אשמה יצירתית
כשהייתי בקורס מנחי סדנאות כתיבה של מתא"ן, היתה לנו סדנא עם מנחה אורח, שהוא גם סופר צעיר ומצליח, נקרא לו ס'. אחרי שדיברנו הרבה על הנחיה, יצא לנו גם לשאול על טכניקת הכתיבה שלו, ואז הוא סיפר לנו איך כתב את הספר הראשון שלו. מסתבר שבאותה תקופה היתה לו עבודה קבועה (משהו פקידותי אם אני לא טועה) מתשע עד חמש, ואחרי העבודה הוא היה חוזר הביתה, מדליק את המחשב ומתיישב לכתוב, עד השעה עשר, ואז מכבה את המחשב והולך לישון. וחוזר על זה כל יום.
קראתי פעם ראיון עם דוד גרוסמן, שבו סיפר על איך הוא 'עובד בלכתוב'. קראתי גם משהו דומה על סטיבן קינג. מכל הסיפורים האלה מתגנבת לפעמים ללב התחושה שכתיבה טובה באמת, כמו כל מקצוע, דורשת עבודה, אימון, זמן, התמדה. בין אם מדובר בכתיבה עצמה, בעריכה או בהכנה (תרגילי ריכוז, כתיבת רצף, תרגילי התבוננות), נראה שצריך להשקיע זמן ואנרגיה בתחום כדי ליצור משהו איכותי (וזה לא מפתיע - חישבו כמה זמן צריך הכנר להתאמן כדי להצליח). הסיפור של ס' גם רומז לכך שגם אם אף אחד לא משלם לך כדי לכתוב, אפשר למצוא מספיק זמן לכתיבה רצינית; ומאחר שאי אפשר יותר להאשים את המערכת, האשמה חייבת ליפול על הכותב עצמו.
כי כמה שאנסה, אין סיכוי שאקדיש את כל השעות שבהן איני עובד לכתיבה. למעשה, ההפך הוא הנכון: הכתיבה חוטפת פה ושם דקות גנובות, בקצה של יום או בתחילתו, ביום א' פתאומי שבו לא עושים כלום או בהמתנה לרכבת. והאשמה לא מאחרת לבוא. "אינך יוצר באותה רצינות שהיית יכול," אני אומר לעצמי, ועצב קיומי נופל עלי (בעיקר כשסגריר בחוץ). כאילו נדרש רף מסוים של שעות בשבוע כדי שאוכל לראות את עצמי כיוצר.
אוסקר וויילד אמר שהוא מעדיף להכיר סופרים גרועים ולא סופרים טובים, כי הסופרים הטובים כותבים את החיים שהם מפחדים לחיות, והסופרים הגרועים חיים את החיים שהם מפחדים לכתוב. אני אוהב לחיות - לבשל, לאהוב, לצאת, להכיר, לטייל, לחוות - וזה לא משאיר הרבה זמן לכתיבה. האם, כפי שוויילד טוען, נידונתי להיות סופר גרוע?

הבלוג, אגב, משחק תפקיד כפול בבלגן הזה. בחיי היומיום הוא עוד אחד מגנבי הזמן, האשמים בשדידתו של זמן הכתיבה היקר ובהסטת רעיונות טובים לפוסטים במקום לשירים. אני מתגונן בטענה שהכתיבה בבלוג היא עבודה יצירתית (בעיקר בחלקים הפחות קוהרנטיים), ובכך הופך אותו לאחד מהטובים; אבל אז מוחלפת אשמת האי-כתיבה באשמת האי-כתיבה-בבלוג, ויומיים ללא פוסט (כפי שחלפו עכשיו) יוצרים מחדש את האשמה היצירתית התמידית. וכפי שהאשמה היצירתית הרגילה אינה נרגעת אחרי כתיבת שיר, גם הפוסט הזה לא ישכך לגמרי את אשמת הזנחת הבלוג; אבל אולי קצת.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/8/2007 10:16, ושייך לקטגוריות אמנות, סיפרותי, שחרור קיטור
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Nilly ב-9/8/2007 17:13

---

סימני התרגשות
רק חזרתי מרומא, וכבר נחתו עלי מרחוק חדשות טובות: ספר השירים הראשון שלי, 'סימני נשיכה', שהיה אמור לצאת באמצע אוגוסט, הקדים את הדדליין וצפוי להגיע לחנויות כבר בשבוע הבא. נדמה לי שהזכרתי כבר את הספר בבלוג, אבל נוספו לי מאז אי-אלה קוראים, וזו אולי הזדמנות לספר קצת על הספר ועל מה שבא לפניו.
אז ככה: אני כותב שירים מגיל 14, ומפרסם בבמות שונות מאז 1997. כבר אז, כשהתקבלתי לכיתת השירה של הליקון (אז בשיתוף 'משכנות שאננים'), שאפתי להוציא בשלב מסוים ספר שירים. אפילו שגיתי בפנטזיות שמנחי הכיתה יזהו מייד את כשרוני ויציעו לי תוך שנה להוציא אצלם ספר. אלא ש"תיכך ומיד הבנתי שלא הבנתי שום דבר" וגיליתי כמה אני לא מכיר את תחום השירה (זו היתה, למשל, הפעם הראשונה שנתקלתי במושג 'עריכה').
בשנים שעברו מאז המשכתי להיות פעיל בתחום - פרסמתי בכתבי עת רבים, קראתי בערבי שירה ובפסטיבלים, הצטרפתי לקבוצות משוררים שונות ואפילו הפקתי אירועי שירה בעצמי - אבל את הוצאת הספר דחיתי שוב ושוב. גיליתי למשל שקל יותר להוציא ספר פרוזה, ועסקתי בו זמן מה; אחר כך הקשבתי לעצתו של רפי וייכרט, שהזהיר אותי מחיפזון בספר הראשון, ויעץ לי לחכות עד שיש בידי מספר נאה של שירים איכותיים באמת.
לפני קרוב לשנתיים החלטתי שהגיע הזמן, והתחלתי לגבש קובץ שיהפוך לספר השירים הראשון שלי. היה קשה מאוד להתמודד עם כל הטקסטים שיצרתי ולהחליט אלה מהם ראויים ואלה לא; היה עוד יותר קשה להתמודד עם כל הדעות ששמעתי על שירים שונים במהלך השנים. אבל בסוף גיבשתי קובץ ושלחתי למספר הוצאות.
הוצאה אחת דחתה את השירים במכתב מנומס; אחת לא ענתה עד היום; ושתיים הסכימו. אחרי התלבטות ארוכה ומורכבת בחרתי להוציא את הספר ב'הליקון', שהיא במידה רבה הבית הספרותי שלי, הן בזכות כיתת השירה (לעיל) והן מפני שבמהלך השנים השתתפתי בפעילויות שונות של העמותה, כמפיק אירועי שירה ומאוחר יותר כמנחה באותה כיתת שירה בה למדתי.
ב'הליקון', בניגוד להוצאות רבות אחרות, נהוג תהליך ארוך ומפרך של עריכה על ספרי השירה המתפרסמים. אני אכתוב פעם על החוויה הלא-קלה של עריכה אינטנסיבית, אבל עכשיו אני מעדיף לא לפרט; זה היה תהליך מורכב, שעבר דרך שני עורכים (יקיר בן משה ואמיר אור) ועוד נקטע באכזריות בידי הנסיעה שלי לחו"ל. אבל אחרי התהליך הזה פתאום היה לי ביד משהו אחר - לא אוסף לא-ברור של שירים מתקופות וממצבים שונים, אלא ספר: יצירה ממוקדת, עם אמירה ברורה (גם אם מורכבת), שאני יכול לעמוד מאחוריה. כמובן, המון דברים שרציתי להגיד נשארו בחוץ, והמון שירים טובים נשרו, כמה מהם ממש ברגעים האחרונים, אבל פשוט אין ברירה - חייבים לצמצם אם רוצים להגיד משהו, לגזום קצת את העושר כדי ליצור תקשורת מתוך כוונה. והרי השירים שנקצצו לא הולכים לאיבוד, והם עוד עשויים להתפרסם, אם בכתבי עת ואם בספרים הבאים; ומצד שני, אני באמת יכול להיות בטוח שהספר מייצג במדויק ובאופן חותך איזשהם פנים אמיתיות שלי.

אני מאוד מאוד מתרגש לראות את הספר, למשש אותו, להחזיק אותו ביד, אבל זה יקרה רק בסוף החודש. כמובן, עד אז כל זה נראה לי כמו איזו פנטזיה משונה שלא קשורה אלי בכלל. הניתוק בשיאו. אבל אתם יכולים לעשות את מה שאני לא יכול, כי הספר צפוי להגיע לחנויות הספרים כבר בשבוע הבא. בכל מקרה, אעדכן בבלוג.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/8/2007 21:30, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, סיפרותי
34 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של punktchen ב-5/8/2007 03:58

---

הייתי בפריז וגם ברומא (עשרה קצרים)
(פוסט תמונות יבוא אחרי שנגמור למיין הכל)

1. צהוב
הנחיתה ברומא היכתה אותנו בהלם, בגלל הנוף. לא היה בו שום דבר מיוחד, פרט להיותו נוף ים-תיכוני קיצי אופייני: דהוי, צהוב, עם כמה עצי זית לרפואה. לי היתה כבר הכנה, בדמות ההלם שקיבלתי כששבתי מארה"ב לישראל אחרי שלוש שנים, אבל אסנת הבינה רק אז את ההשפעה שהיתה ל-11 חודש באירופה הירוקה על מערך הציפיות שלה. ברכבת האיטית-להפליא מנמל התעופה, תוך התמודדות מתמדת עם המזגן המקרטע, הוכינו בתדהמה לראות - לראשונה מאז שיצאנו מהארץ - ממטרות בפעולה.

2. התיק
בסמטא קטנה המובילה למזרקת טרֶבי, יעדנו הראשון, נתקלנו בחבורה של רוכלים שחומים שהניחו על הקרקע סדינים ועליהם תיקי 'פראדה' (מזויפים כנראה) במגוון צבעים וצורות. כשאסנת עצרה לשאול למחירם וקיבלה את התשובה המופרזת '25' (יורו), חשבתי שהסיפור ייגמר; אבל הבחור רדף אחרינו ללא לאות ודרש לדעת מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם. אני כבר ממש תכננתי ללכת (למה לנו לבזבז את זמננו היקר על קניית תיקים יקרים מדי) אבל אסנת לא היססה ובקור רוח הציעה חמישה יורו.
מנקודת המוצא הזו התפתח לנגד עיני המשתאות משא ומתן מפולפל, מהסוג שמדריך לונלי פלנט של מרוקו (שתרגמתי) מפרט באדיקות את כלליו. אחרי כמה תרגילי לי-זה-עולה-יותר מצד הרוכל (להם ענתה אסנת בתשובה הניצחת 'לך זה עולה עשרים סנט'), נסגרה העסקה על שמונה יורו - שליש מהמחיר המקורי - ואני קיבלתי שיעור מאלף בהתמקחות.

3. לינגואה
השיחה שפתחה את האפיזודה הקודמת התנהלה כך:
אסנת: קוואנטו?
מוכר: ונטי-צ'ינקואה.
אסנת: טוונטי-פייב?
מוכר: יס
אסנת: ניין, ניין.
בליל השפות האיטלקי-אנגלי-גרמני הזה היה אחד ממאפייני החופשה לכל אורכה. ביום הראשון התקשינו להוציא מהפה שום דבר שאינו גרמנית: אפילו האנגלית, שרוב העוסקים בתיירות ברומא מבינים מצוין, התחלפה לנו לפעמים בשפתם של גתה והיינה. מה שהיה לא ברור עוד יותר הוא במה להיאחז כחלופה לחוויית הישראלים-מכירים-ישראלים היוצרת תמיד אי של שפיות בטירוף החו"ל: האיש המשופם הדובר גרמנית משונה שחתך אותנו בתור עם שני בניו? האישה מכוסת-הראש שהתלחשה עם בתה בעברית כשנתקענו אתה במעלית ואילו היתה נוצריה היתה ודאי מצטלבת למראינו? או אולי חבורת האמריקאיות שקראו זו לזו סיכומים מוכנים-מראש בפורום הרומאי בחיתוך-דיבור המעלה טעם בלתי מעורער משלוש השנים שלי אצל הדוד סם?

4. המדרגות
יש שיר שלי, שהתפרסם פעם ב'עיתון 77', ונקרא 'מאוחר'. הוא מבוסס על חלום ילדות שלי, שבו ארמון ענק, ותחתיו גרם מדרגות גרנזדיוזי, עליו אני ננטש עם מישהי (אז בת השכנים), ואיני יכול לשוב לארמון. המדרגות, שהיו חקוקות במוחי זמן כה רב, הן (כך מתברר) המדרגות הספרדיות ברומא; מי יודע אם ראיתי אותן אז באיזה סרט והן נדחפו לחלום מבלי שידעתי. שני ההבדלים העיקריים הם שהמדרגות שלי יורדות לים, ושבראש המדרגות הספרדיות ניצבת כנסיית השילוש הקדוש ולא ארמון. אבל הנה, טיפסנו אותן, ואפילו עצרנו למנוחה בקטע האחרון, בפיסת צל קטנה שאיכשהו זכתה גם לשבי רוח קרירים והפכה את כיבוש המדרגות להישג מתוק.

5. הסיסטינית
שעה וחצי של עמידה בתור, בחוץ, למוזיאוני הוותיקן; שילוט מבלבל, חללים לא ממוזגים והמוני אמריקאים במוזיאונים עצמם; מפגש לא-נעים עם שומר איטלקי שהתעקש שאסור לי לטפס בחזרה במעלה המדרגות כדי להגיד לאסנת שזו אכן הדרך; מערכת כריזה החוזרת, בקול רם ובארבע שפות, על המסר 'להיות בשקט, לא לצלם, לא להקליט' - כל אלה התרכזו יחד ונמוגו בהחלטה חד-משמעית לחוות אותה, במלואה, בלי הנחות.

6. טאבולי
באטימולוגיה מהופכת ומופרכת, אפשר לנסות לגזור את השם 'רומא' מהמילה העברית 'רמאות'. בעוד שבאופן רגיל אנו מקפידים לזהות את מלכודות-התיירים ולהתרחק מהם, ברומא נראה שהדבר בלתי אפשרי, במיוחד כשהזמן קצר. בכל מסעדה ידאגו להגיש לשולחן לחם או מים בלי לשאול (ולקחת עליהם מחיר מופרך אחר כך), נהגי המוניות מעגלים תמיד את המחיר למעלה, ובמזנון אחד (שיתרונו הגדול היה המזגן) גם גבו שני יורו על השולחן, המפה והסכו"ם, וגם נאלצתי לרדוף אחרי מלצר חביב שהרים בזריזות שטר של חמישה יורו שנפל לי מהכיס והניח אותו בכיסו. אבל להשקיע אנרגיה בתלונות, בקיטורים ובהאשמות לא יעזור: צריך להבין שזו איטליה וככה זה.

7. המקור
הגלידה: יקרה, אבל עשירה, קצפתית ומשובבת נפש, בעיקר 'פרח החלב' וה'זביונה' שטעמנו בדוכן קטן ליד הפנתאון ביום האחרון.
הקפה: נהדר, אפילו בנמל התעופה, או בארוחת הבוקר (המינימלית להפליא) במלון.
הפסטה: נימוחה, עשירה אך לא שמנה ושווה את המחיר. במסעדה אחת גיליתי איך גבינת ריקוטה הולכת נפלא עם ארטישוקים טריים; בשניה הצליחו לראשונה להגיש לי לזניה טובה יותר מזו שאני מכיר מהבית, וטעמנו פסטו שריח השום שנדף ממנו היה מחסל לבאפי את העסקים.
הסנדביצ'ים: מקוריים, ובעיקר - מתחשבים היטב בסוג הלחם.
הפיצה: הפתעה לטובה. אולי בגלל שאכלנו דווקא במסעדה תיירותית, לא סבלנו מהשוק התרבותי שכולם מדברים עליו לגבי פיצה באיטליה. היא דווקא היתה קראנצ'ית, טריה ומלאה מוצרלה איכותית.

8. שרידים
איזה מזל שלא האמנתי לאמריקאי שבא מגבעת הפלאטין ואמר שאין שם מה לראות, "רק כמה שרידים ישנים". היינו מחמיצים את האצטדיון הרומי המרהיב, מקדש עם סמל גיאומטרי משונה, ומנוחה מעוררת השראה על שרידי עמודים וכותרות.

9. מבחן סן פייטרו
בכניסה לכנסייה המפורסמת ביותר בעולם יש, בנוסף לבדיקה בטחונית, גם בדיקה של 'משמרות הצניעות', המונעים כניסה מנשים וגברים במכנסיים/חצאית קצרים מדי או בבגד שאינו מכסה כתפיים. מאז, בכל פעם שראינו איזו בחורה מנסה לרמות את החום באמצעות לבוש מינימליסטי במיוחד, השאלה היתה האם היא עוברת או לא עוברת את 'מבחן סן פייטרו'.

10. שריקות
כשהתקרבנו למזרקה בכיכר ונציה ותהינו אם אפשר לקרר את הרגליים במים, נשמעו כמה שריקות בסביבה, אבל התעלמנו. חצי שעה אחר כך, אחרי שכל העולם כבר היה, טבל והלך, ואנחנו כבר היינו בשלב ההתנעלות אחרי שכשוך-רגליים מאסיבי במים הקרירים וסשן צילומים של ילד מוסלמי קטן שאביו הטביל אותו כמעט לגמרי, הופיע משום מקום שוטר חמור-סבר, ששרק בפראות והסביר לכל הנוכחים שאסור. כן כן, שמענו.

(זה היה סיכום לא ענייני, לא מדויק, לא כרונולוגי ולגמרי לא שלם של חוויה אינטנסיבית, צפופה, עצומה, מפוארת, חסרת נשימה. יהיו פוסטים נוספים.)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/7/2007 20:28, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, אטימולוגיה בשקל תשעים, הומור
22 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-3/8/2007 08:37

---

wild at heart
תשוקה היא תשוקה היא תשוקה. סיכמנו. והיא באה מהצורך ומן הרצון כאחד, ומבפנים ובחוץ, ומהלב ומהבטן ומהגרון.

אלא ששלוש וחצי עונות של באפי, שלא לדבר על אינספור פסיכולוגים ומורות למיניהן, חוזרים ומלמדים אותנו שהתשוקה קטלנית. לא סתם 'מסוכנת' במובן ה'בואו נבלה קצת בצד האפל' אלא קטלנית במובן של פוגענית, נושכת, מרושעת, בלתי אנושית.

כמו קירות של תאים, הימים האפורים מתקשים להכיל את תוכנם. הרצון להתפרץ מוצא תמיד את הזמנים הלא-נכונים. שלא לדבר על המגבלות והאיסורים שאנו מטילים על עצמנו מרצון.

היציאה מחוץ לקופסה משמעותה ויתור על הקופסה, לתמיד.

אולי זה מה שקטלני בתשוקה: היא קוטלת את האפשרות להיות מחוצה לה, ואנחנו - אנשים, בעיקר בני מזל מאזניים - שונאים להיות חסרי אפשרויות, חסרי בחירות. התשוקה היא עמידה חדמשמעית מאחורי בחירה אחת, ושלילה כמעט מוחלטת של הדרך חזרה.

הכליאה בכלוב מאפשרת, לפחות תיאורטית, את שתי האפשרויות, כי איום התפרצות התשוקה מרחפת תמיד מעל הפרברים השלווים. זה פתרון מצוין לשונאים להחליט ופתרון איום לאמנות.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/7/2007 00:24, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, אמנות
41 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-26/7/2007 17:47

---