הגדרות של שירה
לפני זמן מה הופניתי לפוסט הזה של משה סקאל, העוסק בשיר של אילן שיינפלד, 'תחזקנה'. אולי מתוך כעס על תוכו השיר או על הדרך בה נתקבל, קובע סקאל ללא היסוס ש'תחזקנה' אינו שיר, ולכן אילן שיינפלד אינו משורר. מעבר לטעות הלוגית הבסיסית שבטענה הזו (שיינפלד כתב הרבה מאוד שירים, רובם טובים יותר מ'תחזקנה', ולא על השיר הזה נחה הגדרתו כמשורר), מעניין אותי לנסות להבין על סמך מה קבע הכותב שלפנינו לא-שיר (בניגוד, נניח, ל'שיר גרוע' או 'שיר שהתוכן שלו בעייתי ומקומם').
להגנת טענתו מגייס סקאל את פול ואלרי, משורר צרפתי ותיאורטיקן של השירה. ואלרי קובע כי "המשורר מקדיש עצמו להגדרה ולהרכבה של שפה-שבתוך-השפה (...). הוא כמו מכוֹנן את לשונהּ של ישוּת צרופה יותר, ישות נישאה ועמוקת מחשבה יותר, (...). והלשון הבלתי רגילה הזאת מתאפיינת בכך, שהיא נסמכת על הרמוניות וקֶצב, הקשורים קשר כה הדוק וכה מסתורי לעצם התהוותה, עד כי שוב אין להבחין בה בין צליל ובין פשר, ובזכרון נענים הם זה לזה עד-בלי-די". מדובר בהגדרה מפותלת ולא-קלה ליישום [1], וסקאל אינו מפרש אותה או מיישם אותה על שירים אחרים, אלא רק קובע מיידית ש'תחזקנה' אינו עומד בקריטריונים, ולכן אינו שיר, ובא לציון גואל. אבל אי אפשר לצאת מהקלחת הזו בעיסוק בשיר אחד בלבד; נשאלת השאלה - אם זה אינו שיר, מה כן? והאם הגדרה חד-משמעית שמסוגלת להוציא במחי יד טקסט מתוך מרחב השירה (ואת כותבו מקבוצת המשוררים) היא כלי מועיל?

אני לא מחבב במיוחד הגדרות ל'מהי שירה'. יש המון כאלה ("מיטב המלים במיטב סדרן" , קבע קולרידג'; 'ביטוי רב-דמיון של רגשות עזים', אמר וורד וורת' וכו'), והן בהחלט יכולות לגרות את המחשבה, ליצור דיון ולהפרות כותבים, אבל השימוש בהן כקריטריונים חדים, כדי לקבוע מה שיר ומה לא, הוא בעייתי. בהכללה, הגדרות לשירה מתחלקות לשלוש קבוצות, לאו דווקא זרות זו לזו: הן יכולות להיות טכניות (עפ"י מאפיינים, כגון שורות קצוצות, חרוזים או מטאפורות), ואז עלולות לפספס דווקא את השירים המעניינים ביותר; הן עלולות להיות מעורפלות וסובייקטיביות (כמו שתי ההגדרות לעיל) ולכן לא יעילות במיוחד כקריטריון חד; והן עלולות (כמו ההגדרה ששאב סקאל מדברי ואלרי) להיות בררניות מדי, ולקבל ל'היכל השירה' רק שירים שמתאימים לאידיאל מושלם וקיצוני מסוים.
אסביר את עצמי: דבריו של ואלרי בהחלט יכולים לשמש אידיאל שראוי לשאוף אליו. שירים מצוינים, 'שירי על', באמת מצליחים ליצור 'שפה-שבתוך-השפה': יחד עם הטקסט והתוכן עצמו, הם בונים מערכת כללים חדשה, השולטת בציפיות הקורא ומכוונת אותו אל מה שבין השורות. כמה מהשירים המוקדמים של זך, או למשל השיר 'סבסטיאן' של יונה וולך (שכולו מבנה מטאפורי מסתורי וחידתי סביב השם בכותרתו), מצליחים בעיני לדלג מעל משוכה זו. אבל מבין מכלול השירה הנכתבת, שירים מעין אלה הם מעטים-שבמעטים, וגם עליהם ודאי יינטש ויכוח. אבל האם פירוש הדבר - כפי שמפרש סקאל את ואלרי - ששירים אחרים אינם שירה כלל וכלל?
כפי שכתבתי בפוסט קודם, כתיבת שירה היא בעיני תחום מקצועי בשדה האמנות. הגבלה קיצונית מעין זו, שמשאירה את המרגש רק לגאונים הכותבים שירי-על, מרדדת את הבסיס של התחום ומערערת אותו: כדי שיהיו שירים מעולים חייבים להיות גם שירים 'סתם טובים', ואפילו שירים בינוניים, שמתוכם יבלטו המוכשרים ביותר. האם רק המוחות המשפטיים הממולחים ביותר יכולים להיות עורכי דין, וכל השאר סתם מתחזים? האם רק פורצי הדרך המחקרית הם מדענים? הגדרה מצמצמת לשירה, כמו זו ששאב סקאל מוואלרי מוציאה מתחום הדיון הרבה מאוד טקסטים - לא, הרבה מאוד *שירים* - הראויים לבחינה, לעיון ולהערכה, ושניתן ללמוד הרבה מכישלונותיהם ביצירת שפה בתוך-שפה כזו.
כשסקאל אומר "אין שירים טובים ושירים גרועים", הוא בעצם הופך את השירה לאיזה מחוז רחוק שבני התמותה אינם יכולים להתקרב אליו, ויוצר הבדל דיכוטומי וחריף על בסיס הגדרה ספציפית, מעורפלת וסובייקטיבית. חידוד השפה, העלאתה בדרגה, שימוש בה כדי להגיע מעבר אליה - כולן מטרות מרתקות להתכווננן אליהן כמשורר, אבל תחושה עזה של יהירות נודפת מהשימוש בהן כדי להכריז מהו שיר ומה אינו, מיהו משורר ומיהו לא, ובכך למנוע כל אפשרות להתיחסות ביקורתית (כי אם זה שלא שיר, מה הטעם להתייחס לאוּמנות שבו? ואם כן - אם השיר מצליח במשימה של ואלרי - מה יש לבקר בו?)

כאשר שוללים הגדרות מכל מיני סוגים, נשאלת באופן טבעי השאלה, מה נעשה בלי הגדרה? האם אנחנו תקועים לנצח עם החידוד של אבידן ("שיר הוא דבר/ שאני קובע שהוא שיר...") וללא יכולת לקבוע את גבולות התחום?
ראשית, אני חייב לציין שאין זה בהכרח רע לעבוד עם גבולות מעורפלים, ושיצירות המשחקות 'על הגבול' הן במקרים רבים מעניינות יותר. שנית, מהיות הנושא מורכב ומגוון, ראוי בעיני לוותר על הניסיון להגדיר שירה בשני משפטים, ואם כבר נוגעים בשאלה 'מהי שירה', לעשות זאת בדיון מעמיק בכל הגורמים שהופכים את השירה לשירה , כפי שנעשה למשל במסה הנהדרת שכתבה לאה גולדברג. אבל הגדרות מעין אלה טובות בעיקר לחוקרי התחום; לכל מטרה פרקטית (מאחר שלא נהוגה בשום מקום 'קצבת משורר' התלויה בהגדרה) חשוב יותר בעיני להתייחס לשאלת איכות השיר.
כדאי להבהיר מהתנגדותי להגדרות החדות לשירה לא נובע רלטיביזם פוסטמודרניסטי הקובע שכל מושג של איכות הוא בהכרח סובייקטיבי לחלוטין. בניגוד לסקאל, אני בהחלט חושב שיש שירים טובים ושירים גרועים; למעשה, אני חושב שהתיאור שנתן ואלרי, הנוגע בהתאמה בין תוכן, צליל וצורה, הוא קו מנחה לא רע לבחינת איכותו של שיר. 'תחזקנה', למשל, הוא בעיני שיר מאוד בינוני, שאינו מחדש הרבה בתוך הז'אנר (שירת תוכחה פוליטית) בו נכתב.
על שאלת הקווים המנחים לבחינת איכותו של שיר אפשר להשתפך עוד הרבה, ואני גם אעשה זאת - בפוסטים הבאים, אולי אפילו בפוסט הבא. סטיי טיונד.

[1] חשוב גם לשים לב שואלרי אינה מציג אותה כ'הגדרה' למה שהוא שירה מול מה שהוא לא, אלא כאיזושהו אידיאל אליו צריך המשורר לשאוף.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/5/2007 20:22, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, סיפרותי, ביקורת
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/5/2007 20:32

---

אהבה ומלחמה
[פוסט זה נכתב במידה מסויימת של סערת רגשות, ולכן ייתכן שאינו קוהרנטי במיוחד; הבהרות יינתנו לפי בקשה]

"אני שומע שמדברים על מלחמה בתאונות הדרכים. אני תוהה מתי יקום הפוליטיקאי הראשון שיגיד 'למה מיד להילחם? אי אפשר לנסות קודם משא-ומתן ישיר?' " (קומיקאי כלשהו, אולי יונתן גפן, תחילת שנות ה-90, ציטוט מהזיכרון, כנראה לא מדויק)

'מלחמה' ו'להילחם' הם לא מונחים חיוביים בדרך כלל. זה לא רק בגלל ההקשר הסמנטי שלהם למלחמות שבהם נהרגים אנשים (אחרת אפשר היה לעבור ל'מאבק' ובא לציון גואל) אלא גם בגלל שעצם הרעיון של מאבק מניח אי-הסכמה בסיסית, מתח, פעולות אלימות, שפה לא יפה, ובקיצור - עיסוק בכל הנושאים המלוכלכים, הלא-נעימים והעושים צרבת של החיים. בחיים היומיומיות אנחנו (נדייק: אני) לא נכנסים לעימותים, נמנעים מקרבות, לא מתחפרים בעמדות, ויש לזה סיבה טובה: מאבק הוא דבר מעייף, לא נעים, שעלול לפגוע בנו ובאחרים, ובדרך כלל לא שווה את הדבר שעליו נאבקים. אבל המעבר לחו"ל, הבלוג הזה והתגובות אליו, והמחשבות על נואשות ועל זן בימים האחרונים גרמו לי להכיר בכך שלגישה של הימנעות ממאבקים יש מחיר. המחיר הוא ויתור תמידי, נחמדות תמידית, אף-אחדיות תמידית. המחיר הוא התכנסות בתוך קונכיה של המוכר, המותר, הלא-מסוכן.
קשה לי עם מאבקים כי הם תמיד פוצעים אותי, בין אם בפגיעה שבה אני נפגע ובין אם במרירות שיוצאת ממני כלפי אחרים. אבל קבלה, ויתור, 'פיזור אהבה' וכל המלים היפות הללו אינם יכולים להוביל את הדרך אם מחירם הוא בביטול העצמי ובמרירות המופנה פנימה כי אין לה איך לצאת החוצה. הזן, כביכול, מדבר על ויתור, על מודעות, ועל הימנעות ממאבק; אבל (באורח פרדוקסלי) כדי להגיע אליו נדרש מאבק עצום עם האגו (המאבק 'לא לחשוב על כלום, לא לרצות כלום.

"אוהב אותך, ולא רואה אותך נלחמת"
(אביב גפן)
כתבתי כאן בעבר על המאבק בין אהבה לחירות אישית. חשוב לי לומר שבעיני המאבק הזה אינו מוכרע גם אחרי הבחירה בזוגיות מונוגמית. לכאורה רצוי, כדי לשמור על זוגיות הרמונית ועל מקום בטוח לחזור אליו, להמעיט ככל האפשר בריבים ובוויכוחים, ללמוד לוותר, להבין את בן הזוג, להכיל אותו. אבל יישום מלא של הגישה הזו מוביל למערכת יחסים שבה אחד הצדדים (המפונק יותר) משתלט על השני ומעצב אותו כרצונו לצרכיו: אם הערך הראשי הוא 'לא לריב', הצד הפייסן יותר יצעד תמיד יותר לקראת השני, בתהליך הרסני לשניהם: אחד מבני הזוג יאבד את העצמיות שלו ואילו השני יאבד את העניין שהיה לו בבן הזוג ואת האתגרים שהלה הציב מולו.
לכן אני מאמין שהצורך במאבק ובריב הוא חלק בלתי-נפרד מהתפתחות מערכת יחסים זוגית. כמובן, אין שום סיבה להפוך כל דבר לריב: אם משהו הוא עקרוני לצד אחד ולא מהותי לשני, אין טעם לריב עליו 'מתוך פרינציפ'. אבל אם ויתור שנדרש במערכת היחסים מעורר מרבצה את שאיפת החירות האישית וגורם לה למחות, חטא יהיה להשתיק אותה ו'להימנע מעימות'. אולי בעצם הדרך היחידה לנצח במאבק בין אהבה לחירות אישית הוא לדאוג שהמאבק הזה ימשיך ולא יוכרע לעולם. אבל צריך להכיר שהמלחמה אינה של בני הזוג זה בזה, אלא מאבק פנימי של שניהם לשימור הזוגיות מול הכוחות הקורעים אותה החוצה ולשימור העצמיות כנגד הכוחות המנסים לאחד אותה פנימה. אם אחד מבני הזוג לא נלחם אלא מוותר, התוצאה אינה נצחון של השני, אלא הפסד של הקשר, שהופך לסימביוזה בה יש צד פעיל וצד טפיל. [1]

"- להתבגר זה לפעמים להתעורר מחלום.
- להתעורר מחלום זה גם לבגוד בו"
(מתוך "בין לילה ובין שחר", מחזה על פי נובלה מאת יהושע קנז, ציטוט מהזיכרון)

אנחנו לומדים, שנה אחר שנה, שלריב זה ילדותי, שלהתבגר פירושו להתפשר, להקשיב, להיות תמיד מוכנים לראות את נקודת המבט של הצד השני. זה לזנוח את החלומות הגדולים והנואשים של גיל 17 ואת הרצון להילחם עם כל העולם לטובת השתלבות שקולה, רכה ונעימה בחברה המתאימה לנו. אבל גם לזה חייב להיות גבול. נחמדות קיצונית, הנטייה לא להרגיז אף אחד, מרגיזה אותי [2], ובמיוחד היא מרגיזה אותי כשאני מאתר אותה בעצמי. וזה קורה הרבה: ברגע שהדברים נעשים מלוכלכים, לא חד משמעיים, מעליבים - אני נוטה להימנע מעימות, להפנים את העלבונות, לרכך. כל הזבל נקבר ונשאר בפנים [3], או שיוצא לכיוון הלא-נכון בהתפרצות זעם (וגם זו לא מלחמה). גם כשאני בוחר להתעמת, קשה לי להתמודד עם ההשלכות של המאבק, עם העובדה שבמהלכו אני פוצע ונפצע, עם חוסר התוחלת שנראה בהתחלה כמאפיין אותו (רק בשלב מאוחר במאבק מגיעה איזושהי תובנה).

[1] הערת אגב: רצוי שיהיו בזוגיות מעין 'כללי יסוד וגבולות לניהול ריבים', וגם עליהם סביר שיתנהל מאבק. כלל האפס הוא כמובן המחויבות הבסיסית, ההסכמה שריב או מאבק אינו עילה למחשבות פרידה. ברגע שזה מוסכם, קל יותר לתת מקום למאבק הזה.
[2] יש לציין שאנטיפתיות קיצונית, דהיינו הנטייה להגיד משהו מעצבן בכל הזדמנות, מעצבנת אותי באותה מידה.
[3] ואחרי זה מתפלאים שיש לי כאבי בטן.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/5/2007 20:53, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, מונולוגים מהאמבט, אהבה ויחסים, שחרור קיטור
תגיות בטכנורטי: אמנות, מעברים 10-20-30, מונולוגים מהאמבט, אהבה ויחסים, שחרור קיטור
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מסק ב-21/5/2007 13:32

---

Life goes on (סיפור)
כל מה שקורה לי חוזר. הייתי כבר בפינת הרחוב הזו, הגדר החיה מעל סורגי הנחושת, הסיבוב, פסיעה ארוכה ואז קצרה, לתוך השדרה, עכשיו לעבור במעבר החציה, להיכנס לשביל האופניים בין העצים, אותה אישה עם תינוק, אותו כלב קטן. הייתי כאן כמו שאני כאן עכשיו: עוזבת את איתן. הולכת מהבית שלו לתמיד ומשאירה אותו לבד עם הבאנג'י שלו, ועם החוברות של 'מסע אחר' וחגורת האייקידו הכתומה. הייתי כאן כבר וזה הורג אותי, כי זה לא אפשרי, הרי עבר זמן מאז, הרבה זמן, הייתי בפריז, התחלתי תואר, סיימתי תואר, פגשתי את אמיר, את אבי, את אמנון, את אביב. אבל אני כאן, והכל חוזר, אני מלאה מיצים צורבים בסרעפת ומתחתיהם אין תחושה, כאילו כלום לא קרה, אין תחושה בשום אבר מתחת למפתח הלב.
את יודעת, הסברתי לעצמי, זה לא ייתכן. יש לך כאן-ועכשיו אמיתי, ומה שאת בתוכו זה חלום. את הדירה שאת הולכת אליה עכשיו, ברחוב מאפו, כבר עזבת לפני ארבע שנים. או חמש, או שש, המספרים לא מסתדרים לי ולרגע אני תוהה עם מי אני עכשיו. אמיר? אמנון? אתגר? איליה? שימי אומר שכל החברים שלי מתחילים באל"ף. זה מצחיק אותו. אני מתקשרת לשימי כשאני מגיעה הביתה, להגיד לו שעזבתי את איתן.
לא, אני לא עושה את זה. כי אני לא באמת כאן שוב. בצל העצים האלו הלכתי, הלכתי בזמן עבר, לא הולכת עכשיו. אני נלחמת בתחושת הממשות הודאית כל-כך שסביבי, ריחות בית הקפה שבפינה, נביחות הכלב הגדול, אני יודעת שעכשיו הוא יעבור ממש לידי ואני אביט בו ואחשוב על וינסנט של איתן, כמה שהוא רך כשהוא מתחכך בי, אני חייבת להשיג לעצמי כלב מייד כשאני אתאושש, אבל לא, לא עשיתי את זה, אני מזכירה, מנסה לסייע לעצמי לשפוט טוב יותר את המרחק בזמן. כבר שש, שבע שנים עברו ועוד אין לי כלב ואפילו לא חתול, אבל לפחות אני חיה עם אבנר. כלומר אריק. או אולי אייל? אביאל? אילון? אנדי? אני מבולבלת ומבוהלת, והאחיזה היחידה שיש לי היא בכאן-ועכשיו, והכאן-ועכשיו הוא שאני פונה מריינס לגורדון ומעיפה מבט על הדירה הישנה של יובל, שהיה הראשון שלי וניצל אותי על שק"ש רטוב בלילה שאחרי ההופעה של משינה בפארק, לא שאני שוכחת לו את זה אבל למה אני כועסת עכשיו כל-כך עליו, בגלל איתן, למרות שאיתן לא דפק וזרק אותי אלא היה אתי כמה חודשים, אז מה, וגם אני עזבתי אותו, ובכל זאת הוא באמת היה בלתי נסבל בשבועות האחרונים, וזה מגיע לו, וכבר הייתי כאן, במחשבה הזו שזה מגיע לו, וגם אז נתקעתי כאן ולא ידעתי איך להמשיך, חוץ ממחשבה בודדה, יותר יללה ממחשבה, ששואלת, אבל למה זה מגיע לי.
אני לא רוצה להמשיך, אני חושבת. אני יודעת מה יקרה בפינת הרחוב הבאה, בפינה של דיזנגוף עם הפסל המכוער שאמור להיות משפחה אוהבת. אני יודעת שהרמזור ייתקע שעה על אדום, ויעבור אוטובוס עם ילדים חרדים קטנים שיצביעו עלי דרך החלון, ואני משום מה, אולי בגלל אבא שלהם עם הזקן, אתחיל לראות אותו פיזית מול העיניים, הגוף הכהה שלו בתוך חולצה אדומה, רחוק, כבד, אפילו מבוגר. אבל הריסים דקים כמו של ילדה והפנים כולם הם מקשה אחת והידיים הן… הן… שוב אני מחפשת דימוי ומאבדת את חוט המחשבה באוטובוס שזז פתאום ובירוק שמתגלה בצד השני של הכביש, אבל אולי עכשיו, כשעברו שבע שנים או אולי יותר, איכשהו אני לא יודעת, אולי עכשיו תוך כדי ההתפזרות של חציית הכביש אוכל להחזיק עוד לרגע את הדימוי, להגיד שהידיים שלו היו כמו… כמו… כמו....
הידיים של ארז היו שעירות מאוד. כפות הידיים של אסף היו מלאות חריצים עמוקים. לאביאל היתה טבעת של נירוואנה על יד שמאל. העברתי אותם מול העיניים, אל"ף אחרי אל"ף, אבל לא היו שם הידיים של איתן. ובינתיים אני מגיעה לצד השני של המדרכה וכמו שאיפה מהירה של אוויר שלוקחים כשמוציאים ראש מהבריכה נשאבת לתוך רצף המחשבות המעורפלות של אותו רגע, מה אני אומרת לאורית, ומה אני עושה מחר, ואם הוא יתקשר ויבקש לראות אותי, יודעת אמנם שזו פנטזיה טפשית ושגברים לא עושים את זה, רק בסרטים הם באים להתחנן אחרי שזורקים אותם. הוא לא יעשה את זה, לא יבוא מחר או ביום שאחריו או בעשר שנים הבאות, ואני אשאר עם אמוץ, אוריאל, אילן, אופיר ואמיתי, שיבואו וילכו ולא ישאירו סימן אחד קטן, ורק הוא, איתן, שהייתי אתו ארבעה חודשים ושלושה ימים ושעה, רק הוא יחזור אלי ככה, לא הוא אלא ההליכה מהבית שלו ברחוב הפרדס לבית שלי ברחוב מאפו, כאן מעבר לפינה, וההליכה הזו תחזור אלי ככה, בידיעה שהיא חוזרת, כל לילה מאז אותו יום, עשר שנים לפחות, אולי יותר, אני לא יודעת כמה זמן עבר, ככל שאני עולה במדרגות עוד זכרונות מציפים אותי, עבודה, חברים, אילת, ברזיל, האוואי, מסיבות יום הולדת, החתונה של שימי, החתול שלא לקחתי בסוף והוא נשאר אצל דקלה עד שהוא מת, לפני שנה, או אולי שנתיים. ובמדרגות האחרונות לפני הדירה אני מתמלאת בעשרות השמות החסרים, אורן ואקי ואנדרו, ואלכס הגבוה, ואיתי החתיך, ואלון, כשהמפתח מסתובב בדלת, אלון, בעלי מזה חמש שנים, האבא של הילד שבבטן שלי, זה ששוכב עכשיו במיטה לידי, מחבק אותי, לוחש לי באוזניים בשמחה שהוא גאה בנו. ואני מחבקת אותו חזרה ומלטפת את שערו השחור הקצוץ, ואין לי שום זיכרון איך היה השיער של איתן, איך נראה גופו, מה אמר לי ביום שנפרדנו. רק האצבעות שלו, ארוכות כמו חוטי תיל, חותכות לי את המראה המרהיב של צללי התריס על הקיר, ואני מתנשמת, מתכרבלת בשמיכה, נרדמת נקייה.






שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/5/2007 23:00, ושייך לקטגוריות אמנות, סיפרותי
תגיות בטכנורטי: אמנות, סיפרותי
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-16/5/2007 19:35

---

זן ואמנות*
עקרונות הבודהיזם קובעים שהגורם העיקרי לסבלו של האדם הוא התשוקה, הגורמת לנו לרצות במה שאין לנו ולהאמין שסיפוקים חומריים יביאו אותנו לאושר. ויתור על התשוקה ועל המרוץ ההישגי הוא שיביא אותנו להארה. גרסת הזֶן מוסיפה גם את הצורך להיות כל הזמן בהווה, להתמקד במחשבות במה שאתה עושה עכשיו ולא לשלוח אותם קדימה ואחורה לעבר ולעתיד. הגישה הזו תמיד משכה אותי, כי לא קשה לראות שהרבה מהרגשות הרעים שיש לנו כלפי העולם נובעים מהתמקדות בעבר (אשמה, חרטה, זעם) או בעתיד (פחד, חרדה); אם נוכל איכשהו להתמקד בהווה, כמעט כל רגע יכול להיות רגע מאושר, רגע של שלווה או של התרגשות או של הכרה ביופי או של אהבה; שהרי פרט לכאבים פיזיים, כמעט מכל דבר אפשר להתעלם אם נותנים לעבר ולעתיד להסתדר בעצמם ונשארים כל הזמן ב'עכשיו'.
בפעם הראשונה שנחשפתי לפילוסופיה הזו, ניסיתי מיד ליישם אותה על עצמי. "אם זה עובד לפועלי יום סיניים שעובדים שמונה שעות בשמש בקטיפת אורז," חשבתי, "זה יכול להרגיע גם אותי." אבל למרות שהצלחתי כמה פעמים להתמקד בהווה, ובפעמים האלה אף חשתי אושר מפתיע, מצאתי את עצמי זונח את השיטה די מהר. היו לכך מספר סיבות. הראשונה והמיידית היתה שהתמקדות בהווה יכולה להיות מאוד יעילה במטלות פשוטות וחוזרות על עצמן כמו קטיפת אורז או שטיפת כלים, אבל קשה יותר ליישם אותה על עבודות מורכבות יותר. במלים אחרות, מי שממליץ להיות כל הזמן ברגע הפשוט, כנראה מעולם לא תיכנת סימולציות בפורטרן. הטיעון הזה היה מאוד שימושי (ומצחיק), אבל למעשה הוא שגוי, שכן כמעט תמיד כשאני נכנס באמת לעומק לעבודה, נוצר מעין מסך שמנתק אותי ממחשבות אחרות, מתקשורת עם הסביבה וכמובן מעיסוק בעבר ובעתיד, כך ש'ניתוק הזֶן' הזה קורה מעצמו ברמה מסוימת.
הטיעון השני שלי היה יותר כבד-משקל, והוא נגע לאחת ההסתייגות שהעליתי לעיל: התמקדות בהווה עלולה להיות דבר מאוד כואב כשאתה סובל מכאבים פיזיים. אפילו צ'סלב מילוש, בשירו הנפלא 'יום כה מאושר', המתאר מעין רגע זני כזה של התמזגות עם הטבע, טורח לציין "לא היו לי מכאובי גוף". שהרי אם היו, איך ניתן היה להתמקד בהווה מבלי לסבול?
רצה הגורל ואני נוטה לכאבי בטן מעצבנים ולהצטננויות, כך שמספיק פעמים מצאתי את עצמי מוותר על ההווה ומנסה להתחמק מההווה כדי לא להיות במקום הכואב. אבל גם זה, אחרי הכל, תירוץ: הרי הכאבים שלי הם לא ייסורים חדים אלא אי-נוחות עמומה, שאם מתמקדים בה מספיק ונותנים לה את תשומת-הלב המספיקה עשויה אפילו להיעלם. יתר על כן, המחשבות הן שמנפחות את מכאובי הגוף לדרגת 'בעיה' - את כאבי הבטן לחרדה, את כאבי הראש לכעס וכולי - ובכך מחזקות (באופן פסיכוסומטי) את הכאבים עצמם.
אבל שני טיעונים חזקים אחרים נותרו בארסנל האנטי-זן שלי. הראשון הוא פרקטי: בכל פעם שניסיתי ללכת לפי גרסא כלשהי של התפיסה הזאת, מצאתי את עצמי (אחרי כמה הצלחות ראשוניות) מתקשה להתמיד בתפיסת-ההווה הזאת, דבר שהוביל לכעס ולהאשמות עצמיות, שגרמו לי לתהות למה בעצם אני מעמיס קשיים על עצמי ולהשליך את הזן כלאחר יד ומתוך תחושת שחרור עצומה ו"זה פשוט לא עובד בשבילי." הטיעון השני קשור למה שנגעתי בו בפוסטים קודמים: איך אפשר 'לוותר על התשוקה' ועדיין לעסוק באמנות? ההארה, הנירוואנה, השלווה הזו - האם הם לא שוללים את הכח המניע, את הרצון העז שמוביל לעשיית מעשה? מקו המחשבה הזה לא קשה להגיע למחשבה שהבודהיזם, כמו דתות המערב, נוצר על מנת להשאיר את המוני העם מאושרים במצבם הפאסיבי, ולאפשר לשליטים להמשיך לשלוט מבלי שמישהו ימרוד.

כל זה הביא אותי לא לבטוח במיוחד בתפיסת הזן, ואף כי השתמשתי בכלים של מדיטציה באופן אפקטיבי כדי להירגע וכדי להתמקד, נותר פעם עצום בין ההכרה שלי בעוצמה של 'תיאוריית ההווה' הזנית לבין איך שאני רואה את החיים והיצירה. ואז עברנו לכאן, וכפי שקוראי הבלוג הוותיקים יודעים, המעבר לווה במידה לא מעטה של חרדה, ספקות, תסכול ורגשות נוספים הנובעים ממחשבות מיותרות. כשהמצב נעשה חמור נאלצתי לשוב אל הזן, לשאוב כוח מהעצים הירוקים ומהאדמה, לחיות בהווה ולהסתכל על צעד אחד כל פעם. אבל עדיין ראיתי סתירה בין השלווה הבודהיסטית לרצון האמנותי.
ואז, לפני שבועיים, בא לזארברוקן שחקן יפני בשם איצ'ירו, כדי להעביר לתלמידים בביה"ס למוזיקה (ביניהם אסנת) סדנא, שהיא משהו בין אימון גופני לתנועה על במה, על בסיס שיטה שלמד ביפן. אסנת סיפרה נפלאות על הסדנא, ואתמול בבוקר, בהזמנת איצ'ירו, הלכתי לצפות בה.
מעבר לאימונים הגופניים, הסדנא התמקדה כל הזמן בריכוז ובמודעות. איצ'ירו דיבר כל הזמן על רצון, על האנרגיה שמוליכה את הגוף, והציג את הרצון הזה כנובע מהריכוז, מהפוקוס, מהוצאת כל המחשבות הזרות מהראש. ופתאום זה התחבר לי לנואשוּת מהפוסט הקודם. כי ייאוש הוא אולי כלי חזק לניקוי הראש מציפיות (ולכן מחרדות), אבל הוא חדפעמי למדי ולא קל 'להפעיל' אותו כשצריך; ואילו ההתמקדות בהווה, השואפת אף היא לנקות את הראש והלב, היא משהו שניתן להילחם עליו במודע. אפשר לומר שערכה של הנואשוּת הוא בכך שהיא יוצרת רצון ללא תשוקה, כאשר התשוקה מוגדרת כפי שהבודהיזם תופס אותה, דהיינו כמשהו שמשליך על העתיד, שיוצר בנו ציפיות כלפי העתיד. ואילו מה שאיצ'ירו ניסה להגיע אליו בסדנא - מה שהגרסא הזו של הזן נאחזת בו - הוא רצון כשלעצצמו, רצון למען הרצון, ללא ציפיות הגוררות אחריהן פחד, כעס וחרדה.


* הקטע אינו נוגע לאחזקת אופנועים משום סוג שהוא. יתר על כן, כל מה שנאמר בו בנוגע לזן ולבודהיזם הוא מידע אישי לא-מעמיק במיוחד; אם גיליתם שגיאות, ראו דיסקליימר.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/5/2007 09:19, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קיטי ב-14/5/2007 17:20

---