מוזיקה מודרנית
אחד הדברים שתמיד היו בעיני קשים לעיכול במקצוע של אסנת הוא התחום של 'מוזיקה קלאסית מודרנית' (בקיצור מק"מ). למוזיקה הקלאסית-קלאסית התרגלתי עם הזמן, ולו בגלל שהיא עומדת בבסיס כל המוזיקה המערבית (ויש מי שאמר שכל המוזיקה המערבית היא רק אוסף של הערות שוליים לבאך). עזרה בכך העובדה שבמוסיקה קולית, שאסנת עוסקת בה, יש בדרך כלל גם טקסט - פואטי או דרמטי - שממנו אפשר לצאת לפרשנות ולבדוק כיצד המלחין התייחס למוטיבים המופיעים בטקסט. אבל המק"מ - שנוצרה החל משנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 - כבר אינה משתמשת באותם כלים מלודיים המוכרים לנו מהמוזיקה הפופולרית; כמו האמנות המודרנית, היא בחרה לחפש את עצמה בארץ הלא-זרועה של האוונגארד, ולעסוק בכל מיני דרכים לא-מלודיות ולא-בהכרח-תקשורתיות לעשות מוזיקה. ולזה, כמובן, היה לי הרבה יותר קשה להתחבר.
הסתבר לי, למשל, שהמלחינים הסופר-מודרניים אינן מסתפקים בנגינה על כלי מסוים, אלא מנסים למצוא כל מיני דרכים חדשות להוציא ממנו צלילים. הוראות הביצוע שולחות את הפסנתרנים לחטט בקרבי הפסנתר, את הכנרים לפרוט על החלקים הלא-מתוכננים-לפריטה של הכלי (בערך באופן שבו אני חקרתי גיטרה בפעם וחצי שלקחתי אותה ליד) ונגן ויולה מסכן אחד לרקוד סטפס תוך שהוא מכה על הכלי המסכן באצבעותיו (ראיתי בעצמי). גם מקומם של הזמרים לא נפקד בהתעללות, והם נאלצים להשמיע קולות של ציפורים, לבצע קפיצות מטורפות ו'לשיר כמו מישהו שלא יודע לשיר' (למשל). אז זה נורא אוונגרדי וניסיוני, אבל ברוב המקרים זה סתם נורא, ואני מעדיף לחזור הביתה ולשמוע רחמנינוף.
כתבתי 'ברוב המקרים', והתכוונתי לכך. כי מדי פעם הצלחתי לתפוס בתוך האוונגרד-למען-האוונגרד משהו מעניין, איזו אמירה שלא רק הבנתי באורח אינטלקטואלי מהי אלא גם נגעה בי. אחד המוטיבים שהצליחו לדבר אליו במק"מ הוא הוויתור על מתן הבכורה למלודיה - כלומר לקו המוזיקלי - והחלפתו בשימוש באלמנטים מוזיקליים כמו בציור מופשט (תחשבו על קנדינסקי או מונדריאן). ביצירה כזו שולט המינימליזם, וצלילים שונים - שאינם בהכרח קשורים זה לזה מבחינה מלודית - יוצרים 'סביבה' מוזיקלית הפועלת על המאזין. בקונצרט אחד בו הייתי הורחב הרעיון הזה ליצירה קוואדרופונית, שבה עמדו הכלים השונים בפינות שונות של האולם ויצרו יחד חוויה רב-כיוונית לשומע שבמרכז.

למה אני מספר את כל זה? כי אתמול הצלחתי בפעם הראשונה ליהנות לכל האורך מקונצרט של מק"מ. היה זה קונצרט מחווה למלחין הישראלי צבי אבני, יליד זארברוקן, לרגל יום הולדתו השמונים. אסנת ביצעה במהלך הקונצרט חמישה שירים של אבני עם המלווה הקבוע שלה, סבסטיאן פולץ, ובנוסף היו בו יצירות לויולה, לצמד כינורות ולפסנתר, כולן של אבני, בביצוע תלמידי ומורי ביה"ס למוזיקה כאן (הקונצרט, אגב, ישודר ברדיו המקומי, שניתן להקשיב לו כאן, ביום רביעי הבא, 19 בספטמבר, בשעה 21:04 שעון ישראל).
לא באתי עם הרבה ציפיות (אחרי הכל, מק"מ), אבל לשמחתי, לא רק שהקונצרט היה חף לחלוטין מהתעללויות בכלים תמימים, אלא שגם ממש נהניתי מהנסיונות שעשה המלחין. אבני, כך מתברר, למד בילדותו גם ציור, ולכן מתחבר מאוד לגישת 'היצירה המוזיקלית כציור מופשט'; ביצירות שנוגנו בקונצרט התבטאה התפיסה הזו שוב ושוב, ושוב ושוב התענגתי על האווירה שנוצרה - לעתים סוריאליסטית, לעתים בוערת בתשוקה. ומתוך האווירה הזו, שפעלה עלי גם ברמה הרגשית, נפתחתי לאמירה האינטלקטואלית (שהתבטאה בדרך כלל בקשרים המרתקים בין היצירות לשמותיהם, נושא שצריך לחקור אותו יותר לעומק). במלים אחרות, דווקא בגלל שההתנסויות לא ניסו לדחוף בכוח את גבולות האוונגרד, היה בהם עומק שאין בסתם התעללות בפסנתר (ואם מישהו רוצה לקשור את זה לדיון על אוונגרד ופרובוקציה שנפתח בבלוג השני שלי, קשה לי לומר שהוא/היא טועה).
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/9/2007 21:09, ושייך לקטגוריות אסנת, אמנות, מונולוגים מהאמבט
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-12/9/2007 16:24

---

פנימה פנימה והחוצה
היה לי פעם ידיד (נקרא לו אמנון לצורך העניין, למרות שזה שם של נהג מונית) שטען שהדרך הנכונה לכתוב היא לעסוק בנושאים רחוקים מאוד מהיומיום שלך - כמה שיותר רחוק יותר טוב. הוא ביקר את הסיפורים שלי בגלל שרוב הדמויות המרכזיות בהם היום בני עשרים פלוס (גילי דאז), גרים בישראל ובדרך כלל בעלי אינטילגנטציה גבוהה מהממוצע. "נסה למשל," היה אמנון אומר, "לכתוב על זוג בני תשעים בניו זילנד." ואיך אני אמור לדעת על הזקנים בניו זילנד? מחקר, אמר אמנון, מחקר. הוא עצמו כתב תסריט על זוג נשוי בניו יורק, והשתמש בקלטות של סיינפלד למחקר שלו.
הטענה של אמנון היתה שכתיבה על דברים מוכרים לך היא בעצם כתיבה על עצמך, ושזה תמיד יוצא אוטוביוגרפי, ואת מי זה מעניין. לא היו לי הרבה תשובות בשבילו, אבל אמרתי לו שאני לא יכול לכתוב על מה שאני לא מכיר. מה לעשות.
היום, במבט לאחור, הייתי מקצין את התשובה הזו עוד יותר. שהרי זה שהייתי בן 20 וקצת בישראל אין פירושו שהיכרתי את חייהם של כל בני העשרים וקצת בישראל באותה תקופה. אם יוצאים מהנחה שכדי לכתוב עליך להכיר את הדברים לעומקם, נשאלת השאלה, מה אדם באמת מכיר? והתשובה היחידה האפשרית, בעיני, היא "רק על עצמי לספר ידעתי". הדבר היחידי שאני יכול לזקק לסיפור או לשיר הוא העולם כפי שאני רואה אותו, שקיים רק במקום אחד - אצלי בראש. והדרך היחידה להגיע אליו היא להסתחרר עוד ועוד פנימה, לפרק את השקרים של האני ולחשוף פינות נסתרות של העצמי, לעמוד לחקירה מדרגה שביעית עד שייחשף מה שנקלט במוח אך לא בהכרח הועבר לתודעה (ראו החיים כקליידוסקופ). רק על זה באמת יש לי יכולת לספר.

למה שזה יעניין מישהו? האם לא מעניין יותר לקרוא משהו על נושא "חשוב" או "אוניברסלי" כמו השואה או הכיבוש או אפילו א ה ב ה? זה כמובן תלוי בקורא, אבל אני יודע שלי, אישית, נושאים "גדולים" עושים אלרגיה, ושהספרים הטובים ביותר שקראתי הם אלה שהכניסו אותי לעולמו של אדם אחר (אפילו אם הוא במקרה נמלה).
כמובן, אם העולם הזה מבלבל מגדי לעקוב או סתום מכדי לתקשר, יכולת התקשורת אתו מאוד מוגבלת. אבל בשביל זה כותבים: שלא כמו אמנון, אני רואה את הכתיבה לא כמחקר ודיווח מהשטח, אלא כעבודה של תרגום מתמיד - תרגום נאמן-ככל-האפשר-למקור של הקולות הכנים ביותר בראש שלי לשפה ומבנה שאחרים יכולים להבין, או לפחות לחוש. אבל לפני הכל צריך לשמוע את הקולות האלה, וזו הסיבה שתהליך הכתיבה שלי מכוון פנימה, והוא אידיוסינקרטי (מובן רק לכותב עצמו) הרבה לפני שהוא סיפור.
וזו אחת הסיבה שקוהרנטיות זה פאסה.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/9/2007 00:58, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה
34 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-11/9/2007 11:30

---

החיים כקליידוסקופ
"המוח קולט 10 מיליון אירועים לשנייה
אבל משדר לתודעה שניים-שלושה.
אח חכם, גדול, וזהיר, המוח. שומר על
אחותו הקטנה מפני השיגעון."

(רחל חלפי, "מכתב גלוי לקוראי השירה")

צודקת. למעשה, התודעה ברוב המקרים מתמקדת רק באחד מתוך השניים-שלושה האלה, ושומרת על האחרים בשוליים, כמו בזווית העין. "יש דברים שקיימים בפנים אבל אנחנו לא מודעים אליהם", אמרה ענבל פרלמוטר, ואולי לזה היא התכוונה: לכל הרשמים שקולט המוח, אם מבפנים ואם מבחוץ, אבל אינם מרחפים למודעות אף פעם.
התודעה שלי מדלגת מהר מאוד בין מודעויות, נתפסת די מהר לזרמי מחשבה, רגש וחוש שונים. אבל היא גם ממהרת להינעל על אחד מהם ולנתק קשר עם כל האחרים שקורים בו-זמנית (שמו שיודע כל מי שניסה לדבר אתי בזמן שאני קורא ספר/מרוכז בעבודה/משחק במחשב. בזמנים שבהם הרגשות סוערים, התכונה הזו גורמת לי להזדהות עם רגש או מחשבה אחת ברגעים האלה, ואז למצוא את עצמי נסחף בחרדה או ננעל על המחשבות הרציונליות ומתעלם מהחרדה - ושניהם בעייתיים.
אולי דרך אחת להיות יותר 'בעין ההוריקן' כפי שתיארתי היא לנסות לשבור את הכלל הזה. בניגוד לתפיסת הזן, הדורשת לא להיות מודע לכלום, נראה לי שאחת הדרכים להימנע מהזדהות עם הסערה הוא לקחת מרחק ולנסות להיות מודע לכמה שיותר זרמי-מחשבה בו-זמנית. לא רק המחשבה הרציונלית, לא רק הרגש, לא רק החרדה - אלא גם רעש המכוניות הנוסעות בחוץ, איך שהתקרה נראית באור הזה, וכל מיני מחשבות שמתחבאות מתחת לשטיח. המודעות לכולם מאפשרת לראות אותם בפרופורציה, ולא להיסחף יותר מדי לכל אחד מהם - וזו אולי דרך להישאר מחובר לעולם מבלי לאבד את יציבות העצמי.
עם זאת, רצוי לא להתיר את החגורה יותר מדי, שהרי מודעות לכל 10 מיליון הדברים שקורים מובילה לשיגעון מסוג אחר, זה שחלפי מזהירה ממנו. אבל נראה לי שהמוח המיומן לא יאפשר בכל מקרה תודעה כזו, כך שאין סכנה אמיתית.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/8/2007 09:37, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-26/8/2007 18:18

---

התעטשויות והוריקנים
אאאאאאאאאאאאאאא-פצ'י!
יש משהו מאוד משחרר בהתעטשות. היא מוציאה החוצה את כל מה שהיה אגור בפנים, בבת-אחת, בלי התחשבות, בלי התנצלות ובלי עריכה. היא מגיע מתוך עומק המחלה, מתוך עומק הכאב, ומביאה להקלה מיידית.
אבל האם זו אמנות?
רוב הסיכויים שאם אתעטש על מישהו הוא יהיה עסוק בקללות נמרצות ובניסיון נואש לנקות את עצמו, ולא יודה לי על החוויה האמנותית.

טקסט שנכתב מתוך סערה רגשית, ללא התחשבות וללא בלמים, הוא כמו התעטשות: הוא כנה, משחרר, רב-עוצמה. הוא חיוני לתפקוד הרגיל של המערכת, וצריך ללא ספק לכתוב אותו, ולכתוב אותו שוב ושוב. אבל הטקסט הזה כשלעצמו אינו יכול להיות זה שיעביר את החוויה האמנותית הלאה, או יתקשר אותה למישהו; מעצם הווייתו, טקסט כזה הוא עיטוש, יריקה, אנרגיה לא מכוונת וחסרת מטרה. הוא עשוי להיות מעניין בתוך יומן, עבור מי שחוקרים (בעתיד) את הווייתו המעורערת של הסופר, אבל הוא אינו באמת חלק מהאמירה.

הסערות הרגשיות הן כמובן דלק לכתיבה, אבל הכתיבה לא מתבצעת במהלכן. כפי שכתבתי לפני שני פוסטים, השיטה הרגילה שלי היא "לעבור דרך המונסון" - להקצין את המצב הרגשי הקשה, להביא אותו לאבסורד, ואז להגיע לשקט שאחריו, לאיזה Peace of mind שנמצא בצד השני, שם יש איזה אי בודד עליו אפשר לשבת ולכתוב, מתוך השקט, את הוויית הסערה בדיוק-בדיוק (אפשר להשתמש אז ב'התעטשויות' משיא הסערה כחומר גלם, או שלא).

במודל הזה יש כמה בעיות. ראשית, הניסיון להפוך את הסערה לגדולה יותר כדי לעבור כבר דרכה ולהגיע למה שנמצא בצד השני עלול לגרום להתמוטטיות ולהתעצבנויות שאינן נוחות במיוחד לאנשים קרובים (וגם מקשות על ביצוע עבודה יעילה). שנית, מונסונים הם דבר ארוך מטבעו, ואם מחכים יכול להיות שתחושת הסערה תלך לאיבוד לפני שנגיע לאי השקט בסוף. שלישית, יש בכל זאת משהו בכנות הטוטאלית של אמצע הסערה, של ההתעטשות, שהמקום שאחרי מתקשה להחזיק אותה יותר מכמה שורות.

בדרך-לא-דרך הוצע לי רעיון אחר, וגם לא יש מטאפורה מטארולוגית: הוריקן. להוריקן, כידוע, יש בתוכו - במרכזו - 'עין' שבה הכל שקט ואין רוחות או גשמים. ככל שההורידן חזק יותר, כך יש יותר סיכוי שאכן יש לו עין שקטה כזו. הרעיון, אם כך, הוא לשבת בעין ההוריקן: להיות כל הזמן בתוך הסערה, אבל במקום שקט ומודע, הצופה על כל הרגשות האלה אבל לא מזדהה עם אף אחד מהם. יש הבדל גדול בין התמונה הזו לתמונה הקודמת, כי כאן אין שום צורך להגיע למצב הדמיוני שבו הסערה שוככת.

השאלה היא אם זה אפשרי.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/8/2007 00:31, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, שחרור קיטור
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-21/8/2007 14:40

---