שכרון חברתי/ בורגנות אמנותית
מסיבה מוצלחת אצל סבסטיאן, ידידינו הפסנתרן הג'ינג'י, עברה עלינו שלשום בערב, ובמהלכה הורחב משמעותי קאדר האנשים הנחמדים שאנחנו מכירים בעיר. הייתי אמנם הלא-מוזיקאי היחיד בהרכב שכלל שני פסנתרנים, שתי צ'לניות, חצוצרן, טרומבוניסט וזמרת (פרס מיוחד למי שימצא יצירה שנכתבה להרכב כזה) אבל זה לא הפריע לאף אחד, ופרט לכמה הערות על זמרת ג'אז שקולה בקע מהמערכת לא נרשם עיסוק מוגבר במוסיקה במהלך הערב. מה שכן נרשם הוא בלבול לשוני משעשע, כי החצוצרן, סיימון שמו, הגיע רק לפי חצי שנה מאוסטרליה והגרמנית שלו בסיסית ביותר; כתוצאה התנהל הערב בשילוב של גרמנית ואנגלית, לפעמים בשתיהן במקביל (בעיקר אחרי הבירה השנייה שלי).
מבחינה קולינרית, המנה העיקרית היתה מאכל זארלנדי אופייני בעל השם המרתק 'גהייראדה' (נישואין), המורכב מתפוחי אדמה, כופתאות גבינה, שפק, בצל מטוגן והרבה הרבה חמאה. לטענת סבסטיאן, זהו מאכל מקומי מסורתי שלא מגישים באף מסעדה כי הוא נחשב פשוט מדי, לכל משפחה יש מתכון משלה ומתנהלים ויכוחים תמידיים על שאלות כמו 'עם תפוחי אדמה או בלתי תפוחי אדמה' וכיו"ב. בכל מקרה, הרעיון הבסיסי הוא שתפוחי האדמה מתחתנים עם כופתאות הגבינה, והרוטב מעל מברך על האיחוד. כמנה ראשונה הכינו שניים מהגברים במטבח קציצות בשר במגוון צורות, ואלה הוגשו עם חרדל אקסטרה-חריף בשם "נקמת השטן" שסבסטיאן בדיוק קיבל במתנה (ודווקא לא היה נורא חריף, אבל איפשר לי לספר את סיפורו של ידיד שנגס בטעות בגוש וואסאבי בחושבו שזה אבוקדו).
יחד עם האוכל (וכן לפניו, אחריו ומכל צדדיו) היתה בירה, דווקא די איכותית (סיימתי שני בקבוקים, דבר די נדיר אצלי) ולקינוח - וויסקי סקוטי איכותי שסבסטיאן קיבל כמתנה לסיום התואר. בעקבות מדריך סקוטלנד שסיימתי את תרגומו לא מזמן, נדהמתי לגלות שאני לא רק מזהה את המקום בו יוצר הוויסקי, אלא גם יודע להגות אותו בסקוטית.
בין לבין, סיימון התגלה כחובב נלהב של מונטי פיית'ון והעברנו דאחקות ממערכונים נבחרים, כולל אלתורים שהיו מצחיקים באותו זמן (ראו מצד שמאל); סבסטיאן השמיע שיר מצחיק להפליא בשם Nelly the Elephant (ששמו שובש מיד ל'אלי ד'ה נלפאנט'); כולם האזינו בחדווה למתכון שלנו ללבבות עוף בריבת בצל (פרט לדניאל הפסנתרן, שרעיון הלבבות עושה לו בחילה); וסוזנה הצ'לנית החביבה הסבירה לנו את ההבדל בין künstlich (מלאכותי, פלסטיקי) לבין künstlerisch (אמנותי), מה שהוביל לדיון הזוי על בשר טחון מפלסטיק ועל מוראות השפה הגרמנית.
מה שכן, יותר מדי אלכוהול באמצע השבוע זה לא בריא לסדר היום; למחרת קמנו בתשע אבל לא ממש התעוררנו עד אחרי עשר. היום היה קצר ממילא, כי בערב קבענו עם ידידינו א' וי' (הישראלים-רוסים) לנסוע לתערוכה בלוכסמבורג, שם מציג אמן רוסי מקומי שמשמש כמעין מורה/מדריך ל-י', שבעצמה מציירת ציורים מרתקים (פשששש, איזה משפט ארוך, בגרמנית הוא היה בטח יותר ארוך). א' שכר רכב קטן ל-24 שעות, הוציא מפות מהאינטרנט והתייצב קצת לפני חמש מול ביתינו; התפקיד שלי היה להבין את ההוראות הגוגליות ולהתאים אותן למבוך השלטים באוטוסטרדות של לוכסמבורג, כי התערוכה לא היתה בעיר לוכסמבורג, אלא בטירה נאה בכפר ההררי בורגלינסטר (הלינק הוא לוויקיפדיה בלוכסמבורגית, שפה שנשמעת כמו משהו בין גרמנית להולנדית ונאלצנו להתמודד אתה במהלך הערב). הטירה עצמה מרשימה, אבל הגענו אליה עם השקיעה ולא הספקנו להתרשם יותר; התערוכה... הממם.
הצייר הרוסי 'שלנו', נקרא לו בוריס לצורך העניין, הציג בתערוכה יחד עם עוד שני אמנים מקומיים (כלומר, צרפתים או גרמנים או לוכסמבורגיים, לא נורא הבנו), שהציורים שלהם היו משעממים עד מעצבנים. אחד צייר כל מיני דוגמאות שנראו כמו אריחי אמבטיה מסוגננים ומוגדלים לגודל של ציור שלם; השני צייר מאוד אבסטרקטי, ואולי בשתי תמונות הצלחתי להבין משהו בבלגן. הציורים של בוריס, לעומת זאת, היו הרבה יותר מעניינים, ומכמה מהם ממש התרשמתי; לדעתי האישית ניכרת השפעה מובהקת של מרק שאגאל בציוריו, בעיקר בציור אחד בשם 'כל הקדושים', והצלחתי ליהנות מהם.
מצד שני, קשה לומר שנהניתי מהחברה. התערוכה מיצתה בערך את כל הדברים הרעים שאומרים על אמנות מודרנית והבורגני המצוי. הקהל היה מבוגר, מעונב ברובו ו'מכובד', עם נטייה להצביע על התמונות הפשוטות ביותר ולנהל עליהם דיונים פסאודו-איטלקטואליים (ובסוף להתכנס ליד שולחנות הנשנושים עם כוס זקט). מחירי התמונות (שפורטו בקטלוג התערוכה) היו בשמיים - מ-350 יורו לתמונה קטנטונת עד יותר מ-2500 לתמונות הגדולות - אבל נראה שלקונים לא איכפת מאיכות היצירה אלא משם האמן (האבסטרקטואיד, אלפונס משהו, כנראה ידוע יותר ולכן גם מוכר יותר, וחמש תמונות שלו זכו עוד לפני שיצאנו לנקודה האדומה המסמנת מכירה). אבל מה שהגדיש את הסאה היה פרשת הבד הריק.
אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם בפואייה של התערוכה היה בד ריק, שעמד גאה על כן ציור ליד אחד החלונות. מאחורי הבד, כך ראיתי, היו פזורים מכחולים ושפופרות צבע, כאילו מישהו תיכף עומד להתחיל עליו ציור. בהתחלה חשבתי שזה חלק מהתערוכה, אבל היצירה לא התאימה לסגנון של אף אחד מהציירים, ולא היה לידה מספר כלשהו. אחר כך חשבתי שהבד שם כדי לאפשר לקהל - מבקרי התערוכה - להגיב ביצירה על היצירות שצפו וכך להשתתף במעשה האמנות. זה היה רעיון נהדר, אבל הוא נראה לי הרבה יותר מדי חתרני יחסית לאופי המעונב של התערוכה כולה. התעלומה נפתרה קצת מאוחר יותר, אחרי נאום ארוך ומשמים בשלוש שפות מטעם מארגנת התערוכה; היא הזמינה את שלושת האמנים המשתתפים לצייר משהו על הדף הלבן. כך, הסבירה, תיווצר יצירה משותפת ברוח התערוכה, וזו תוצג כשתושלם ותימכר לצד שאר היצירות. בקיצור, לא הקהל יוצר אלא 'האמנים'.
גברת מנהלת הזמינה כל אמן בתורו להטביע את חותמו על הבד. היה בזה משהו מגוחך, כשאמן א' ניגש אל הכן, עושה כמה קשקושים על המכחול וזוכה לתשואות רמות (ואחריו אמן ב' ואמן ג'). בנקודה הזו שחררה המארגנת את הקהל, אבל רבים נותרו עדיין להתבונן ב'יצירה' (אחד הדברים המכוערים ביותר שראיתי מימי) ואני די בטוח ששמעתי גם שתי נשים עסוקות בניתוח תנועות המכחול בתפלצת הזו. להזמין את הקהל להצטרף, כך נראה, לא עלה על דעתם של המארגנים; הרי הקהל הרחב 'יהרוס' את מה שעשו 'האמנים'.
התקשיתי מאוד לשאת את הסנוביזם הזה, וממש קרצו לי הצבעים והמכחולים שנותרו בצד; אבל לא רציתי להביך את ידידינו או לגרום תקרית בינלאומית. המאבק הפנימי נפתר בפשרה: טבעתי בגניבה את אצבעי בצבע הכחול, ובמסווה של התבוננות לעומק בציור סמוך (פס כחול על רקע בז', מצוין למטבחים) הטבעתי זרת כחולה על ה'יצירה'. איש לא שם לב. אם ימכרו את הציור הזה באלף יורו, הם חייבים לי חמישה סנט.
בדרך חזרה עוד הצלחנו לטעות ולתעות, ולנסוע לזארברוקן דרך טריר (דרך קצת יותר ארוכה) אבל לפחות העברנו את הזמן במשחקי נסיעה מתוחכמים, כאלה שאסנת למדה מסבסטיאן בנסיעה בת שמונה שעות לגרליץ באמצע החורף. ההשפעה המצטברת היתה שהבוקר קמנו שוב טרוטי עיניים; מזל שיש סופשבוע מעבר לפינה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/3/2008 09:34, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., סטיות אישיות, אמנות
35 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-1/4/2008 18:19

---

חיים בריאים. למי זה מועיל?
בשבוע שעבר חזרנו לאימוני הבוקר שלנו, אחרי הפסקה שנמשכה בערך כל החורף. לא היתה שום אפשרות לעשות אימון של שעה כשאסנת יוצאת בתשע לחזרות או אני יוצא בשמונה ללימודים. אבל עכשיו, כשכל זה מאחורינו, נכנסנו בחזרה לעבודה.
וכמו כל פעם שאנחנו נכנסים לאימונים, זה גרם לי למחשבות פילוסופיות. למשל, שלמרות שהאימון עצמו מעייף ומרגיז וקשה ושובר לגמרי את התעוררות הבוקר עם הקפה מול המחשב, בכל זאת כל פעם שאני מסיים אותו זורמת בעורקיי איזו אנרגיה חדשה (ויש אומרים: אנדורפינים). איזו תחושה, איזו התעלות, כמה אנרגיה להתחיל את היום.
וזה מוביל אותי מיד לאיזה רצון מוזר לזרוק את כל ההרגלים הרעים, אלה שעולים בזמן ובכסף ובבריאות וכל הזמן קורצים מהצד ומפתים - קפה, אלכוהול, שיטוט חסר מטרה באינטרנט, אתם יודעים - ולאמץ במקומם הרגלים בריאים, נקיים, נכונים. כמו ששרה רונה קינן, "גם אני רוצה לחיות נכון / ושלווה גדולה תיפול עלי".
מצד שני, גם אצל רונה קינן לא לגמרי ברור אם זו באמת שאיפה תמימה או איזה לעג סמוי לפתרון הקל הזה (הנה המלים, תראו בעצמכם). כי אולי כשמוצאים איזו דרך 'לחיות נכון' זה ממלא אושר ואנרגיה את מי שמצא , אבל די נראה נורא מבחוץ. מי שמצאו 'דרך לחיות' נראים לי תמיד כמו אדם מאוהב, עיוור מאהבה, כמו בשיר של שימבורסקה:

"אהבה מאושרת, האם זה טבעי,
האם זה רציני, האם זה מועיל -
מה תועלת יש לעולם משני בני-אדם
שאינם רואים את העולם?"

אפשר כמובן לצפצף על האחרים. למי שמאוהב/מאושר/חי נכון/מצא את האור לא איכפת איך הוא נראה מבחוץ, כל עוד מבפנים ממשיכה האנרגיה הבלתי נדלית הזאת של הנכון. אבל זה בכל זאת מדליק נורת אזהרה, כי הרצון הזה 'לחיות נכון' הופך מהר מאוד לאובססיה, ללהט דתי, להתמכרות. וגם אם לא - ונמנעים מהרצון העז להטיף לכל חברינו שהם חייבים לעשות את זה - באה תחושה אחרת, כזו שאומרת שאולי כל הרצון הזה לבעוט בהרגלים הרעים הוא איזו התניה בורגנית, משהו שנועד להשאיר אותנו שמחים, יצרניים וחלק מהמכונה הקפיטליסטית. אני אתן לרדיוהד להסביר את קו המחשבה הזה:



יוצא שאולי ההרגלים הרעים זה מה שמשאיר אותנו חיים, אינדיבידואליסטיים, ייחודיים. ולחיות נכון, ישר, בריא זה אולי טוב, אבל זה סוג של Matrix - המטפחת ששמים על העיניים כדי לא לראות את המציאות.
גרסה אחרת של המטפחת (אם אנחנו כבר בעניין) היא גישת ה"הכל לטובה" המשותפת לניו-אייג' ולחלק מההלכה היהודית. אתם יודעים, אלוהים נע בדרכים מסתוריות, מה שלא הורג מחשל, אתה מזמן לעצמך בעיות כדי לקבל את מתנותיהן, כל דבר הוא שיעור וכן הלאה. אומרת אלאניס מוריסט, "אתה חי, אתה לומד". לגישה הזו יש ערך רב במצבים קשים, כשהעולם מחלק סטירות קטנות, והיא הצילה אותי לא פעם ואיפשרה לי להמשיך לתפקד; אבל כשהיא הופכת לאידיאולוגיה חובקת-כל היא ממסמסת לגמרי את החשיבות של העולם - הכל 'שיעורים', 'התקדמויות', 'מהלכים בדרך לנירוואנה'. השלווה הסטואית של הדוגלים בגישה הזו יכולה להוציא מטבח מכליו, לשגע פילים ולגרום לשואבי אבק לרקוד הורה. כי אם מהכל לומדים, מתי עושים משהו? מתי מפסיק אדם להיות תלמיד טוב שעושה הכל נכון, ומתחיל לעשות משהו שיש לו השפעה אמיתית על העולם, לא רק חיזוק אנדורפיני מדומיין?

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/3/2008 23:44, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, אמנות, מעברים 10-20-30, הגרמנים האלו...
55 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של נמרוד ברנע ב-21/2/2009 19:30

---

היה ונשך
שני ערבי השקה שונים לחלוטין בטבעם מאחורינו, ועכשיו סופסוף יש תחושה של סיום לגבי ספר השירה, תחושה של מיצוי, תחושה של 'זה באמת קרה'. ערב משפחתי, נעים, ארוך ונינוח בחיפה ומולו ערב פאבי, קליפי, מכובד וקצר בתל אביב. והכי מוזר - כנס המחזורים של חברים ומכרים מכל התקופות שבאו לשמוע ולראות, להרעיף חיבוקים, להקשיב, לחייך, להבטיח לשמור על קשרים ועוד ועוד.

עוד יומיים וחצי בארץ לפנינו, מסיבות-חברים-משפחה-סידורים, וכבר יש תחושה שתיכף זה יותר מדי, שתיכף מתפוצצת בועת החיים המשונה הזו, שתיכף יתחילו געגועים לשגרה ול'שם'.

כמות הרעיונות, ההתחלות, המחשבות והפתיחות של הימים האחרונים יכולה לפרנס לבדה חיים שלמים. יש משהו חמוץ בידיעה שהשגרה תבלע חלק מהם, שאין שום דרך להשלים את כל התוכניות בתוך חיי היומיום. יש משהו נואש בהתעקשות להאמין שחלק מהם, אולי חלק ניכר, ימצאו את דרכם להיוולד.

ובינתיים, מזארברוקן מדווחים ידידינו הישראלים שהחמצנו שלג - נדיר בעונה זו של השנה.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/12/2007 12:05, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, עונות השנה
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-28/12/2007 23:45

---

שיר בעבודה
זאת הגדרה משונה ובכל זאת מובהקת. מאז ש'קניתי' את העמדה ה'סדנאית' - ששיר בדרך כלל אינו גמור ברגע שנכתב, שיש לערכו ולשפצו ולשפררו, יש אצלי שלושה קבצים של שירים בכל עת: 'חדשים' - שהרגע יצאו מאצבעותי וממוחי ולא עברו עריכה כלל; 'בעבודה' - שעברו עריכה מסוימת אך אני מרגיש שאינם שלמים ויש מקום לערוך אותם עוד; ו'גמורים' - שגם הם לא בהכרח גמורים, אבל לפחות נכון לבינתיים.
כל מיני ספקות בחלוקה הזו עולים בזמן האחרון, בעיקר אחרי שבבלוג השני זכו כמה קטעים שפורסמו 'ישירות מהמקלדת' לתגובות נלהבות, לפעמים יותר משירים ש'ערכתי' ו'עבדתי עליהם' זמן רב. כל עוד אין גוף חיצוני (עורך) שיאשר את השירים, אין בעצם משמעות להיותם 'גמורים', ולכן אין משמעות להיות 'בעבודה'. ובכל זאת, יש מהלך של עריכה עצמית, ובעיני הוא חשוב לאין ערוך (משחק מלים! הי!).
וכל ההקדמה הזו נועדה כדי להביא לכאן את השיר-בעבודה הבא:

לא שלי

1.
זרות היא משחק של סימונים:
כל זה שלי, ומה שלא - לא.

איך אפשר את האוויר לנשום ללא מעצורים
לנשום ולהשתמש אבל לא להפנים?

בחוץ יש אוויר בלי סוף
אבל לצאת, לעבור בחלון המהדהד זָר-זָר-זָר
איך אפשר?

2.
ארבעה ילדים קטנים שואלים
"ווֹלֶן זי ואס קָאוּפֶן?"
אני מניף יד מהאופניים, אומר "נַיין".
הם מקטרים שאף אחד לא קונה.

מעבר לפינה
נושם לרווחה.
לא זיהו אותי.

3.
אני חומק לתוך המעיל, מתחבא בדמותי בהירת השער ותכולת העיניים
המפזמת שירי סתיו מוכרים
"הולכים ובאים הימים הקרים"
והבתים כמו בשווייצריה של הספרים
עם חומת אבן וחניה כפולה ועצים ואוהל לילדים
מפתים לחלום אותם, לבקש
שלווה ירוקה
שאין לה תחליף
זהה בכל שפה
וזרה בכולן.


{נכתב בסוף הקיץ האחרון, נערך לפני כמה שבועות.}

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/11/2007 09:32, ושייך לקטגוריות אמנות, הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30
20 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-26/11/2007 18:40

---