איזון קוסמי
יש אמונה נפוצה שהחיים נוטים לאזן את עצמם. אצלי היא בדרך כלל ניכרה בצד השלילי שלה: כלומר, אם קרה משהו טוב, אז חייב מיד אחריו לקרות איזה משהו רע קטן, או איזה עיכוב, משהו בסגנון חוק מרפי - תמיד כשאתה למעלה, כבר ידאגו להוריד אותך לאדמה.
אבל בפרק הזמן שעבר מאז הפוסט האחרון פגשתי את הגרסא ההפוכה של האיזון הזה, מעין חוק יפרמ כזה. אחרי יום א' בערב (שהיה זוועה כפי שראיתם), בא יום ב' (דווקא יום ב' השנוא, זה מ-I don't like Mondays) שבו הדברים איכשהו הסתדרו באיזה אופן קסום ולא מוסבר. וכל זה קרהדווקא כשבחוץ מטפטף גשם לונדוני והשמש לא מראה את פניה לשנייה (מה שסותר עוד תיאורייה, זאת על הקשר בין מזג אוויר למצב רוח). אבל בעיית הגשם נפתרה בזכות המגפיים החדשות והנאות שקניתי; בחנות לדברי חשמל היה בדיוק מה שחיפשנו; ואפילו בלשכת מרשם האוכלוסין, מעוז הבירוקרטיה הגרמנית, התקדמנו צעד חשוב במאבק לשכנע אותם לרשום אותנו כנשואים ובשמותינו החדשים אחרי החתונה, וזאת בלי להמתין בכלל ובלי מלים ארוכות בגרמנית שלא הבנו. ופתאום, איכשהו, הצער של אתמול נראה כמו מה שהוא היה - מקום של רגשות עזים ואינטנסיביים, שאולי עוד אחזור אליו ואולי אשתמש בו בעתיד, אבל עכשיו הוא צפון לבטח בנבכי העבר.
(דרך אגב - אני מבטיח להתייחס בהזדמנות לשאלה "מדוע היה עלי לנסוע לגרמניה כדי להתמודד את הווייתי האמנותית ולהתפתח כאמן". זו שאלה מאוד חשובה ומסובכת, אבל אני בהחלט רוצה גם להתייחס אליה מתישהו).

---

פרט לכך, עדיין לא עשינו סבב צילומים בדירה, אבל כ"מתאבן", קבלו תמונה שלי במטבח שלנו, נהנה מעוד ארוחת מלכים מיקרוגלית (האחרונה מביניהן היתה, בתקווה, היום - מחר גידו יבוא לחבר את התנור).



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/10/2006 21:42, ושייך לקטגוריות אמנות, תמונות, אופטימי
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-26/10/2006 06:49

---

זהב הריין
הרגע חזרנו מהאופרה הראשונה בה צפינו בבית האופרה של זארברוקן, שהיתה גם האופרה הראשונה של וגנר שראינו מבוצעת על במה אי פעם. "זהב הריין" הוא הפרק הראשון במחזור "טבעת הניבלונגים", ארבע אופרות שכתב וגנר עפ"י המיתולוגיה הגרמנית הקדומה. הסיפור מזכיר בקווים כלליים את "שר הטבעות" (ולו בגלל שטולקין הסתמך על אותם מקורות) - טבעת קדומה המקנה לאוחזים בה כוחות עצומים, אבל שוררת עליה גם קללה איומה. "זהב הריין", בתור הפרק הראשון, מספר כיצד בכלל נוצרה הטבעת ומי אחראי לקללה שעליה, ובדרך מעורבים בסיפור נימפות נהר, גמדים, ענקים ואלים שימים בשבוע קרויים של שמם.
אז איך היה? במלה אחת - נהדר. המוסיקה המרשימה סחפה, הבימוי המדויק לא הפריע, ורוב הזמרים היו טובים מאוד, הן מבחינת משחק והן מבחינה קולית (וזה לא קל לעבור תזמורת שעושה ככל יכולתה להישמע כמו ברקים ורעמים). למרות שהאופרה היתה בגרמנית (והתרגום היה לצרפתית) לא השתעממנו לרגע, והיו פעמים שממש התרגשתי מהמוזיקה (ופעמים אחרות שבהן הבימוי גרם לי לחייך, החל מסצינת פיתוי משעשעת שהזכירה לי את "מופע הקולנוע של רוקי" וכלה בהבדלי הגובה המשעשעים בין הענקים לבין האלה התמימה פריה, בה חשקו). האופרה גם השלימה לי פער שחשתי בו בהשכלה המוזיקלית שלי, בין תחילת המאה העשרים לבין אופרות מודרנית; אין לי כח כרגע להיכנס להסבר טכני למה זה כך, אבל אולי בהזדמנות אחרת.
לאופרה לבשנו את מיטב מחלצותינו (כולל מעיל ארוך ונעליים בהופעת בכורה) ואחר-כך צ'יטצ'טנו קצת בגרמנית עם עוד שתי תלמידות של ירון והשלמנו את הערב בארוחה גרמנית לעילא בפונדק מקומי - תפוחי אדמה ממולאים בבשר על כרוב חמוץ ובירה בשבילי, סטייק חזיר עם פטוצ'יני ויין לבן לאסנת. אין ספק, וגנר היה עשוי להיות מרוצה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/10/2006 00:28, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מסק ב-23/10/2006 09:17

---

על הפחד
הפחד הוא צדו השני של האומץ. כפי שהאומץ מתבטא בעצימת העיניים ובצעד קדימה, הפחד מתעורר כשהעיניים נפקחות. בבוקר, כשאני עדיין מתחת לשמיכה החמה, מתעורר לפני צלצול השעון, ובחוץ עדיין חושך, או רק התחלה של התבהרות, אז קשה במיוחד לא לתת לו להשתלט. הפחד הוא צעד אחורה: הוא תמיד בוחן מה הייתי יכול לעשות אחרת. מאלו טעויות היינו יכולים להימנע, מה היינו צריכים לעשות מראש ולא עשינו. במפתיע, הוא לא פחד מהבאות, אלא פחד ממה שכבר נעשה, כאילו הבחירה בוצעה ואנחנו על מסלול התנגשות.
זה קורה כמעט כל בוקר. אי אפשר עדיין לקום, כי העייפות עדיין בשרירים ומחוץ לשמיכה קר; אי אפשר לחזור לישון, כי מחשבות-הפחד מנקרות ומציקות הן. אפשר להסיט את המחשבה לדברים גדולים ממני, להיסטוריה שחולפת בלי להניד עפעף לכיווני, ואפשר להתחבר לאדמה שבכל מקום ולירוק שבחוץ, לנשום את האוויר הצלול ולהוציא בנשיפה את מחשבות החרדה. אבל אלו טכניקות; הן אינו נוגעות בבסיס הקיום, בחרדה התהומית הבסיסית שעוטפת אותי עם פקיחת העיניים. אותה כנראה אי אפשר לבטל, אולי רק ללמוד לחיות אתה, להכיר אותה, להתיידד. עלי להודות, כנראה, על כך שהיא מתפוגגת במהירות עם כוס הקפה הראשונה של היום, וכמעט ולא מופיעה סתם כך. עם זאת, עצם השתלטות הפחד על הבקרים, כמעט כולם, מביאה אותי לחשוב שאולי הוא זקוק עכשיו לקצת יותר מרחב. מי יודע, אולי גם הפחד זקוק ל-15 דקות של תהילה. אז הנה, קח.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/10/2006 08:41, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענתא ב-19/10/2006 20:20

---

ההמשך (או יותר נכון, קצת המשך)
בעקבות הבקשות, אני מעלה את הסצינה הבאה מהתסריט (למי שלא קרא את הקודמת, דפדפו אחורה לקטע "לקפוץ מהרכבת"). אל תבקשו לראות עוד סצנות, כי בינתיים עוד לא סיימתי אותן.


2. פנים. הכניסה למשטרת יפו - יום.

הכניסה היא חדרון קטן ומחניק, ובו ספסל אחד לממתינים ודלפק שמאחוריו יושב היומנאי. אלעד, גבר מרשים בן שלושים ומשהו, נכנס במהירות דרך הדלת. ופונה ליומנאי.

אלעד
אהם.. סליחה...

היומנאי אינו מרים את הראש מהניירות שלפניו.

אלעד (ממשיך)
סליחה, אמרו לי שאשתי כאן. שהיא כאילו... נעצרה?

היומנאי מרים את ראשו בחוסר עניין.

אלעד (ממשיך)
לפני כמה שעות או משהו כזה?

יומנאי
מה השם?

אלעד
אלעד.

יומנאי
השם שלה.

אלעד
אה... מירב. מירב נאור.

יומנאי
(בודק בניירות שלפניו)
אה, כן. הם בדיוק מסיימים לחקור אותה ועוד מעט היא תשתחרר. שב בבקשה.

אלעד מהנהן בהקלה ומתיישב על הספסל. הוא שולף טלפון סלולרי ומחייג, אבל באמצע מתחרט, מחזיר את הטלפון לכיס וקם.

אלעד
(ליומנאי)
תגיד, אתה יודע אולי... על מה עצרו אותה?

יומנאי
עוד כמה דקות. שב בבקשה.

אלעד
אבל...

יומנאי
בבקשה. (לבחורה שנכנסת) איך אני יכול לעזור לך?

בחורה
אני רוצה לדווח על גניבת אופניים.

אלעד מתיישב בחזרה על הספסל. הוא בוהה ברצפה, המום. היומנאי מגיש לבחורה טפסים. אלעד שולף את הסלולרי ומתקשר.

אלעד
עמי? הי, תשמע, הם לא רוצים להגיד לי מה העניין. לא, לא. רגע...

מירב יוצאת מדלת בקצה משרד הקבלה. היא מלווה בשוטר א' מקודם.

אלעד
רגע, היא יוצאת. אני אחזור אליך.

אלעד סוגר את הסלולרי וקם לחבק את מירב. היא קפואה, לא מחבקת אותו בחזרה.

שוטר
את רשאית ללכת.

אלעד מרפה מהחיבוק ופונה לשוטר.

אלעד
אז הכל בסדר?

השוטר מהנהן ומניח את ידו על כתפו של אלעד.

שוטר
היא בסדר. רק כדאי שתשים לב איפה היא מסתובבת..

אלעד מרים גבה אך השוטר כבר מתרחק.

אלעד
טוב, את תצטרכי להסביר לי מה קרה, אבל לא עכשיו. בואי.

מירב לא נעה, היא ממלמלת משהו.

אלעד
מה?

מירב
(בשקט)
תומר.

אלעד מרצין בבת אחת, ועיניו נפקחות.

אלעד
היית עם תומר?

מירב בוהה קדימה, מתעלמת לגמרי מאלעד.

מירב
תומר מת.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/10/2006 22:10, ושייך לקטגוריות אמנות
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-14/10/2006 10:36

---