שפה והבנה

בסוף השבוע האחרון היינו בשני אירועים חברתיים - עם סבסטיאן הפסנתרן ועם לילי הזמרת - שבשניהם היו מעורבות כמויות לא-קטנות של אלכוהול, ועוד גורם מרתק - בלבול לשוני. רצה הגורל וסבסטיאן הוא אחד מדוברי האנגלית הרהוטים ביותר באזור, כך שאתו אנחנו עוברים לפעמים לאנגלית; ויומיים אחר-כך, במסיבה של לילי, היה אורח אחד שלא מדבר גרמנית, וגם אתו שוחחנו בשפתם של שייקספיר, ג'ון לנון ועלי ג'י. צירוף הנסיבות הזה גרם לתופעה משונה, והיא שבשבלב מסוים התחיל להתבלבל לי השפות, ומצאתי את עצמי מדבר בתערובת של גרמנית ואנגלית, מתחיל משפטים בשפה אחת ומסיים באחרת, ובמקרים רבים מגלה מילה גרמנית שהשתרבבה למשפט שהייתי מוכן להישבע שהוא כולו באנגלית.
אחרי שהתפכחתי הגעתי למסקנה שמדובר בצעד נוסף וחשוב בהשתלטות על השפה הגרמנית, שכן אם היא משתרבבת מבלי משים, הרי שבאיזשהו מקום היא הפכה לאופן ביטוי טבעי אצלי, לפחות בתחום הצר יחסית של המילים והמשפטים שאני יודע. נראה לי שלזה התכוון ירון כשטען עוד בקיץ ש'עד כריסטמס אתם תדברו גרמנית'. אז אולי הוא פספס בחודשיים, אבל אני בהחלט מרגיש שחל שינוי מהותי בתפיסת השפה שלי, והגרמנית עברה איזושהי מדרגה שהספרדית (למשל) לא עברה אצלי גם אחרי שנתיים באוניברסיטה.
כל זה הביא אותי למחשבות על מה זה נקרא בכלל להבין שפה. לא מדובר על משהו בינארי, אלא על דרגות של הבנה; רק כשהגעתי לכאן ונאלצנו לצפות בלא מעט סרטים וסדרות באנגלית ללא כתוביות, אפילו בלי כתוביות לאנגלית, הבנתי את ההבדל בין 'שפת אם' (רמת ההבנה שלי בעברית) ל'כמעט שפת אם' (רמת ההבנה שלי באנגלית). זה הבדל דק אך מובהק, שמבהיר למה תמיד אומרים שעדיף לתרגם לשפת האם שלך ולא להיפך (זה כמובן משמעותי יותר כשמדובר בספרות, שירה, או פילוסופיה, ולא בתרגום 'פרקטי'). ומהצד השני, בדרגת הבנה אחרת לגמרי, נמצא ההבדל בין שפה נלמדת (שיושבת בראש רק כאוסף של כללים ומלים), כמו ספרדית בשבילי, לבין שפה שחיה במחשבתו של האדם ולפעמים פורצת משם אפילו בלי שיתכנן, כמו ש(עכשיו) גרמנית.

(האמת שתכננתי בכלל נושא אחר לפוסט הזה, אבל הוא דווקא סגר את עצמו יפה, אז הנושא הזה יחכה ל'שפה והבנה 2').

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/3/2007 20:59, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענתא ב-25/3/2007 13:15

---

דומים אבל שונים

באחת התגובות לשיר 'בתוך הראש' כתבה 'סימן שאלה': "כתבת את כל השיר מתוך התרכזות מוחלטת בעצמך. אין הרבה שירים כאלה. אתה מתאר סוג של חוויה מאוד פרטית." אני מסכים לחלוטין עם המשפט הזה (פרט לאמירה שאין הרבה שירים כאלה) אבל לא רואה אותה כביקורת: תיאור מדויק של חוויות מאוד פרטיות הוא אחד הדברים שאני שואף אליו בכתיבה.
האמירה הזו גוררת אתה כמה בעיות, שהראשונה מביניהם מתבטאת בתהייה 'את מי זה מעניין'. במלים אחרות, למה שיהיה למישהו אחר (פרט למי שמכיר אותי אישית) עניין לקרוא תיאור, מדויק ונכון ככל שיהא, של החוויות הפרטיות שלי?
התשובה שלי לשאלה הזאת היא שהעניין נוצר בגלל שאנחנו (בני האדם) שונים זה מזה ודומים זה לזה בעת ובעונה אחת. אנחנו שונים, כי כל אחד חווה את העולם בדרך קצת אחרת; שני אנשים שיעברו בדיוק אותה חוויה 'אובייקטיבית' עשויים להרגיש דברים שונים לגמרי ולשים לב לדברים שונים לגמרי. וזה בדיוק מה שהופך את החוויות של מישהו אחר למעניינות: אם אני ואת היינו חווים את שקיעת השמש בדיוק באותו אופן, לא היה שום טעם שאנסה להעביר לך בשיר את התחושה שלי, כי את פשוט יכולה ללכת ולהסתכל על השקיעה בעצמך. החוויה האישית והפרטית של מישהו אחר היא דבר מעניין כי היא משהו לא-מוכר, אחר, זר לניסיון היומיומי שלנו.
אבל זה רק צד אחד של המטבע. אם היינו חווים את העולם בצורה שונה לגמרי, ללא כל מכנה משותף, העניין בחוויות של אדם אחר היה רק אנתרופולוגי וחיצוני (הוא חווה מנגו בתור צבע אדום. מה זה אומר?). אלא שמכל מיני סיבות - תורשה, חברה ועוד - יש בעולמות הפנימיים של בני האדם הרבה קווים משותפים, כאלה שהפסיכולוגיה חקרה וכאלה שלא. והקווים המשותפים האלה יוצרים את האפשרות שחוויה פרטית ואישית של א' תהדהד לחוויה אישית ופרטית דומה-אך-שונה של ב', ותביא אותו להסתכלות פנימית חדשה על החוויה שלו. זה קורה לי מדי פעם כשאני קורא שירה, וזה אחד הדברים שהייתי רוצה שהשירה שלי תעשה.
במקום מסוים נראה לי שאחת הפונקציות הבסיסיות של שירה (ושל אמנות בכלל) היא ליצור תקשורת בין החוויות האישיות והפרטיות האלה. שהרי כדי לתקשר על דברים חיצוניים, חברתיים ומשותפים יש לנו הרבה כלים אחרים - השפה המדעית, השפה הפוליטית, הניתוח ההיסטוריוגרפי - ואילו ככלי ליצור תקשורת בין חוויות אישיות פרטיות של אנשים ניצבת האמנות לבדה.

כמובן, אם החוויה האישית מועברת באורח סתום או אידיוסינקרטי (מובן לכותב בלבד), הרי שהשיר חוטא למטרתו הראשונית, שהיא תקשורת; על הכותב מוטלת האחריות להעביר את החוויה הפרטית שלו באופן שהיא תובן ככל האפשר בצד הקורא. אבל אסור שהעבודה הנדרשת כדי שהשיר יתקשר עם קוראיו תוביל לפישוט-יתר של החוויה עצמה, שכן אז ילך לאיבוד הייחוד שבחוויה הפרטית של הכותב - השונה מכל חוויה אחרת של אדם אחר - וזו הרי הסיבה שתיאור החוויה בכלל מעניין מישהו. הכותב חייב למצוא איזשהו שביל זהב, שבו הוא לא מוותר על החוויה הספציפית שלו, אבל מצליח להעביר אותה - על כל רבדיה - לקורא; בעיני המפתח לשביל זה נמצא בחידוד הדיוק והכנות, היוצרים את אותו 'הדהוד' אצל הקורא, אבל אני עדיין מחפש (וכנראה תמיד אחפש) את הדרך שלי לשם.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/3/2007 18:19, ושייך לקטגוריות אמנות
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-18/3/2007 14:12

---

בתוך הראש

הראש מתרחב.
הפנים מושלכות קדימה. ללא העיניים.
האוזניים רחוקות, משני הצדדים.
העורף הולך מטר אחורה, אבל מאיים להתרחק יותר.
הראש תופס את גודלו של החדר.

רואה רק את פנים הראש.
זה נראה כמו חדר, אבל אני יודע
ששני מטר לפני ניצבת חומה שקופה שרק היא הגבול בין הפנים לחוץ.
עצמות הקרקפת נלחצות החוצה מכל האוויר שבתוכן,
עוד מעט יידחקו הצידה ומוח ינזל מביניהן על רצפת הפרקט.

השקט מוחלט. דבר אינו נשמע במרחק ביני לבין האוזניים.
אני חש אותן בוערות בשולי החדר,
מהדהדות את זרימת הדם בעצמות הדחוסות
מבוישות, מובכות מהמצב הזה, בן אדם
עם שני מטר ראש בכל כיוון -

יש כל כך הרבה חלל עכשיו ביני לבין עצמי
כל כך הרבה זמן לוקח למלים להיכנס, לצאת
החומר הצמיגי בראש מאט את מהירות הקול
קוטע באיבן תשדורות רצון והחלטה.

הראש רחב כמו צפלין, נושא אותי אתו
שלוש קומות מעל הרחוב הגרמני
מעל השלוֹס, מעל הקירכֶה

הראש מתרחב לתת מקום. לתת
למעיין גז לא טבעי לפרוץ מהבטן
למלא את שמנמנות הצפלין
בפרצים שהוצאו מהקשרם:
אנשלוס. אקציה. אינשולדיגנזי.
ברוך. ביס.
גוט -

ואז שיתפוצץ.
זה מה שאני רוצה.
רוצה את האוזניים שלי בחזרה
רוצה את הפנים
רוצה שתבער השנאה ותכלה את עצמה ואת הצפלין את צלע ההר גם יחד
שיבוערו הזוכרים שייבערו הנזכרים שיעלו באש הזכרונות
שמנפחים אותי מעל לכוחותי
שעושים מראשי אהיל מנורה עגול
עור פנימי מתוח על קרקפת שקופה
ונורת הלהט בפנים היא גוף שחור,
קורן חשיכה.












שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/3/2007 23:38, ושייך לקטגוריות אמנות, הגרמנים האלו..., שחרור קיטור, סיפרותי
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-12/4/2007 15:23

---

אביב בטריר
עוד פוסט תמונות, הפעם בלי הרבה התחכמויות (כדי לא להפחיד את האקספלורר) ובלי הרבה מלים (כי התמונות שוות אלף כאלה) אבל עם משקפי שמש, שיצאו השבוע מהבוידעם ושימשו אותנו היטב.




שער העיר, פּוֹרטָה ניגרָה (בלטינית - השער השחור) - מבנה מרשים ששרד עוד מימי הרומאים.





הבית החדש שלנו (היינו רוצים. למעשה זהו ביתם של נסיכי טריר).





מצאו את האסנת! בין הפותרים יוגרל יום שמש מרהיב כמו זה שהיה לנו, אמנם עם קצת ערפל בבוקר אבל בלי אובך בכלל, ו-12 עד 14 מעלות.





מערכת מנהרות החימום מתחת למרחצאות הקיסר. הידעתם שטריר היתה לזמן מה בירת הקיסרות הרומית כולה? נראה שהרומאים האלו נהנו מהחיים, לפחות לפי מספר אתרי המרחצאות בעיר.





שמחה רבה, שמחה רבה... וזה בהחלט הרבה יותר שמח אחרי שכל החורף כלום לא פרח והכל היה עירום.





כנסייה מאיימת (במבט ראשון ראיתי שם מלאך ענק שפורש כנפיים ומביט עלינו) באור הדרמטי של אחר הצהריים.





אסנת: "קונסטנטין, אתה דורך לי על הרגל!"
קונסטנטין הגדול: "תראי, פיזרו איזה עשר רגליים שלי בכל העיר, בגלל איזו תערוכה שרוצים לעשות לכבודי. איך לכל הרוחות אני אמור לעקוב אחרי כולן?"





רק השבוע, במבצע: כלבים מתואמים - לו וגם לה!






לסיום-סיומת - 'השער השחור' מהצד השני (ובקצה השני של היום).

(לפילוסופיות וכדומה, נא להמתין לפוסטים הבאים)שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/3/2007 22:38, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
2 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-14/3/2007 07:32

---