שירה עברית
בגיחה הקצרה שלי לארץ הספקתי גם קצת להתעדכן בעולם העמוס ורווי-המתחים של כתבי-העת לשירה בישראל. לכאורה, מדובר באבסורד אמיתי, שכן, כפי שכתבה שימבורסקה, רק 'אחדים אוהבים שירה', והרבה מאלו הם המשוררים עצמם, ובישראל - על אחת כמה וכמה; במצב כזה, נראה היה הגיוני שחובבי השירה בישראל יתאחדו בכתב-עת אחד או שניים איכותיים וינסו יחד להביא את שירתם לקהל הרחב, או לפחות לקהל המצומצם של שוחרי האמנות. אלא שזה לא קורה: כתבי-עת לשירה צצים ללא הרף, מכל המינים והצבעים, החל מכתב-פלסתר על נייר עיתון שכמה שירים מצורפים אליו כתירוץ ('כתם'), המשך בכתב-עת סטודנטיאלי שהעיצוב הוא הנקודה החזקה ביותר בו ('מגמה') וכלה אפילו באסופה נאה של שירים בכריכת קרטון הצהרתית עם מסע השקה כלל-ארצי לגיבוי ('דקה'). על רקע המבול המטורף הזה הופכים מיד כתבי-העת החדשים של השנה-שנתיים האחרונות ('הו!', 'מטעם', 'מעין' וכו') לוותיקים בשטח, ואלו שיוצאים כבר מספר שנים ('משיב הרוח', 'שבו') לוותיקים-שבוותיקים; אין מה לדבר על כתבי-עת שיוצאים 15 שנה או יותר, שכן בזמן המואץ של היסטוריית כתבי-העת הם נראים כמי שהופיעו בד בבד עם התפרדות היבשות והתפתחות האדם מן הקוף, אי-שם בשחר ההיסטוריה.
15 שנה, אגב, לא היה פרק זמן שנזרק סתם כך; זהו, בערך, משך קיומו של כתב העת 'הליקון', שהוא גם נושאן של מספר מתקפות מצד כתבי-העת האולטרה-צעירים. 'הליקון' אמנם נולד כאוונגארד, תוך ניסיון לקרוא תיגר על כתבי העת הוותיקים של אותה תקופה ועל שיטת הקליקות ששלטה אז בשירה הישראלית, אבל כיום, בעיני כתבי-העת החדשים, הוא הממסד השירי בהתגלמותו. ולא רק בעיניהם: הרי ההוכחה הטובה ביותר להיותו של מוסד 'מרכז' בתחום מסוים, היא עצם העובדה שהשחקנים החדשים בשיח (אנשי השוליים) תוקפים אותו שוב ושוב (יש תיאוריה יפה של איתמר אבן-זוהר על הנושא הזה). המתקפות הן אולי אף סימן מובהק יותר למרכזיות של 'הליקון' מאשר נסיונות החיקוי (ביניהם כיתת השירה שפתחו אנשי 'משיב הרוח' כדוגמת בית הספר לשירה של 'הליקון'), ולו בגלל שהן מוכיחות שאפילו למתנגדים האידיאולוגיים של השיטה קשה להתעלם משחקן כה מרכזי בשטח.
הנקודה המעניינת היא שהמרכזיות של 'הליקון' ברורה בערך לכולם - פרט לאנשי 'הליקון' עצמם. הסיבה פשוטה: כשמסתכלים מבפנים, ניתן לראות שכל פעילות הליקון מתבססת על 3-4 עובדים בשכר ומספר מצומצם של מתנדבים, וקשה לראות איך גוף יכול להיות 'מרכז' על בסיס רעוע שכזה. אולי העובדה ש'הליקון' היא בכל זאת מרכז מעידה יותר מכל על מצבה הקשה של השירה בישראל: נראה שכתבי-עת רבים מתקוטטים על עור הדוב כאשר ברשותם, במקרה הטוב, עכבר.

---

נקודה מעניינת אחת לגבי מבול כתבי-העת החדשים (כולל עוד כמה המוקדשים לפרוזה) היא שכולם נדרשים לפורמט הישן והטוב של דפוס על נייר. על אף היתרונות המובהקים של האינטרנט (פחות הוצאות, יותר נראות), ובניגוד לטיעונים המסורתיים המציבים את הפלורליזם של הרשת כגורם מרכזי בהתפוצצות מרחב היצירתי, בחרו "מגמה", "דקה", "כתם", "אשמורת", "מסמרים", "מעין", "אורבניה" ואחרים לצאת דווקא בדפוס, ואילו שני הנסיונות שנעשו עד כה ליצירת כתב-עת אינטרנטי לשירה - "דג אנונימי" ו"אוקפי" - הלכו לעולמם בשלב מוקדם ולא הותירו יורשים משמעותיים. מה זה אומר? האם העמדה המסורתית, המעניקה חשיבות דווקא לנייר, ניצחה? ואיך זה שלא קם עדיין מישהו רציני והקים אתר שירה ראוי לשמו, לאו דווקא בפורמט המגביל של כתב-עת היוצא אחת לחודש, אלא כזה המנצל את יתרונות האינטרנט?

---

פינת הגילוי הנאות:
1. אני בוגר כיתת השירה של 'הליקון', לימדתי בכיתת השירה, השתתפתי כמפיק בפסטיבל "שער" וספרי הראשון עומד לראות אור בקרוב בהוצאה.
2. פרסמתי שירים בחלק לא קטן מכתבי העת המצוינים לעיל, ואני מכיר באופן אישי כמה מהעורכים.
3.עייפתי מתגובות שמאשימות אותי, ישירות או בעקיפין, בהתנשאות. אני תוהה כמה מתוכן נובעות מהזיהוי שלי עם 'הליקון' לאור סעיף 1, ומהוות נגזרת של המתקפה על 'ממסד הליקון' הנערכת כיום בישראל.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/1/2007 00:38, ושייך לקטגוריות אמנות, שחרור קיטור, אינטרנט
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-19/1/2007 11:45

---

in transit
עוד 53 דקות תתחיל העלייה למטוס.
אני כותב לכם באדיבות האינטרנט האלחוטי של נתב"ג, ללא ספק אחד מנמלי התעופה הנאים ביותר שהייתי בהם; איכשהו הצליחו ליצור חלל מספיק גדול כך שלמרות שהוא מלא בישראלים הכל מרגיש רגוע ושקט, עם רוח נעימה ומלטפת. וכך גם מצב הרוח, שהוא בהחלט מרומם, ומרוצה מהשלמת כמעט כל המשימות שהצבתי לעצמי לפני הנסיעה - אמנותיות (סגירה סופית של העריכה על ספר השירים, עבודה קשה ומתישה שנחגגה לבסוף על כוס מיץ תפוזים וכבד עוף במסעדה תל אביבית; פרטים על כך בפוסט המשך), בירוקרטיות (ביצוע כל המהלכים הנדרשים להגשת דו"ח מס אחרון ל-2006 והיפרדות ממערכת המס הישראלית ל-2007 והלאה), מקצועיות (הנחיית שני שיעורים במכללה לאנימציה), משפחתיות, חברתיות ואישיות (כולל אכילת פלאפל סביר, פומלה מצוינת וקונוס סושי טעים, וארוחת בוקר ב'משוגעת', המקום החביב עלינו בתל אביב). זה אמנם דרש את כל הזמן שביליתי בארץ ועוד קצת, ולא הותיר הרבה מקום למנוחה, אבל עשיתי את זה, ועכשיו אני יכול לנוח על זרי הדפנה (לפחות עד שיקראו לי לעלייה לטיסה, עוד כ-46 דקות).
למדתי לא מעט על היכולת שלי להסתדר ועל ההחלטה שלי לעזוב. בימים הראשונים הרגשתי זר למדי, אבל תוך חמישה ימים מצאתי את עצמי מנווט בתל אביב כמו פעם ומשתלב בשיחות החולין של החברים. בקלות אפשר לראות את החיים שלי ממשיכים בארץ, עם אותם קשרים ואותם רעיונות. אם לקחו לי חודשיים להתרגל למצוא את ביתי בזארברוקן, אז לקחו לי בסך הכל חמישה ימים להרגיש שוב בבית בישראל. ובכל זאת, כשאני חושב על הטיסה העומדת כעת לפני, אני בפירוש חושב עליה כ'הטיסה הביתה'. וזה אולי מוזר, אבל די טבעי: הבית הוא מקום בו נמצאת אסנת, בו נמצא החתול שלנו, בו נמצאים אלבומי החתונה, התמונות שקנינו יחד, הספרים. וכן, זה אומר שהבית בהחלט נייד, שאפשר תוך שלושה-ארבעה חודשים להעביר אותו ממקום למקום, כמו הצוענים המפרקים את המחנה ולוקחים אותו למקום אחר, למצוא קהל חדש.
ואם בכלל, הרי שאני תמיד נודד: עד גיל שש עברתי עם הורי חמש או שש דירות, את התיכון ביליתי בשני בתי ספר שונים באמריקה וכסטודנט עברתי בית כל שנה. שלא לדבר על הנדודים המתמידים אליהם לוקחים אותי ספרי הנסיעות שאני מתרגם - השבוע, במקביל לישראל, הייתי בכפרי המאיה הנידחים של דרום מקסיקו, על גבול גואטמלה, ובטיסה עוד אשוב אליהם.
בינתיים אני ממשיך בנדודי (כמו הנווד אוכל הנעליים של צ'פלין) ובעוד 30 דקות אקרא אל הטיסה; אני מקווה שהמזל הטוב שהאיר לי פנים עד כה יימשך גם בהמשך המסע, עד שאגיע מאוחר בערב לזארברוקן, הביתה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/1/2007 13:51, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, אופטימי
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ב-19/4/2007 15:15

---

פיני מתחתן (שיגעון של יום)
קומדיית פשע קלאסית בארבעה חלקים

המקום: קרית ים
הזמן: שנות השמונים העליזות

הדמויות
חיים נפשי - 'המלך', הבוס הגדול של עולם הפשע בקריות וחרמן בלתי נלאה.
רוזי נפשי - אשתו, מנהלת סלון לכלות ליד קולנוע "ניצן" שמשמש בעיקר להלבנת כספים.
סוזי לוי - בחורה טובה שעובדת בסלון לכלות ובעצם מנהלת אותו, וגם עוזרת לרוזי קצת בבית.
פיני ג'רבי - יד ימינו של נפשי, תחמן בן תחמן, גדל בבית יתומים בקרית אתא. מאוהב בסוזי ועומד להתחתן אתה.
אנג'ל קרוּבובסקי - נער יתום בן 15 המתחיל את צעדיו בעולם הפשע. משמש כשליח עבור נפשי. מכונה בפי חבריו "כרוּבי".
מרסל פרץ - מאדאם מבוגרת וגסה, בעלת מכון הליווי "פנטסיה" הפועל בקרית ים ד' ושייך לחיים נפשי.
דוני בזלת -מהגווארדיה הוותיקה של הפשע בקריות, איש אמונו של נפשי אבל רכלן בלתי נדלה.
עו"ד בֶּרטוֹ - עורך דין מושחת שמסייע למשפחה; מקורב למרסל, אותה הוא מציל מדי פעם מציפורני המשטרה.
אנטון - בעל חממה לגידול מריחואנה סמוך לסלון הכלות של רוזי; מוכר ישירות לבוס הגדול.
ברברה (ברבי) - בתו התמימה והמתוקה של אנטון.



סוזי ורוזי משוחחות בתור למספרה

תקציר העלילה:
פיני, העומד להינשא לסוזי, מגלה שהבוס הגדול חיים שולח אליה הצעות מגונות, ומתחיל לחשוד שמא הדירה שקנה להם ממש ליד ביתו אינה רק מתנה נדיבה. במקביל נאלץ פיני להתמודד עם טענותיה של מרסל, המנסה לשכנע את חיים לפעול נגד החתונה בטענה שפיני הבטיח להתחתן דווקא אתה. בתגובה רוקם פיני מזימה מורכבת, שתסיט את תשומת לבו של הבוס באמצעות מכתב אנונימי הטוען שרוזי בוגדת בו; אך התוכנית מסבכת דווקא את 'כרובי', שנתפס פעם אחר פעם מחזר אחר נשים שונות, והופך להיות היעד העיקרי לחשדותיו של הבוס. את קומדיית הטעויות מסבכת עוד יותר רוזי, שנפגעת מהדו-פרצופיות של בעלה הבוגדני והקנאי ומחליטה לתפוס על חם: היא מתחזה לסוזי וקובעת עם חיים פגישה סודית בחוף הים. בינתיים, לאחר שמרסל מצליחה להוציא צו מניעה נגד החתונה, מתגלה (ספוילר!) שפיני הוא בנה האבוד, אותו הרתה לעו"ד בֶּרטוֹ עוד כשהיתה פרוצה צעירה. העלילה מגיעה לשיא בפגישה הסודית בחוף הים, שם מובילה סדרה של חילופי-זהויות והאשמות הדדיות לחשיפתו של חיים הבוגדני בקלונו; הוא נאלץ להתנצל בפני אשתו, לוותר עת כוונותיו הנסתרות כלפי סוזי, ולקבל את חתונתם של פיני וסוזי כעובדה מוגמרת. סצינת הסיום הרומנטית מחזירה זה לזה את כל הזוגות (כולל כרובי, שמוצא את עצמו בחיקה של 'ברבי' המתוקה) בחתונה רבת-משתתפים באולמי חוף כאן, לצלילי להיט המועדונים 'מוצרט משתגע'.



הבוס שולח ידיים וכרובי מנסה להתחפש לערבי כדי לא להיתפס

הפסקול:
'וואלה, רוצה לרקוד? נראה, נראה מי גבר' - פיני ג'רבי (קטע טכנו מרקיד המנוגן כשפיני רוקם את מזימתו)
'לא יודע מה קורה לי' - 'כרובי' (להיט טורקי המספר על ייסורי הנער המתבגר)
'אין בנות ברמלֶה' - פיני ג'רבי (חידוש ללהיט בוזוקי ענק, המבוצע כשחיים העצבני רוצה לשלוח את 'כרובי' למשפחה ברמלה)
'אהבה, שמעי ללבי' - רוזי נפשי (חידוש לבלדה קורעת-לב של זהבה בן)
'בנות שמבינות באהבה' - 'כרובי' (סרנדה בסגנון השאנסון הצרפתי)
'חשבת שניצחת? תחשוב שוב' - חיים נפשי (טראנס לוהט עם ריקודים בסצינת בית-המשפט)
'לאן הלכו הימים היפים' - רוזי נפשי (שיר געגועים ארצישראלי בלבוש חדש)
'עלומי איבדתים' - ברבי (סוכריית פופ בסגנון אירווזיון)
'תפתחי ת'עיניים' - פיני ג'רבי (בלדת רוק איטית וכאובה, עם סלסולים, המבוצעת שהוא מאמין שסוזי עומדת לבגוד בו עם חיים)
'בוא, בוא, בוא עוד היום' - סוזי לוי (שיר פיתוי תאוותני שנועד למשוך את חיים אל המלכודת)


מידע נוסף
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/1/2007 00:12, ושייך לקטגוריות הומור, אמנות
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-7/1/2007 11:19

---

לרוץ במדרגות
היום היה אחד מאותם ימים שקשה לי מאוד לשכנע את עצמי לקום מהמיטה, להתיישב למחשב ולעבוד. העיר סגורה זה היום השלישי (יום א' ושני ימים של חג המולד), חתכתי בטעות את האצבע בניסיון לפתוח קופסת מלפפונים חמוצים (אל תשאלו), אני ואסנת קצת מצוננים, ובחוץ מעין ערפל במשך כל שעות היממה. הצינון גורם לעיניים שלי להתערפל מאוד בקלות מול מסך המחשב, וזה בתורו גורם למחשבה לנדוד, ולנפש לסעור.
אחרי ויכוח מוסרי ארוך עם עצמי הרשיתי לי לקחת חצי יום חופש (כלומר, לתרגם חצי מהכמות היומית בלבד) ולטפל קצת בעצמי - לשמוע מוזיקה בסלון, לסדר את הדיסקים, אפילו לחטוף תנומה קצרה בצהריים. וגם קצת לחשוב.
כתבתי קצת כבר בעבר על הפחדים, הרגישויות והקשיים שיש לי במגע עם העולם, מה שאני ואסנת מכנים 'לתפעל את המטריצה' (במחווה לסרט Matrix). אצלי, לפחות, אין אופציה 'לכבות' לגמרי את הרגש כשאני מתעסק בדברים האלו, ולמרות הנסיונות שלי לחזור ולומר שכסף זה לא רגש, הרי שברגעים האלו מתעורר הרצון לברוח מהכל לארץ הניתוק המוחלט, לשינה, למקום מבודד, אפילו אוטיסטי.
ירון (המורה של אסנת) נתן לה מטאפורה לחשוב באמצעותה על השירה שלה. הוא אמר לה לחשוב על בית בן שתי קומות: בראשונה נמצא הרגש, והחיבור הרגשי ליצירה; בשנייה נמצאת הטכניקה, היכולת להוציא את זה החוצה. הדרך ליצור אמנות (בזמרה ובכלל) היא לא להתעלם מאחת הקומות, אלא לדעת לעבור כל הזמן ביניהן, במילותיו של ירון "לרוץ במדרגות".
את המטאפורה הזאת קל להעביר לתחומי אמנות נוספים (כתיבה למשל), אבל אני מסתכל עליה גם בהתיחס להתמודדות עם העולם: קומה אחת לרגש, אחרת לפרקטיקה. הישארות בפרקטיקה היתה אולי עשוי לעזור לי 'להצליח' יותר בעולם, אבל הופכת אותי לאדם מנותק משהו, ובכל מקרה - זה לא אופציה בשבילי, לפחות בינתיים, בהיותי כל-כך מוצף רגש. לעומת זאת, הישארות ברגש לא תאפשר לי לתפקד בעולם במובן הבסיסי ביותר, אלא אם אחליט לסגת לאיזו מערה בגליל ולחיות שם לבד (לא שלא חשבתי על זה). מה נשאר? לרוץ במדרגות. וזה, מה לעשות, מעייף, במיוחד שלמרות טענותיי, אני כנראה לא סופרמן (אבל על זה אפשר לדבר בפוסט אחר).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/12/2006 00:17, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אמנות, שחרור קיטור
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קרואלה דה קוויר ב-27/12/2006 17:43

---