עניין של פאך

"כשמכניסים אותי למגרה, תמיד חלק ממני נשאר בחוץ"
(אדמיאל קוסמן, משורר, פסטיבל מטולה)

אחת המלים הגרמניות שנתקלנו בהם הרבה לפני שחשבנו שאי-פעם נגור בגרמניה היתה Fach. הסיבה היא שבאירופה (ובישראל) נהוג לסווג קולות של זמרי אופרה לא רק בסיווג המוכר, על פי גובהם (סופרן, מצו סופרן, אלט, טנור, בריטון ובס), אלא גם לפי 'אופי הקול', לפי שיטה גרמנית במקורה. לכל אפיון של קול בשיטה הזו קוראים פאך. ברמה התיאורטית , הסיווג הזה נקבע לפי סוג הקול ה'טבעי' שקיבל הזמר בלידתו (מאלוהים או מהטבע) ומצד שני קובע לאיזה סוגי תפקידים על במת האופרה הוא מתאים. כך למשל מבדילים בין קול 'קל' ומרחף, כמו זה, לבין קול דרמטי, מלא ועמוק כמו זה (ויש גם הרבה סיווגים נוספים וגווני ביניים). לשיטת הפאך יש יתרונות, כי היא מאפשרת לזמרים מתחילים לזהות אלו תפקידים מתאימים לסוג הקול שלהם ואלו פחות, אבל רבים מערערים על הנוקשות שלה, ויש מקרים רבים של זמרים וזמרות שדילגו מפאך לפאך בהצלחה מרובה. למרות זאת, המונח ממשיך להיות נושא לדיון בקרב זמרים בכל פינה ומקום בעולם.
לאור כל זאת, אתם יכולים לדמיין את ההלם שחטפנו כשבטופס ההרשמה של אסנת ללימודי תואר שני בביה"ס למוזיקה כאן נדרשנו לציין את ה-hauptfach, כלומר 'הפאך הראשי'). רק הסבר מהיר של ירון הבהיר לנו שאיש לא דורש כאן מאסנת להצהיר איזה סופרן היא, אלא שהמושג 'fach' מתפרש גם כחוג לימודים, ו-hauptfach הוא בסך הכל החוג הראשי אליו אסנת נרשמת, כלומר 'זמרה'.
כשהגענו לכאן, גילינו שה-fach לא נשאר בגבולות ביה"ס: חנויות שונות הגדירו את עצמן כ-fachmarkt, בעיתונים קפץ לעינינו המושג facharbeit וכן הלאה. לא נותר לנו אלא להציץ במילון. במבט ראשון הוא לא גאל אותנו, שכן המשמעות הראשונה של fach היא, מסתבר, תא או מגירה; אך שורה אחר-כך התבררה המשמעות המשותפת לכל ההופעות של מילת הקסם - fach פירושו מקצוע או תחום, והוא משמש בצירופים כמו 'חנות מקצועית' או 'עבודה מקצועית', וכך גם כדי לציין את 'מקצוע הלימודים' (כפי שמשתמשים גם בעברית, אבל יותר בבתי הספר ולא באוניברסיטה).
רק זמן רב אחר-כך פתאום זיהיתי שהמילה הגרמנית einfach ('פשוט, ברור') היא בעצם ein fach, דהיינו - "מקצוע אחד" או "תא אחד". בכך מבטאת הגרמנית את האינטואיציה (הסבירה) שהעיסוק בתחום אחד, בתא מוגבל אחד, הוא הפשוט, ושכל ניסיון לצאת ממגבלות הפאך הוא מורכב ומסובך.
מעניין לציין שבמשמעות המצומצמת לעולם הזמרה, זו שנתקלנו בה ראשונה, חוזר ה'פאך' אל המקורות, ומציין למעשה לא השתייכות מקצועית אלא סוג של 'מגירה' שאליה מסווגים הזמרים לפי קולם. ההתנגדות לסיווג הזה היא אם כך ניסיון לא להתקטלג למגירה אחת, המונעת מהזמר לבטא את מלוא אישיותו הקולית על הבמה (בדיוק כמו שהעיסוק בכמה תחומים מאפשר לי, למשל, לבטא את כל תכונות האופי שלי מאשר ההתמקדות בתחום אחד). זה אולי לא einfach, אבל לפעמים זה פשוט יותר נכון.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/7/2007 20:57, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, אמנות, הגרמנים האלו...
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/7/2007 00:48

---

לוותר
אני אמנם כותב שירה ופרוזה מצד אחד, ועובד כמתרגם (ספרי טיולים) מצד שני, אבל לא יצא לי לעסוק הרבה (ובטח לא באופן מקצועי) בתרגום אמנותי (של שירה, פרוזה וכד'). ודווקא בזמן האחרון יצא לי לטעום מהחוויה הזו, בשתי עבודות קטנות (אחת בתשלום סמלי, אחת עם קרדיט בלבד) של תרגום אמנותי, מעברית לאנגלית - כיוון הפוך לזה שאני מתרגם בו בדרך כלל.
היה בכך משהו מענג, אפילו מלהיב. מערכת השיקולים השונה המופעלת בתרגום 'ספרותי' מקשה מאוד על המשימה, ומאלצת את המתרגם להתחשב בכל מילה; אבל נהניתי מהיכולת להחליט בעצמי החלטות קשות, מבלי להיות מחויב לסטנדרטים של ההוצאה ולכל מיני שיקולים שנועדו להקל על הישראלי הממוצע את השימוש במדריך הטיולים שקנה.
ואז נתקלתי השבוע ברשימה הזו העוסקת בספרו של הפילוסוף הצרפתי פול ריקר 'על התרגום'. אחת העמדות המרכזיות שמביע ריקר (לפחות לפי הכתבה) היא חובתו של המתרגם לוותר על הניסיון ליצור תרגום מושלם (כי אין כזה) ולהתמקד ביצירת תרגום המהווה 'התאמה ללא זהות' - דהיינו השתקפות כלשהי של הטקסט דרך הבחירות שביצע. הרעיון הדהד לי עם דברים שאמרה ויויאן אדן, שהנחתה אותי בתרגום בכיתת השירה של הליקון - שעל המתרגם להיות מודע לוויתורים שהוא עושה במהלך התרגום, ואף להחליט מראש באלו מובנים הוא מוכן לוותר ועל מה הוא מתעקש.
שהרי אין דרך לתרגם (נניח) שיר חרוז ושקול, המשלב עגה דרום-לונדונית בז'רגון רפואי וכולל הקשרים תרבותיים שונים ומשונים, ולשמר את החרוז, המשקל, המשלב, המשמעות וההקשרים בצורה מלאה ומדויקת. הבדלי המשלב, הטון ונגינת המלים בין עברית לאנגלית הופכים את המשימה לבלתי אפשרית בשל הלחצים הפועלים מכל הכיוונים. הוויתור נדרש, ואין גם עדיפות מובהקת לוויתור אחד על משנהו; שני מתרגמים שונים, שיחליטו להרפות את הגומיה בתחום אחר (להתיר חריזה פחות מדויקת, למשל, או לא לדייק במשמעות) יגיעו לטקסטים שונים, שההכרעה על איכותם היא סובייקטיבית ובעיני המתבונן בלבד.

אם נחזור לתסכולים היומיומיים, הרי שבעבודה היומיומית על מדריכי הטיולים דווקא קיים לפעמים טקסט שלישי, שאליו משווים הן את המקור והן את התרגום, והוא כמובן המציאות. כשהמחבר של לונלי פלנט נכנס למשפט מפותל שיש לו שתי משמעויות אפשריות שונות, או שסותר את עצמו במובהק [1], המשימה (העגומה) שלי היא לחפור במעמקי האינטרנט עד שאבין איזו משתי האפשרויות מתקייימת במציאות (או עד שאגלה, במקרים מסוימים, ששתיהן שגויות). זה כמובן מעצבן, אבל לפחות יש תשובה מובהקת - לא כמו בתרגום שיר, שם לא נותר אלא לנסות לוותר בצורה קוהרנטיות ולקוות שההשתקפות שיצרת תעביר לקוראים אספקט חשוב של המקור.


[1] דוגמא מהשבוע שעבר: הטקסט המקורי טען בתוקף שקברו של ולאד צפש, מקור אגדת 'דרקולה', נפתח ונתגלה ריק, ובמשפט הבא טען שבקבר נתגלתה גופה ללא ראש. פחחחח.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/7/2007 22:37, ושייך לקטגוריות אמנות, עבודה
17 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-19/7/2007 00:54

---

על שפת הים
יקירת הקומונה לי הביאה שני שירים של לאה גולדברג שלא הכרתי, ויוצרים יחד תמונה שלמה משתי נקודות מבט. וזה כמובן הזכיר לי צמד שירים הרבה יותר מוכרים של גולדברג, 'האוהבים על שפת הים', שמתפרק לשתי נקודות מבט, הוא והיא. שניהם זכו ללחנים, אבל השיר הראשון מוכר הרבה יותר, מה שעושה עוול למשוררת, ולשני השירים המשלימים זה את זה.
כי כש'הוא' לבדו, נראה שבידינו אהבה סוער וטרוף-דעת, שבו האוהב נכנע לאהבה ולמסרים שמשדר אליו העולם כולו (הים סוער, בירח מפכה דם, האוח קורא, ונשמתה של אהובה חודרת אל ביתו). הדובר נכנע לאהבה הרומנטית, קורא את האהובה אליו ככלה, ונראה שעוד דקה יחיו 'באושר ובעושר עד היום הזה'.
ואז מגיע השיר השני, ופתאום אנחנו מגלים שהכל היה שקר. לא זו בלבד שהאהובה מסרבת לבוא, אלא שבכלל אין לה שום אחריות לכל סערת הרגשות שמתחוללת בשיר הראשון. האוח הקורא הוא בכלל תלמיד של הגבר, וגם הים והירח עובדים אצלו; כל מה שנראה בשיר הראשון כאהבה המידפקת בשער ומבקשת להיכנס, הוא בסך הכל (כך טוענת הגברת) אשליה עצמית שרקם לעצמו הגבר.
ואכן, קריאה מדוקדקת ב'הוא' מגלה שאין בו שום עדות לפעולה אקטיבית של האהובה. זו 'קרבתה' שמטריפה את חושיו, ו'נשמת אפה' שחודרת לביתו, אבל פרט להיות בסביבה ונושמת, היא לא נותנת לו באמת שום סיבה להיכנס לסערת הרגשות הזו (נראה שבאמת גברים נוטים להתרגש מ'כל מה שזז', ובמקרה זה 'כל מה שנושם'). האהבה הרומנטית הגדולה היא לא יותר מתשוקה נרקיסיסטית, שהגבר רב התושיה משליך על סביבתו ומשתמש בה כתירוץ לפקוד על האישה - 'בואי'. המממ, הפמיניסטיות יכולות להתחיל לחכך ידיים...

ואולי לא? אולי גם את דברי האישה צריך לקחת בחשד-מה? שהרי אם היא ישנה, איך בעצם היא מדברת? ואם אינה לגמרי-לגמרי ישנה, אולי גם לה יש תפקיד כלשהו בהשתלהבות היצרים מקודם? שהרי היא באה אתו לים, הגלים אכן נשקו לשולי שמלתה, ואולי בכל זאת יש לה רגש אליו, או היסטוריה, או משהו שקרה ביניהם בעבר והמפגש הזה בים הוא ניסיון לשחזרו? ואם כך, מה גרם לה לשנות את דעתה באמצע הדרך?

הגורמים החיצוניים, סמלי הרומנטיקה (ים, ירח, אוח), הופכים בצמד השירים האלה למשהו שכל אחד מהצדדים 'מאשים' בו את השני. כאילו אהבה היא פעולה שהאחר אשם בה, שלאדם נותר רק להיכנע לה או לסרב לה. אם אנחנו מאמינים לשני הצדדים באותה מידה, לא נותר לנו אלא להסיק שהים, הירח והאוח שיטו בהם וגרמו לכל אחד מהם לחוש שנשלחו מהשני. וגם לזה יש נמשל ממשי, שהרי במקרים מסוימים משא האהבה שהיתה בעבר בין בני הזוג יכול לפעול ככח עצמאי, זר לשניהם (ואני חייב שוב להזכיר את Your Ghost של כריסטין הרש) ולהרוס כל אפשרות לקשר מחודש, כי כל מילה טעונה בסמלים הישנים. כנראה שזה היה רעיון רע להיפגש דווקא בים.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/7/2007 17:23, ושייך לקטגוריות אמנות, אהבה ויחסים
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענתא ב-16/7/2007 17:25

---

קהל וקהילה
אמנות זקוקה לקהל
אפשר לשיר באמבטיה, לכתוב למגירה, לשרבט קשקושים במחברת, אבל זה פשוט לא זה. כי אמנות היא תקשורת, ובלי מי שישמע אותה היא פחות מהעץ הנופל ביער הריק (פחות - כי אין בה שום דבר טבעי והיא נידונה לרתוח ולאכול את עצמה).
אין זה אומר בהכרח שאמנות זקוקה לקהל גדול. לפעמים מספיק אדם אחד, סבלני מספיק, לפחות בשלב ראשון. אמנות יכולה לבקש לעצמה קהל רחב או מצומצם: אם כתבתי שיר בעברית, הדורש לצורך הבנתו הכרה מעמיקה הן של כתבי שייקספיר והן של בהאגאוואד-גיטה, צמצמתי את הקהל הפוטנציאלי שלי לקבוצה קטנה מאוד (אבל לא אפסית); אם הקלטתי שיר פופ מהיר וסקסי בספרדית, עם מלים בינלאומיות, כמו זה למשל, הקהל שלי יהיה קצת יותר רחב (אבל יש סיכוי שאחמיץ את שלושת הפרופסורים שהתלהבו מהשיר הקודם).

קהילות קדושות
המושג 'קהילה', למרות השימוש האינטרנטי הרב בו, הוא מונח ותיק מאוד. ה'קהילה' היתה קבוצת האנשים המתגוררים באותו מקום וחולקים אותו בית תפילה ואותה אמונה. באנגלית יש אפילו דמיון בין המילה community ל-communion (טקס המיסה), והמקור לשניהם היא המילה common (משותף) - רמז לכך שהמשותף הוא בעצם האמונה הדתית, הביקור השבועי באותו בית תפילה. מושג הקהילה התפתח בתקופה שבה אנשים הכירו היטב את שכניהם, ויצרו קשרים ענפים עם מי שגר בסביבה, אבל לעתים רחוקות הכירו בכלל מישהו שגר רחוק מהם (ההפך מהמצב היום, פרט ליישובים קטנים במיוחד). הקהילה, במלים אחרות, היא הגדרה מקומית ודתית.
הניתוח הבלשני בעברית אפילו יותר מעניין, כי הוא חושף את הקשר בין 'קהל' ל'קהילה'. שהרי הקהילה היא בעצם הקהל אליו פונה החזן בבית הכנסת; גם היום, כשמדובר בערים גדושות אדם, עוד מדברים בעולם הדתי על 'ק"ק (קהילה קדושה) בני ברק' למשל. דרך העברית אפשר גם לעמוד על ההבדל בין קהל לקהילה, הבדל שמקורו בסדרי הגודל. 'קהל' הוא קבוצה גדולה מאוד, לעתים אף כלל היהודים באשר הם ('קהל ישראל'), ואילו קהילה היא קטנה ומקומית. אבל ההבדל הכמותי הזה יוצר גם הבדל איכותי: בעוד שקהל הוא קבוצה גדולה שאין בהכרח קשרים בין חבריה, והמכנה המשותף היחיד ביניהם הוא מי שהם מקשיבים לו (באנגלית audience מתקשר לשמיעה), הרי שה'קהילה', מעצם היותה מקומית, קטנה וקבועה, היא בסיס לקשרים הדוקים וענפים בין חבריה, לאו דווקא על בסיס הקשבתם לחזן/למטיף/לכוכב הרוק. ההבדל בין קהל לקהילה, אם כך, הוא זה שבין אינטרקציה חד-כיווניתף שיש בה רק 'משדר' אחד, לבין 'רשת' רב-כיוונית של קשרים ויחסי-גומלין.

גילדות, קומונות ואתרי אינטרנט
הקהילה המסורתית לא התפוררה רק בשנים האחרונות; השינוי בה התרחש עם המהפכה התעשייתית ואף קודם לכן. מעבר לערים, ניכור, היחלשות הדת - כל התהליכים האלה פירקו במידה רבה את עיקרון הקהילה ההומוגנית, בה כולם מכירים את כולם. אבל אז התברר שהצורך בקהילה לא נכחד, ואנשים המשיכו להתחבר בקבוצות רב-כיווניות על רקע משהו משותף, למשל מקצוע (גילדות ו'קהילות מקצועיות') או אידיאולוגיה (תוך שימוש בעוד מילה מאותו שורש - קומונה). לבסוף (ואני מקצר פה תהליך של מאות שנים לכמה שורות, יסלחו לי ההיסטוריונים) ייתרה רשת האינטרנט לחלוטין את הצורך במקום פיזי , ואפשר לקהילות להיווצר על כל בסיס משותף שאפשר לחשוב עליו, מספרי 'הארי פוטר' ועד איסוף צדפים. ה-common interest נשאר הבסיס היחיד להגדרת הקהילה; אך מה קרה בינתיים ל'קהל'?

קהילות אמנותיות
אמנות זקוקה לקהל. האמירה הזו מבוססת על הנחה סמויה של מודל בו קיימות שתי ישויות נפרדות ולא-סימטריות, ה'אמן' וה'קהל'. כמו בהופעת רוק בפארק: האמן עומד על הבמה, כל התאורה עליו, ולו התפקיד הפעיל היחיד; תפקידו של הקהל מצטמצם למחיאות כפיים ולתשואות נלהבות. בין שני אנשים זרים העומדים זה לצד זה בהופעה של דיוויד בואי יש אולי שותפות גורל רגעית, אבל הם אינם מקיימים שום אינטרקציה אמיתית (לא הרבה יותר משני זרים בתחנת רכבת).
לעומת זאת, אם נדמיין לעצמנו אינטרקציה קהילתית, הרי שהיא נראית כמו מפגש בין חברים בסלון: מישהו מספר בדיחה, וזה מזכיר למישהו אחר סיפור מעניין, והשלישי מוסיף אנקדוטה שקרא היכנשהוא, וכך נמשך הערב. במודל הזה, לכל סיפור יש קהל קטן - הקהילה עצמה - ומאחר שכבר החלטנו שגודלו של הקהל לא בהכרח קובע, מה מונע מכל אחד מחברי הקהילה להביא ל'סלון' את יצירתו האמנותית? והאם אין זה פתרון נפלא לצורך הנואש בקהל, המתנגש בקושי העצום 'לצאת החוצה' (להוציא ספר, תקליט, מופע)?

אלא שכשחושבים על קהילה אמנותית, עולה השאלה אם כל המשתתפים בה חייבים להיות אמנים. האם המודל הוא זה של 'חבורה ספרותית' (כמו שהיו בפאריז ואפילו בישראל בזמנו), של קבוצת אמנים העובדים לקראת תערוכה משותפת, של להקת תיאטרון? כי בקבוצה כזו, שכולם בה אמנים, נכנס גם האגו לפעולה, ובמקום קשב הדדי ואינטרקציה קהילתית אפשר להידרדר למאבק תמידי על המרכז, על תשומת הלב, על עמדת האמן הניצב על הבמה ומרביץ תורה בקהלו. בהקצנה מכוונת, אפשר לשאול איך מייבאים מודל של אינטרקציה רב כיוונית לחבורה של מגלומנים?

קהילות נושאיות וקהילות עצמוניות
מקורה של הקהילה, כפי שכבר צוין, במשהו המשותף, ה-common ground. ורוב הקהילות אכן מרוכזות סביב נושא או גורם המשותף לכל חבריהן. בין אם מדובר בפורום אימהות, בגולשי עין הדג או בחבר'ה מהמילואים, יש נושא משותף (אימהות, סרטים, המילואים) שסביבו כולם נעים. אבל לפעמים נוצרות גם קהילות שהקשרים בתוכן מורכבים יותר, ברמת 'זה הכיר את זה שהכיר לי את ההוא' וכן הלאה (לפני שנים הייתי חבר בקהילה כזאת; קראנו לה 'הביפ'). בשלב מסוים מפנים את מקומם הקשרים הנושאיים (שאולי היו קיימים בתחילה) לתחושת קהילה שנובעת מבפנים ולא מהגדרה חיצונית, והקהילה מתקיימת 'באופן עצמוני'.
קהילות אמנותיות הן לרוב קהילות נושאיות, כשהנושא הוא תחום האמנות הספציפי. מסיבה זו הן הופכות במקרים רבים לקהילות מקצועיות, הנפגשות כדי לדון בצדדים המקצועיים של היצירה, בטכניקה. אצל משוררים הן הופכות ל'קבוצות עריכה' (הייתי גם בכמה כאלה). בצמצום הקהילה לעיסוק המקצועי יש הרבה רווח והזדמנויות ללמוד, אבל הוא בא על חשבון האווירה הנינוחה של 'שיחת סלון', וגורם לחיכוכים (כי בסופו של דבר כולם פועלים באותו שדה אמנותי קטן, והצלחתו של אחד עלולה לבוא על חשבון האחרים). סכנה אחרת אורבת במקרה שאחד מחברי הקהילה מצליח או מוכר יותר מחבריו, ואז האינטרקציה עלולה לגלוש למודל ה'סדנא', ובמקום קהילה נחזור ל'קהל' - במקרה זה 'X וקהל חסידיו'.

נשאלת השאלה, איך מגיעים לקהילה אמנותית 'עצמונית'? השאלה היא כמובן מכשילה, כי אין שום 'מתכון' המאפשר 'להגיע' למצב כזה. אבל לי יש תחושה שאינטרקציה קהילתית רב-כיוונית אפשרית כשהאמנות איננה קו התקשורת היחיד; כשהקהילה אינה מגבילה את עצמה לאמנים בלבד (וכך גם מתחמקת מהצורך המטריד להגדיר מיהו אמן); וכשהיוצרים החברים בקהילה עושים זאת בדרכים רבות ושונות, שכל אחת מקבלת את הכבוד המגיע לה.

הערות:
1. בזמן הכתיבה שעשע אותי הדמיון בין הדיכוטומיה קהל/קהילה לדימוי הקתדרלה והבזאר מתחום התוכנה.
2. הפוסט הזה חייב תודה לכל המגיבים על הפוסטים האחרונים, שהאינטרקציה ביניהם נתנה לי את הרעיון.
3. כן, חזרתי לקוהרנטיות. לפעמים זה איך שהמח שלי עובד.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/7/2007 09:37, ושייך לקטגוריות אמנות, אטימולוגיה בשקל תשעים, מונולוגים מהאמבט
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-15/7/2007 09:51

---