מה אתה רוצה?

"חירות פירושה אחריות, משום כך יראים מפניה מרבית בני האדם"
ג'ורג' ברנרד שו

זה הנושא שבחרתי לכתוב עליו בבחינת הבגרות בחיבור, בגיל 17, ומאז המשפט הזה רודף אותי. במבט ראשון הוא נראה מוזר: הרי החירות ('חופש' בשפה פשוטה יותר) היא מה שכולם שואפים אליו בעולם של היום, הפנטזיה והאידיאל שכולם אמורים לחשוק בו. חירות פוליטית, חירות תרבותית, ויותר מכל - אישית: החופש "לעשות מה שבא לי", "לא לתת דין וחשבון לאף אחד", "ללכת בדרך שלי" וכן הלאה. החירות היא היעד הטבעי שמציבים כשבאים לנמק את הצורך בכסף, המשחרר הגדול, או לחלופין את הפרישה מהעולם הגשמי ואת ההתכנסות למיסטיקה ('חירות הנשמה'). ואם כולם רוצים, אז למה אומר שו שאנחנו מ-פ-ח-דים?
התשובה נמצאת במשפט עצמו. חירות פירושה אחריות, ואנחנו מפחדים מאחריות. דרך אחת לפרש את הטענה הזאת היא הזווית המשפטית-מוסרית: אם בידינו זכות הבחירה - לעשות משהו או לא - ואם יש לנו חירות להחליט על מעשינו, אז אנחנו בהכרח נושאים באחריות המוסרית על פעולתנו, ולא יכולים להתחמק בתואנה ש'לא היתה ברירה' או ש'רק מילאתי פקודות'. כלומר, הבחירה בחירות היא בחירה בנטל כבד, בידיעה שמתישהו בעתיד ניתן את הדין על מעשינו בפני מישהו - בית-דין של מעלה או של מטה - ולא תהיה לנו האפשרות לגלגל את כל העסק על מישהו אחר.
אבל זה לא הכל. הפחד מאחריות על תוצאות מעשינו הוא מובן, אבל הוא מתבסס על קיומה של סמכות מוסרית חיצונית שכלפיה נישפט, כלומר על כך שהחירות עודה מוגבלת בעצם; חירות אבסולוטית היתה אמורה לשחרר אותנו מפחד החוק והמוסר. מצד שני, יש עוד אחריות שמביאה עמה החירות, וזו האחריות כלפי עצמנו. כי אם אני יכול לעשות מה שאני רוצה, הרי שמוטלת עלי החובה לענות כל הזמן, ובכנות, על השאלה "*מה*, בעצם, אתה רוצה?". אני חושב שכל מי שניסה לענות בכנות על השאלה הזו יסכים אתי שמדובר בשאלה קשה, ובאחריות כבדה לכל תשובה שניתן עליה. זו האחריות - והחירות - שכה רבים מפחדים ממנה.

"הבנאדם מתחתן, כי הממשלה לא יכולה להיות אשמה בהכל"
(בדיחה ישנה)

בציטוט שבו פתחתי יש משהו מאשים: כולנו, אומר שו, מפחדים לקחת אחריות, ולכן איננו מנצלים את החירות. אבל נראה לי שהוא קצת מגזים: חיים בחירות מלאה ובאחריות מלאה אינם רק קשים מנשוא אלא גם בודדים עד אימה. במקום להטיל בנו אשמה על ההשתמטות, אפשר לקרוא את המשוואה הזאת גם בדרך הפוכה, כלומר שכל מה שמגביל את החרות שלנו גם מקל בדרך קצת על משא האחריות הרובץ על כתפנו. על ההבנה הזאת מבוססת הבדיחה העבשה לעיל, בה מככבים שניים ממגבילי-החירות הנפוצים ביותר, המדינה/ממשלה והזוגיות. בשני המקרים, אותו גורם המגביל אותנו (בחוקים כתובים ובדרכים אחרות) גם מאפשר אותנו להאשים מישהו אחר בבעיותינו. כמו שהממשלה אשמה בכך שאנחנו לא מרוויחים מספיק, כך בן הזוג אשם בתסכולים שלנו, בחוסר ההתקדמות שלנו בעבודה, ובאלף תחומים אחרים. זה קורה הן במערכות יחסים בעייתיות (שבהן עשוי בן זוג אחד להאשים את השני בעיכוב התפתחותו האישית, ולנצל את האחריות הקולקטיבית של הזוגיות כדי להתחמק מלהכיר בחוסר היכולות שלו להגשים את עצמו) והן במערכות יחסים פתוחות ובריאות, בהן צד אחד ביחסים לוקח אחריות מלאה על תחום מסוים (נניח מסים או תיקונים באוטו) ומוריד מבן הזוג השני לחלוטין את האחריות הזאת.
הדבר המעניין כאן הוא שבעוד שהגבלת החירות בידי המדינה אינה נתונה לבחירתנו, הרי שזוגיות (בעולם הליברלי) היא בדרך כלל עניין של בחירה, ולא משנה כמה המשפחה תלחיץ, תמיד אפשר להחליט לא להיכנס לזוגיות וזהו. והרי המגבלות על החירות הכרוכות במערכת זוגית חמורות בהרבה מאלה שמשיתה המדינה: בעוד שהמדינה כמעט ולא מגבילה את מה שמותר לך לעשות בבית, בד' אמותייך ובלי לערב אנשים מלבדך [1], הרי שבמערכת זוגית תמצא את עצמך בשלב מסוים משנה את הרגלייך, את שעות השינה שלך ואת רשימת הדברים שאתה עושה על הבוקר מתוך פשרה עם רצונותיו של אדם אחר [2]. הקרבה כזו של החירות, מתוך החלטה, דורשת הסבר, ונשאלת השאלה האם ההפחתה בנטל האחריות היא הסבר מספיק.

"במאבק בין אהבה לחירות אישית אין לך סיכוי לנצח. גם אם תנצח, תפסיד את הדבר החשוב ביותר."
[קז'ישטוף קישלובסקי]

גם המשפט הזה מלווה אותי הרבה זמן, והרבה זמן עסקתי בלנסות לפרש אותו לעצמי. במשך שנים התלבטתי מיהו ה"אתה" שאין לו סיכוי לנצח. האם לאיש האוהב אין סיכוי לנצח, כי אם ינצח יפסיד את חירותו, שהיא הדבר החשוב ביותר, או - מה שיותר התאים לי באותה תקופה - שלחירות האישית אין סיכוי לנצח, כי האהבה תביס אותה כל פעם, ואם מישהו יתעקש לנצח, הוא יפסיד את האהבה, שהיא הדבר החשוב ביותר. אבל יש פרשנות שלישית (או וריאציה על הדרך השנייה) שעלתה אצלי בעקבות המחשבות על חרות ואחריות, והיא שהדבר החשוב ביותר שיפסיד מי שיתעקש על חירותו הוא את היכולת לוותר מדי פעם על האחריות ולהניח את משא העולם על כתפיו של אדם אחר. כי אם אין אף אחד שאתה יכול לסמוך עליו, שייקח מדי פעם חלק מהאחריות, העולם נעשה בודד מאוד ועצוב מאוד ובלתי אפשרי לקיום. וגם מי שקנאי לחירותו ומבין כמה הזוגיות מגבילה אותה יתקשה מאוד לשלם את המחיר הזה ועדיין לחוש שיש טעם לחיים.
האתגר האמיתי במערכת זוגית היא לנסות לשמר משהו מהחירות האישית ומהזהות האישית בתוך האחריות הקולקטיבית של ה'אנחנו'. להפריד בין המקומות שבהן עוברת האחריות לבן הזוג או לישות המשותפת המסתורית שנוצרת לבין המקומות שבהם מוטלת עלינו - עלי - החובה לשמר את החירות (ואת האחריות הבאה אתה) ולא להשתמט מחובתנו להיות חופשיים.

(קלי קלארקסון)

לא, אני ממש לא בטוח שזוכת 'אמריקן איידול' התכוונה למה שאני קיבלתי מהשיר הזה. אבל זה לא ממש משנה. השיר, למי שלא מכיר, הוא לכאורה (ואולי באמת) טקסט נדוש למדי על בחורה שהיתה מאוהבת עמוקות במישהו והוא עזב אותה, ועכשיו היא מבינה כמה טוב לה בלעדיו. ה'טוב' הזה הוא אותה חירות אבסולוטית, שמתבטאת במשפט המצוטט, "אני מקבלת מה שאני רוצה". אלא שבשיר באה השורה הזאת בדיוק בשיאו של הפזמון המוזיקלי, שיש בו - לפחות לאוזן שלי, שרוצה לשמוע את זה - משהו מיוסר, משהו שלא לגמרי שלם עם האושר והחופש המושלם שהשיר עוסק בהם. בתוך כל שיר ההלל הזה לעצמאות ולחופש הנשי, אני שומע גם איזשהו עצב הנלווה ל"אני מקבלת מה שאני רוצה". כי זה מפחיד, לקבל מה שרוצים. כי מה אני יודעת מה אני רוצה. כי איך אני יכולה לטפל ברצון הזה שהשתחרר עכשיו.
זה מזכיר לי את האי ב"הנסיך כספיאן" שבו מתגשמים חלומות. האם אנחנו באמת רוצים לעמוד בפני ההשלכות של התגשמות כל חלומותינו? האם אנחנו באמת רוצים להיות אחראיים למה שהרצון שלנו יעשה כשאין מי שינווט אותו, ישים לו גבולות ויתחום אותו?

"אדון לשונות החתולים/ השואל אותי מה אני רוצה/
לו ידעת כמה התרחקו חיי/ מדלפק הקסם הזה/ ואיך הסתבכה מאז בנפשי השאלה"
(אגי משעול)

אין לי תשובה לכל השאלות האלה. לפעמים אני חושב שאני לא חי מספיק, שאני לא משחרר מספיק את הנחש המפלצתי של הרצון, שאני מפחד לקחת עליו אחריות. לפעמים אני מרגיש שאני קנאי מדי לחירות האישית שלי ולוקח על עצמי אחריות, אשמה וחרדה שהייתי יכול בשקט להשאיר לאחרים. אני רק יודע שהשאלה "מה אני רוצה" היא שאלה מפחידה, מסובכת ומורכבת.

[1] כן, המדינה מגבילה את זכותך לצרוך חומרים מסוימים; אבל צריך לזכור שאין לה מערכת מרגלים 24 שעות ביממה (לפחות בדמוקרטיה), כך שגם מגבלות מעין אלה קשה לאכוף.
[2] כמובן שגם האחר משנה את כל הדברים האלה לפי רצונותייך, אבל אין בכך פיצוי; נהפוך הוא, המהלך עשוי לגרום לך לחוש לא רק כאסיר אלא גם כסוהר, וגם זו אינה תחושה נעימה.

*****
בפוסט הזה אני פותח קטגוריה חדשה, 'מונולוגים מהאמבט', שמקורה בתובנה מעניינת שהגעתי אליה, והיא שהפוסטים כאן מתחלקים לשתי קבוצות: כאלה שאני פשוט ניגש למחשב וכותב, ויוצאים בדרך כלל הומוריסטיים, דיווחיים או מבולבלים; וכאלה שעולים לי כרצף מחשבות בזמן המקלחת, ומתגבשים לפוסט מסודר, עם התחלה, אמצע וסוף, כל מיני ציטוטים ועוד פרפראות, העוסק בנושא פילוסופי ומנסה לגעת בו מכמה כיוונים. כדי לציין זאת, בחרתי להכניס פוסטים מהסוג השני לקטגוריה החדשה, שמקור שמה הוא דווקא מנהגו של חתולנו טריסטן להיכנס לאמבטיה ולפצוח בסדרת יללות קורעות-לב.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/4/2007 22:55, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, אמנות, אהבה ויחסים
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/4/2007 18:26

---

מבקרים


בפנים הכל נכון
מושלם ולבן, אפילו הטעויות
בפנים הכל אינסופי
חסר גבולות

פותח את הדלת
הם נדחפים פנימה
כמו אוויר לגלגל אופניים
ממלאים כל פינה
מקשיחים את העור

הם מנומסים כל-כך:
איפה לשים את הפרחים?
למה אינך משתמש בכל מה שקיבלת?
לא שזה משנה באמת, אבל

עכשיו כל בליטה היא טעות
כל טעות היא אשמה
והן נאספות לסף פיצוץ, מוסיפות
סדק על סדק בעור החשוף - פסססססט...

הם יוצאים, מחייכים, מחכים לתורם
להסתכל על הפנצ'ר ולצקצק משהו עוקצני

לא נגיע ככה לשום מקום, אבל בפנים
הכל נכון
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/4/2007 14:59, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, סיפרותי
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-2/4/2007 09:51

---

רשימת קריאה
(כדי שיהיה לכם מה לקרוא אחרי שייגמרו כל מוספי השבת והחג ועדיין לא יגיעו כל האורחים לסדר)

אורזת כותבת על זוגיות ומוסכים ומרגשת אותי. יש משהו מדהים בלהגיע להבנה שאתה 'חלק מזוג', שמתפקד טוב יותר יחד מאשר לבד. ובלי שזה יתנגש, בכל זאת, עם הרצון להיות אדם שלם אחד.

מתי שמואלוף כותב על יחזקאל נפשי כתבה מעניינת שיש לה שני חסרונות: היא מתחנפת מדי למושא שלה, והיא פורסמה ב'צהובון השירה' 'כתם'.

בחלל פתחו יופי של פרויקט - רנגה, לפי המסורת היפנית. היוזמה מבורכת והשירים יפים, ואני רק מקווה שבפעם הבאה תהיה יותר פתיחות לכותבים נוספים, מבחוץ.

מחקר בריטי חדש מדרג חומרים שונים לפי רמת הסיכון. הכותרת: אלכוהול במקום החמישי, ניקוטין בתשיעי, קאנאביס, אקסטזי ואל אס די משתרכים מאחור. יש לי לא מעט השגות על הדרך שבה נערך וכומת המחקר הזה, אבל את המגמה אפשר להבין.

וקצת חדשות טובות לסיום, בעיקר לקוראי גרמנית: כתבה בעיתון המקומי על קונצרט של אסנת עם הפסנתרן שלה בהויסוויילר, לא רחוק מזארברוקן. תרגום המשפט הראשון (בערך): "כך מדמיין לעצמו אדם זמרת סופרן: גאה, מודעת לעצמה, נראית מצוין ובעלת קול בנוי לתלפיות, שמעלה דמעות של רגש בעיני השומעים." אנחנו גאים.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/3/2007 00:30, ושייך לקטגוריות אמנות, אסנת, סיפרותי, ביקורת
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-2/4/2007 10:12

---

גם אנחנו צריכים ניקיון לפסח
אסנת מתכננת לעשות ניקיון גדול בבית לקראת פסח, להזיז רהיטים שלא הוזזו חצי שנה, לקרצף מאחורי המקרר, לשאוב מתחת לפסנתר, להוציא את כל האבק מהשטיחים (אה, בעצם אין לנו שטיחים). זה בהחלט דבר מספק (לפחות בתיאורייה, עד שהאלרגיות וכאבי הגב מתחילים להשתלט), אבל מעלה את השאלה איך עושים ניקיון פסח לעצמנו, לנפש/גוף/מחשבה/מה שזה לא יהיה שמפעיל את ה'אני'.
דבר אחד אני יודע שלא עובד זה מה שמכונה 'פתיחת דף חדש' ובאנגלית New year's resolution, כלומר להבטיח לעצמי שמעכשיו והלאה אני אהיה שונה. ניסיתי את זה אלף פעם וזה מחזיק במקרה הטוב כאורך פסח, דהיינו שבוע, ואז ההתמדה של האני משתלטת וההבטחות מתפוגגות אחת אחת ומשאירות אחריהם שובל מעיק של אשמה. זה ניקיון זה?
לא, נראה לי שצריך סוג אחר של ניקיון, אולי כזה שלא מציב מגבלות חדשות אלא פשוט שופך. זה מזכיר לי כתיבת רצף - תרגיל ישן מכיתת השירה של הליקון, לוקחים דף וכותבים כל מה שחושבים עליו במשך רבע שעה, בלי לצנזר ובלי להתחמק, כולל את ההתנגדויות לכתיבה, מאמרי הסוגריים, החרדות, הפנטזיות הפרועות וצלילים משונים שנשמעים בראש (פעם אחת ביליתי חמש דקות בכתיבת מי-מי-מימימימי). אבל האמת שגם כאן יש שביב אשמה, כי לפחות לפי אמיר אור כתיבת רצף עוזרת במיוחד כשעושים אותה על בסיס קבוע, יום יום, לפחות חצי שנה, ואני הצלחתי בקושי להחזיק שבועיים. בקיצור, לא.
ניקיון בגרמנית זה reinigung, שבא מהמילה rein, שהאסוציאציה הראשונית שלי אליה היתה רצונם של הנאצים בגרמניה Judenrein, כלומר מנוקה מיהודים. יש משהו אכזרי בלנקות, משהו קיצוני. אריאדנה מנאקסוס, הרוצה שהמוות ייקח אותה, שרה באופרה של שטראוס "יש ארץ אחת, שבו הכל נקי; יש לה גם שם - ארץ המוות". וזוהר איתן כותב "הרוצח הסדרתי רוצה שהכל יהיה אהבה/ כמו ביצה, הוא מסביר/ כל מה שאינו אהבה צריך להוריד, אומר/ הרוצח הסדרתי, לשייף, כמו/ ביצה. אין לו מקום, הוא/ אומר, מה שאינו די/ חלק, עגול או/ לבן." והלבן הזה הוא הנקי, הוא המוות, הוא הקיצוניות של הרוצח הסדרתי בהתגלמותה. אז למה הרצון העז הזה לנקות? מה זו המשיכה הפרברטית הזו לשיוף עצמי?


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/3/2007 21:53, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-30/3/2007 20:49

---