנטי - שיכול להסביר עלייה כה משמעותית במספר הסובלים מאוטיזם בזמן כה קצר; הניסוח הנכון הוא 'עלייה משמעותית באחוז *המאובחנים כאוטיסטים*'.
יש הטוענים (אפילו בכתבה עצמה) שהעלייה באבחונים נובעת משינויים בתהליכי הבדיקה או מאינטרסים של המאבחנים. אף כי איני שולל אפשרות כזו, הייתי רוצה להציע רעיון אחר: שיעור האוטיזם הולך וגדל מאותה סיבה שגדל בהתמדה שיעור המאובחנים כלוקים בהפרעות קשב ובכל מיני הפרעות מסוג זה: ככל שהמושגים האלה הופכים לשגורים בציבור, יותר ויותר אנשים (והורים) ניגשים לאבחונים (מאבחנים את ילדיהם) ולכן מאובחנים הרבה מקרים שבעבר לא היו מדווחים.
הרעיון הזה נשמע הגיוני, אבל הוא מוביל לתובנה מפתיעה. בניסוח אחר, ההשערה שלי לעיל טוענת ששיעור האוטיסטים באוכלוסייה לא קפץ פתאום, אלא היה תמיד גבוה יותר משחשבו החוקרים. אבל - וכאן מגיעה הנקודה המעניינת - עצם ההגדרה של אוטיזם (ושל 'הפרעות' רבות אחרות) מבוססת על מבחנים התנהגותיים ושאלונים שונים; בהנחה (הסבירה) שהציונים האלה מתפלגים נורמלית (ומכאן מונחים כמו 'הספקטרום האוטיסטי'), הבחירה בציון מסוים שהחל ממנו ומטה נאבחן 'הפרעה' היא למעשה שרירותית. במקרים רבים נוהגים לבחור את ציון-הסף באופן שאחוז מסוים מהמקרים - לרוב מי שמרוחקים שלוש-ארבע סטיות-תקן מהממוצע - יסווגו כ'הפרעה' (יהיה זה לא הגיוני להגדיר משהו המשותף ל-40% מהאוכלוסיה כהפרעה; מצד שני, הפרעה שרק שלושה אנשים בעולם סובלים ממנה לא מעניינת אף אחד). אם אכן זה המצב, לפנינו דוגמה מושלמת לחשיבה מעגלית - הגדרנו הפרעה א' כך ש-0.5% מהאוכלוסייה סובלים ממנה; כעת אנו מגלים שכ-1% מהאוכלוסייה עוברים את ציון הסף ואז מצהירים בריש גלי ש'שיעור הסובלים מההפרעה הוכפל' - במקום להודות בטעותנו ולתקן את ציון הסף (זה בעייתי לאבחן מישהו כ'נורמלי' אחרי שכבר אישרת את ה'הפרעה').
[הערה: במהלך הדיון עברתי מאוטיזם ל'הפרעה' בכלל מטעמי זהירות: הידע שלי על אוטיזם מוגבל והנחתי כאן כמה הנחות שנראו לי סבירות אבל עלולות להיות לא מדויקות].
יתר על כן, חלק ניכר מה'הפרעות' המאובחנות באמצעים פסיכולוגיים או התנהגותיים מכניסות את ההגדרה היחסית של הסטייה בדלת האחורית - ע"י התבססות על שיפוט מצד גורמים 'מוסדיים' ונורמטיביים (מורים למשל) או בניסוחים שקושרים את הגדרת התופעות כ'הפרעה' לכך שהיא 'מפריעה לתפקוד השוטף בבית הספר/בעבודה/בחברה'. כל אבחוני ההפרעות תלויים בעצם לחברה שבה מתפקד המאובחן, וקשורים אליה קשר הדוק; התנהגות מקובלת בחברה אחת עלולה להפריע מאוד לתפקוד השוטף באחרת.

פרק שני: התיקונים
בימים עברו, תחושת השונות הפכה לפחד, וזה הפך לשנאה כלפי השונה. אנשי-השוליים - אם לא הצליחו להסתיר את סטייתם - נרדפו, הורחקו מהחברה או הפכו למוצגי-קרקס ('האיש הגבוה ביותר בעולם' וכו'). אבל היום אנחנו חכמים יותר, וברור לנו שיש לקבל את השונה - שהרי אין הוא יכול לשנות מה שהוא. למרות זאת, בחברות רבות יסבול בכל זאת השונה מיחס לא נעים, וחייו יהיו קשים יותר מאשר האדם ה'נורמלי' (זה שנמצא במרחק סטיית תקן אחת או שתיים מהממוצע); זה נכון במיוחד בקרב ילדים, שלוקח להם זמן לפתח אמפתיה ו/או להפנים עקרונות של סובלנות. וכך, גם ההורה הליברלי לא יתלהב מכך שבנו/בתו יהיה בין הסוטים מהנורמה - משיקולי טובת הילד (כפי שנתפסת ע"י ההורה הנורמטיבי): אם מי שבשוליים סובל - גם אם אין זה באשמתו - יש משהו מעציב בהכרה שהסבל הזה צפוי להיות מנת חלקו של הילד, גם אם אי אפשר לשנות את זה.
אבל חכו רגע! מה אם אפשר לשנות?
כיום לא מקובל, לפחות בחברות ליברליות, 'לרפא' חלק מהסטיות מהנורמה. רבים הגיעו למסקנה, למשל, שאי אפשר 'לרפא' הומואים ולסביות, ושעדיף לקבל את השונות שלהם. אבל אם משהו מוגדר כ'הפרעה', ונערכים עליו מחקרים ע"י רופאים, טבעי להניח שאפשר לרפא או לתקן אותו. ואם הדבר גורם ללגלוג מצד החברה הנורמלית או לחוסר יכולת להסתדר בה - מי לא ירצה לחסוך את הסבל הזה מעצמו או מצאצאיו?
הבעיה בלוגיקה הזו היא שהכל יחסי. אם וכאשר כל ה'חריגים' יתוקנו, התתפלגות תצטופף למרכז (במלים מתמטיות - סטיית התקן תקטן). ואז, כמובן, מה שהיה פעם במסגרת הנורמה יהפוך לחריג החדש, לדבר שצריך 'לתקן'. למעשה, התהליך הזה כבר קרה: החברה קיצצה מעצמה את הלא-נורמליים, את הבלתי-שפויים ואת הלא-מתאימים, ושלחה אותם לכל מיני 'מסגרות מיוחדות'; מבין אלה שנותרו, מי שפעם היו 'בשולי הנורמה' הם עכשיו אלה שמעבר לשוליים, אלה ש'שונים' וסובלים מכך. כתוצאה, לצד עלייה מתמדת בגיוון של החברה במובנים מסוימים, מצטמצם הגיוון בצורות החשיבה ובדרכי התפיסה - ולו, לטעמי, יש תפקיד חשוב בהתפתחות החברה (אבל האמת שזו הערת שוליים שדורשת בעצם פוסט שלם משלה).
אם נחזור לתיקון עצמו, הרי שבהתחשב בכך שהנורמה והסטייה יחסיים לחברה, קשה מאוד לדעת האם התיקון הוא באמת תיקון, או שמא רק התאמה של האדם לסביבה מסוימת (ובמקרה של ילדים - לסביבה יחסית מצומצמת, שהילד לא בחר בעצמו). האם לא ייתכן שצורת מחשבה הנחשבת למופרעת בחברה אחת, תהיה הנורמה באחרת? ובהתחשב בגיוון הרבה בעולם, האם לא עדיף שאדם ימצא את עצמו בקרב הדומים לו, במקום לנסות להתאים את עצמו לשונים ממנו?
ומעל לכל - האם אין חשיבות לגיוון בצורות חשיבה כערך בפני עצמו?

(המשך יבוא: על נרמול חד-צדדי, על הנדסה גנטית ועל מגבלות התיקונים)
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/10/2009 09:54, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, סטיות אישיות
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של eln ב-24/10/2009 12:33

---

אנחנו זן נדיר
בגלגולו הראשון של הפוסט הקודם, לפני שהאש והמים הצטרפו, הוא כונה 'החלומות באוויר, הראש באדמה' - שורה מתוך שיר של קורין אלאל, שמספק גם את הכותרת לפוסט הזה. את השיר שמעתי יום אחר-כך ברדיו, והשורה הזו החלה אצלי סדרה של אסוציאציות, שאותה אני רוצה לחלוק איתכם כאן.

המילה 'אנחנו' - גוף ראשון רבים - היא אולי המשונה ביותר מכל שמות הגוף. זאת מכיוון שאין כמעט שום מצב שבו באמת מתקיים 'דובר' שהוא רבים: אדם שמדבר מפעיל רק סט אחד של מיתרי קול. מכאן, שעצם השימוש במילה 'אנחנו' (פרט למקרה של מקהלה) מניח את מושג הייצוג: אדם אחד מדבר *בשם* הקבוצה - הוא הדובר, אבל מילותיו מייצגות את הרבים.

לאור זאת אין פלא שהמילה 'אנחנו' מופיעה רבות בהקשר של דמוקרטיה הייצוגית - We, the people of the United States of America; לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם; Yes, we can; וכן הלאה (בהשוואה, למשל, ל'המדינה זה אני' של המלוכה האבסולוטית). ה'אנחנו' הזה בולט גם בהמנונים ('להיות עם חופשי בארצנו', 'פר-טי-ז-נים, הנה אנחנו') וכן הלאה. אבל בהכללה הזו יש סכנה גדולה, שכן ככל שהקבוצה שמיוצגת ב'אנחנו' גדולה יותר, כך גדול הסיכוי שהדובר אינו באמת מייצג אותה, ושמה שנאמר בשם הגוף-ראשון-רבים אינו מייצג באמת את כל הגוף-ראשון-יחיד הכלולים בתוכה (וכבר אמר שלום חנוך, 'אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם'). זה נכון במיוחד כאשר מישהו מנסה להרחיב את ה'אנחנו' לכלל בני האדם בעולם ('אנחנו חייבים להגן על יערות הגשם'). ה'אנחנו' מסוג זה עלול בקלות מאוד לשמש בסיס לחשיבה פשיסטית, באמצעות היפוך הסיבה והמסובב: אנחנו X, ולכן מי שלא X אינו חלק מאתנו.

למרבה המזל, די ברור שקורין אלאל לא התכוונה ל'אנחנו' מהסוג הזה, ולו בגלל שהמונח 'זן נדיר' מנוגד באופן מובהק לחשיבה על אנחנו-במובן-הרחב. לא, כאן לפנינו אנחנו במובן הצר, ונשאלת השאלה למה הכוונה.
כשמצרים את ה'אנחנו' אפשר לעסוק בקבוצות מכל מיני גדלים וסוגים, אבל בכל אלה המנגנון דומה: אחד מדבר בשביל ההמון. 'אנחנו' קצת שונה מתגלה לעינינו כשמצטמצמים למינימום הנדרש כדי שיהיה 'רבים' - שניים. אני חושב שכל מי שהיה בזוג או הסתובב ליד זוגות מכיר את השלב הזה, שבו בני הזוג המאוהבים מפסיקים לדבר ב'אני' ועוברים ל'אנחנו' (מה שנוטה להביך ולבלבל את הסינגלס בסביבה). כאן אין (בדרך כלל) 'דובר' קבוע שמייצג את השניים, ובכל זאת יש 'אנחנו' שאינו נפרד לחלוטין ל'אני' ו'אתה'. ה'זוג' הוא ישות שלישית, שמעצם היותה זוגית רשאית לדבר בגוף ראשון רבים (וגם בזה כבר דנתי בעבר).

עם זאת, למרבה הפלא ניתן לצמצם את ה'אנחנו' עוד יותר. זאת מכיוון שבכל פעם שיש אינטרקציה כלשהי בין שני אנשים, יש אפשרות שברגע-זמן מסוים הם יהיו ל'אנחנו'. את הקסם הזה יוצרים הפעלים המתארים פעולות הדדיות: אנחנו מדברים, אנחנו נפגשים, אנחנו מתחבקים, אנחנו נלחמים. כך יכול אדם להשתמש בגוף ראשון רבים למרות שאין שום זהות-מטרה או זהות-מחשבה בינו לבין שיחו, אלא כדי להציע שיתוף מסוג זה: 'בוא נדבר', 'בואי נלך'. השימוש בגוף ראשון רבים הוא מען הצעה: במקום להיות 'אני ואתה', בוא נהיה 'אנחנו'. (וזה בדיוק התהליך שמתרחש בשיר של אריק איינשטיין, 'אני ואתה נשנה את העולם' - יש אני ואתה שונים, אבל כבר במילה השלישית יש גוף-ראשון-רבים - 'נשנה'; ואותו גוף-ראשון-רבים מתפקד לאורך כל השיר - 'יהיה לנו רע, אין דבר, זה לא נורא').

יתר על כן: ה'אנחנו' המזמין, הקורא לשיח ולשיתוף, אפשרי לא רק בדיבור של אחד-מול-אחד, אלא גם בדיבור של אחד-מול-רבים, כמו למשל בין אמן לקהלו. כשקורין אלאל שרה 'אנחנו זן נדיר', היא מזמינה את השומעים להצטרף ל'אנחנו' אתה, להצטרף לאותו זן נדיר שהיא מתארת כל-כך בפרוטרוט במהלך השיר. לכל אחד ואחת מהמאזינים לשיר, היא לוחשת - אם את/ה מזדהה, אם את/ה מרגיש/ה חלק מה'אנחנו' הזה - דע לך שאת/ה שייך/ת לזן נדיר, ואני מזמינה אותך ל'אנחנו' של הזן הזה.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/9/2009 22:19, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, דברים שמצאתי ביוטיוב
35 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-3/10/2009 22:58

---

בין העיקר לטפל; נורמה וסטיה; אישורים וסיפורים
הרבה מדברים על הצורך להבדי את העיקר מהטפל. זה חלק ממה שמגדיר 'קשב', וקשב הוא מה שצריך כדי להצליח היום. אבל מה הם, בעצם, שני אלה?

לפי מילון אבן שושן, העיקר - בהגדרתו הבסיסית - הוא השורש של הצמח (ומכאן הקשר שלו ל'עקירה' - הוצאה מהשורש). עיקר, במלים אחרות, הוא השורשים שמתחת לפני האדמה, וכל השאר - לא.
הטפל, לעומת זאת, לפי אותו מילון, הוא משהו שהודבק, סרח עודף. כמו סרט שהודבק לעלי העץ - משהו שלא שייך, שאינו בעצם חלק מהשלם. (והוא כמובן מקושר למילה 'טפיל', ולרעיון של 'לטפול אשמה על מישהו' וכו').
מהמקורות האלה, החלוקה לעיקר ולטפל נראית משונה ביותר; שכן ברוב העצים, פרט עיקר (השורשים) ולטפל (כל מיני סרטים שמישהו הדביק עליו) יש עוד הרבה דברים: גזע, ענפים, עלים, פרחים ופירות. עולם שלם חבוי בין העיקר לטפל.
זה נראה כמו תרגיל תיאורטי, אבל אם חושבים על זה לרגע, נשאלת השאלה האם גם בחיים כל מה שאינו עיקר הוא טפל. אם בתמונה מסוימת העיקר הוא שרואים את ראש הממשלה לוחץ את ידו של בחור צעיר (שקיבל, נניח, איזו תעודת הצטיינות), האם פירוש הדבר שהעץ המרהיב ברקע התמונה הוא בהכרח טפל? או אם נצא לרגע מהוויזואליה, האם קולה של שדרנית החדשות הוא העיקר, או שמע ציוץ הציפור הסמוכה? הלמות לבו של הבחור? ריח הזיעה בכף ידו של ראש הממשלה? האם כל אלה טפלים, חיצוניים, מודבקים לסיטואציה? או שאולי אלה פרטים, שלמרות שאינם עיקריים יש בהם בכל זאת טעם, כמו לעלים ולענפים?
ההפרדה בין עיקר לטפל במציאות אינה עניין חד וחלק כפי שהיא מוצגת במבחנים פסיכולוגיים. התשובה ה'נכונה' אינה תמיד בהכרח נכונה; לפעמים היא רק התשובה המקובלת. באיזשהו מקום, הכל תלוי בסיטואציה: לפעמים צריך להתרכז בשורש, לפעמים בענפים, לפעמים בשמיים המציצים מאחוריהם. יש נטייה להפוך את הנורמטיבי (במובן של 'מה שכולם עושים') להגדרת ה'טוב'; הטוב מזוהה עם העיקר, עם התכ'לס, עם הכיוון החד-משמעי (העלילה, הסיפור). הסטיות מזוהות עם הרע (שם מחכה הזאב לכיפה אדומה).
וזה אולי מתקשר לפוסט על האישור (עם הסרט validation) , מלפני כמה ימים. הסרט הוא אגדה, בין השאר כי בעולם האמיתי מקבלים 'אישור' חיצוני, כמו זה שמתואר שם, בעיקר בזכות התאמה לנורמה (זה לאו דווקא 'אישור' כן כמו בסרט, אבל אישור בכל זאת). זו הדרך שבה הנורמה משמרת את עצמה. נוצרת האשליה שהנורמלי הוא לא רק ה'טוב', אלא גם הגורם העיקרי לאושר. ומכאן שהסטייה - והתעסקות בכל מה שאינו עיקר, בכל מה שאינו הדרך המהירה, היעילה והנוחה להגיע למטרה - היא לא רק התגלמות הרוע אלא גם התגלמות האומללות.
זה נכון - כל נפש כמהה לאהבה, לחיבוק, לצידוק חיצוני. אבל האם בעולם שבו רואים רק את העיקר, האהבה הזו בכלל אפשרית? בסרטון העיקר בעבודתו של האחראי בחניה הוא להחתים כרטיס. אבל הדברים-שאינם-עיקר (אבל גם אינם טפלים) הם שיוצרים את הסיפור, את האגדה, את האפשרות למשהו שמעבר לנורמלי.






שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/9/2009 22:09, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-18/9/2009 20:06

---