היום הקצר ביותר
היום, ה-22 בדצמבר 2006, מתחיל היום הקצר ביותר בשנה (בחצי הכדור הצפוני, אבל אני בספק שיש לי קוראים בחצי הכדור הדרומי. אם כן, קיץ שמח שיהיה לכם). זה די מדכא, בעיקר כאן, כשהשמש רק עכשיו זורחת (8:40 בבוקר) ותשקע בערך ב-16:15. מצד שני, החל מהיום מתחילים הימים שוב להתארך, ובכל יום יש יותר אור מקודמו.

אתמול קמתי מהשינה עם כמה שורות על הנושא, והנה הן.

היום הקצר ביותר
פעמוני הכנסייה מצלצלים לתפילה.
תיכף זריחה. תיכף חג המולד.
קמים עם תקווה קטנה:
לשמור על חום הגוף. לא לקפוא
ולא להתייבש. הבטן מתענה
על כל כוס מים.
הניעו את כפות הרגלים,
אל תשבו בבית. השיבו אור.
השיבו מלחמה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/12/2006 09:39, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, עונות השנה, סיפרותי
2 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-23/12/2006 23:11

---

פקיד השירה
לפני כמה שנים טובות, כשהייתי בכיתת השירה של הליקון, אחד הארועים היה מפגש שלנו - 15 פרחי-משוררים בתחילת דרכם - עם שלושה משוררים מוכרים, לארוחת ערב ושאלות. לנו היה הכבוד והעונג לפגוש את יהודה עמיחי, זלי גורביץ' ונורית זרחי. אחרי הארוחה, ואחרי שכולם כבר שאלו די הרבה, אזרתי את האומץ להרים יד ולשאול משהו שהציק לי הרבה זמן. השאלה שלי היתה, בעיקרון, "איך חיים עם זה?"
שהרי המשורר אינו רק משורר אלא גם בן אדם, ושני הדברים האלו מתנגשים - בעוד המשורר רוצה לחוש באורח מלא את כל מה שקורה לו (הכעסים, התסכולים, הפחדים, האקסטזות, האור הנשבר בחלון) הרי שכדי לתפקד (לעבוד, לקנות במכולת, לשלם מסים) צריך האדם לדחוק כמה שיותר את התחושות האלו מפני השטח ולפעול לפי ההגיון או ההרגל או מה שמקובל. ואז, אם אתה חי באופן הפתוח של המשורר, בלי סינונים על מה שנכנס ויוצא, איך עוברים את חיי היומיום, את הזמן שבו אתה לא כותב שירים?
כשלעצמי חשבתי שזאת השאלה הכי חשובה שיש, כי הפתרון הפשוט - לא לכתוב - הוא בעיני כמעט בלתי אפשרי. הופתעתי נורא כשכמעט כל מי שישב בחדר נראה מבולבל מעט, כאילו לא הבינו את עצם השאלה. אחרי כמה בירורים, כשהסתבר למה התכוונתי, לקח על עצמו אחד המשתתפים בכיתה (שמאוחר יותר אף פרסם כמה ספרי שירה) לענות לי. הוא אמר שהוא רואה את עצמו כ"פקיד שירה". כלומר, בנוסף להיותו כל הדברים האחרים, הוא גם משורר; והוא מקדיש זמן - נניח, שעה ביום, או חצי שעה ביום, שבה הוא עוסק בשירה, "מקיים את מחויבותו לשירה" - ובשאר הזמן חי את החיים כמו כל אדם אחר, בלי שהיותו משורר תפריע לכך.
בשלב הזה כבר הייתי קצת נואש ומבולבל, אבל מי שהצילה אותי היתה נורית זרחי, שאמרה שהיא דווקא מאוד מבינה את השאלה, אבל אין לה תרופת קסם; פשוט צריך לחיות עם זה. עצם העובדה שהיא הזדהתה עם התחושה גרמה לי להרגיש פחות בודד.
אבל מה שהמשיך להתגלגל לי בראש מאז הוא דווקא עניין "פקיד השירה". כמה שזה נראה בריא ונכון, אין שום סיכוי שאני אוכל לנקוט גישה כזו. כי אני פשוט לא יכול להיות סגור לרגשות שלי 23 וחצי שעות ביממה ולפתוח אותם לחצי שעה; כי אני חשוף כל הזמן במידה מסוימת, ולפעמים ברגעים הלא מתאימים, בדיוק כשצריך להיות מרוכז או להציג איזו הצגה כלפי העולם. וזה לא דבר שאני יכול לעצור אותו. מבחינתי הנחת היסוד אינה "אני כותב, ולכן צריך לחוש את העולם ברגישות ובעוצמה" אלא להיפך, "אני חש את העולם ברגישות ובעוצמה, ולכן אני כותב". לצערי, העולם אינו בוחר לו חצי שעה ביום שבה הוא תוקף אותי ובשאר הזמן עוזב במנוחה; שלא לדבר שהשעות בהן הוא תוקף אינן תמיד נוחות לכתיבה (מסיבות טכניות או פיזיות או סתם מעוצמת הרגשות שהתפרצה).
להיות פקיד שירה, בקיצור, נשמע מאוד נחמד; אבל כמו רואה חשבון וטייס, זה כנראה אחד הדברים שאני לא יכול להיות. מה שאני יכול להיות זו חשופית שלפעמים מצליחה להתגונן מהעולם ולפעמים מחזירה לו באיזה שיר.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/12/2006 22:45, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ע ב-5/1/2007 18:30

---

טכנולוגיה היא קיר
דווקא היה יום נאה היום, ולמרות אי-הצלחה בשלב הראשון הצלחנו לבסוף לגרום לטכנולוגיה (במקרה הזה מיקרופון, מיני-דיסק מחשב וצורב) לעבוד לטובתנו. אבל זה הזכיר לי שבדיון על התלות בטכנולוגיה שכחתי להוסיף בסוף שיר שכתבתי בזמנו בגרליץ, לאחר תקרית המחשב והסודה (שגרמה, אגב, למחשב הנייד שלי סניליות קלה אך מתמשכת: עכשיו בכל פעם שהוא מתעורר הוא שוכח את התאריך והשעה), שיר שעוסק בתלות שלי בטכנולוגיה מנקודת מבט אחרת. אז הנה הוא.

החומה
טכנולוגיה היא קיר
שמגן עלי מפני
מסעות ציד ביער מושלג
קרב היאבקות מיוזע
עירום
ללא מזרן
במבצר הבינארי שהכל בו במסגרת הכללים
אני מתחבא
שולח אצבעות ארוכות מכל חץ
להפעיל את העולם.
מאחורי הקיר אני
קיפוד ים מתכדרר
שיכול רק לבכות
דרך חרכי הירי
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/12/2006 01:42, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, אמנות, סיפרותי
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-12/12/2006 00:06

---

רפואה מוזיקלית

אז ככה:
איכשהו התגלגלתי לפני כמה ימים לרשומה הזו של עידן אלתרמן בבלוג החדש שלו ב'רשימות', וצפיתי בקטע הוידאו האחרון שם - סצינה מהסרט "כמעט מפורסמים". וזה דיגדג לי משהו, כי האהבה שלי למוזיקה מזכירה קצת את האהבה למוזיקה שאלתרמן מספר עליה ברשומה הזו (אם כי רשימת האמנים והשירים שלי היתה נראית אחרת לגמרי, פרט אולי ל'טירס פור פירס'). זה מתבטא אצלי למשל בנטייה לחפש פסקול לרגעי החיים הדרמטיים (לילה מטורף אחד של שיחות טלפון ובקבוקי יין מנופצים, למשל, יתקשר אצלי לעד ל-Spark של טורי איימוס), בכך שאני מוצא תמיד השלכות על החיים שלי מהשירים שמתנגנים לי בראש, לא משנה כמה הם טפשיים, וגם בזה שאני מתחבר פעמים רבות לסרט או תוכנית טלוויזיה דרך הפסקול.
קחו לדוגמא את דוני דארקו, סרט קצת משונה שחלק מהחברים שלי תהו מאוד לגביו, לפחות בצפייה ראשונה, כי העלילה שלו לא ממש מתיישבת. אבל מה לי ולעלילה? בצפייה הראשונה שלי, 11 בלילה ולבד, הסרט בהחלט נראה לי מוזר; אבל כש"Head over heels" של "טירס פור פירס" התנגן באחת הסצנות הפותחות כבר הרגשתי בבית, ואז, בשלב יחסית מאוחר, כשעוד לא ידעתי בדיוק איך לאכול את זה, באה הסצינה שבה יורדת גרטשן במדרגות לצלילי Under the milky way של The church, שיר מכשף משנות השמונים שעד לאותו רגע לא ידעתי שיש מישהו בעולם שאוהב אותו חוץ ממני, ואני - בבת אחת ובלי עכבות - התאהבתי. הביצוע המצמרר של גארי ג'ולס בסיום ל-Mad world היה רק הקצפת על הגלידה.

---

כשהכרתי את אסנת וגיליתי שהיא (לומדת להיות) זמרת אופרה, לא הייתי בטוח בכלל שאותו קשר נסתר שאני חש למוזיקה יעבוד גם עם מוזיקה קלאסית, בהיותה מורכבת בהרבה. אבל טעיתי. זה לקח די הרבה זמן, אבל היום אני מוצא את עצמי מתמוגג באותה הנאה של חיבור רגשי מיידי גם על אקורד נפלא של שטראוס מהאריה של אריאדנה, על מעבר מדויק בשיר מולחן של וולט וויטמן או על הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון. במחשבה שנייה זה כמובן טבעי, כי המוזיקה המערבית מבוססת על אותם מהלכים הרמוניים (ברמות שונות של מורכבות ועם כלים שונים) אצל באך ואצל האיגלס, אצל וגנר וברוק כבד. מוזיקה היא מוזיקה.

---

לכל אחד, כמובן יש את האהבות והסטיות שלו, ולי, כמי שהתבגר בשנות השמונים, יש כמובן כמה חיבות (יש מילה כזאת?) משונות למוזיקה מהעשור הזה. היא איכשהו מקפיצה אותי, מעודדת ומרגשת כאחד, ומחזירה אותי למקום הכי בסיסי וטבעי שלי, מקום שמכיר בעגמומיות הכוללת מסביב אך משום מה שומר על אופטימיות (כמו בשורות המטופשות-באמת של להקת 'יורופ' - we're leaving for venus/ but still we stand tall/ cause maybe they've seen us/ and welcome us all). בהערת אגב רצוי לציין שמאפיין דומה אפשר למצוא גם אצל המלחין הקלאסי יוהן שטראוס, שמלודיות שלו גם מסתובבות אצלי בראש לאחרונה. אבל לא חשוב. העיקר הוא שהיום הרצתי ברצף את כל שירי האייטיז במחשב שלי תוך כדי עבודה, והדבר גרם לי לאיזה שעשוע קליל ומחויך, שהתגבר על חרדות מאתמול ומהבוקר וסייע לי להדביק את קצב העבודה הרצוי.
אז לא שאני ממליץ על התרופה הזאת לאחרים, אבל בשבילי - שני להיטי אייטיז וקצת שטראוס לפני השינה, ואני אהיה בסדר.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/12/2006 22:56, ושייך לקטגוריות אמנות, אופטימי
2 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-9/12/2006 19:30

---