לטיול יצאנו
למעשה, הרגע חזרנו מטיול יום א' השלישי ברציפות שלנו, וזה אומר שכבר אפשר לדבר על מסורת. ואיזו מסורת נהדרת! כמו בפעם הקודמת, גם הפעם ארזנו סנדוויצ'ים ובקבוק יין בורדו ויצאנו מהבית בשעה אחת לעבר גדות הזאאר. ההבדל הוא שהפעם יצאנו בכיוון ההפוך, עם זרימת הנהר, וכך עברנו דרך העיר כולה ומעבר לה, שלושה וחצי ק"מ לכל כיוון. בין החוויות שנרשמו: פגישה פנים אל פנים מקרוב עם פרפר כתום-שחור יפהפה, מנהרה רבת-הדים שנראתה כמובילה לתוך יער עבות אבל בעצם נפתחה לאיזה פרבר עירוני, צמד שהחליק על סקטים בהחזקת ידיים ובתיאום מושלם, גלידת אמרטו נ-ה-ד-רת והרבה, הרבה שמש.
אחרי שחזרנו הביתה, עמוסי חוויות ופרחי-בר לא מוגנים, היה לנו ברור שהמסורת הזו חייבת להימשך, מדי יום א', כל עוד מזג האוויר יאפשר לנו, ואולי קצת מעבר. נשמח גם לאורחים בטיולים האלו, אז אם בא לכם לקפוץ, אתם מוזמנים.

---

ובהקשר אחר - או לא - בטיול היום חגגנו את יום הנישואין השלישי שלנו, שחל היום (אחרי שחגגנו את יום ההולדת שלי בטיול של השבוע שעבר). ובנושא הזה רציתי להביא שיר נהדר בעיני, של המשוררת מרגרט אטווד. וכשחוברות הליקון שלי יגעו אלי (במשלוח הימי) אולי אעלה גם תרגום לעברית של השיר.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/10/2006 17:15, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, אופטימי, אהבה ויחסים
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-9/10/2006 05:34

---

לקפוץ מהרכבת
והנה משהו קצת אחר. סצנה ראשונה מתוך תסריט שהתחלתי לעבוד עליו, בשם "לקפוץ מהרכבת" (שם זמני לגמרי, כמובן)



1. חוץ. על גג ביפו - בוקר

הגג השטוח מסודר כזולה, עם כריות, ספות וערסלים, ומוקף גדר נמוכה. מצדו האחד הוא מחובר לחדר עם גג, ומשאר הצדדים צופה לרחוב מוזנח למדי, ובו חנות מכולת עם כיתוב בערבית ופח אשפה העולה באש. השמש מתחיל לבצבץ לאט מאחורי הבתים.
מירב, אישה נאה בת 27, עומדת על הגג וצופה ברחוב. היא לבושה במגבת בלבד ושערה רטוב. על פניה חיוך קטן.
תומר, בחור חסון, צעיר ממנה, יוצא מהחדר, לבוש תחתוני בוקסר. הוא ניגש אליה ומחבק אותה מאחור. מירב נענית אך אינה מסתובבת. תומר מתחיל לשלוח אליה ידיים מתחת למגבת.

מירב
הי, תפסיק, כל העולם רואה אותנו.
תומר
(בלי להרים את הראש)
אף אחד לא רואה אותנו.

מירב מחייכת בהנאה ומסתובבת אל תומר. הוא מחבק אותה ומוביל אותה לאחת הספות, רחוק מקצה הגג. תומר מניח את מירב על הספה ופותח את קשרי המגבת. הוא מביט בעירומה בהתפעלות.

תומר
אני אוהב אותך, נימפומנית.

תומר פושט את תחתוני הבוקסר ומטפס על הספה. באותו רגע נשמעות דפיקות עזות בדלת.

שוטר (o.s.)
משטרה! לפתוח!

תומר מרים את הראש בבהלה.

שוטר (o.s.)
לפתוח! עכשיו!

תומר קם מהספה ורץ אל קצה הגג. הדפיקות על הדלת מתחזקות.
תומר עולה על גדר הגג הנמוכה. מירב שוכבת, קפואה במקומה.

שוטר (O. S, עמום)
החשוד אינו פותח את הדלת. מבקש אישור לפרוץ.

תומר מביט מעבר לכתפו אל מירב ואז קופץ מטה. שני שוטרים פורצים את הדלת,שנופלת ברעש. מירב מביטה בקצה הגג ממנו קפץ תומר, המומה.
מירב רואה במטושטש את השוטרים נכנסים לדירה, ושומעת במטושטש את קולותיהם.

שוטר א'
שימי עליך משהו, גברת.

שוטר ב'
(ניגש לקצה הגג ומביט מטה)
חיים, כדאי שתראה את זה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/10/2006 21:50, ושייך לקטגוריות אמנות
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-8/10/2006 04:37

---

גאות
גשם יורד כבר יומיים. נהר הזאאר, שרק לפני יומיים ישבנו לידו ונהנינו, שוצף וקוצף כמעט עד לגובה השביל. אסנת אומרת שזה טוב: הגשם הרב מביא אדמת סחף בנהר, והיא היוצרת את הירוק הירוק הזה שממלא את העיניים. הגשם הבלתי פוסק, המלווה בקור ובצמצום האור למינימום, בשילוב עם העובדה ששום דבר לא מתקדם עם כל התסכולים מהפוסטים הקודמים (ושעוד תסכולים הופיעו היום, אל תשאלו), מביא אותי כמעט לסף שבירה. כאילו הגאות של הזאאר היא גאות של גלים עכורים שמאיימים להציף אותי, להחניק אותי בטריביאליות ולמנוע ממני את היכולת לעבוד, ליצור, להתפרנס, ובקיצור - לחיות. במילותיה של סוזן וגה,
I want to live as an honest man,
To get all I deserve and to give all I can
(והשורות האלו היא גם הסיבה שאני מבין למה אנשים רואים קסם מסוים בקומוניזם, שמהבחינה התיאורטית-פנטסטית מבטא בדיוק את השאיפה הזו).

---

אוקטובר שהחל הזכיר לי גם את אחד הסרטים האהובים עלי ביותר, "דוני דארקו". מי שלא ראה מתבקש להפסיק לקרוא ולחזור רק בקו המפריד הבא, וגם להשיג את הסרט ולצפות בו בהזדמנות ראשונה.

לאחרונה קראתי (באתר החביב "עין הדג") ניתוח מעניין לסרט. לפי הכותב, ד"ד הוא בעצם סרט נעורים בסיסי, העוסק בקשיים של דוני מול החברה הדורשת ממנו להתבגר. כל המהלך הפילוסופי, לגבי האפשרות של מסע בזמן, בעצם קשור לרצונו של דוני לעצור את הזמן ולא לגדול, להימנע מכך שבלי קשר לכלום, החל מגיל 18 הוא ייחשב בוגר ואין לו מה לעשות בעניין הזה. אך בניגוד לסרטי נעורים מרירים-מתוקים אחרים, שבסופם התהליך נכשל ונאמר לנו שהדמות חייבת למצוא את דרכה להתגבר ולהתבגר, הרי שדוני בוחר להישאר ילד לנצח, במהלך ההקרבה העצמית ההירואי שלו, ולמנוע מהזמן לנוע (בשבילו).

הבחירה החתרנית הזאת מרתקת אותי. בתור מי שנגרר בעל כורחו כמעט לכל שלב של ההתבגרות, הכורח הזה לקבל על עצמנו יותר ויותר את העולם לא רק שלא נראה לי טבעי, אלא שפעמים רבות נראה לי בלתי אפשרי. הרעיון 'לעצור את הזמן' תמיד קסם לי, ואפילו העיסוק במוות מדומין שהיה עוצר עכשיו את הזמן אינו זר. תמיד ראיתי את זה כמקום של חולשה, כמקום של אי-התאמה שלי לעולם, אבל בד"ד זהו מקום של חוזק, מקום שבו 'הרס הוא סוג של יצירה', וזו אולי התחושה שאני לוקח אתי כשהעולם מציף אותי - שמתוך הגאות, בנשימה האחרונה, אני באמת חי.

---

מסתבר שאני גם לא היחיד שתודעת המוות נמצאת בנשמתו בכל רגע, מוכנה לצאת לאוויר אחרי שניים-שלושה תסכולים. אריברט ריימאן, מלחין מודרני, הוא כנראה אחי לצרה; בעטיפת דיסק השירים שהלחין, שכולל טקסטים של פלאת', צלאן וג'יימס ג'ויס, מסופר על הבחירה החוזרת ונשנית שלו בשירים שחוויות המוות נשזרת בהם בחוויות יומיומיות לחלוטין (אצל ג'ויס בסתם לילה מכוכב, שהופך בדמיונו לקתדרלה שלמה), ועל הדרך שבה הלחן מנסה למצות את הנואשות הזאת שנמצאת בתחושת החרדה הקיומית, החרדה הקמאית שהגאות תציף אותך ותיקח את זהותך ואת כל מה שהיית. החוויה הזאת שאפשר לנצח ע"י היאחזות במשהו אחד ופחד תמידי שייהרס; אבל אפשר גם ללכת אתה אל אדמות הסחף שמעבר.

מה דעתכם?

(ודרך אגב - זה שאין תגובות לפוסט הקודם זה אומר שלא בא לכם לקרוא שירים, שאתם כבר לא אוהבים אותי, או שסתם כולם נשטפו בפרץ עבודה של פוסט-יום-כיפור?)
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/10/2006 19:40, ושייך לקטגוריות סיפרותי, אמנות
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-8/10/2006 04:18

---

אולי בגלל שיום כיפור עבר עלינו כיום עבודה לכל דבר - אפילו מאומץ מתמיד, בגלל שהגשם השוטף בחוץ השאיר אותנו בבית, וכתוצאה נוספה עוד שידת מגירות לחדר השינה - אני לא ממש מרגיש צורך להמשיך בקו המחשבה של אתמול, ובשינוי מרהיב של 180 מעלות אני מעלה כאן (בפעם השנייה ולא האחרונה) שיר במקום פוסט. את החלק הראשון של השיר כתבתי עוד בביקור הראשון שלי בזארברוקן, ביוני השנה, אבל היה חסר בו משהו, ואותו מצאתי רק בביקור הנוכחי. תהנו.

הגבול

נסענו לצרפת לקטוף פרחים
על הגבעה שבה נהרגו במלחמת העולם
עשרות אלפי חיילים.
אף אחד לא זוכר אם מדובר בראשונה או בשנייה,
או בכלל במלחמת צרפת-גרמניה, 1870,
אבל כולם ציינו בהתלהבות את הסמטה עם השלט
'רו דה לה פרונטיר'.

דרך בית הקברות הנאה שליד הגבול
נמלטו בשנות השלושים אלפי אנשים.
את חלקם תפסה בסוף המלחמה, אולי
הם קבורים באחו הירוק, שם מצאנו
פטריה לבנה גדולה
וכמה קטנות.

בדרך לקנות גבינות
חתכה אותנו רנו עצבנית,
ואנדריאה הפטירה 'פראנציוֹזיש'
כמו שבארץ מסננים 'נהגת'.
אחר כך היא זרקה את הפטריות
וארגנה את הפרחים באגרטל
על המרפסת.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/10/2006 21:27, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30
2 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-8/10/2006 04:10

---