(את הסיפור הזה כתבתי כבר לפני שנה בערך, אבל לאחרונה עשיתי עליו קצת עריכה, אבל גמור הוא בטח לא. ונזכרתי בו כי הוא נוגע בכמה נושאים שעלו כאן לאחרונה, ולכן אני מביא אותו פה בשלמותו, לעיונכם)

עסקי הספרות

משה, אחי, הוא בעסקי הספרות. בגלל זה רציתי לדבר אתו כשהעניין התחיל, אבל הוא בדיוק היה בפסטיבל המשוררים ברוטרדאם, וכרגיל לא השאיר לי טלפון שאפשר להתקשר אליו. התלבטתי אם לנסות אותו באימייל אבל חשבתי שהעניין ממילא אינו דחוף, ועדיף לחכות שיחזור לארץ ולספר לו פנים אל פנים. משה הוא חסיד גדול של פנים אל פנים, והוא אומר שעד שלא ראית בן אדם פיזית בעולם, אין לך מושג איך אתה מרגיש כלפיו. פעם שאלתי אותו אם זו לא סתם אפליה נגד אנשים מכוערים. משה בעצמו קצת מכוער, וגם שמן, ואני לא באמת חושבת ככה, אז הופתעתי עוד יותר כשהוא הודה שזה נכון. הוא אפילו אמר שהוא לפעמים לא חותם חוזה עם מישהו, רק בגלל שהוא מכוער.
שאלתי את עצמי אם משה היה חותם חוזה עם דבורה. הפנים הארוכות שלה, השיניים המפחידות. אבל משה אמר שזה לא עובד עם נשים. נשים, הוא אמר, יכולות להיות מכוערות פחד, אבל אם יש להן את זה הוא כבר יראה. את, למשל, יש לך את זה, ואם היית מעזה לכתוב הייתי מחתים אותך על בליינד. יש לך את זה ובגדול, ואני לא אומר את זה רק כי אני אחיך.
משה, אמרתי לו, אני לא כותבת.
כן, אני יודע, הוא אמר.
לא, באמת, אני לא כותבת. אף מילה.
כן, אני יודע, את פסיכולוגית קלינית.
עוד לא, תיקנתי.
עוד לא, הסכים.
פעם אחת שניהלנו את הדיון הזה הוא סיים אותו ב"ואת גם עוד לא כותבת", ואז קמתי והלכתי ולא התקשרתי אליו שבועיים. הוא למד לקח, ומאז הוא שותק.
יש לי אח שלומד מהר.
יש לי גם דירה ברחוב מלצ'ט, חתול ג'ינג'י, תזה לכתוב ותיאבון בלתי-מסופק לשוקולד.
ודבורה הבטיחה שהיא תתקשר.
משה, שמרוויח לא רע מעסקי הספרות, אמר שהוא אף פעם לא מבטיח למישהו להתקשר. אם מישהו טוב, הוא אומר, אני כבר אזכור להתקשר אליו, ואם הוא גרוע, או יותר מזה, נודניק, הוא עלול עוד לזכור שהבטחתי לו להתקשר.
משה לא אוהב נודניקים.
משה אומר שאם אישה מתחילה פתאום בגיל ארבעים לכתוב שירה, רוב הסיכויים שהיא נודניקית. יש לו ניסיון בכאלה. פעם ראיתי אותו לוקח אישה שנגשה אליו בבית-קפה לפינה, מושיב אותה לשולחן וכותב מולה ארבע מלים על דף.
לי יש עוד תשע שנים להתחיל.
משה פעם אמר לי את המשפט הזה, כשעוד היו עשר שנים, וכמעט חטף סטירה. דבורה בת ארבעים וארבע, אבל היא כותבת מגיל עשרים, ולא מפרסמת כי 'שוק הספרות בארץ זה שוק בקר'.
והאמת, הארוע שבו נפגשנו היה צפוף כמו שוק בקר. יכולתי להריח את הזיעה של האיש הגבוה שעמד לפני וחסם לי את הבמה, וזה לא היה נעים (מה אני עושה שם, מה אני בכלל עושה שם, זאת שהזמינה אותי בטח בצד השני, על הכיסאות של אלו שיושבים, מה אני בכלל עושה, אני בקושי שומעת. מדי פעם יש צפצוף כזה כשמישהו מסתובב ועושה פידבק ברמקול, ואני קופצת, לא מספיק, לא עוברת את הראש של המזיע. אבל יש לו חולצת פסים והעורף שלו מסופר יפה.)
זה לא חשוב אם זה מסופר יפה, אומר משה, מה שחשוב זו האמת. טוב מראה עיניים.
אבל לא ראיתי אותה בעיניים. הגבוה הסתיר.
אז זה לא זה.
אבל זה זה.
הסתובבתי וחיפשתי את הדלת, מנסה לאלתר התנצלות לזאתי-שהזמינה-אותי, שאלון שהסתבך ברגע האחרון או מרואיין שחזר אלי טלפונית והחזיק אותי שעות על הקו. אבל מאחור חסם אותי בחורון עם זקן וחצ'קנים, והמנחה אמר עוד שם מסובך, שאם הייתי זוכרת אותו הייתי עכשיו יכולה לחפש אותה בספר הטלפונים, במקום לשבת ליד הטלפון ולבדוק שוב אם יש לי את המספר של משה בהולנד.
דבורה פניגלשטיין? דבורה פינקל-שטוסל? דבורה פולק-שניצלבאום?
אין לה שם כפול. היא הרי לא נשואה. ומשה היה אומר שהרווקות הכי מסוכנות. הן ניגשות אליך במפתיע עם תיק מלא ספרים שהוציאו בהוצאה עצמית, מי יודע כמה אלפי שקלים הלכו על השטות הזו. זה קרה לו כל-כך הרבה פעמים שהוא כבר הכין את הדף מראש. כל מה שאת כותבת, הוא אומר להן, אפשר לסכם בארבע מילים. וזה מה שעצר אותי: אלו היו בדיוק ארבע המלים הראשונות שדבורה אמרה.
'למה אין לי אהבה?'
אחר-כך היה אחר-כך, והרגע בו ניגשתי אליה נמחק, והמלים שאמרנו נמחקו, והיין הלבן שהיה שם נמחק, והחיוך המתחנחן של המנחה נמחק, והחשבון שהוגש לנו בסוף כפול ומכופל נמחק, וידיה הלוטפות את ידי נמחקו, נמחקו, נמחקו.
נשאר השיר שהיא קראה, על אישה בת ארבעים ומשהו שמחליטה יום אחד למצוא אהבה. והיום זה היום, והיום היא תמצא, וחי נפשה, והיא נשבעת בשיר הזה, שהיא תמצא.
אז הלכתי הביתה, והאכלתי את החתול, ופתחתי לו את החלון מעל המחשב שהוא אוהב לשבת עליו בערב, ומתוך שעמום בדקתי אימייל לראות אולי משהו ממשה, ואולי זה האינסנטיב שלי לכתוב ולשאול אותו אם הוא יודע עליה משהו, מעסקי הספרות, לא יכול להיות שאחת כזאת מסתובבת והוא לא שמע עליה, למרות שהיא אמרה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שלה, ומה שהמנחה אמר עליה לא שמעתי.
אז פתחתי את האימייל ובלי לחשוב עשיתי 'קומפוז מייל'.
ותרגמתי וכתבתי לעצמי בצחוק, 'להלחין גבר'.
וחשבתי המון זמן.
הידיים של דבורה, אותן אני זוכרת, זה החלק הראשון של הגוף שראיתי כשעקפתי את הגבוה בסוף השיר ומצאתי אותה על הבמה. היו לה ידיים של גבר, חלקות מטבעות, שתפסו את משענת הכיסא בחוזקה במשך כל מחיאות הכפיים. הידיים היו הראשונות שראיתי, ואת הפנים רק כשהערב נגמר, ואם הייתי מקשיבה למשה הייתי עושה באותו רגע אחורה פנהץ
המחשב הבהב ומסכו כבה.
אני חושבת שאפילו התנשקנו שם, בבית הקפה, מול המבט המבודח של המנחה ולעגו של הנער המזוקן. אני חושבת שאפילו נגענו זו בזו כפי שנוגעות נשים. אני חושבת את זה כי אני לא מצליחה לזכור, וחוזרת לזה כי אני לא מצליחה לשכוח.
כשמשה יחזור לארץ הוא שוב יראה את הניצוץ בעיניים שלי, ויבקש לראות מה שכתבתי. אני אגיד שהוא צדק, שאני באמת משוררת. הוא יחייך מאוזן לאוזן ויחבק אותי ויבקש שאראה לו, כאן ועכשיו ומיד. ואז אני אגיד לא שאני לא כותבת.
הוא יגרד בפדחת העצומה שלו ויחייך על העוקם.
אני משוררת, אבל אני מעדיפה לא לכתוב.
למה?
אתה תעלב.
אני לא אעלב.
אתה תעלב, ואני לא רוצה להעליב אותך.
די נורית. זה לא יכול להימשך ככה. שנים אני יודע שיש לך משהו בבטן. שנים אני רואה בעיניים שלך שאת מתה להגיד את זה. שנים את אוספת מלים, ועכשיו את גם יודעת שיש לך מה להגיד, אז נו כבר.
מהנהנת. אני יודעת שיש לי מה להגיד.
אז למה את לא כותבת?
האמת?
הוא יהנהן ויפסיק לרגע למצוץ את הסיגריה.
רק האמת. תמיד.
אני לא יכולה.

ומה אני אגיד לו?
שוק הספרות בארץ זה כמו שוק בקר.
אולי אני אגיד לו שזה המשפט היחידי שאני מוכנה לכתוב.
אולי עד אז דבורה תתקשר.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/12/2006 11:10, ושייך לקטגוריות אמנות, סיפרותי
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-24/12/2006 10:57

---

המשורר ואני
כל מיני אלמונימים שונים ומשונים עסוקים לאחרונה בהתייחסויות ציניות לבלוג, שמאשימות אותי בהתנשאות, בין השאר בגלל שהשתמשתי במילה "משורר" על מנת לתאר את עצמי בכותרת הבלוג. וזה, האמת, הזכיר לי ויכוח ישן-נושן בדיוק לגבי השאלה הזו - האם יש יומרה והתנשאות בהגדרת עצמך כ"משורר"?
הבעיה מתחילה בכך שבניגוד להגדרות כמו "עורך דין", "מהנדס בניין" או "נהג מונית", אין גוף חיצוני שמוסמך להכריז על אדם כ"משורר"; הרי אחרי בחינות הלשכה, אף אחד לא יתייחס להכרזתו של פלוני כי הוא עורך דין כהתיימרות או התנשאות. לעומת זאת, לגבי משוררים, סופרים ואמנים בכלל, זה הרבה יותר מסובך: האם אדם הוא משורר ברגע שכתב את שירו הראשון? כשפרסם אותו? כשהוציא ספר שירים?
אני נוקט גישה אחרת. בעיני, כל מי שמכריז על עצמו כמשורר ראוי להתייחסות כמשורר, ואין בכך שום 'התיימרות' (בפרפרזה על אבידן, "משורר הוא מי שקורא לעצמו משורר"). נהפוך הוא, יש התיימרות רבה בטענה ש"X אינו משורר" כאשר אין לנו שום מושג מה יאמרו עליו הדורות הבאים, למשל; יוצרים רבים שלא הוערכו כלל בתקופתם נחשבים היום "קלאסיים". כמובן, אפשר ואף רצוי לטעון ש "X, לדעתי, הוא משורר לא מוצלח" או אפילו יותר טוב "שיריו של X אינם טובים בעיני", אם כך אני חש; אבל שלילת ה"משוררות" ממישהו שמצהיר על עצמו כך היא הדרה שלו מהשיח, ששווות ערך להתנשאות (אני נזכר בביקורת כלשהי על ספר שירים של יהונתן גפן ב"הארץ", בה טען הכותב שגפן בעצם אינו משורר; בתגובה פרסם יורם טהרלב מכתב שבו העלה טענות דומות לאלו ששטחתי כאן).
יש מספר סיבות לבחירה שלי להתייחס כמשורר לכל מי שבוחר להציג את עצמו כך. ראשית, מכיוון שה"קריטריונים" האפשריים לזיהוי משוררים אינם מוסכמים, וגם לא ממש ניתנים להשוואה (האם ספר בהוצאה עצמית נחשב? האם כתב עת שהכותב הוא גם העורך שלו נחשב?), נראה לי טפשי לחלק את הזכות להתקרא "משורר" לפיהן.
שנית, נדמה לי שלעצם ההכרזה על עצמך כמשורר יש חשיבות מבחינה האמנותית. לפני שנים די רבות כתב אבידן (נדמה לי) סדרה של טורים ב"מעריב" עם עצות למשוררים מתחילים. בין העצות המעשיות פורסם שם גם טור שנקרא "קצת מגלומניה", ובו הובעה הטענה שברגע הכתיבה, וברגע משלוח השיר לפרסום, חייב המשורר להאמין שהוא לא רק משורר, אלא גם משורר איכותי וחשוב, ושיש לו מה להגיד לעולם. בלי האמונה הזו, אמר אבידן, השירה נידונה להתנצלות בלתי פוסקת, ותאבד את האפקטיביות שלה. כך, בעיני, ההכרזה על עצמך כמשורר פירושה להציב את עצמך כחלק מהשיח, לעמוד מאחורי מה שיש לך להגיד, ולא להסתתר מאחורי התנצלויות כגון "אני רק כותב" או "זה לא ממש שיר". ההכרזה הזו, שחושפת אותך לביקורת היא חלק - בעיני אינטגרלי - מתהליך החשיפה העצמי של האמן כלפי קהלו.
נכון, ודאי, שההכרזה הזאת לא תמיד מגובה בשירה איכותית. אין תמיד קורלציה חזקה בין הצהרות והכרזות בומבסטיות לשירה איכותית במיוחד; ישנם משוררים צעירים שזכו כבר למאמרי ביקורת נלהבים ברשת ולמאמרים אודותיהם בוויקיפדיה מבלי שהוציאו תחת ידם יותר מדי, ואילו אחרים ששמם פחות נישא בתקשורת ושירתם איכותית יותר בעיני. אבל, וזה אבל גדול, אותם משוררים בומבסטיים, שהעמידו את עצמם במרכז ומצהירים על עיסתם בכל פינה (למשל, נניח, צ'יקי ארד) ראויים הרבה יותר להערכה אמנותית ממי שכותב במסתרים טקסטים נאים בהחלט, אך מסיבות של פחד או של הצטנעות-יתר אינו מפרסם ואינו מוכן להגדיר את עצמו כמשורר. במלים אחרות, מי שטוען שיש לו משהו להגיד אבל אין בו הרבה תוכן, יש בעצם האמירה שלו יותר תוכן מאשר אצל מי שמשדר "יש לי המון מה להגיד אבל אני צנוע מכדי להגיד אותו."
בעיני, כתיבת שירה - ובעצם כל אמנות - היא פעולה מתנשאת מעצם טבעה, כי מי אנחנו בעצם שנתעסק בפעולה חסרת-תכלית כזו, כשאחרים עובדים קשה תמורת לחמם? שירה אינה יכולה להיכתב, ואמנות אינה יכולה להיווצר, לולא האמין היוצר - ולו לשבריר שניה, ברגע היצירה - שהיא ראויה, שיש בה חשיבות, שהיא עשויה לרגש את קוראיו ולעשות להם משהו. כלומר, לולא הגדיר את עצמו, באורח מובהק, כמשורר.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/11/2006 11:02, ושייך לקטגוריות אמנות, שחרור קיטור
52 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     4 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-28/5/2007 01:45

---

השואה היתה - המשך
(לחלק הראשון)

שירלי קמה בבוקר ובחנה, כרגיל, את המראה. מבטה התמקד בירכיים העבות הבוקעות מתוך התחתונים. למזלה, לבשה את חולצת הפיג'מה ולא ראתה את הבטן, אבל זה הספיק. בהינד עפעף ערך המוח השוואה מהירה בין רגליה השמנמנות להתמונות הקלאסיות של ניצולי המחנות, והגיע למסקנה ברורה ומטופשת. היא אמנם לא ביטאה אותה לעצמה כשעמדה מול המראה, אבל כשפשטה את החולצה כדי ללבוש חזייה חדשה כבר לא יכלה לעצור בעצמה, ונאלצה לומר בקול רם את המשפט חסר התוחלת שעלה בה קודם:

"את לא מספיק רזה לשחק במחזה על השואה."

שירלי לבשה את החזייה והביטה במראה בשביעות רצון. משנאמר בקול רם היה הטמטום במשפט ברור כשמש: הרי שירלי מעולם לא שיחקה במחזה, לא היתה כלל במגמת תיאטרון, לא התעניינה מעולם בתיאטרון ובכל מקרה לא התכוונה לגשת לאודיציות למחזה. ובכלל, הרי ברור שכל שחקנית, ולו הרזה ביותר, לא תיראה כמו היהודים במחנות, שחיו בתת-תזונה נוראה, ואין להעלות על הדעת שאיזה במאי, בהוליווד או באורט קרית-ביאליק, ידרוש מהשחקנית הראשית בדרמת השואה שלו להיראות באמת כמו מוזלמנית מהמחנות. הרי זו התעללות, וממילא הקהל לא יבוא, כי הקהל רוצה אסתטיקה, ואסתטי פירושו רזה, אבל לא רזה מדי. ושירלי אמנם לא ממש רזה כמו שטעם הקהל מכתיב, אבל זו בסך הכל הצגה של תיכון, לא הפקה של מיליארדי דולרים שצריך להרוויח חזרה מקוני הכרטיסים בעולם כולו. איך שלא תסתכלו, זה רעיון מטומטם, חשבה שירלי כשהידקה את החצאית סביב החולצה, אבל כשהביטה במראה נפלטה ממנה בכל זאת אנחת רווחה על ששוב אינה רואה את גופה העירום המהלך עליה אימים, גוף שנדמה כשייך לעולם חלופי, שבו הנאצים ימ"ש פיטמו את היהודים במחנות בכל טוב על מנת לבצע בהם ניסויים מדעיים מחרידים ובסופו של דבר אכלו אותם איבר-איבר כמעדן קולינרי. בעולם חלופי שכזה, אם בכלל אפשר להעלות על הדעת את קיומו, היתה כמובן שירלי בחירה טבעית לשחק בסרט שואה, או במחזה, בתנאי כמובן שהיתה יודעת לשחק, ומעוניינת, ומוכנה לשכב עם המפיק בדרך למעלה.
היא חייכה במבוכה כשעלתה בה המחשבה הזאת, ולו בגלל ששהתנסות שלה בתחום היתה רחבה אבל לא עמוקה, ושעוד לא ממש יצא לה ללכת עם זה עד הסוף, כמו שאומרים, וזאת בניגוד למשל לתמר, שנוסעת אתה באותו אוטובוס לבית הספר וחושבת שהן חברות, וכבר מדצמבר היא לא בתולה ויש לה רק דברים טובים להגיד על גברים בכלל ועל הגבר שלה בפרט. אבל כשתמר התיישבה לידה באוטובוס למחרת יום השואה, לא חשבה שירלי על נסיונה המיני, אלא הרהרה שבאותו עולם תיאורטי עם הנאצים המפטמים היתה תמר צריכה להתחנן על ארבע לתפקיד בהצגה על השואה, כי היא כזאת רזה וגם ציצים אין לה, וחייכה לעצמה, ותמר שמחה מהחיוך הזה, כי תמיד חשבה ששירלי נורא 'כבדה' ולא זורמת, והנה היום כבר הבזיקו שני חיוכים על פניה המהורהרים, אחד כשעלתה לאוטובוס ועוד אחד כשהתיישבה, וזה סימן ששירלי מתחילה לקחת את החיים יותר בקלות, כלומר, בעיני תמר, סימן טוב.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/11/2006 23:21, ושייך לקטגוריות אמנות, סיפרותי
24 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענתא ב-30/11/2006 14:22

---

חרדה
מאז שכתבתי על הפחד לא הזכרתי שוב את ההתמודדות שלי אתו, ואפשר לחשוב שהוא נעלם, התמוסס בענן השגרה ואיננו. אלא שהסיבה היא פשוט שלא היה לי שום דבר חדש לכתוב עליו - פשוט לחיות, להתחבר לצבע הירוק בחוץ, ולהתמודד.
אבל לאחרונה שוב חזרתי אליו. זה התחיל מהתמעטות הירוק בחוץ לטובת גווני הצהוב והאדום, והתמעטותם של אלו לעצים עירומים, המבשרים את בואו הקרב של החורף. לאלו נוספה סדרה של ימי א' גשומים ומעצבנים, שמנעו מאתנו את הטיולים, וגרמו לי להודות בפני עצמי שכן, בהחלט, אני מתגעגע לשמש. ואת המקום הריק שהותירו השמש והעלים הירוקים מלא הפחד, או בשמו הפסיכולוגיסטי יותר - חרדה.
פרויד ואני אף פעם לא הלכנו יד ביד, אבל אני בהחלט מקבל את ההבדלה שלו בין פחד - תגובה טבעית שעוזרת לך לברוח כשאתה נתקל בנמר ענק - לבין חרדה, שהיא בערך אותן תחושות גופניות, אבל כשאתה סתם שוכב במיטתך החמה, בחדר השינה המוסק, ביום א' בבוקר, בלי שום סיבה אמיתית לברוח או להילחם (ובמה להילחם?). וכשהתחושות האלו מחפשות להן משהו להיתלות בו, ברור שלא קשה להן - מה-DVD שעושה לנו צרות, דרך הקולפן שנעלם ועד לתוכנות מסתוריות שפותחות לנו חלונות סתם ככה. וכדי לחדד את זה עוד קצת, להלן שיר [1] שכתבתי הבוקר:

חרדה

ברקע של המחשבות, ההנאות, הפעולות והתגובות
רץ תהליך מסתורי, שקט,
שכל עשרים דקות בערך
קופץ ודורש לעצמו את כל המשאבים.
הוא לא הושתל מבחוץ, זה בדוק,
הוא חומק מכל טיפול מקובל,
זו גם לא בעיה נפוצה ומוכרת
שעוברת עם הזמן.
בסרט או במשחק
או אפילו במצב תנומה,
הוא קופץ, דורש לעצמו את כל האנרגיה,
פותח חלון בפינה לא נגישה
כופה על המוח כולו להציץ
לבור אינסופי וחסר תכלית.

[1] לצורכי בלוג זה, "שיר" אינו בהכרח משהו שאני עומד לגמרי מאחוריו מילולית ואמנותית, והולך לפרסם אותו מחר בבוקר, אלא כל דבר שאני כותב וששייך אישהו לז'אנר השירה, ולו בגלל שלא בא לי להמשיך לכנות שירים בעבודה בשמות כמו "קטע" או "טקסט" רק כדי לא להישמע סנובי.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/11/2006 19:19, ושייך לקטגוריות שחרור קיטור, אמנות, מעברים 10-20-30
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-20/11/2006 16:57

---