קונטיניואיטי
לפני שני פוסטים כתבתי על 24 השעות שאינן מספיקות, וכפי שציין אחד המגיבים, פתחתי את הפוסט בו"ו החיבור, בכוונה, מתוך התחושה שהדיון הזה כבר נמשך וקיים וממשיך כל הזמן, וכל הפסקה בו היא מלאכותית.
ביום חשבתי על זה שוב והבנתי שזו היתה מחווה ל (או אם נדייק, השפעה תת-מודעת של) השיר הקצר הזה של עזרא פאונד:

And the days are not full enough
And the nights are not full enough
And life slips by like a field mouse
Not shaking the grass

ואף כי השיר והפוסט מבטאים תחושות שונות, יש ביניהם דיבור: בין חוסר המלאות של החיים והרצון שהם יעשו קצת יותר מלחמוק בעשב, ובין מלאות-היתר בפרטים טפלים, שמחייבת את הפינה הסודית הזו מחוץ ל-24 השעות המקובלות. ושניהם מתייחסים (באמצעות ו"ו החיבור הפותחת אותם ובכלל) לתכונה המשונה הזו שקיימת בחיים אבל נדירה למדי באמנות, מהספרות ועד הקולנוע: המשכיות. למעשה, פרט לאותן נקודות נדירות שבהן אדם נרדם ו/או מתעלף, ופרט לכל מיני דיווחים מיסטיים שלא אושרו מעולם, המציאות שומרת על רמת המשכיות (בקולנוענית: קונטיניואיטי) שהיתה גורמת לנערת תסריט ממוצעת לקפוץ באוויר מרוב אושר, מבלי שהיא תצטרך לבדוק שצבע הרצפה וזווית האור לא השתנו מרגע הקפיצה ועד הנחיתה.

ברמה הפיזיקלית, התכונה ההמשכית הזו של המציאות היא שמאפשרת למעשה את כל המדע הידוע לנו; הנטייה של הדברים להמשיך לקרות כפי שקרו בעבר, גם אינה ניתנת להוכחה לוגית (כפי שהראה סקוטי אחד בשם דייוויד יום לפני כמה מאות שנים), מאפשרת לנו לפתח מודלים תיאורטיים שיש להם 'התאמה הטובה' (מה שקנרא באנגלית robust fit) למציאות כפי שהיתה וכפי שהיא ממשיכה להתקיים.

מצד שני, ההמשכיות הזו יכולה להטריף את הדעת, בעיקר למי שרגיל לעבור לעולמות לא-המשכיים (כלומר לקרוא ספרים, לראות סרטים, לצפות באופרות וכולי). בכל פעם שאני מהרהר בחץ הזמן החד-כיווני, או בעובדה שמחר בבוקר מצפה לי פלוס-מינוס אותו עולם (עם או בלי חדשות מסעירות מבית 'הביבי הגדול'), אני מפתח זעם בלתי מוסבר (בעצם, הרגע הסברתי אותו) המופנה כלפי אותה המשכיות חסרת פשרות, אותה עקשנות של העולם להישאר כמו שהוא במעבר מרגע אחד למשנהו. פעם חשבתי לשים על סטיקר את הסיסמה 'המציאות קיימת והעולם שותק', אבל היה לי ברור שאף אחד לא יבין למה אני מתכוון.

אולי בגלל זה אני גם לא חסיד גדול של קונטיניואיטי בסרטים ובספרים, ולא נוטה לנטפק טעויות תסריט שמובילות לחוסר עקביות, או אפילו תסריטים בלתי הגיוניים בעליל. למי איכפת שהנשיא מדבר על ברזיל ובעצם מתכוון לבולגריה? מה זה משנה שלא היה שם קודם פסנתר? אם לא מתעקשים על המשכיות, מגיעים לפעמים למקומות מעניינים יותר (ועכשיו כשאני חושב על זה: אחד הסיפורים הראשונים שכתבתי, חור שחור, מתעסק בדיוק בנושא הזה). ברור שסרט שאין בו שום המשכיות עלול להטריף את השכל לחלוטין, אבל המשכיות של מאה אחוז, מצד שני, היא בדיוק כמו החיים האמיתיים: קצת משעממת.

>אוקיי, יש עוד מה לומר על זה, אבל אני אוריד כאן את העט מהדף ואת האצבעות מהמקלדת, בשביל להשאיר משהו לפעם הבאה (כלומר, להמשך).שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/3/2009 01:12, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה, סטיות אישיות
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-7/3/2009 02:46

---

24
ויש רק 24 שעות ביממה, וזה פשוט רחוק מלהיות מספיק. עבודה, סידורים ולדאוג לגוף (שינה, אכילה) לוקחים הרבה מאותן 24 שעות, יותר מדי, ואז עוד דוחסים פנימה מערכות יחסים - קרובות, רחוקות, ממשיות, וירטואליות, ידידותיות, עסקיות, אחד מול רבים (בלוג), רבים מול אחד (צפייה בטלוויזיה ובסרטים) וכו'. ומעל כל זה היצירה, או יותר נכון - עשרה נדבכים שונים של יצירה, כל אחד משווע להמשך של מה שהופסק-נקטע. וגם סתם להסתכל על השמיים. ועל הטבע. ולבהות. אני אוהב לבהות, זה היה נכנס יופי לשעה הארבעים ושש ביום בן ארבעים ושמונה שעות.
הרבה פעמים חלמתי על היכולת להקפיא את הזמן, לדאוג לעצמי לעוד כמה שעות כל יום. למשל, לעבור כל יום - באיזושהיא נקודה לחוצה שאבחר - למקום אחר, לשש שעות. כל מה שאני צריך במקום האחר הזה הוא עט ודף, או מחשב עם מקלדת. עוד שש שעות אקסטרה, שמוקדשות רק לכתיבה. אז הייתי יכול לבלות את היומיום בתוך המרוץ, ולדעת שיש לי את הזמן שלי להסתכלות-מבחוץ. אבל אין.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/2/2009 19:51, ושייך לקטגוריות אמנות, שחרור קיטור
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-1/3/2009 20:09

---

נוסעים אל הלא-מובן
הפוסט הלפני-קודם עורר כל מיני תגובות, שדי דרשו פוסט המשך. לי, למשל, הפנתה אותי לשיר של זלדה שמתעסק בשאלת התקשורת הזו, בסוג של הפוך-על-הפוך. כאן מי שלא מבין אינו 'החברה' או 'הממסד' שאינם מצליחים לטפל באדם בעייתי, 'בוער', 'חוצה גבולות' או 'יצירתי'; השאלה, וחוסר ההבנה, הם דווקא נחלתה של הלהבה (החופשייה, החוץ-בורגנית, הלא-כפופה-לגבולות, המטורפת). היא אינה מסוגלת להבין את מה שחבוי בברוש, שאינו מציג את הסערה שבו על פני השטח, שאין לו כלים לבטא את מה שהוא יודע.
וזה שהשיר נכתב ליונה וולך זו ממש פרפראה, שכן וולך כבר הפכה ממש לדמות שאין לה אישיות, אלא רק להבה - ייצוג חד-משמעי, סמל, משהו שהשירה הישראלית (לפחות הנשית) חייבת למדוד את עצמה מולו. השאלה היא, האם המשוואה וולך=להבה אינה בעצם כפירה בצורך להקשיב, לנסות להבין באמת את הלא-מובן והלא-מודע שהיא תקשרה עבורנו?

'עצמי', לעומת זאת, פגעה ישירות במסמר: האם בכלל, גם שאנחנו מדברים בחיי היומיום, אנחנו באמת מתכוונים לאותו כלב, אותו שולחן, אותו שטיח? הרי גם ההסברים הם בשפה, וגם הציורים הם לא בדיוק מה שהמוח שלנו יודע. אנחנו מצליחים להגיע להבנה ברמה הפונקציונלית (למרות שגם שם יש לפעמים שגיאות תקשורת הרות-אסון). בפילוסופיה של המדע קוראים לזה robust fit - התאמה בכללים: רוב האנשים יודעים מספיק את ההבדל בין 'אדום ל'ירוק' כדי שמערכת הרמזורים תעבוד. זה לא באמת משנה אם אחד מהם רואה ירוק זית וארגמן.
נזכרתי בסיפור מגדל בבל: שם מסופר שלפני הקמת המגדל היתה הארץ 'שפה אחת ודברים אחדים'. אאל"ט, יש פרשנות שמבהירה את הכפילות הזו: לא רק 'שפה אחת' - כלומר, כול מדברים אותה שפה - אלא גם 'דברים אחדים' - כולם מתייחסים בדיוק לאותם דברים. כל הסימנים הם חד משמעיים; התקשורת וההבנה היא מוחלטת. כעת נראה העונש על בניית המגדל לפתע גדול בהרבה משהיה.

ואולי לא: אולי דווקא האחידות הזו, ההבנה המושלמת, הטלפתיה ממש - אולי דווקא זהו איום גדול? איום של 'חשיבה קבוצתית', של דיסטופיות קומוניסטיות, של חוות נמלים שבה אין מקום לאינדיבידואליות וכולם הם בעצם איברים של גוף גדול יותר. אולי קיומו של לא-מובן פרטי שאינו ניתן לתרגום הוא למעשה ההגדרה של ה'אני', כנפרד מהחברה, כמשהו בעל קיום ייחודי.

כל זה כמובן לא שולל את העובדה שבחברה כמו שהיא היום (לא האידיאליזציה של טרום-מגדל-בבל) ראוי להעריך כל תהליך שפורץ את החומות האדירות של אי-ההבנה ומביא את הלא-מובן לקהל - ולו קהל של אדם אחד, ולו במהלכים לא-מילוליים (כפי שציינה עדה בתגובות לפוסט הקודם). ולפעמים, התקשורת הזו עוברת דורות, משנה את השפה ומאפשרת לרבים להבין את מה שרק מעטים (אם בכלל) הבינו בעבר.

במילותיו של דון מקלין בשיר שאני לא מאמין שעדיין לא העליתי לבלוג, "עכשיו אני מבין/מה ניסית לומר לי'/ ואיך סבלת למען שפיותך/ ואיך ניסית לשחרר אותם משביים/ הם לא הקשיבו/ הם לא ידעו איך/ אולי הם יקשיבו עכשיו."



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/1/2009 00:11, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה, דברים שמצאתי ביוטיוב
20 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-2/2/2009 11:55

---

אף אחד לא מבין אותי

"אף אחד לא מבין אותי".

טענה, תלונה, תיאור מצב?
בהתחשב במכשולים שעורמים השפה, התרבות, הזכרונות ועוד כל מיני דברים על ההבנה בין בני אדם, האם באמת יש עוררין על האמירה הזו?

אנחנו לומדים לדבר מתישהו, בגיל שנה או שנתיים, ולומדים יותר ויותר איך לתקשר. איך להמיר משהו שאנחנו מרגישים, חושבים או רואים בעיני רוחנו, למערכת של סימנים, סמלים וקולות. מדובר על תרגום. וכמו בכל תרגום, משהו הולך לאיבוד. לפעמים, כמו בתרגום שירה או בניסיון להעביר תמונה לטקסט, הרבה הולך לאיבוד. לפעמים, ואפילו ברוב המקרים, הדבר החשוב-באמת הולך לאיבוד.

אבל שפה היא לא רק כלי לתקשורת. היא גם כלי לארגון של מה שאנחנו יודעים. היא כלי להפיכת הלא-מובן למובן. אפילו לפני שמסבירים למישהו אחר, אנחנו מסבירים את עצמנו לעצמנו באמצעות מערכת הסימנים הזו (ואחרות: מוסיקה, מתמטיקה, אמנות פלסטית). כתוצאה, כל מה שבאמת מובן, נהיר ומאורגן בתוך הראש, יכול תיאורטית גם לצאת החוצה כך (נשאלת השאלה האם הצד השני יבין, אבל זה קשור כבר למערכת התרגום *שלו*, ולכן לא אחריותי).

מה שלא-מובן, לא-נהיר, לא-מאורגן, לא-מילולי, לא-קוהרנטי ולא-ניתן-לאיסוף - לעומת זאת - הוא גם מה שלא ניתן לתקשר החוצה באמצעות מערכת הסימבולים, הכללים והסימנים *המקובלים* בחברה שבה אנחנו חיים. זה כולל, כמובן, את הלא-מודע, אבל זה יכול להיות משהו מודע לחלוטין שאינו מציג את עצמו בצורה שיכולה להתארגן... ממש "תחושה שאי אפשר לתארה במלים".

ואת זה, את זה אנחנו רוצים שמישהו יבין.

על זה התסכול. על חוסר ההבנה שלא ניתן להתגבר עליו באמצעות שום הסבר שבעולם.

ואיך בכל זאת?

אם השפה (השפות) הקיימת (הקיימות) אינה מספיקה (אינן מספיקות) כדי להעביר את מה שדורש כל-כך להיות מובן, ואם הדרישה היא תובענית ובלתי מתפשרת, בסוף תימצא הדרך ליצור/להמציא/לפתח שפה (שפות) חדשה (חדשות). מדובר על אתגר קשה בהרבה מסתם תרגום משפה לשפה: יש צורך ליצור מערך חדש לגמרי של כללים, סמלים, סימנים והנחות יסוד, שיהיה מותאם לאותם דברים ספציפיים ש*אני* רוצה שיהיו מובנים, ולאט לאט - בניסוי ובטעייה - ללמד אנשים אחרים להבין את המערך הזה - אם על ידי תרגום שלו למערך הסמלים המוכר להם ואם על ידי הפנמה אמיתית של סט הכללים הזה - בעצם הרחבה של מאגר הכלים שיש לאדם כדי לתרגם (לבטא?) את עצמו.

ולזה קוראים אמנות.







שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/1/2009 17:39, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה, סטיות אישיות
25 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/1/2009 00:00

---