בלוז, רוק, קיץ, חורף, מחול , ריקוד, אירופה
ביום א' החלטנו לנצל את החמסין שהיכה בזארברוקן (ובאירופה כולה) בשבוע שעבר, ויצאנו עם ידידנו סבסטיאן וחברתו סנצ'יר לטיול מקסים בהרים, ב'דרך המים' - מסלול נהדר דרך יערות, נחלים ומפלים (תמונות בהזדמנות). בדרך הביתה סבסטיאן השמיע משהו במערכת של האוטו, ואני אמרתי שזה קצת מזכיר את האחים בלוז. סבסטיאן התלהב, אבל אסנת הגיבה בתמיהה, ואז התברר לנו שהיא לא ראתה את הסרט מעולם. מיד החלטנו שעוד באותו ערב נעשה הקרנה מיוחדת. סבסטיאן ארגן במהירות אוכל מקסיקני, אסנת הפיקה יופי של עוגיות (עם השם המפוצץ 'וולקנו'), וארבעתנו הפקדנו את עצמנו בידיהם האמונות של ג'ק, אלווד וחבורה מוכשרת להפליא של חלוצי הבלוז. 'אנחנו 106 ק"מ משיקגו, יש לנו מיכל דלק מלא וחצי חפיסת סיגריות, חושך, ואנחנו עונדים משקפי שמש.'

---

באותו יום, סבסטיאן עשה טרור לנגן האם פי שלוש שלו, ואיפשר רק לאחד מכל שלושה או ארבעה שירים להגיע לידי גמר. היה בזה משהו מעצבן, במיוחד כשהוא קטע שיר שאני אישית די מחבב - מזג האוויר איתך של 'בית צפוף' - עוד לפני הפזמון. ביום ב' פיציתי את עצמי והכנסתי את השיר כבסיס בתחנת הרדיו האינטרנטית החביבה עלי, Last.fm; מנגנון הניחוש של התחנה עלה על זה שקראודד האוס באים מחצי-הכדור הדרומי, ובשעה הבאה השמיע לי ממיטב להיטי הארץ שם מתחת. בהם למשל שיר מחאה מהאייטיז, מיטות נשרפות של 'שמן חצות'. השיר עשה לי פלאשבק לימי ילדותי, וכרגיל במקרה כזה, הלכתי לוויקי לברר מה היא חושבת על השיר. וכאן זה נהיה מעניין.
ויקי ספרה לי שהשיר הוא אחד הנציגים האוסטרליים הבודדים ברשימת '500 השירים שעיצבו את דמותו של הרוקנרול' שאסף היכל התהילה של הרוק, כנראה המקום המעניין ביותר לבקר בו בקליבלנד, אוהיו. אני, כחובב רשימות ידוע, מיד קפצתי לראות את הרשימה, ואז עלה במוחי רעיון מטורף: החלטתי לחנך את עצמי קצת בתולדות הרוק, בכך שאקשיב לכל הרשימה, שיר אחרי שיר, בסדר אלפביתי. לעזרתי באה אופציית ה-quicklist, שגיליתי בידידינו אתה-צינור, וכך ליוו אותי לאורך כל השבוע צלילים מעצבי-רוק. ומאחר שאלה צלילים 'מעצבים' היתה עדיפות משמעותית לכל מיני שירים ישנים עד ישנים מאוד, שרבים מהם משתייכים לקטגוריות טרום-רוקיות , כמו קאנטרי, גוספל, ג'אז ובלוז (ואפילו כמה חזרות על שירים מהסרט של מוצאי יום א'). מה שכן, היה מפתיע לשמוע את הגרסאות המקוריות לכמה וכמה שירים מוכרים (למשל זה), לגלות כמה יציאות משעשעות (שימו לב למלים), להיזכר כמה כולם היו תמימים בשנות השישים (הנה) ולראות את מייקל ג'קסון הצעיר (כאן). בינתיים הגעתי ל-L, והמסע נמשך.

---

אמרתי שהיה חמסין, נכון? למי שלא מאמין, יהיו גם תמונות. ו'מי שלא מאמין' כולל גם אותי - כי יומיים אחרי החמסין העוצמתי נאלצתי שוב לצאת לריצת הבוקר עם מכנסי טרנינג וקפוצ'ון נגד הגשם הטורדני; ובאותו אחר צהריים תקפה את אזורנו סופת רעמים ותפסה את אסנת בדרך לקניות ('הזרם היה יותר חזק מאשר אצלנו באמבטיה', דיווחה). וכך, שבוע אחרי שעברנו לקיץ טוטאלי, נאלצנו לפתוח את מגירות הארוכים, להוציא את שמיכות הפליס ולהתכרבל. מה שכן, לפחות היתה לי הזדמנות לנסות את החליפה המפוספסת ואת החולצה הסגולה-זוהרת שקנינו בשוק יד שנייה לפני חודש ומשהו, וזאת משום שנפלו עלינו משום מקום כרטיסים חינם למופע מחול מודרני בתיאטרון העירוני.
המופע (המרתק) החזיר אותי למחשבה ישנה, על המשמעויות הרבות של המונח dance, והקשרים ביניהם. למילה הזו (באנגלית) יש למעשה שלושה תחומי משמעות שונים:
1. תנועה אקסטטית, דתית/פולחנית/עממית, בהשתתפות אנשים רבים, ללא שליטה ותכנון.
2. בילוי חברתי מודרני, עם או בלי כללים, בזוגות או בחבורות או לבד.
3. יצירה אמנותית, מתוכננת בקפידה מראש, מבוצעת בידי מומחים בלבד.
(ויש עוד, בתפרים בין לבין).
המופע, כמו לא מעט קטעי מחול מודרני, עסק בין השאר בגישור על פני חלק מהפערים האלה; באחד הקטעים נכנסו הרקדניות לבמה כשהן נושאות עליהן פרופילי פייסבוק ומאוחר יותר רקדו לצלילי פופ אם-טי-וי בגרמנית; קטע אחר (נפלא) תיעד תהליך התעוררות של רקדן עירום, במקביל בווידיאו-ארט על מסך ענק ועל הבמה עצמה, תוך שימוש בצלילים המופקים על ידי הגוף באופן טבעי (מוגברים להפליא), והסתיימה בקימה של הרקדן באורח שנראה כמו קימתו מהאפר של האדם הקדמון, המיתי, הפרוטו-אדם.
בכל מקרה, עמוסי חוויות אמנותיות יצאנו מהתיאטרון בתשע וחצי בערב, באור השמש השוקעת, עלינו במיטב מחלצותינו על אופנינו שחנו בחוץ, ונסענו הביתה. וכשחשבנו בצורה מסודרת עלהתיאור הזה, הרגשנו שהפכנו כבר להיות אירופים לגמרי.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/7/2009 09:19, ושייך לקטגוריות אמנות, אסנת, בשבילנו זו אירופה אירופה, דברים שמצאתי ביוטיוב
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-14/7/2009 23:43

---

קשב וריכוז
יש שני עולמות של תקשורת, פנימי וחיצוני.
הריכוז הפנימי הוא עמוק, הוא רב עוצמה, הוא ממכר. אני יכול לנהל שיחות ארוכות עם עצמי, לכתוב מונולוגים, דיאלוגים, משחקים רבי תפקידים. אני יכול לקחת קווי מחשבה עד שעמום לפני שבכלל אמרתי עליהם מילה, להתחשב בכל הצדדים (מזל מאזניים שכמוני), לשקול ולדון ולהתמודד. לרוץ קדימה, כשמה שאמרתי/כתבתי נשאר הרחק מאחור. ובמקום הזה, הריכוז מושלם, שום דבר לא הולך לאיבוד. כשאני למשל מצליח להביא את הריכוז הפנימי הזה להתמקד במלונות של ברלין, אני טס בעבודה בלי לשים לב כמעט, גומא עמודים ופרקים.
אבל זה נדיר. הריכוז הפנימי חזק, וקשה לרמות אותו. הוא יודע מה הוא רוצה, והאנגלית הקלוקלת של מדריך ברלין זה פשוט לא זה. הריכוז הפנימי בוחר באיזה גירוי - חיצוני או פנימי - להתמקד, והוא בוחר רק במה שמעניין אותי. אחרת יוק: עשר דקות ריכוז, שתי דקות גלישה, דקה וחצי להכין קפה, חמש דקות בהייה בחצר האחורית (משהו שם פתח את הדיון הפנימי, הריכוז הוסט. זהו).
את עולם התקשורת החיצוני למדתי. צעד צעד. וגם היום, אחרי שנים של התעסקות בו, הוא קשה לי. אם הריכוז הפנימי שלי לא בחר להתעסק במשהו, אני צריך באופן רצוני לאסוף את המוח מאיפה-שזה-לא-יהיה-שהוא-מטייל-עכשיו ולהתמקד במטרה שלפני: לפתוח את המקרר, להוציא גבינה, לפרוס, לשים על הלחם. אם אני לא מכריח את הריכוז להתעסק במעגל החיצוני, אני עלול למצוא את עצמי בוהה במקרר פתוח בלי לדעת למה בעצם פתחתי אותו. כל מה ש'משעמם', כלומר שנעשה כבר בעבר אינספור פעמים ואין בו מורכבות כלשהי, דורש איסוף מכוון של הריכוז ורתימתו למשימה. אפשרי? כן. קל? לא.
הדרך הטובה ביותר היא כמובן לרתום את הריכוז הפנימי לעבודה, ולשם כך צריך לגרות את התעניינותו. בגלל זה אני אף פעם לא מבשל אותו תבשיל בדיוק אותו דבר. תמיד צריכה להיות בזה איזושהי המצאה, איזה טוויסט חדש שיעניין את עולם-התקשורת-הסגור-על-עצמו שבתוך הראש. אפשרות אחרת, בעיקר למשימות פשוטות, היא להפוך את זה לאוטומט; המוח אולי לא מרוכז, אבל השרירים זוכרים. ככה למדתי לרכוב על אופניים או לנהוג. ויש כמובן עזרים חיצוניים, רשימות, תוכניות מפורטות, אמירה של דברים בקול כדי שיחדרו את החומה וימצאו את דרכם לריכוז הפנימי.
חשוב להבהיר שאני מתאר את הכל כתיאור ולא כטרוניה או כ'בעיה'. התקשורת הפנימית המורכבת הזו היא כנראה הדבר שמאפשר לי לכתוב - הן כבלוגר, הן כמתרגם והן כסופר. זה שהדברים מהדהדים ארוכות בחלל הראש, זה חלק מהיכולת לעבד, לחבר, לקשר הקשרים זה לזה וליצור דברים חדשים. מזה באה היצירתיות שלי, ומזה בא גם הדחף (ה'דרייב') שלי להוציא את היצירה החוצה. כשהמשימה העיקרית היא תרגום של ההדהודים האלה למשהו שניתן לתקשורת החוצה; וזו מקבילה בעצם למשימה היומיומית של תרגום המשימות החיצוניות לשפה שהריכוז הפנימי מבין.

(האם הבנתם?)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/5/2009 22:54, ושייך לקטגוריות אמנות, סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-2/6/2009 13:28

---

לייב
הדעות הסותרות לגבי ההופעה של דפש מוד בארץ עשו לי דז'ה וו. איכשהו, זה תמיד כך בפרובינציה הישראלית: המופעים הגדולים מגיעים אלינו אחרי שנים, והקהל מצפה להופעה מסכמת עם 'מיטב הלהיטים'. אבל אף אחד (פרט אולי לשלמה ארצי) לא אוהב להופיע עם 'מיטב הלהיטים', ולהקות וזמרים שמגיעים לארץ נוטים לשכוח את ההיסטוריה ולבצע הופעה 'רגילה', שפירושה בעיקר שירים מהאלבום האחרון (ולא בהכרח הלוהט ביותר) ושניים-שלושה שירים נבחרים מהעבר. פלא שהקהל מתאכזב, בהתחשב בך שכולם בנו ציפיות על פי ההופעות של הסיבוב הקודם והקודם-הקודם (שלא כללו את ארצנו הקטנטונת)?
יתר על כן, הופעה חיה היא כמו הגרלת הלוטו. כל עוד לא זכית והיית בהופעה גדולה באמת, קשה להבין למה שאנשים יידחסו כמו סרדינים וישלמו הון תועפות כדי לראות (מרחוק ובקטן) את האמן האהוב עליהם ולשמוע אותו באיכות שהיתה מביישת סטריאו קוריאני משנות ה-80. אבל יש כאלה - ספורות ומעטות - שבהן האמן יוצר איזו תקשורת אמיתית עם הקהל, איזה חשמל שאפשרי רק בהופעה חיה, ומסביר למה אלה שורדות גם כשיכולת ההקלטה הפכה כבר לכמעט מושלמת.
[הכוונה כמובן להופעות רוק/פופ, וזאת משום שבמוזיקה קלאסית זה קצת אחר: ראשית, עדיין יש פער (קטן) בין איכות ההקלטות לאיכות ששומעים בלייב (באולמות טובים); שנית, תנאי ההאזנה בהופעה חיה טובים בהרבה מהמקובל במוזיקה פופולרית]
אני חושב שאני יכול לציין אולי שתיים או שלוש הופעות שבהן הרגשתי כך, ובאופן מפתיע, על שתיים מהן לא שילמתי גרוש.
הראשונה היתה הופעה של ריקי גל ביום הסטודנט בטכניון, מתישהו ב-1994. אף אחד (כולל הזמרת) לא היה מוכן למה שקרה שם, כי הופעות באירועים כאלה בדרך כלל מתקשות לייצר אווירה (לא כולם מעריצים את האמן והרבה אנשים סתם באים בשביל הכיף). אבל איכשהו התקבצו בשתי השורות הראשונות (אליהן גררה אותי ידידתי ר') הרבה אוהדים שרופים, והדיאלוג שנוצר עם הבמה היה מחשמל. היינו מספיק קרובים כדי שריקי תיתן לידידתי ר' לשיר שורה אחת במיקרופון, וכדי לראות את הסט-ליסט ולדעת שתוכננו רק שני הדרנים, כך שריקי *באמת* לא ידעה מה לשיר כשעלתה להדרן שלישי (ר' צעקה 'בני, בני ילד רע', אבל ריקי אמרה שהיא לא זוכרת את המלים). בהדרן הרביעי הסבירה הזמרת שהיא היתה מוכנה להישאר אתנו כל הלילה, אבל הנגנים צריכים ללכת הביתה וזה לא הוגן כלפיהם, והודתה לקהל שמחא כפיים ממושכות.
השנייה היתה הופעה שלא הייתי בה בשורה הראשונה, אלא חצי-מאחורי-הקלעים, וזאת בגלל שהייתי אחד המארגנים. זו היתה הופעה מיוחדת של רונה קינן במסגרת פסטיבל 'שער' ב-2005. קינן היתה אמורה להופיע בפסטיבל שנה קודם, אבל ביטלה ברגע האחרון בגלל מחלה. באותה שנה התעקשנו, והעניין קרם עור וגידים. מה שהיה מיוחד בהופעה הזו - למרות אורכה המינימלי - הוא שזו היתה הזדמנות כמעט יחידה במינה לשמוע את קינן מבצעת מול קהל כמה שירי משוררים שמופיעים ברפרטואר שלה אבל לא מבוצעים בדרך כלל בהופעות. 'קסיוס' ו'ההכרה שלי נמוגה' של יונה וולך, 'מיהו המיילל ברוח' של אורלנד ו'חמסין' של לאה גולדברג נמנים בעיני עם הלחנים היפים ביותר של רונה, אבל נדיר כל-כך לשמוע אותה מבצעת אותם in the flesh. הקהל, שהיה שילוב מרתק של חובבי-שירה מבוגרים ונערות שבאו לשמוע את רונה, הוסיף פלפל למדורה, ויצר משהו יוצא-דופן, למרות הפורמט הקצר (בערך חמישה-שישה שירים שביניהם התארחו משוררים).
דווקא הופעות של אמנים ידועים מחו"ל אכזבו אותי בדרך כלל, והפעם היחידה שהתקרבתי לאקסטזה של 'וואו, זה לייב' היתה דווקא בהופעה המשותפת של קיי'ז צ'ויס וגארבאג' בהאנגאר 11 בתל אביב (1999? 2000? לא זוכר בוודאות). שתי הלהקות היו אז בשיאן, מה שאומר שהשירים מהאלבום האחרון היו גם בדיוק מה שהקהל רצה, והשילוב ביניהן גרם לכך שכל 'חצי-הופעה' היתה ממוקדת ולא איבדה לרגע את המומנטום. והאווירה בהאנגאר יצרה שילוב מעניין של צפיפות ללא המוניות (תמיד אפשר היה לברוח מכולם הצידה), שהקל עלי להתמקד בשירים הנפלאים.

פרט לאלה ראיתי בהופעה את דייוויד ברוזה במצדה (נפלא, אבל צפוי מדי); את שינייד או'קונור בקיסריה (נהדרת, אבל לא ביצעה כמעט שום שיר מאלבומים מוקדמים); את רדיוהד (קצר מדי); את סוזן וגה (ממוסד מדי); ומגוון אמנים ישראליים בפסטיבל ערד (ההופעה הזכורה לי ביותר היא של אתניקס ונקמת הטרקטור בבריכה) ובמקומות אחרים (אביתר בנאי היה די מרגש על הפסנתר, אבל זה לא היה זה). ואני מניח שהיו עוד. אבל תחושת התקשורת-עם-האמן היא כזו נדירה שלא יצא לי ממש לחוות אותה הרבה. מצד שני, גם בלוטו לא יצא לי לזכות מי-יודע-מה.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/5/2009 09:36, ושייך לקטגוריות אמנות, סטיות אישיות
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Esti ב-17/5/2009 08:53

---

זוטא - לא צריך יותר מרגע
אם שמתם לב לאיזו האטה בקצב פרסום הפוסטים בבלוג, הרי שיש לכך סיבה טובה, שטרם חשפתי אותה בפורום הזה (אף כי מי שקורא את הבלוג השני ו/או שמע את זה ממני אישית כבר יודע).
בחודש וחצי האחרונים אני עוסק בפרויקט חדש - עריכה (יחד עם ידידתי ענת אבישר) כתב-עת אינטרנטי חדש לספרות. ולמעשה לא כתב-עת כי אם 'קצר-עט' - כתב-עת המותאים לעולם הקצבי של הרשת, ובו יפורסמו מדי שבוע (ביום שלישי פעמיים כי טוב) שלושה טקסטים קצרים (שירים, פרוזה עד 600 מילה ואפילו מסות קצרות) ותמונה.
והיום, אחרי הרבה הכנות, באגים, ישיבות עריכה טלפוניות, מאבקים בוורדפרס ביד חופשית וכו', עולה סוף סוף לאוויר האינטרנט הגיליון הראשון של זוטא וכולכם מוזמנים לבוא לבקר.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/4/2009 11:26, ושייך לקטגוריות אמנות, המחשב ואני, אופטימי, אינטרנט
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רק על עצמי ב-8/4/2009 17:35

---