שפתו של קורטס
שמעתי בהקשר כלשהו איזה משפט על משפחה שלא היה להם איך להחזיק את הילדים שלהם, ומיד דמיינתי את זה לעצמי: אבא ואמא שאין להם ידיים, רק גדמים קטנים, והם לא יכולים לקחת את הילדים על הידיים ולהחזיק אותם. הם לא יכולים אפילו לתת יד כשעוברים במעבר חצייה. אמרו שם גם שהיו צריך לקחת מהם את הילדים, ואני חשבתי, ברור, הרי איך הם יכינו אוכל, או יחזיקו לילד את היד כשהוא עושה תרגילים בחשבון, ובכלל איך הילדים האלה יגדלו אם לא יהיה מישהו שיפתח להם קופסאות ומגירות וילטף אותם על הראש, אולי אפשר לעשות את זה עם הרגליים, אבל להכין סלט בטוח אי אפשר.
והילדים, הרי הם יצטרכו ללמוד מתישהו איך עושים דברים, איך אוכלים עם סכין ומזלג, למשל, כי להורים יהיו שיטות משלהם לאכול שלא צריך בשבילם אצבעות. כמו שחשבתי לאחרונה איך קורטס והכובשים הספרדים שהגיעו לדרום אמריקה יכלו בכלל ללמוד את שפת האצטקים שגרו שם? הרי לא היה אף אדם בעולם שמדבר בשתי השפות, לא היו מילונים - לא היתה להם שום דרך ללמוד זה את השפה של זה. ובכל זאת למדו: הרי היום יש במקסיקו אנשים שמדברים את שתי השפות.
אולי יש פה מחשבה לא נכונה. מחשבה שמניחה שכדי להסביר צריך לדעת. שיש ידע, וצריך להעביר אותו למישהו אחר. זה נראה בסיסי, אבל זה כנראה לא נכון: לא כל לימוד הוא העברת ידע. לימוד הוא לפעמים תהליך, שמהותו היא עצם קיומו. ניסוי וטעייה שבו שני הצדדים הם מורה ותלמיד בעת ובעונה אחת.
זה מחייב, כמובן, נכונות ומעורבות של שני הצדדים. הספרדים והאצטקים לא היו ממש מחויבים לעניין, ולכן הרגו אלו את אלו כמה מאות שנים. אבל כשמורה ותלמיד או הורה וילד רוצים שניהם שהלימוד יצליח, ושניהם מוכנים להסתכן במבוכה, להיתקע בפינות חשוכות, ובעיקר ללמוד משהו חדש על עצמם, אז אולי לא חייבים לשרוף ערים כדי שהיכולות יוטמעו. ואולי זאת אפילו לא המטרה, להעביר ידע ממקום למקום, אלא שהמטרה היא עצם התהליך הלימודי, האינטרקציה החשופה עצמה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/11/2006 19:39, ושייך לקטגוריות עבודה, מעברים 10-20-30, אמנות
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של F ב-3/1/2007 17:00

---

רשומה מקושרת
אתמול הלכנו לתערוכה של הצייר הגרמני-שווייצרי פאול קלֶה (כן, ככה הוגים את שמו, ולא 'קלי' או 'קליי' כפי שכותבים לפעמים בטעות) במוזיאון האמנות בזארברוקן. קלה חי בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, וצייר בעיקר נופים ומבנים אדריכליים, אבל תוך פירוק הולך ומתמשך שלהם למרכיבים הבסיסיים ביותר שלהם, צורות גיאומטריות וצבעים. חלק מהציורים שלו נראים כמו ציורי ילדים, למשל זה, ואילו אחרים הם מלאכת-מחשבת של מבנים גיאומטריים מדויקים (אם כי את היפים ביותר שראינו לא מצאתי ברשת).
לתערוכה הלכתי מתוך עניין מיוחד, בגלל שלפני מספר ימים התגלגל לידי מאמרה של סוזן זונטאג, נגד פרשנות, העוסק בדרך בו עלינו לחוות אמנות. בקיצור נמרץ (החוטא למאמר, ולכן עדיף פשוט שתקראו), זונטאג טוענת כי כל נסיון לעסוק ב"מסר" של היצירה, או ב"תוכן" שלה, הוא למעשה פעולה של פרשנות, המסרסת את האמנות בכך שהיא מציבה משהו אחר *במקום* החוויה האמנותית עצמה. כחלופה, היא מציעה להתייחס לחוויה האומנתית כמכלול, שאין בו הפרדה בין צורה לתוכן, ואם בכלל לומר משהו - לומר אותו על הדרך שבה משתמש האמן בצורה (או מאתגר את גבולות הצורה). מנקודת המבט הזו ניסיתי להסתכל על יצירותיו של קלה מבלי להפעיל עליהם פרשנות או שיפוט, אלא כדי לבחון את ההתייחסות שלו לצורות האמנותיות בהם השתמש.
למזלי, קלה עצמו היה כנראה חותם על המאמר של זונטאג, שכן הוא התעמק שוב ושוב בפירוק מראות שונים ומשונים לרכיביהם הארכיטקטוניים הבסיסיים ובנסיון ליצור נופים ותמונות תוך שימוש באמצעים מינימליים, למשל כאן (נא להביט טוב בתמונה). יתר על כן, אוצר התערוכה חשב כנראה גם הוא כמונו, וכלל בה כמה וכמה סקיצות מוקדמות של קלה, ציורים על מפיות נייר וציורים מגיל צעיר מאוד, שאפשרו לעקוב אחר התהליך שבו חזר שוב ושוב האמן לצורות הבסיסיות, לילד ש"לא יודע לצייר", על מנת לפתח בעצמו יכולת הפשטה חדשה. כשעברנו כך את התהליך יחד אתו, החוויה היתה רוחנית ועמוקה, גם אם מבחינת הפרשנות היא נגעה רק בפני השטח - מה רואים כאן, איך הוא עשה את זה.
ואז נזכרתי בדיון ארוך שאני מנהל בימים האחרונים באתר "האייל הקורא" על דת ורוחניות. המאמר עצמו לא חדשני במיוחד, אבל כמה דיונים שהתעוררו בתגובות היו בעיני מרתקים, ואתם מוזמנים לעבור עליהם, אם יש לכם הרבה זמן (כלומר - לא אם אתם צריכים להכין לוגואים לבצלאל או להתכונן למצעד הגאווה). בכל מקרה, בדיון שם הועלתה השאלה האם יש בדת חוויה שלא ניתן להגיע אליה באמצעים חילוניים, ואני (רודי וגנר באותו דיון) ניסיתי להעלות מקרים שבהם אני כחילוני מרגיש שהגעתי לאותם גבהים (ו/או עומקים) שמתוארים שם כחוויות דתיות בלבד. איכשהו התברר לי שפרט להתפעמות בפני הטבע, כל החוויות שהעליתי שם קשורות לאמנות; ובכל אחד מהמקרים, ללא כל פעולה של פרשנות. במלים אחרות, יש משהו דתי בהתמסרות הזאת לחוויה אמנותית 'כמו שהיא', מבלי לכפות עליה לשאת 'מסר' כלשהו, ואותו משהו מנוגד, כנראה, לתפיסה רציונלית מלאה של המציאות.

---

פילוסופיה בצד, היה משהו כל-כך כיף בללכת בקור (ארבע-חמש מעלות), על מעילינו, כפפותינו ונעלינו החדשות למוזיאון המחומם, להשאיר הכל בגרדרובה, להסתובב באולם השקט, על הנופים הגיאומטריים אך הלא-ממש-מסודרים של קלה, ולחזור אחר-כך אל העיר הלילית, ללכת לאורך הזאר ולראות כל חמישים מטר עוד משחק של אור וחושך שקלה היה עושה ממנו מטעמים.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/11/2006 15:38, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של efraim ב-7/11/2006 22:34

---

בטיפול
אף פעם לא באמת האמנתי בפסיכולוגים. קיבלתי מדי פעם את העובדה שהם עשוי משהו חיובי לאנשים מסביבי, אבל האמת שהאטיות בתהליכים האלו בדרך כלל העבירה אותי על דעתי. בשביל אנשים שמקבלים כמה מאות שקלים לשעה, הייתי מצפה יותר לניסים מאשר למה שנראה לי שקורה שם - איזו התגוששות אטית שלא מובילה לשום דבר.
את התהליכים הנפשיים שלי אני מעדיף לעבור מול העולם עצמו, מול חברים קרובים, מול המחשב כשאני כותב לתוכו. גם הקצב - פעם בשבוע - הוא איטי ומהיר מדי בו-זמנית: איטי מכדי כדי לתפוס את הרגעים האינטנסיביים כשהם קורים, מהיר מכדי לשים לב לשינויים אמיתיים. אני את הטיפול שלי רוצה בעודו חם, כשאני מתפרק, לא בסימולציה במשרד מסודר.
כל הדברים האלו עוברים לי בראש כשאני צופה (עדיין רק בהתחלה) בסדרה "בטיפול", שנשלחה אלינו כמתנה נהדרת מידידה ותיקה בארץ. בסדרה, ראו זה פלא, בכל טיפול יש רגעים אינטנסיביים, רגעים של אמת, חשיפות, דרמה וכולי. בכל יום. וגם כאשר המטופל מתחמק, והטיפול נכנס למבוי סתום, מצליח התסריט האינטליגנטי לקחת סיבוב ארוך עם משהו שנראה לא-קשור, אבל בסוף הופך להיות הכי קשור בעולם.
אני יכול מאוד להזדהות עם זה ככותב תסריטים: כשהעלילה נקלעת למבוי סתום, צריך להסיט את הצופה איכשהו למקום אחר, בלי שיבין שהוא בעצם מתקדם בינתיים גם בעלילה הראשית. כלומר, מדובר בהטעיה; אם הייתי מלמד פסיכולוגיה הדבר הראשון שהייתי מעביר היא סדנת משחק.
החיים הם כמובן אחרת, אבל גם בהם יש הסטות מהסוג הזה. אם אתה מתחמק מבעיה, היא בדרך כלל תתפוס אותך בסיבוב. אם אתה לא אומר משהו, הוא יתפוס אותך בדיוק כשאתה מתכונן לצאת לאירוע, בדיוק כשיש לך משהו אחר לעשות, בדיוק כשאתה מתכנן עוד התחמקות.
וזה מה שטוב בנסיעה הזאת לחו"ל, מבחינתי: היא אוטומטית מצמצמת את אפשרויות ההתחמקות. יש רק אני, אסנת, ומחשב. קשה הרבה יותר לשקר לעצמך שהכל בסדר. קשה הרבה יותר לגרור משהו שלא אמרת ולהשאיר אותו unsaid שנים. ההתמודדות היומיומית עם קשיים כלכליים, קשיי שפה, קשיי תרבות, דברים שאי אפשר לפתור בהינף האינטליגנציה והקסם האישי - כל אלו דוחקים אותי לקיר, יוצרים משבר - ולא במשרד הממוזג של הפסיכולוג, אלא בחיים האמיתיים.
ומשבר - מהסוג הזה, שלא נותן לך לברוח - הוא הדרך שאני מכיר לגדול.

תראו מה קרה, התחלתי לכתוב על סדרת טלוויזיה ויצאה לי תשובה לשאלה למה הייתי צריך לנסוע רחוק כדי להתפתח כאמן. אפילו תסריטאי לא היה כותב את זה יותר טוב.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/10/2006 23:07, ושייך לקטגוריות אמנות
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-30/10/2006 09:58

---

איך הכל, במעגלים
זהו. אפשר להגיד שהבית שלם: יש אמנם עוד כמה דברים שאמורים להגיע מאיקאה, אבל עכשיו שהתנור והכיריים פה ומחוברים, די ברור שאנחנו חיים כאן. וכמו האיזון הקוסמי (שהיום טרח להזכיר את קיומו גם בכיוונים ההפוכים), יש כאן גם תחושה של "דווקא" - עכשיו שיש בית, אפשר לבחון את גבולותיו; עכשיו שיש סדרים, אפשר מדי פעם לנפץ אותם. כדי שיהיה יותר מעניין, כדי שיהיה גם טעם לחיות ולא רק איך לחיות.
כי בשביל זה אנחנו כאן: למשש את הגבולות ולבחון להם את הדופק, לבדוק מי דופק בדלת ולהסס אם להכניס אותו, להכיר, לחוות, להקשיב לאנשים שמסביבנו, לא לוותר לעצמנו, אבל גם לא לפחד להיות קלישאות, כי ככה זה, כל מה שאמרנו כבר נאמר אי=אלו אלפי פעמים, ורק אם נלמד את עצמנו לפספס, נוכל באמת לגלות משהו מיוחד.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/10/2006 01:08, ושייך לקטגוריות אהבה ויחסים, אמנות, מעברים 10-20-30
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-26/10/2006 06:54

---